על המשמר – פרק ב'

05/01/2015

הבעת האימה שלו הוציאה אותי מאיזון, אבל רק לשנייה אחת. 'הם כולם לחוצי בית.' חשבתי לעצמי. 'המחשבה להישאר בבסיס דקה מעבר למה שחייב, מטריפה אותם. שלא לדבר על לסגור שבת'.

חזרתי לבסיס ביום ראשון, רענן יותר, אבל עדיין חסר חשק להתחיל את השבוע. נכנסתי לחדר המפקדים וראיתי את רפי שסגר עם הטירונים שנענשו. "איך הייתה השבת?" שאלתי אותו.

"סביר."

"איך המרותקים?"

"הרוני שלך מוזר."

"באמת?"

"כן. כל השבת דיבר בטלפון."

"ומה מוזר בזה?"

"זה שהוא קילל אותך תשעים אחוז מהזמן."

משכתי בכתפיי. זאת לא הפעם הראשונה שהטירונים שונאים אותי. "בוא," אמרתי לו. "צריך לקדם את פני הילדים."

שבוע חדש, בעיות חדשות. נראה שאחרי סופ"ש אחד בבית, הטירונים שלי כבר שכחו איך לעמוד ב-'ח' והייתי צריך להזכיר להם מחדש. "השבוע אתם עומדים לקבל נשק." הודעתי. קריאות השמחה שלהם לא הלהיבו אותי. "לכן אתם יכולים להתחיל להיות יעילים ותישארו שבת שמירות." אנקות האכזבה היו כמוזיקה לאוזני וחזרתי לחדר המפקדים כשפני קורנות.

"אני לא מאמינה שלהודיע לחיילים שלך שהם נשארים שבת מקפיץ לך את המצב רוח." יאנה אף פעם לא קידמה בברכה את השיטות שלי.

"אני לא זה שקבע שהכיתה שלי תעשה את שבוע השמירות הראשון." התגוננתי.

"אבל אתה לא חייב להיות כל-כך מבסוט מזה." בתגובה רק משכתי בכתפיי.

"בר," רפי נכנס לחדר, "אחד החיילים רוצה לראות אותך."

יצאתי החוצה וראיתי את רוני, עומד ליד הקיר ומעביר את ידו על המשטח המחוספס.

"חייל, אתה אמור לחכות ב-'הקשב'." אני מעיר לו.

"כן, המפקד." הוא זז ונעמד בתנוחה הנכונה, אבל כתפיו היו שמוטות, מעידות על התרסה אילמת.

"דבר, חייל."

"המפקד, האם יש אפשרות שאוכל לצאת בשבת הזאת?"

"והסיבה היא?"

"להביא בגדים נקיים…" הוא מלמל בשקט.

מה ששנאתי יותר מכל, זה שהחיילים שלי חשבו שאפשר לעבוד עלי בעיניים.

"חייל, אני לא מעריך כשמשקרים לי."

"אבל…"

"וזה לא מעניין אותי למה. אתה יכול לבקש מההורים שלך שיבואו ויביאו לך בגדים נקיים. לחילופין, אתה יכול לכבס בבסיס."

"אתה לא מבין!" הוא התפרץ. "אני חייב לצאת בשבת הזאת, פשוט חייב!" הוא נופף בידיו באוויר והתנוחה שלו בכלל לא דמתה ל-'הקשב'. בחרתי להבליג על זה, כי הסקרנות שלי התחילה לנג'ס לי.

"ומה כל-כך דחוף?" לאחר דקה של שקט נאנחתי והסרתי מקולי כל נימה של התנשאות. "תראה, אם באמת יש לך בעיות לגיטימיות, אתה יכול להגיד לי ואני אתן לך אישור מיוחד לצאת לסופ"ש."

הוא השתתק והביט בי בחשדנות, מתלבט אם להגיד את האמת או לא. לבסוף כנראה הגיע להחלטה.

"החב-החברה שלי." פלט. "אני צריך לראות אותה."

"מצטער, זה לא עונה על הקריטריון של משהו דחוף."

"אבל…"

"היא חולה במחלה סופנית?"

"לא."

"היא נפצעה בתאונת דרכים?"

"לא."

"היא מאיימת לקפוץ מהגג אם לא תבוא?"

"לא."

"אז אתה תישאר שבת כמו כולם."

"למה אתה כזה זין?"

