דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
01/01/2015
זה הפך לאחד הסיוטים הגדולים שלי. כל היום להוציא את הגרון על זאטוטים עם ריח בקו"מ, שלא יודעים מהחיים שלהם. ללכת לישון בשעות הקטנות של הלילה, לקום מוקדם בבוקר ושוב להוציא את הגרון. לא, זה לא השירות שקיוויתי לו.
הסיפוק היחיד שיצא לי מכל העניין, הוא האפשרות להתעלל בטירונים. דאגתי להישאר בגבולות הסמכות שניתנה לי וגם חשבתי על דרכים חוקיות למרר להם את החיים. הייתי נותן להם זמנים קצרים להחריד, כך שאף פעם לא היה להם סיכוי להספיק את המוטל עליהם. וזה נתן לי את האפשרות לתזז אותם ממקום למקום ולגרום להם לעשות משימות מפגרות שוב ושוב. הייתי מחפש אותם בקטנות ואז מקבל הנאה מהיכולת להעניש עם שכיבות שמיכה, שעות ביציאה או סגירת שבת. על היחס שלי אליהם, קיבלתי בפי הטירונים את הכינוי "נאצי". אבל זה לא הפריע לי, הם היו בשבילי רק כלי משחק, להעביר את ימי המשעממים בזמן שהפז"מ דופק. בחיים לא חשבתי שמשהו ישתנה.
חצי שנה לפני השחרור קיבלתי עוד כיתה של ירוקים. זאת הייתה כבר שעת ערב מאוחרת וחילקנו אותם לכיתות בצורה שרירותית. קיבלתי ארבעה-עשר 'חניכים' שעמדו מולי בשורה עם הקיטבגים עדיין על כתפיהם. יכולתי לראות את חוסר הביטחון בפניהם, בזמן שהמתינו להוראות שלי בדממה. זה תמיד היה ככה בלילה הראשון, לפני שהם הכירו אחד את השני ויצאו מכלל שליטה. הבחנתי שלמזלי, הפעם לא קיבלתי בנות. כמה שפחות דמעות, ככה יותר טוב. עשיתי את נאום הפתיחה שלמדתי כבר בעל פה. הדגשתי שיפנו אלי רק בתור 'המפקד' ונתתי הסבר קצר על כך שזה לא קייטנה ולא בית-ספר. אחרי שהראיתי להם את המקלחות ואת האוהלים, שבהם יבלו את הלילה, כבר יכולתי לשמוע את התלונות הראשונות של המפונקים שבחבורה.
'הם עוד לא יודעים מה מצפה להם בבוקר.' חשבתי לעצמי כשצעדתי לכיוון חדר המפקדים.
"אתה נראה עצבני." רפי, המ"כ הצעיר מכולם, הביט בי כשנכנסתי לחדר הצוות. הוא קיבל את מחזור הטירונים השני שלו ונראה לחוץ.
"יש לי הרגשה שיהיו צרות." בחרתי לא להקל עליו. קובי הנהן לנוכח ההערה שלי. הוא שירת איתי כבר מהמחזור הטירונים הראשון ויודע שכשאני אומר צרות, כל התקופה תהיה סיוט.
יאנה עשתה פרצוף חמוץ. "בר עם נבואות הזעם שלו." המ"כית היחידה בקבוצה שלנו אף פעם לא חיבבה אותי, תמיד מותחת ביקורת על שיטת הפיקוד שלי. חשדתי שהיא מעירה על כל דבר שיוצא מהפה שלי רק כדי להתנקם בשמם של כל הטירונים. הרי גם היא פעם הייתה תחת פיקודי.
"נבואות שמתגשמות." קובי היה חייב לציין.
"הן מתגשמות רק בגלל שהוא אומר אותן."
"הן מתגשמות כי…"
לא היה לי חשק להקשיב לויכוח חסר הטעם שלהם, לכן עזבתי אותם לנפשם ויצאתי החוצה לעשן.
