על הסף

לרגע אחד עמי חשב שהוא ייכשל. שהוא ייכנע. שהוא ינשק אותו ויפשיט אותו וירגיש אותו בכל הגוף ויעשה לו. לרגע אחד. אולי שניים. כשהחיבוק נמשך הרבה אחרי שהוא אמר סליחה ומצטער ובנימין כבר התייבשו לו הדמעות אבל הוא לא עזב אותו והמשיך להחזיק בו, מבקש, נבגד, מתחנן ואילם. אולי הוא חשב שהחיבוק הזה בכל זאת הוא משהו, אם לא אהבה לפחות תשוקה, לפחות התמסרות, לפחות כניעה לתענוג וקבלת החטא. ועמי רצה להיכנע, להתמסר לו, לרגע אחד לתת לו, ליהנות ממנו. הרי הוא כל כך רוצה. כל כך צריך. אבל הוא לא יכול. כי זאת בגידה. זה שקר. כי זה רק מרחמים (אה באמת? רק מרחמים? פוץ מתחסד). כי הוא ישנא אותו אחר כך כשהוא יבין את זה. כי אחר כך הוא יסביר לו והוא יבין, אולי לא יסלח אבל לפחות יבין. אבל עכשיו אי אפשר. הוא לא יכול. אסור לו. למרות שהוא כל כך רוצה, למרות שהוא מחובק בתוכו, מתנשם לתוכו, ועומד לו והוא אפילו לא מתבייש בזה, למרות הכל אסור לו. וחוץ מזה הערב. אז הוא לא יכול. והוא הרחיק את בנימין ממנו בשתי ידים, כמה שיותר בעדינות, שיבין, שלא ייעלב, הרחיק אותו והפריד אותו ושוב אמר שהוא מצטער, מסתכל לו ישר בעינים. אבל בנימין לא הסתכל בו ולא ענה לו ויצא והלך.

בערב אחרי הארוחה שושי התיישבה בסלון עם תרבות וספרות ועמי גמר לשטוף כלים וניגב ידים והודיע שהוא יוצא. אל תחזור מאוחר, שושי אמרה מתוך העיתון. אני אחזור מאוחר, אמרפל אמר, במין חצי יאוש חצי השלמה, היא אמורה כבר לדעת. ושושי, שאחרי הכל היא אמא שלו ומותר לה לדאוג קצת ואפילו להגיד לו לפעמים שהוא, בכל זאת, ככה, קצת מגזים, שושי הרימה את הראש והורידה את העיתון והסתכלה בו מתוך המשקפיים ואמרה, אתה הולך אליו. בעיקום לא נעים של השפתים. כן, אמרפל אמר. ובכל זאת הוריד לרגע עינים. רק לרגע. אנחנו רק מדברים, אמרפל אמר (ומה זה בכלל עניינך, הוא לא אמר). ושושי נשפה לאט, מסתכלת בו, לא מרוצה. ואמרה, בבקשה אל תחזור מאוחר.

לפני כמה שבועות שושי ביקשה שיעבור אצל אלי דגים ויקנה חתיכה יפה של סלמון. וכשהוא עמד שם וחיכה שיתייחסו אליו היה נראה לו שהאיש הגבוה לידו, עם השיער הארוך והעינים הבהירות והמיוזע כאילו מי יודע מה, שהוא מוכר לו. אבל הוא לא זכר מאיפה. וחשב שאולי סתם נדמה לו וניסה להסתכל בו בלי שהוא ישים לב. אבל הוא כנראה שם לב. או בכל אופן הסתכל בחזרה. ואז הפועל של אלי התפנה אליו סוף סוף ושאל מה הוא רוצה והוא הצביע על החתיכה היפה של סלמון ששכבה שם וסימן עם האצבעות, כזה עובי בערך, ותשאיר את העור, והאיש ההוא הארוך הסתכל בו, ישר בו, ועמי הסתכל בו בחזרה, חצוף ונבוך, והאיש אמר כאילו בצחוק, מה, כל כך הרבה. זה בשביל שניים, עמי אמר. ואז סוף סוף נזכר ובלי לחשוב אמר, אתה נוסע בקו תשע עשרה נכון. ומיד הבין כמה הוא דביל, והאיש כבר צוחק ואומר כן, מדי פעם. וחייך. ושתק. ונתן לעמי כמה שניות להתבייש מאוד ואז אמר, אז משם אנחנו מכירים. ואיפה החבר שלך. ועמי נבוך מאוד והתבייש והתרגש מאוד וחייך ואמר, אנחנו בסך הכל לומדים יחד. הוא לא צריך לבוא אתי לקניות. ובלי לחשוב אמר, אני עמי. אבל האיש הגבוה לא הקשיב כי בדיוק הזמין לברק מפולט ואז שאל אם אפשר להזמין אותו לקפה. כי גם ככה ייקח קצת זמן עד שהדגים יהיו מוכנים. ואיך הוא אמר שקוראים לו? עמי? קיצור של עמרם, הוא שאל מבודח. כן, עמרם אמר. עמרם. במלרע. באמת, הוא אמר כשהאיש הרים גבות מופתע.