ההערה שלו רק גרמה לי לחייך. "תמשיך באותו הקצב, חייל, ואתה תראה את הבית רק בסוף הטירונות." הבעת האימה שלו הוציאה אותי מאיזון, אבל רק לשנייה אחת. 'הם כולם לחוצי בית.' חשבתי לעצמי. 'המחשבה להישאר בבסיס דקה מעבר למה שחייב, מטריפה אותם. שלא לדבר על לסגור שבת'.

אחרי שהשוק של השבוע הראשון עבר, הטירונים נכנסו לשגרה. היו כאלה שכבר הספיקו להוציא פטורים, אחרים החליטו להיות מורעלים והרוב נשאר בעמדה של סבל שקט. השבוע עבר במהירות. המטווחים, המד"סים והשיעורים התנהלו כסדרם. רק אדם אחד הרגיז אותי יותר מאחרים. וזה לא היה רוני. הטירון ששמו יוסי, היה עוד קוץ גדול בתחת שלי. אחרי ההשפלה של היום הראשון הוא הוציא פטור מכל פעילות גופנית. אם הוא היה יושב בשקט בזמן המד"סים, הייתי שוכח את הקיום שלו, אבל הוא תמיד דאג הזכיר לי את העובדה שאני כבר לא יכול להוריד אותו לתנוחה המשפילה. בנוסף היה לו ת"ש גבוה ולא יכולתי להשאיר אותו שבת. לכן שברתי את הראש בחיפוש אחר סיבה שתגרום לו להוריד את האף. וביום חמישי ההזדמנות באה מכיוון בלתי צפוי. הייתי צריך לקחת את אחד החיילים שלי לשיחה והדבר ברח מזיכרוני לגמרי. נזכרתי בכך רק לקראת הערב. לא רציתי לדחות את העניין, לכן ניגשתי לאוהלים של הבנים. "יוסי, למה אתה כזה שמוק, תישאר איתנו שבת."

"יש לי ת"ש, חבר." נשמע קולו המתנשא של יוסי. "צלם, צלם. אני רוצה להראות לחברים שלי איזה תותח אני."

כשנכנסתי לאוהל, ראיתי את יוסי ממהר להוריד את הנשק ואת החבר שלו מוריד את הסמארטפון.

"כן, המפקד." יוסי לא איבד את העשתונות, אבל מבטו האשם של חברו הסגיר אותו.

"תביא את הטלפון." תקפתי את הטירון.

"הוא לא שלי…"

"זה לא מעניין אותי. את הטלפון. עכשיו."

הם החליפו ביניהם מבטים וידעתי שצריך לפעול מהר. חטפתי את המכשיר מהידיים של הטירון ויצאתי מהאוהל. קולות המחאה שמאחורי גבי התחלפו במהירות בדממה מתוחה. דפדפתי בתמונות שצולמו לאחרונה, מחפש אחר עדויות מרשיעות. חששותיי אומתו והסתובבתי אליהם עם מבט מנצח.

"ברכותיי, זכיתם בהזמנה למשפט אצל המג"ד."

כפי שחשבתי, העניין טופל במהירות ושני הטירונים שלי קיפלו את החפצים ועברו לכלא הצבאי, לרצות עונש על משחקים בנשק. ככה זה כשאחד מהחברים של המג"ד שלך נהרג בגלל משחק בנשק. אין סליחות ואין וויתורים.

השבת הגיעה ונשארתי לסגור עם הכיתה שלי. הטירונים היו תחת אחריות החמ"ל, כך שלפתע היה לי יותר מדי זמן פנוי. ניצלתי אותו להשלמת שעות שינה, אבל בלי כל צוות המ"כים, המגורים הרגישו שוממים מדי, לכן את שעות היום ביליתי בחוץ בקריאת ספר. שבת בבוקר לא הייתה שונה. שכבתי מספר שעות על הדשא עם "מלכוד 22" והתענגתי על קרני השמש עד שהן לא הפכו לאכזריות. כבר תכננתי להעתיק את מקומי לאזור קריר יותר, כששמעתי שני אנשים מתקרבים.

."..מה תעשה?" שאל קול גבוה של בחורה.

"לא יודע, אני לא יכול לחכות שבוע שלם." ענה לה קול נמוך יותר.

"תוציא גימלים."

"איך בדיוק?"

"תפברק משהו. תגיד שאתה לא מרגיש טוב."

"על זה לא שולחים הביתה, זה לא בית-ספר פה."

"עכשיו אתה נשמע כמוהו."

"כמו הזין הזה?" ענה קול נעלב. "אין מצב!"

"טוב, תירגע. סתם צחקתי."  השתררה דממה. "אולי תשבור יד."

"נראה לך?

"חשבתי שאתה נואש."