עמדתי בחושך היחסי של מנורת הרחוב. החום ירד אחרי שקיעת השמש, ואפילו נשבה רוח קרירה. 'כמה דקות של שקט לפני שכל הגיהנום מתחיל מחדש'. חשבתי לעצמי, שואף את העשן עמוק לתוך ריאותיי. אבל אפילו את הדקות האלה היו חייבים להרוס לי.
"המפקד…"
הסתובבתי אל הטירון שעמד ליד הקו לחדרי המפקדים שאסור לו לעבור. שיער שחור, עיניים חומות ותווי פנים אשכנזיות לא באמת נתנו לי רמז לזהותו. לעומת זאת התוויות הכחולות על הכתפיים שלו סיפרו לי שהוא מהכיתה שלי. בלעתי את אנחת התסכול שרצתה לעלות מגרוני, כיביתי את הסיגריה וניגשתי.
"מה?" לא הצלחתי להביא את עצמי לכדי רשמיות.
"האם אפשר להאריך את שעת ע"ש." הוא שואל בהיסוס.
"תן לי סיבה."
התירוץ העלוב לחייל נראה המום. "אני… אני לא הספקתי."
"המפקד." אני מתקן אותו.
"מה?" הוא לא מבין את הרמז.
"תפנה אלי בתור 'המפקד'."
"כן, המפקד."
"קבל עוד עשר דקות הארכת זמן. רק לך."
"תודה, אחי." הוא כבר בא להסתובב.
"עצור."
הוא נעצר והביט בי בשאלה.
"פול עשרים."
בתגובה היה לו אומץ להרים גבה. "עשרים שכיבות שמיכה, חייל. מה לא ברור?"
הוא הסתכל אל האדמה מכוסת החצץ והיסס. ידעתי בדיוק על מה הוא חושב. "הזמן שלך אוזל." הזכרתי לו. בלית ברירה הוא ירד לתנוחת היכון. עשרים שכיבות שמיכה מהירות ואז הוא נעמד בקפיצה, מנער מידיו את האבנים הקטנות שדבקו אליהן.
"משוחרר." הוא הלך בלי להגיד כלום. יכולתי לעצור אותו על כך, אבל לא רציתי להתחיל ברגל שמאל.
לאור הבוקר הם נראו לי צעירים יותר מאשר בלילה. זיהיתי את הטירון מאתמול. אפילו במדי ב' אפשר היה לראות שהוא בנוי טוב. לא פלא שהעונש שלי היה קל בשבילו. רשמתי לעצמי להעביד אותו יותר קשה והמשכתי לחלק הוראות. אחרי הפעם העשירית הם לומדים לעמוד ב-'ח' ולעשות מצב"ה. זמן ממוצע, שום דבר חשוד. אז למה הייתה לי הרגשה שזה הולך להיות רע? "היום מתחילים חמשת השבועות של הטירונות שלכם!" צרחתי בלית ברירה. "הגעתם ליחידת מודיעין מובחרת, אבל בדיוק כפי שהגעתם, אתם יכולים גם לעוף ממנה."
כמה מהבחורים צחקקו. "שלושתכם," פניתי אליהם. "עשרים שכיבות שמיכה."
הם בהו בי ואני התחלתי להטיל ספק ביכולות שלפיהן הם עברו מיונים. "אין לנו את כל היום. קדימה!"
הם רטנו, אבל צייתו. "סאמ'ק" מסנן אחד מהם אחרי שהוא מסיים ואני יודע שמצאתי קורבן.
"אתה." אני מביט בו ונאבק בחיוך שמנסה לפרוץ מבעד למסכה הכעוסה שלי. "איך קוראים לך?"
"יוסי." עונה הבחור עם חזות מרוקאית טיפוסית. למרות שהייתי חצי מרוקאי בעצמי, זה לא הלך לעזור לו. "עכשיו אני יודע את השם שלך, חייל, ואלה חדשות רעות עבורך. פול עוד עשר."
הוא נראה כעומד להתווכח. "אם לא תזדרז, זה יהפוך לעשרים."