בסוף הם ישבו בקפה כמעט שעה והחליפו טלפונים והאיש, שאמר שקוראים לו מנחם והוא דוקטורנט בעברית והוא כבר לא שומר מצוות, הזמין את עמי לקפוץ אליו להמשיך את השיחה. או גם לשוחח על דברים אחרים, זה גם בסדר. באמת, עמי אמר, בשביל לשוחח. מנחם משך כתפים. אפשר גם לשתות, אם אמא שלך מרשה לך. שושי לא צריכה לדעת, עמי אמר, וחוצמזה היא מרשה. אם אני לא נוהג. תראה, מנחם אמר, אני לא צדיק ואתה לא תמים. אבל אתה לא רוצה, אז לא. ואתה בחור מעניין ואני אשמח לדבר איתך. זה הכל. אבל עמי היסס להתקשר באותו ערב, זה נראה לו מוקדם מדי, ולמחרת מנחם היה עסוק וגם ביום חמישי בערב לא היה לו זמן ובסוף הם קבעו לשישי בערב, כלומר ערב שבת, אחרי הארוחה, גם ככה הם גרים לא מאוד רחוק וקצת הליכה לא תזיק לו (לעמי) אחרי האוכל. ואחרי שהוא שטף כלים וניגב ידים, כששושי ישבה בסלון עם תרבות וספרות, הוא הודיע שהוא יוצא לחבר. אולי רעד לו קצת הקול. אבל רק קצת. ושושי, בלי להרים עיניים, שאלה כמעט בלי לשים לב, אתה הולך לבנימין. ועמי היסס רגע והחליט שזה לא הוגן ולא יפה ואמר, לא. והיסס עוד שנייה ואמר, אל מנחם. ושושי הורידה עכשיו את העיתון והסתכלה בו ושאלה מי זה מנחם. את לא מכירה, עמי אמר. שושי המשיכה להסתכל בו. קיפלה את העיתון ושמה בצד ואמרה, אולי אני צריכה להכיר. ועיקמה את השפתים למעלה, במין חיוך לא לגמרי ברור. עמי משך כתפיים ולא ממש ידע מה להגיד, ובסוף שושי שחררה אותו ורק ביקשה שלא יחזור מאוחר מדי (כי אתה יודע שאני לא אלך לישון עד שתחזור, הסבירה כאילו).

