על פנטזיה שמתגשמת… – פרק א'

15/04/2007

אוגוסט 2006. יום שישי. את השמש בקושי רואים. שובל של כתום ורוד נשאר בשמיים, זכר אחרון לשבוע שנגמר ברגעים אלו ממש. הטלפון מצלצל. מהצד השני עולה קולו של משה, בעל הדירה שבה אני שוכר חדר עם עוד שותף בדרום תל אביב.
"כן? כן, משה, מה שלומך… כן, אני זוכר שביום ראשון אני… לא, לא, יש לי את הכסף. אל תדאג, פעם אחת קרה, לא יחזור שוב… יום ראשון בשמונה בבוקר תבוא תיקח, אין בעיה… כן בטח… ההורים? ההורים בסדר, כן, תודה ששאלת… יאללה, משה, שבת שלום… ביי".

ישראליות לשמה – פעם אחת איחרתי בתשלום של שכר הדירה. פעם אחת! פעם אחת יותר מידי… מאז הוא לא מפסיק להיות לחוץ, המשה הזה. חבר של ההורים, קימבן לי חדר בדירה שווה אחרי הצבא. תמיד הוא מציק לי עם התשלום, רק לי. עם רועי הוא בכלל לא מדבר על הכסף, טוב נו, כנראה כי רועי אף פעם לא איחר לו בתשלום… רועי ואני מכירים מאז התיכון. כשהשתחררנו בהפרש של כמה חודשים אחד מהשני, החלטנו שנשכיר דירה ביחד. עברה שנה וחצי מרגע השחרור, ובעצם, חצי שנה מהרגע ששכרנו את הדירה של משה. רועי סטרייט, וסיפרתי לו עליי כשהשתחררנו מהצבא. כשזה לא הפריע לו, הפכנו להיות באמת חברים טובים, ממש טובים, טובים עד כדי כך שאפילו הצלחנו להשיג דירה ביחד, וללמוד אדריכלות ועיצוב נוף ביחד, אין דבר שאנחנו לא עושים ביחד. בכל הקשור לדירה, כל אחד תרם את חלקו בעיצוב ומה שיצא זה דירת רווקים בת שני חדרים וחצי סלון, עם מטבח קטן ועוד חצי מרפסת. אחלה של שותף, אחלה של דירה, לימודים… מה עוד צריך בנאדם?

אז כמו שאמרתי בהתחלה, היה זה יום שישי. בדרך כלל בימי שישי רועי ואני נוסעים להורים, אוכלים ארוחת ערב, קצת זמן משפחה וחוזרים הביתה. אחר כך אולי יוצאים לאיזה מקום, אבל לא תמיד, רק לעיתים רחוקות. הוא תמיד חוזר לפניי. משעמם לו שם. אחותו גרה עם בעלה בניו יורק, ואין לו כוח לחפירות של ההורים אז הוא אוכל ובורח. בניגוד אליו, אני תמיד חוזר מאוחר, לפעמים אפילו בשבת בבוקר במקום בשישי בלילה, כל האחים באים וזה, בלגאן. באותו יום שישי אף אחד מאיתנו לא נסע להורים. שלי היו בסופשבוע באילת, ושלו טסו לבקר את אחותו בניו יורק כמה ימים לפני כן.

רועי החליט לנצל את המצב לארוחת ערב משלנו, כמו בימים הטובים שהוא היה מבשל לשנינו את העוף בלימון המפורסם שלו. הוא לא ידע לבשל בכלל, שום דבר, פעם אחת הוא יצא עם איזו יפנית שהוא הכיר בחו"ל, היא חזרה איתו לארץ לאיזה חודש, וזה הדבר היחיד שיצא מהקשר שלהם – עוף בלימון. כשמשה התקשר לוודא שהכסף מוכן ליום ראשון, רועי לא היה בבית. הוא בדיוק ירד למכולת בשכונה שלנו כדי לקנות כמה מצרכים חיוניים לארוחת ערב המתוכננת שלנו. כשחזר סיפרתי לו שמשה התקשר, והוא כבר לבד ניחש את כל תוכן השיחה, ניחש וצדק.
"נשמה, מתי אוכלים?" שאלתי.
"תיכנס בינתיים להתקלח, יש כבר מים חמים לדעתי, וכשתצא זה אמור להיות מוכן כבר." רועי השיב. אז נכנסתי להתקלח ובגלל שיצאתי מהר יחסית, גם רועי נכנס. בזמן שהוא התקלח הכנתי סלט (שזה הדבר היחיד בערך שאני יודע "לבשל"), וכשפתחתי את בקבוק היין האדום, רועי בדיוק יצא.