"אני נואש, אבל בטח יש דרכים פשוטות יותר."

"דיברת איתו. הוא לא מתכוון לשחרר אותך. זאת הייתה הדרך הפשוטה היחידה. עכשיו אתה צריך להוציא גימלים."

"טוב, יש עוד דרכים להוציא גימלים?"

החלטתי ששמעתי מספיק. קמתי ממקום משכבי, מגלה את נוכחותי מבעד לגדר החיה. גלית ורוני, צמד חמד, עמדו על השביל. גלית הייתה באמצע הצעה מעולה להוצאת גימלים כשלפתע המילים נתקעו בפיה והיא נחנקה. רוני סובב את ראשו לכיוון שבו הביטה ועצם עיניים, כנראה מנסה להתכחש למה שהן רואות. "שבת. שניכם." לא ראיתי טעם להרחיב במילים.

"על מה?" לגלית עוד לא היה את העונג לשוחח איתי ישירות, והיא לא ידעה שהיא מכניסה את עצמה עמוק יותר לבוץ. רוני לעומת זאת הבין טוב מאוד וניסה למשוך אותה משם, אבל היא התנערה ממנו בחוסר סבלנות. "על מה שבת?" התעקשה.

"על כך שאתם מתכננים פגיעה עצמית כדי לצאת מהבסיס."

"זאת הייתה רק שיחה."

"אם כך, לא תהיה לך התנגדות שאני אשחזר אותה בפני המ"מ, נכון?"

היא שוב פתחה את פיה, אבל רוני משך בידה בחוזקה. "תפסיקי." סיננן בלחש, "גם ככה סיבכת אותנו."

הם התרחקו מהמקום ואני עברתי אל מתחת לעץ הזית הקרוב, להמשיך לקרוא מהמקום שעזבתי. יום ראשון עבר בשקט מפתיע. אפילו רוני התנהג למופת. "השקט שלפני הסערה." אמרתי ליאנה רק כדי לעצבן אותה. היא הוציאה לעומתי את לשונה ולא אמרה דבר. אבל מסתבר שצדקתי. כרגיל.

בערב עשיתי את הסיבוב שלי בין האוהלים של הטירונים, מוודא שאף אחד לא החליט לעשות טיול לילי אחרי כיבוי אורות. הלילה היה שקט ויכולתי לשמוע אפילו את הרכבים הבודדים שחלפו מדי פעם בכביש שמעבר לש"ג. כל הבסיס, פרט לשומרים, היה שקוע בשינה וגם אני רציתי כבר להגיע למיטה שלי. אבל כשחלפתי ליד אחד הקרוואנים שמעתי קולות רחש עמומים. 'שוב עכברושים.' חשבתי עצמי. 'צריך להודיע לרס"ר שהגיע הזמן לעשות ריסוס.' המשכתי בדרכי כשגניחה עמומה גרמה לי לעצור. 'עכברושים לא גונחים.' הסתובבתי על עקבותיי ופתחתי את דלת הקרוון בלי אזהרה מוקדמת. בחושך ראיתי שתי דמויות, אחת על השולחן והאחרת רוכנת מעל. הדלקתי את האור ומייד התחרטתי על כך.

מצבה של הרשימה השחורה שלי היה מעולה, נשאר רק עוד טירון אחד בכיתה שלי שלא הצלחתי לשבור. רוסי בשם אלכס הוכיח את עצמו כאחד שמסתגל לשינויים במהירות מפתיעה ונשאר קר רוח בכל מצב. הדבר הטריד אותי יותר ויותר, כי שאר הטירונים התחילו לראות בו מנהיג וזה היה יכול להיגמר רע. הייתי חייב לתפוש אותו בביצים והינה, עכשיו עמדתי לעשות בדיוק את זה. שני הטירונים מיהרו להתלבש בזמן שאני התרכזתי בעש שריחף ליד הנורה הדלוקה. כשהקולות נדמו, הורדתי את עיניי, בחון את הקורבנות שלי. אלכס ואחת החיילות של יאנה עמדו מולי. שער פרוע, לחיים סמוקות ומדים שישבו עליהם בצורה מרושלת. המחזה היה מגוחך להחריד. זאת הייתה הפעם הראשונה שתפשתי את הטירונים באמצע סקס ולא ידעתי מה תהיה הדרך הכי טובה להתמודד עם המצב.

"הסבר?" בחרתי להיות המפקד המניאק שכולם כל-כך אהבו. דממה ברכה אותי. הבחורה לא העזה להרים את עיניה מהרצפה ואפילו לאלכס לא היה מה להגיד להגנתו.