אז הוא הלך אליו. בנשימה כואבת ולב דופק ורגליים מתמוטטות. כי לספר לאמא שלך ש, אה, שאתה מעדיף את חברתם של גברים (יעני הומו, שושי אמרה. אל תתייפייף לי. חברתם של גברים, באמת) זה דבר אחד, אבל ללכת ולעשות עם זה משהו זה כבר סיפור אחר לגמרי. בטח כשזה מישהו שכבר שנה לפחות אתה מסתכל עליו כמעט כל שבוע ומת מפחד שהוא יראה אותך ומשתוקק שהוא ישים לב אליך ואתה תהיה נאמן וחכם וישר ותגיד שלא, תודה, היית שמח, אבל לא. כי הרי זה אסור. ובסוף אתה התחלת איתו והוא באמת הזמין אותך ואתה אמרת ישר בטח, בשמחה, הרי אתם רק הולכים לדבר. נו נראה אותך, צדיק גדול. נראה אותך מחזיק את עצמך. להביא ביד אתה הרי מביא (אבל זה לא באמת עבירה, הוא טוען נגד עצמו אבל לא באמת משכנע את עצמו) ומי יודע כמה פעמים כבר הבאת אותו אליך לחדר, הלכת אחריו לגן המפלצת, הורדת לו את החולצה והשמטת לו את המכנסים והחלקת ממנו את התחתונים ותפסת לו בחזה ובירכיים והחזקת לו באיבר שלו שהוא גדול ועבה (כמובן שהוא גדול ועבה, ירד על עצמו אחר כך, אבל בכל זאת תמיד כשהוא חזר אליו הוא גדול ועבה) והשכבת אותו וכופפת אותו וגהרת מעליו והרמת אותו ופיסקת אותו ונכנסת לתוכו, כמו בסרטים, וגמרת בתוכו ונשפכת בתוכו והרטבת אותו והזרעת אותו ועשית כל מה שאסור לעשות. בשום פנים ואופן אסור. אסור באופן מוחלט וברור ולחלוטין לא נתון לויכוח. ואין לו שום כוונה להתווכח ולא להתחמק וגם לא להצטער ולא להתלונן. זה מי שהוא וזה מה שהוא צריך להתמודד איתו וזה מה שהוא יעשה, וזהו. ממש כמו שהוא אמר לו, למנחם זאת אומרת, ממש כמו שהוא אמר לו כשהם ישבו בקפה. או לפחות התחיל לומר לו, כי הוא נבוך וגמגם ומנחם הפסיק אותו בשאלות כל הזמן ובסוף הם היו חייבים ללכת לפני שאלי דגים יסגור ולכן הם קבעו להפגש ולהמשיך את השיחה. או גם לשוחח על דברים אחרים, כמו שמנחם אמר. ואולי גם לשתות, הוא המשיך והציע. בחיוך לא לגמרי ברור וגם משהו זדוני.

ועכשיו עמי עומד מול הדלת שלו והלב שלו דופק דופק והוא חושב, ברגע האחרון ממש, חושב שהוא (מנחם) הוא הרי הבטיח שהוא לא יעשה כלום. ודפק בדלת ומנחם פתח וחייך חיוך גדול מאוד ושמח ומזמין ואמר איזה יופי שבאת. תיכנס. מה תשתה. מה יש, עמי שאל, כי הוא לא ידע מה להגיד. ומנחם התחיל לפרט, יש קפה (נס ושחור ואפשר גם לטחון ויש מקינטה, אה, אבל שבת, ויש קפה קר במקרר) ויש תה (בשקיות ובתפזורת ויש עלים, אה, אבל שבת, ויש גם תה קר במקרר) ויש יין ויש וויסקי ויש תזקיקים מתוקים ויש מרים ויש גם ערק בפריזר וגם וודקה, אם אתה בקטע, ויש גם ליקר שוקולד שגנבתי מההורים. עמי הרשה לעצמו לצנוח לכורסא והחליט שהוא לא יהיה נבוך ולא מבולבל ויתנהג כאילו הוא בקי ורגיל ואמר, וויסקי נשמע טוב. איזה, מנחם אמר בנצחון. משהו טוב, עמי החזיר לו. שוויצר. ומנחם חייך. והתלבט ובחר ומזג לשניהם והתיישב על הספה והם השיקו כוסות וזה באמת היה טוב, חריף ומעושן ומחריך בגרון אבל מורכב ועשיר ומחמם ומפתיע, תשתה לאט, מנחם אמר, זה חומר יקר. תהנה ממנו. ויצא שכמעט כל הערב הם דיברו על זיקוקים ודוודים והלתתה וכבול וההבדלים המטפיזיים בין וויסקי ובירה ויין ועראק (שהוא בסך הכל בסדר, מנחם ניסה לשכנע אותו, אבל עמי לא השתכנע) וכמעט לא דיברו על איסורי כרת ועל המשמעות של להיות מחויב להלכה. והם קבעו שייפגשו שוב בשבוע הבא, אותו זמן ואותו מקום, למנחם לא היו תכניות מיוחדות וגם לעמי לא, והוא שמח מאוד על עצמו כששם לב שהוא בכלל לא חרמן ולא נלחם בעצמו והוא פשוט נהנה לשבת כאן, לדבר איתו, עם מנחם, בצורה תמימה ופשוטה וגלויה ולגמרי לא מסוכנת. וחזר הביתה לא כל כך מאוחר, לדעתו, אבל לשושי היו מושגים קצת אחרים והיא אמרה לו את זה ומיד שאלה, נו, אז מי זה מנחם. ולא נשמעה מרוצה במיוחד. חבר, עמי אמר. נפגשנו בשוק, הוא הסביר. האמת היא שזה לא ענייני, שושי אמרה. ועמי אמר (שוב) שהם רק מדברים. ושותים, שושי הוסיפה. אני רק מקווה שאתה שומר על עצמך, היא אמרה. עמי ניסה להגיד (שוב) שהם לא עשו כלום אבל שושי כבר קמה ואמרה שבעצם זה לא עניינה והוא ילד גדול ויכול להחליט לבד אבל, מה לעשות, היא בכל זאת דואגת, הוא אמנם חכם אבל די תמים ומדאיג אותה שהוא מסתובב ככה לבד, הולך ל, טוב, היא לא יודעת, זה לא עניינה, אבל בשם אלוהים שישמור על עצמו. אני שומר על עצמי אמא, עמי אמר, ומדגדגות לו דמעות של כעס ובהלה, ושושי נתנה לו חיבוק מהיר ונשיקת לילה טוב והלכה לישון.