"תכבה את התנור! שלא יישרף לי!" הוא צעק לי מהמקלחת ונכנס למטבח כשמגבת לבנה וקטנה חיבקה את גופו החטוב. פרט שולי וקטן שלא ציינתי לגבי רועי: הוא מאמן כושר בזמנו החופשי. ככה זה כשאתה מאמן כושר קרבי בצבא. רועי נכנס למטבח וסגר את החלון שהיה פתוח. הוא עמד מאחוריי, לא שמתי לב אליו. הוא התקרב לאט לאט לאוזן שלי, ואני שהייתי מרוכז בסלט, לא הרגשתי אותו בכלל, גם כשהוא הרטיב לי את כל החולצה מאחורה כי הוא לא ממש התנגב. הוא לא יודע להתנגב. הוא התקרב עוד טיפה, מתאמץ שלא להתפוצץ מצחוק שגם הפעם הוא הצליח, ואז "בה!" הוא הבהיל אותי. מהבהלה עפה לי הכוס מהיד לתוך הכיור, ורועי התחיל לצחוק בקולי קולות. הסתובבתי לכיוונו, לקחתי איזה רגע לעכל את מה שעמד בפניי.
"תגיד לי, השתגעת??" שאלתי בקול רם.
"למה? מה?" הוא השיב במבט בהול.
"מה זאת אומרת למה?!" שאלתי בקול.
"אתה תמיד אוכל את זה, אני לא מאמין כמה אתה שרוט." השיב לי בצחוק.
"אני לא מדבר על זה, טמבל, אני מדבר על זה שעלה התאנה של אדם הסתיר יותר ממה שהמגבת שלך מסתירה!", החזרתי לו. הוא הסתכל על המגבת שאפפה אותו, והחזיר לי מבט של 'מה לא בסדר?'. "אתה עושה לי את זה בכוונה, הא?? יוצא רטוב מהמקלחת, כשכמעט כלום לגופך, מתרברב בגוף הזה שלך כאילו אני אילם!" אמרתי.
"עיוור", הוא אמר. "עיוור, אחי, לא אילם. עיוור לא רואה, אילם לא יכול לדבר." אמר וחייך כאילו עומד להתפוצץ מצחוק שוב.
"זה לא באמת משנה, ולך תתלבש לפני שאני אונס אותך, אני רעב." אמרתי, והוא התחיל לצחוק. היה לו חיוך שובה לב, אחד כזה שמשקף בדיוק עד כמה הלב שלו טהור. אני מת על הבחור הזה. תמיד אהבתי אותו, הוא אחלה של בנאדם, החבר הכי טוב שלי. ואיזה כיף לי שגם בשלב הזה בחיים שלי, הוא עדיין חלק נכבד מחיי. אני תמיד עושה לו את הקטעים האלה עם המגבת, כמו עכשיו עם המקלחת, והוא תמיד מבהיל אותי, בכל הזדמנות שניכרת בדרכו. אנחנו לוקחים את זה בטוב כי הכול בצחוק. מה עוד אפשר לקבל כשדוחפים שני ילדים לדירה אחת?