"המפקד," הטירון שלי אזר אומץ. " אפשר לדבר איתך דקה לבד?"

סקרן מה הבחור יכול להגיד לי, אני מסמן לו לצאת החוצה.

"דבר." פקדתי עליו אחרי שהשארנו את החיילת בפנים והוא המשיך להתמהמה.

"המפקד, אפשר שזה יישאר בין שלושתנו?" המבט שלו נע בין נחוש למודאג, אבל בשום פנים ואופן לא מתרפס. "נדי היא בחורה טובה. אני לא רוצה יהיו לה בעיות בגלל מה שקרה."

"היית צריך לחשוב על זה קודם." אני בוחר לא להקל עליו.

"צודק." הוא נאנח. "יש משהו שאני יכול לעשות עכשיו?"

אני מסמן וי ליד השם שלו ברשימה. המשימה הסתיימה. אבל אני צריך להחליט מה לעשות עם השניים האלה. בסוף, בתמורה לשתיקה שלי, אני גורם לו להבטיח שיוריד פרופיל ויפסיק להתבלט. הוא לא מבין למה, אבל אני לא מספק הסבר ושולח אותם לדרכם. 'אני הופך לנחמד מדי,' חשבתי לעצמי. 'צריך כבר לצאת לפנסיה.'

התקרית עם אלכס לקחה יותר מדי זמן וכבר רציתי לחזור לחדר שלי לנוח, כששמתי לב לסימני גרירה על החצץ. 'זה לילה מיוחד או שכל הטירונים החליטו להתנקם בי עם מניעת שעות שינה?' התסכול שלי לא ידע גבולות. יכולתי להחליט שלא ראיתי דבר ולהמשיך לחדרי. אף אחד לא היה מאשים אותי בכך שאין לי ראיית לילה של חתול. יכולתי ללכת לישון, אבל אם ימצאו בבוקר גופה של טירון, המצפון שלי לא ייתן לי להירדם יותר בחיים. לכן, בחריקת שניים, התקדמתי לאורך העקבות.

הסימנים הובילו לכיוון המקלחות של הבנים. לפני שהספקתי להגיע לדלת של המקלחות עיניי קלטו כתם שחור על הדרך. התקרבתי וראיתי 16M זרוק על הרצפה. איזה חכמולוג גרר את הנשק על האדמה ואז החליט להשאיר אותו מאחוריו. הפקרת נשק. 'מישהו הולך לשלם על זה ביוקר'. לקחתי את הנשק איתי ונכנסתי למקלחות. קולות בכי חרישי הדהדו בחלל הריק. 'אני לא בייביסיטר'. התסכול שלי רק הלך והתגבר. הייתי מעדיף לחזור על עקבותיי בשביל לא להתמודד עם איזה ילד בשעת משבר. אבל לא הייתה לי ברירה. נכנסתי לחדר המקלחות וראיתי טירון יושב על הרצפה באחת הפינות. הוא היה על חצי ב', כל גופו נרעד מבכי חרישי, ברכיו משוכות כלפי גופו וראשו נח עליהן.

"חייל, קח את עצמך בידיים." נבחתי עליו. צפיתי בסיפוק איך ראשו זינק מעלה ומבט מבוהל על פניו. הסיפוק שלי רק גדל כשזיהיתי את הטירון. זה היה רוני. הוא גרר את עצמו לעמידה, מנגב את פניו בשרוול החולצה הלבנה שלגופו.

"שעת ע"ש נגמרה כבר לפני שעתיים. אתה מוכן להסביר לי מה אתה עושה פה בלילה? אה," הרמתי את הנשק שלו מעט. "ומי אמר שאתה יכול להפקיר נשק?"

הבעת האומללות הפכה מהר מאוד לכעס ולפתע הפכתי מודע למימדים של הבחור הזה. 'אם הוא הולך לתקוף, אצטרך להזיע כדי להשתלט עליו'. חלפה המחשבה במוחי.

"זה אתה!" צעק, קולו מנתר מהקירות ומתגבר כהד. "הכל בגללך!"

"תנמיך את קולך מיד."

"לא! אני אצעק כמה שבא לי ולא אכפת לי מה תעשה. מצדי שישלחו אותי לכלא. על הזין שלי!"

"רוני, תירגע." שיניתי את נימת קולי ועשיתי כמה צעדים לקראתו. הוא היה היסטרי והייתי חייב להרגיע אותו לפני שיעיר את כל הבסיס.

"זה אשמתך." קולו נחלש מעט. הוא נשען עם גבו אל הקיר וניסה להירגע.