אבל ביום ראשון בערב הוא מצא ליד המיטה קופסת קונדומים ולוב, והלך לשאול את שושי מה לעזאזל והיא חייכה מתוך המשקפים ואמרה, אתה רוצה שאני אסביר לך איך משתמשים בזה. ועמי נאנח, כמה פעמים הוא יכול להגיד שהם לא עושים כלום, ושושי אמרה שיש לו אותם ועכשיו מה שהוא יעשה איתם זה עניינו. וכאן היה נראה שהעניין נגמר. אבל בכל זאת כשהוא יצא בערב שבת אחרי האוכל היא עשתה לו פרצוף קטן. וככה כל שבוע, כל פעם קצת יותר. מנחם אמר שלדעתו היא מקנאת. ואולי היא סתם לא רוצה להישאר לבד בבית בערב שבת. אפשר להבין אותה. אבל גם ככה אנחנו כמעט לא מדברים, עמי אמר, היא בעיתונים שלה ואני קורא. זה לא משנה, מנחם אמר ולא הסביר. עמי לא סיפר לו על הקטע עם הקונדומים, הוא לא רצה לשמוע מה יש לו להגיד על היחסים שלו עם שושי ופחד שהוא ישאל אם הוא הביא אותם. אבל חוץ מזה הם באמת רק ישבו ודיברו. על אלכוהול. על ספרים. על היסוד ההסכמי של ההלכה. על ההבדל בין לימוד ישיבתי ללימוד אקדמי. על איך אפשר לפרש אחרת את פסוקי איסור משכב זכור ולמה זה בכל זאת לא משנה. על המשפחה של מנחם. על שושי. על בנימין (אבל ממש מעט על בנימין). ובדרך כלל גם שתו משהו. וזה היה הכל. ועמי היה מאוד מרוצה מעצמו.

ועכשיו הוא שוב כאן. כמו כל ערב שבת בחודש וחצי או משהו האחרונים. והוא מתרגש והלב שלו דופק והרגלים רועדות כמעט כמו בפעם הראשונה אבל לא מאותה סיבה. והוא דפק על הדלת, חזק מדי, ומנחם פתח וחייך ולקח צעד אחורה ואמר לו תכנס וכבר לא חייך כי הוא ראה את הפרצוף שלו ועמי סגר מאחוריו את הדלת וישר שאל, כמו שהוא תכנן, כועס ומאשים ונעלב וצודק, הוא שאל בכל תוקף הצדק והעלבון, הוא שאל, אתה אנסת את בנימין. מנחם תקע בו מבט מופתע ולא מבין ונבוך מאוד ונאשם ומגחך. ועמי שמע את עצמו שואל, אתה אנסת את בנימין, בקול כזה צודק ונחרץ ומלאכותי ומגוחך לחלוטין. ומנחם חיכה עוד שנייה או שתיים, אולי להסבר או התנצלות או סתירת לחי, ובסוף אמר, לא. שכבתי איתו. אפשר גם להשתמש במילים פחות יפות. אבל לא עשיתי שום דבר שהוא לא רצה. בכל אופן לא נגד רצונו. כלומר, לא כפיתי את עצמי או משהו. אני שונא את המילים המשפטיות האלה. הוא אמר, והוסיף, יכול להיות שלא הייתי מספיק רגיש. אבל הי, הוא התכופף מולי והוריד את המכנסים, מה אני אמור לעשות? עמי שתק. הסתכל למקום אחר. אין לו מה להגיד אבל הוא לא יכול להסכים ולא לסלוח. מנחם אמר, אתה מקנא. במין בוז כזה לא נעים ולועג. לא, עמי אמר. אני כועס. אתה זיינת אותו כאילו הוא, הוא סתם חתיכת בשר, לא אכפת לך בכלל מה הוא מרגיש אחר כך וכמה הוא נעלב ונבגד, אבל לי אכפת. הוא חבר שלי, החבר הכי טוב שלי, אתה יודע (כן, אני יודע, מנחם אמר), לא הכל זה סקס. זה נכון, מנחם אמר. אבל כשמישהו מושך אותך מהאוטובוס לחצר חשוכה ונטושה ומוריד מולך את המכנסים מותר לך להניח שהוא רוצה סקס. לא? ועכשיו הוא כועס. ולעמי אין מה להגיד.

