דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
19/04/2007
עברו כבר יומיים מאז שרועי נסע. הראש לא ממש בלימודים, לראשונה נכשלתי במבחן סמסטר. לא יודע מה עובר עליי, אף פעם לא הייתי מושפע כל כך מדבר שכזה. כשחושבים על זה, אך פעם לא הרגשתי באמת קשור כל כך לבנאדם. אני לא מאוהב ברועי, לדעתי, החברות איתו הייתה כל כך חזקה, משהו ברמה של אחים ממש, ובגלל זה קשה לי. המטבח ריק בלעדיו, אלוהים יודע כמה הייתי מוכן לשלם בשביל לאכול שוב מהעוף בלימון שלו. הייתי מוכן אפילו שיבהיל אותי שוב כמו בפעם האחרונה שהוא עשה את זה, בשישי שעבר, לפני הארוחה האחרונה שלנו ביחד. רועי התקשר אליי ברגע שנחת ב"תפוח הגדול". אמר שהכול בסדר, שהטיסה הייתה קצת מפחידה, אבל עכשיו הוא רגוע. אמר שהוא מתגעגע ושבשנייה שיוכל, הוא ידבר איתי במסנגר. הגיע שוב סוף השבוע, כבר יום חמישי. חם בחוץ לאללה, אוגוסט. חזרתי מהלימודים מוקדם יחסית, הייתי ב-16:00 כבר בבית. סגרתי אחרי את הדלת, נעלתי, הורדתי חולצה ונכנסתי למטבח. דלת המקרר נפתחה, בריזה מרעננת נשבה על פניי. בקבוק היין האדום שרועי ואני כמעט חיסלנו ביום שישי שעבר קרץ לי במיוחד. מזגתי לעצמי את כל התכולה שלו, בקושי הספיק לכוס, והתיישבתי במרפסת הקטנה שלי. בחוץ אנשים מתרוצצים, בורחים מהפקקים, מזיעים, עצבניים, יפים. ישראלים. ובבית שקט. רק הראש שלי ממלא את החלל ברעש מוזר. המחשבות על הנשיקה מרועי עדיין מהדהדות בראשי, אבל אני לא מטומטם. אני יודע שרועי סטרייט וכל זה. אני מודע לזה שהוא עשה את זה בקטע טוב, כמו כל מה שאנחנו עושים, ובינינו, אני חושב שהוא הגשים פנטזיה גם לעצמו. חצי כוס כבר הייתה בתוך הגוף שלי. הרגשתי שהיין מתערבב לי בגוף. עושה אהבה עם הדם שזרם בעורקי. אני לא יודע אם זה מה שגרם לי להרגשת חמימות כללית בכל הגוף, או השמש היוקדת שקדחה בראשי. היה לי חם. טיפות זיעה זלגו ממרומי הראש, דרך השפתיים, ירדו עד לצוואר ומשם קפצו לאזור החזה שלי. חלקן הספיקו להגיע לאזור הבטן התחתונה, ונגסו במכנס, וחלקן התאדו בגלל קרני השמש החזקות של אותו חמישי אחר הצהריים. נכנסתי לתוך הדירה, סגרתי אחריי את דלת המרפסת הקטנה, ושרר שקט בבית. עייפות כבדה כזאת נחתה עליי, החלטתי ללכת לישון. הורדתי את הגינס הקצר מתאילנד, זה שאני כל כך אוהב, ונשארתי בתחתונים. מזגתי לעצמי כוס מים קרים, ונכנסתי למיטה. החדר היה חשוך. ריח של וניל אפף את החדר בגלל נר שהשארתי דולק בליל אמש. שכבתי במיטה, רק אני, בתחתונים שלי, ובשניה שעצמתי עין – דפיקה בדלת. "אוי נו באמת, דווקא עכשיו?" סיננתי לעצמי בקול. זה בטח תרומות. כולם חושבים שבבניין הזה מתגוררים עשירים, לפחות פעם בשבוע יש תרומה או משהו כזה. קיוויתי שהם יבינו שאין אף אחד בבית, וייעלמו. אבל לא כך היה הדבר. אחרי דקה של שקט, שוב, שלוש דפיקות מצידה השני של הדלת. החלטתי לקום. "סעמק… רגע! רגע! אני בא!" קראתי בקול לכיוון הדלת. מתנשא לגובה של כמטר ושמונים, כשרק תחתוני בוקסר צמודים שחורים לגופי, ניגשתי לדלת הכניסה. שחררתי את מנעול הרב בריח, ופתחתי את הדלת. אלו לא היו ילדים שבאו להתרים, הו, ממש לא… "אתה תמיד נועל את הדלת אחריך?" שאל הבחור שעמד על מפתן דלתי, עמוס בתיק גב מרשים, ובשלושה קרטונים מלאים בחפצים.
"וזה עניינך כי…?" השבתי בטון טיפה כעוס וסקרן.
"החל מהיום, זה ענייני. אתה בטח לירן. נעים מאוד, אני גיא, השותף החדש שלך." אמר הבחור והושיט את ידו במטרה ללחוץ את ידי. הושטתי את ידי בחזרה, כדי לא לייבש את הבחור, ואמרתי לו שייכנס, תוך כדי זה שאני מנסה להבין מה הולך פה. בזמן שאני בוחן את הרכש החדש, גיא נכנס למטבח, הוריד את התיק מעליו, חזר לדלת הכניסה, אסף את שלושת הארגזים שלו, הכניס אותם למטבח והתיישב בפינת האוכל הקטנה שבנינו ביחד רועי ואני לפני מספר חודשים. "אני רואה שמשה לא עדכן אותך, הא?" אמר גיא.