רועי התלבש וחזר למטבח. "איזה כיף ללבוש טריינינג ולא איזה משהו אלגנטי לארוחת ערב של יום שישי!" הוא זרק לאוויר. הסכמתי איתו והתחלתי לערוך את השולחן. ישבנו לאכול, ירדנו על בקבוק של יין אדום שהבאתי מההורים בשבוע שעבר והתחלנו לדסקס על ענייני השבוע. "שומע אחי, אני צריך לספר לך משהו." אמר רועי. האינטואיציה שלי התעוררה, והדליקה בי שלט אזהרה, משהו שלילי מתקרב.
"דבר אליי, קרה משהו?" שאלתי בתמיהה.
"לא, זה פשוט שיש מצב… זאת אומרת, זה כבר סגור, אני… אני עוזב ת'ארץ בקרוב… שבוע הבא. עובר לניו יורק, לגור קצת עם אחותי ובעלה." הוא סיפר בטון שקט כזה, ספק מבואס ספק עצוב.
"פאק, אתה רציני?… וואי… ממתי זה? איך זה כבר סגור? איך אני לא יודע מזה?? מה… מה עם הלימודים?? של מי הרעיון? שלך??" הגבתי בחוסר מנוחה. רועי המשיך ואמר שזה היה הרעיון שלו, המעבר לניו יורק. נמאס לו מהלימודים, הוא רוצה לנסות את מזלו בחו"ל, הוא מרגיש תקוע. אז אוקיי, הוא חלק מהעיר תל אביב, ויש לו דירה מדהימה, והוא לומד את מה שהוא אוהב, אבל זה עדיין לא מספיק לו. אין לו ריגושים, סטוצים זה הדבר היחיד שהוא מצליח להשיג, הוא רוצה להתקדם הלאה, להתיישב, לנסות משהו אחר. רוצה לגוון. בניו יורק מתגוררת אחותו, היא עובדת עם בעלה בעסק המשותף שלהם, והוא כנראה ייקח חלק בעבודה שם. "לכמה זמן?" שאלתי.
"כפי שנראה עכשיו," הוא השיב והמשיך. "זה כרטיס חד כיווני." הלכה ארוחת הערב.

נורא נפגעתי. קיוויתי שנמשיך להיות החברים הכי טובים לעוד הרבה זמן, לא חשבתי ששעמום או סטוצים זה מה שיגרום לו לעזוב, אבל מצד שני, אם כבר אז כבר. לפחות הוא עוזב לחו"ל, אולי באמת מצבו ישתפר שם, אני מקווה בשבילו. אני זוכר שכל הסופשבוע בילינו כל דקה ביחד, רק בגלל שאלו כנראה יהיו הדקות האחרונות שלנו ביחד, לפחות בארץ… לפחות בשלב הזה של החיים.

ביום שני ליוויתי אותו לשדה התעופה. הטיסה אמורה לצאת ברבע לעשר בלילה, אז הגענו לשם כמה שעות לפני כן, בסביבות שש בערב. קניתי לו שלט יפה כזה, שבו היה כתוב מספר הטלפון שלי, עם הקידומת של הארץ, ועם תמונה של שנינו ביחד מהיום שבו צבענו את החדר שלי באדום. כתבתי שם למעלה 'לחבר הכי טוב אי פעם, בהצלחה בעתיד, שלך, 24/7…' וחתמתי בשמי. הוא נורא אהב, והתרגש מאוד, כנראה שרק כשהמזוודה עמדה לצידו הוא הבין עד כמה אנחנו חשובים אחד לשני. דמעה זלגה מעיניו, מה שלא קורה אף פעם.
"מה זה?? דמעה?? יכול להיות?? יכול להיות שרועי הזיל דמעה??" אמרתי בציניות.
"תסתום כבר את הפה הזה שלך, יא הומו." אמר בקול רועד, חצי מחייך חצי עצוב.
השבתי לו: "לסתום את הפה? אני לא יכול לסתום את הפה הרי לא כל יום אני רואה אות…" ואז באמת סתמתי את הפה. או יותר נכון רועי סתם לי את הפה. בנשיקה. המטרוסקסואל הזה נתן לי נשיקה. כמה שניות טובות של טעם גן עדן. הייתי בשוק.
"הנה, עכשיו הרגנו שתי ציפורים במכה אחת." הוא אמר, והמשיך: "גם הגשמתי לך פנטזיה, וחסר לך שאתה אומר שלא, וגם הצלחתי לסתום לך את הפה, יא-אללה כמה שאתה קשקשן!"

הייתי בשוק, מצד אחד באמת תהיתי איך ירגיש המגע שלו, מאז ומתמיד, ומצד שני בטח שלא חשבתי שאקבל לזה תשובה… חיבקתי אותו ואמרתי לו שישמור על עצמו, כי הוא יותר מאח בשבילי. רועי נכנס לטרמינל, ואני חזרתי הביתה, לדירה שלי בתל אביב, חושב על מה שקרה בשדה, ועל מה שצופן העתיד. ארוחת הערב הזאת ביום שישי הייתה מצד אחד הטעימה ביותר שיצא לנו להכין מזה הרבה זמן, ומצד שני, הייתה גם האחרונה. רועי עזב ביום שני. אני נשארתי בלי שותף.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il