הוא שוב יורד לתנוחה המשפילה ועושה את המצווה עליו בזמן שכל הכיתה מביטה בו. גם אני לא הסרתי את עיניי ממנו, לא נותן לאף פרט לחמוק ממני. "איפה המימייה שלך, יוסי?" אני שואל אחרי שהוא מתיישר שוב.
"לא יודע." הוא מסננן בשניים חשוקות. אני כמעט ויכול לראות את הלסת שלו מתהדקת.
"פול עוד עשר."
"אבל…"
"עוד עשרים."
"המפקד!"
"שלושים."
הפה שלו נשאר פתוח, אבל הוא כבר פוחד להוציא קול. "ותספור בקול רם." זרעתי מלח על הפצעים.
אני יודע שהוא לא יצליח לעמוד במשימה שהטלתי עליו. אפילו את העונש האחרון הוא סיים בקושי. ואכן, אחרי שהוא מגיע למספר תשע, הידיים שלו קורסות והוא שוכב על האספלט, מתנשם ומושפל מול כולם. סימנתי וי ליד השם שלו ברשימה השחורה שלי. אחד נפל, נשארו עוד שלושה-עשר.
אחרי המקרה הזה, הטירונים מתחילים לחשוש. הם מקפידים לשמור את הפה סגור ואנחנו לומדים לסדר את המיטות ולקפל את האוהלים. גנון למתחילים שגם הוא עבר בהצלחה יחסית. בינתיים השמש עלתה גבוה וכבר אחרי ארוחת הבוקר הוכרז על עומס חום מדרגה ארבע. מה שאומר שאת רוב היום הם הולכים לבלות בכיתות, לומדים מורשת קרב ואת ההיררכיה של צה"ל. לכן אני אמור לקבל כמה שעות של מנוחה.
כבר העברתי אותם לידי המ"מ ותכננתי להתחיל את ההפסקה שלי עם סיגריה, כשאחת הטירוניות מהכיתה של יאנה ניגשה אלי וביקשה לדבר בפרטיות בטענה שהיא לא מוצאת את המפקדת שלה. הדבר גרם לי לעמוד על המשמר, יאנה אף פעם לא הייתה זורקת את החיילים שלה לזאב. אבל את העניינים עם יאנה הייתי יכול לסדר רק אחרי שאפטר מהחיילת. 'הינה הלכה הסיגריה.' חשבתי בתסכול.
הטירונית דיברה על הבעיות בחייה הפרטיים ושאלה אם אני מכיר מישהו שיכול לעזור לה עם השירות הצבאי שלה. מבחינתי היא יכלה לדבר על מצב הבורסה בשוויץ. העיניים שלה הסגירו אותה. ראיתי את המבט הזה לא פעם על פניהן של חילות טריות שלא הכירו אותי. זה היה מבט שאמר 'אני אוהבת את מה שאני רואה ואני אשיג את זה בכל מחיר'. אף פעם לא החשבתי את עצמי ליפה באופן שבנות אמורות לאהוב, לכן לא הבנתי מה גורם להן להימשך אלי. כנראה שמדי זית ונשק מאחורי הגב נראו אטרקטיביים. לא שהדבר שינה הרבה, בקורס מפקדים טחנו לנו את השכל עם הסלוגן 'יחסים אינטימיים בין מפקד ופקוד זה טאבו' וזה היה מספיק בשביל להרתיע אותי אפילו מלחשוב בכיוון.
"… אני גם יצאתי לא מזמן מזוגיות ארוכה, וזה מקשה עלי להיות ככה לבד במקום מלא אנשים שאני לא מכירה ולא יכולים לתמוך בי." היא סיימה את המונולוג הארוך שלה ברמז עבה מדי.
"אני לא פסיכולוג ולא פסיכיאטר בשביל לתת לך תמיכה נפשית." אמרתי בקול רם, כך שכל החיילים שהיו בסביבה, ישמעו. "אבל קצין בריאות הנפש יטפל בך בשמחה."