"מה אשמתי?" נעמדתי מולו.

הוא לא ענה. חלפו כמה רגעים מתוחים ואז לפתע הוא ניסה לחטוף ממני את הנשק. אבל כבר צפיתי את הצעד הזה מראש ולא אפשרתי למהלך לעבור בהצלחה. השתמשתי באחיזה שלו נגדו ובתנועה חלקה הצמדתי אותו לקיר, כך שגוף הרובה נח על גרונו, חונק אותו.

"תירגע מיד. אתה שומע אותי?" הוא שתק. "אם אתה לא רוצה לעלות משפט על תקיפת מפקד, אתה תתפוס את עצמך בידיים ותגיד מה הבעיה שלך. ברור?"

הוא הנהן ואני הרפיתי את האחיזה בו. המתנתי בסבלנות למרות שלקח לו כמה דקות בשביל לאסוף את עצמו. אבל כשזה קרה, הוא סובב את פניו אלי.

"החבר שלי זרק אותי בגללך." אמר בהתרסה.

הרגשתי שגבותיי עולות מעלה בכוחות עצמן, אבל לא אפשרתי לתגלית לבלבל אותי. "מה לי ולחבר שלך?"

"בגלל הריתוקים הקבועים שלך אני לא יוצא הביתה! אני לא רואה אותו ולא מזדיין איתו! והוא לא מוכן להתנזר מסקס."

הוא שוב החליק במורד הקיר מתייפח ואני עמדתי מעליו, נבוך להחריד. 'תמיכה, יאנה אמרה. איך בדיוק מנחמים במצבים כאלה?' לא ידעתי מה לעשות. אף פעם לא ניחמתי את החיילים שלי. הם פשוט לא באו אלי עם הצורך הזה. 'לדבר בגובה העיניים'. החלטתי. התיישבתי לידו, בלי שמץ של מושג מה להגיד. בסוף בחרתי לפעול כמו באזרחות. הנחתי את ידי על כתפו, מנסה לתת תמיכה כלשהי. הוא הגיב מיד, נשען לתוך המגע ונצמד אלי. לא יודע כמה זמן ישבתי כך איתו מתייפח בזרועותיי. מתעלם מהעובדה שעוד כמה שעות אני אמור להעיר את החיילים ושעדיין לא עצמתי עין. נזכרתי בסיפור דומה לשלו. סיפור שקרה לי עם החברה שלי. בחורה בשם נופר שזרקה אותי אחרי שהבינה שאני לא הולך להיות קרבי, אלא מ"כ של טירונים. לטענתה התפקיד לא הצדיק את ההיעדרות הממושכת. היא העדיפה ג'ובניק שחוזר כל יום הביתה. הבכי שלו נפסק לפני זמן מה, אבל אף אחד מאיתנו לא זז. השקט היה כמעט שמימי, משהו שלא הרגשתי זמן רב. הייתי עייף והעיניים שלי התחילו להיעצם כשלפתע הוא הרים את פניו והדביק לי נשיקה על השפתיים. לשנייה העולם קפא, התדהמה משתיקת אותי. ואז זינקתי לעמידה, מתרחק ממנו. הבטתי בו בתימהון. 'זה הולך להיות מביך' חלפה המחשבה במוחי ואז ראיתי את הבליטה במכנסיים שלו. 'מאוד מביך'.

"רוני…"

"אני מצטער! לא התכוונתי. אני… אני לא יודע למה…"

"תסתום את הפה חייל."

הוא הביט בי בתדהמה ואני ניסיתי לארגן את המחשבות שלי. "עכשיו אתה שוטף פנים והולך לישון." הוא פתח את פיו, אבל השתקתי אותו עם מבט תקיף. "מחר בבוקר אתה אורז את החפצים שלך ועף הביתה ליומיים בשביל להשלים עם החבר שלך. ברור?"

"כן המפקד." חיוך מהסס עלה על פניו.

"ושנינו שוכחים ממה שקרה פה. את הפקרת הנשק, את הדמעות… הכל." לא רציתי להזכיר את הנשיקה.

"המפקד…"

"כן חייל." כבר לא הבטתי בו, אלא בשורת הכיורים שנמתחו לאורך הקיר.

"המפקד…" המילה באה בלחישה ממש קרוב מאחרי, מעבירה בי צמרמורת.

"כן."

"תודה."

"חייל, עוף לי מהעיניים. ואל תשכח את הנשק." שמעתי אותו רץ משם ורק אז שחררתי את הנשימה שלא ידעתי שהחזקתי בפנים.

 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il