אני מצטער, מנחם אמר אחר כך. לא התכוונתי לפגוע בו (כמובן). אבל הי, מה יכולתי לעשות. היה נראה שהוא ממש רוצה. ואני באמת חם עליו כבר הרבה זמן. אני מקוה שאתה לא מקנא. גם לך אין במה להתבייש. אבל החבר שלך, באמת. כן, הוא באמת יפה, עמי הסכים. ולא נעים לו אבל הוא כן מקנא. קצת. אף פעם לא עשיתם כלום. לא חשבת אפילו לעשות משהו, מנחם שואל. ועמי חשב שזאת שאלה ממש חצופה ומכוערת ולגמרי לא לעניין, אבל רק אמר שלא. הם כנראה מכירים יותר מדי זמן וזה אף פעם לא היה מיני. אפילו לא קרוב לזה. הוא אפילו לא פנטז עליו, הוא אמר והצטער מיד. ומנחם חייך את החיוך הלא נעים שלו, שמחליק לו לפעמים, וחיכה שנייה ולא הוריד ממנו את העינים ואמר, ועל אחרים. עמי משך כתפים. זאת שאלה אדיוטית. אבל מנחם לא הוריד ממנו את העינים והמשיך לשתוק ועמי אמר, נאנח בהשלמה כאילו, אם אתה רוצה לדעת אז פנטזתי עליך. אפילו די הרבה. אבל מאז שנפגשנו זה הפסיק. ומנחם הנהן. אני כנראה פחות מוצלח במציאות, הוא אמר. בכלל לא, פשוט, עמי התחיל להסביר, וקלט את הגיחוך של מנחם והפסיק. זה בסדר, מנחם אמר, אתה לא צריך לפרט. ואחרי שנייה אמר, אתה מסמיק. ועמי באמת בערו לו הלחיים והראש וגם הסוסון שלו הזדקר מתוח. והוא רצה לצחוק ורצה לבכות ולא ידע מה יעשה עם עצמו ולרגע זעיר ראה את בנימין על ארבע, מכנסים למטה, ומנחם מאחוריו בלי בגדים וזין עומד ומיד הייתה בו תמונה אחרת, שהוא דמיין מזמן, של מנחם על ארבע בלי בגדים בכלל והוא מזיין אותו מאחורה ומחזיק לו בזין ומזיע והתמונה הזו נשארה קצת יותר זמן והוא כמעט הרגיש או דמיין שהוא כמעט מרגיש אותו ביד שלו, עבה ומלא וארוך ואמר, מרוב בושה, כדי להעניש את עצמו, כדי לבזות את עצמו, אמר, תמיד פנטזתי אותך עם זין גדול ועבה. וניסה לצחוק, להראות שהוא יודע שזה מגוחך, שהוא מגוחך. אבל זה לא יצא כל כך משכנע. מנחם משך כתפים ואמר שהוא כנראה יתאכזב. וחיכה שנייה. עמי עדיין בוערות לו הלחיים והראש וגם הסוסון שלו עומד והעינים מורדות והוא מרגיש משהו מתוח מאוד, קצר נשימה וכמעט בלתי נסבל ביניהם וצריך להגיד משהו, לעשות משהו, להפר את האויר המתוח המחניק הזה. ומנחם חיכה עוד שנייה ואמר, כמעט בשקט, רוצה לראות.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il