מבט השנאה שתקעה בי, היה המתנה הנפלאה ביותר שיכולתי לקבל ממנה.
כמובן שיאנה שמעה על התגובה ה-'לא הולמת' שלי ובערב קיבלתי ממנה על הראש.
"אם את חושבת שאני מפקד כל-כך גרוע, למה שלא תדווחי עלי?" שאלתי בתגובה להטפות המוסר שלה.
"אני לא חושבת שאתה מפקד גרוע, פשוט השיטות שלך אכזריות. אתה מתייחס לחיילים שלך כמו למכונות. אבל הם אנשים, בדיוק כמוך. לפעמים גם הם צריכים תמיכה במצבים מסוימים, ומילה טובה מדי פעם לא תהרוג אותך." היא עצרה לקחת אוויר. "מה החיילת המסכנה עשתה לך שהיית צריך לשלוח אותה לקב"ן לעיניי כולם?"
"היא התחילה איתי." אמרתי בפשטות.
"תגיד, מה אתה עושה שהן נופלות לרגליך כמו זבובים?" רפי נראה מוכן לקחת פנקס ולהתחיל לרשום טיפים.
"תרד מזה, בנאדם. זאת קללה שאתה לא רוצה שתיפול עליך…" קובי התחיל להסביר לו את מה שהיו אמורים להסביר לו עוד בקורס מ"כים.
"בר." קראה יאנה בשקט, כדי לא להסיח את דעתם של שני המ"כים האחרים משיחתם. "אתה רוצה שאני אדבר עם החיילת?"
"על מה?"
"נו…" היא התחילה, אבל מבחינתי המשך השיחה היה מיותר לחלוטין.
"תחסכי מעצמך." קטעתי אותה. "בזכות 'השיטות האכזריות' שלי, היא כבר לא תיגש אלי."
המ"כית כנראה רצתה להגיד עוד משהו, אבל כבר פניתי לעבר החדרים, קוטע את השיחה.
גררתי את עצמי מהמיטה לעוד יום. הבוקר עבר כמו תמיד. הגיעה ארוחת בוקר ובתור הפזמני"ק, נתתי זמני אכילה לכל המחלקה והסברתי איזה שעורים עיוניים יהיו להם היום. אחרי שנתתי רשות לאכול, הלכתי לכיוון שולחן המפקדים, מתכנן לנעוץ את השניים בלחם עם הגבינה הלבנה, שקובי הכין לעצמו ועדיין לא יודע שלא יטעם ממנו. אבל משימת ההתנקשות שלי בסנדוויץ' נקטעה כששמעתי קטע מתוך שיחה. "… מניאק הזה. מאיפה אני יודע מה זה 'פול עשרים?' ועוד על החצץ הזה. זבל."
בהתחשב בעובדה שעברו כבר יומיים, לא היה לי ספק שהסיפור הזה סופר כבר לפחות חמישים פעם. מאז הלילה הראשון, לא יצא לי להעניש את הטירון הזה, אבל החלטתי לתקן את הפספוס בהקדם.
"חייל." קראתי.
גבו הקשיח כששמע את קולי ותחושת הכוח גורמה להרגשה נעימה להתפשט בתוכי. "קום וגש לפה."
הוא ציית בלית ברירה, נעמד מולי עם מבט מתריס בעיניים. "עכשיו תגיד לכל המחלקה את מה שאמרת לחבריך. בטוח נשארו עוד כמה שלא שמעו את הסיפור." ההתרסה הפכה לכעס ואז לתבוסה. המתנתי בסבלנות, נהנה מהמאבק הפנימי המתחולל בו.
"לא." אמר לבסוף.
"מה לא? תגיד את מה שסיפרת בכזה להט לחבריך."
אם לשפוט לפי רמת השקט, כל הנוכחים שכחו מהאוכל ומיקדו את תשומת ליבם בנו, מתים לדעת איך הסצנה הזאת תיגמר. "לא, המפקד." ראיתי איך הוא מתפתל כמו תולעת על קרס.
"אחרי האוכל תיגש אלי." שחררתי אותו.
כשהתיישבתי ליד השולחן שלי, יאנה התנפלה עלי. "מה אתה רוצה ממנו?"
"הוא מקלל אותי."
"איך אתה תמיד מצליח לשמוע את כל מה שהם אומרים?"
"אני מקשיב."
קובי ורפי התפרצו בצחוק ושאר המ"כים הצטרפו אליהם. הטירונים שלחו לכיווני מבטים חוששים וידעתי שזכיתי בשנאה שלהם.
"השם שלך, חייל." עמדנו בצל שסיפק בניין חדר האוכל. החום באמת היה כבד והמדים לא עזרו בגרוש.
"רוני."
"המפקד." אני מתקן אותו.
"זה בסדר, אתה יכול לא לקרוא לי מפקד."
אני יודע טוב מאוד שהוא עושה את זה בשביל לעצבן אותי. לצערו ראיתי כבר מספיק חכמולוגים כמוהו.
"למה אתה מסבך את עצמך?" אני שואל בנימה שלא מסגירה דבר.
"כי אני במילא מסובך איתך. זה כבר לא ישנה."
"משוחרר."
הוא בהה בי.
"מה?" שאל כשמצא את לשונו.
"משוחרר. אתה תקבל את העונש שלך מאוחר יותר." אצל כל המין האנושי הפחד מהלא נודע תמיד היה חזק, והטירונים לא היו יוצאי דופן בקטע הזה. אהבתי להפעיל את הטריק הזה על החניכים שעשו צרות, בשביל לשמור אותם קצר. אבל כנראה שזה לא עבד על רוני. כל השבוע הייתי על קוצים בגללו. מעניש ללא הרף בדברים קטנים ומידיים. אבל כשהגיע יום שישי וכל המחלקה עמדה ב-'ח' גדולה והמ"מ הקריאה נהלי יציאה מהבסיס, הרגשתי את השמחה ממלאת אותי מבפנים.
"ועכשיו המפקד של הכיתה השנייה יקריא את אלה שקיבלו שעות ביציאה ואלה שסוגרים שבת."
גל של לחשושים עבר בקהל.
"שקט." אני קורא לסדר ומתקדם למרכז. הטירונים משתתקים לאיטם. "השלושה שנשארים השבוע שבת הם: גיא רובינשטיין, גיורא שזר ורוני בן-חיים."
שמעתי אנקת ייאוש. אפילו בלי להביט, ידעתי שזה רוני. האחרים לא היו מהכיתה שלי והמפקדים שלהם הודיעו להם מראש על העונש. אני בחרתי לדלג על השיחה בארבע עיניים. המשכתי לקרוא את שמותיהם של אלה שקיבלו שעות ביציאה תוך כדי שאני נאבק בחיוך. "משוחררים." אמרתי לבסוף.
נשמעה שאגת שמחה והצעירים רצו אל שערי הבסיס, סוחבים איתם את הקיטבגים. המפקדים כבר התפזרו וגם אני התכוונתי לעזוב כשהרגשתי מישהו תופס אותי בכוח ומסובב אליו. לא הופתעתי לגלות שזה רוני."כן, חייל. אל תסחף." ניערתי את אחיזתו ממני.
"אתה לא יכול להשאיר אותי שבת."
"אתה רואה שכן."
"אני הולך."
"אתה מוזמן. תחזור לריתוק של חודש, או כלא. תלוי עד כמה אני אהיה נחמד." ידעתי שחומרת העונש לא תלויה בי, אבל הטירון לא ידע. "אמא שלך…"
"בן-חיים, אל תתגרה במזל שלך."
"מזל, עלק…" הוא עזב למגורי הטירונים ואני המשכתי לחדרי, לארוז את חפציי. עמד להיות לי סופ"ש מהנה עם החברים שלי ורציתי לצאת מהבסיס כמה שיותר מהר.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il