"לא, לא ידעתי שכבר יש לו שותף חדש בשבילי." אמרתי. "הוא לא ממש דיבר איתי על זה… רועי עזב רק לפני כמה ימים… מתי הוא הספיק… מתי הספקת להיכנס לפה בכלל כדי לראות את הדירה?" שאלתי. גיא אמר שהוא השכיר את הדירה הזאת לפני שאני נכנסתי אליה בכלל, אבל בגלל בעיה משפחתית הוא נאלץ לחזור לגור אצל ההורים, לכן שהה בה רק כחודש.
"זה אחלה אזור, נורא התלהבתי מהדירה בפעם הראשונה שראיתי אותה, וכשמשה הציע לי אותה בחזרה, קפצתי על המציאה." אמר.
"וואחד מציאה." השבתי לו בחזרה. שרר שקט קל לאיזו דקה. גיא עיסה לעצמו את הצוואר, כנראה שתיק הגב שהוא נשא היה כבד מידי, למרות שלא הייתי חושב שהוא לא מסוגל להרים אותו, הוא בנוי טוב הבחור.
"אז מה, לירן, בא לך לספר לי קצת על עצמך? חוץ מזה שאתה נועל אחריך את הדלת ושיש לך תחתוני בוקסר שחורים, אין לי שום מושג לגביך. משה לא ממש נידב לי מידע, רק אמר שאתה בחור טוב… אאאח, המשה הזה." אמר גיא. בהיתי בבחור מספר רגעים, בוחן את העיניים השחורות שלו, שחורות כמו הלילה, את השיער המבולגן שצמח לראשו, שצבעו תאם את צבע עיניו. גופיה לבנה ועליה הלוגו של FOX MEN לא ממש הסתירה את תווי גופו החסון, אכן גבר. הוא נראה כאילו הוציאו אותו היישר מירחון להלבשה תחתונה, או כמו הגברים שמופיעים על אריזות התחתונים והגופיות, המדף הכי אהוב עליי בסופר, זה שאני כל הזמן מתעכב לידו. הרגשתי מטופש. אני עומד בתחתונים מול השותף החדש שלי, לא מוציא מילה ובוהה בו. חוסר טקט טהור.
"המממ… מה אתה רוצה לדעת? זאת אומרת… תשאל מה שבא לך." אמרתי במבוכה. קיוויתי שישאל אם אני תפוס, אבל זאת הייתה רק מחשבה שעברה בראשי.
"מה אתה עושה בחיים?" שאל גיא.
"אדריכלות, שנה א באוניברסיטת תל אביב. מתמחה בעיצוב חיצוני, אתה יודע… איך שהבניין נראה מבחוץ? זה מה שאני לומד." השבתי בטון מלא גאווה.
"ואללה? זה מה שאתה רוצה להיות כשתהיה גדול?" שאל גיא.
"אני לא חושב יותר מידי על העתיד הרחוק מאוד, טוב לי עכשיו, זה מקצוע שמעניין אותי, ברוך השם, אני גם מצליח בו. מה עוד אפשר לבקש?" אמרתי וחיוך קל ניכר על פניי.
"בחור צנוע, אופטימי. אהבתי." אמר גיא, וחייך.
"אם לא אכפת לך," אמרתי. "אני חייב לישון קצת, יום ארוך ואני מרגיש מעוך לגמרי."
"אה, לא, מה פתאום, סבבה, אחי, לך לישון, אני בינתיים אתארגן פה עם הדברים שלי, מקווה שלא יהיה יותר מידי רעש, שלא תתעורר." אמר גיא וסיכמנו שנמשיך אחר כך את השיחה על איזו בירה טובה במרפסת. עדיין לא מאמין שיש בחור חדש בדירה שלי, ועוד אחד ששווה משהו. לקחתי את עצמי, על כל העייפות והכבדות שבי, והלכתי לישון. התעוררתי אחרי איזה שלוש שעות, סביבות 20:00. פקחתי את העיניים, בהיתי דרך החלון שמעל לראשי, הכוכבים התעוררו. רוח אילתית נשבה בחדר, חמימה ויבשה כזאת. ריח הווניל כבר התפוגג לו וכל מה שנשאר זה פשוט לקום מהמיטה. התמתחתי איזה חמש דקות נוספות, מתעצל לקום מהמיטה, ופתאום נזכרתי – גיא! קפצתי מהר מהמיטה, לבשתי את המכנס הקצר שפשטתי מעל גופי לפני כמספר שעות, ופתחתי את דלת החדר. התהלכתי ברחבי המסדרון, נעמדתי ליד דלת הכניסה לחדר החדש שלו, מבלי להרעיש יותר מידי. ראשו נשען על כתפו כדי להחזיק את הפלאפון שלו, שמצידו השני נשמעו קולות של אם דואגת. בידו האחת הוא החזיק פטיש ובשנייה מסמר. המטרה, ככל הנראה, הייתה להרוג שתי ציפורים במכה אחת. גם לתלות תמונה על הקיר, וגם להרגיע את האמא הפולנייה שלו. משימה שלא צלחה כל כך. אחרי כמה דפיקות של הפטיש על המסמר, הוא פספס, ופגע בעצמו באצבע. הוא צעק לשנייה, מה שהעיר אותי לגמרי באותו הרגע. בבת אחת נפל לו הפלאפון לרצפה, המסמר התעופף (עד היום לא מוצאים אותו), והפטיש ברגע האחרון הצליח להתחמק מרגלו של גיא. "כוסאמק!" שחרר גיא לאוויר. הוא מיהר לחזור לאמו כדי שלא תדאג, ונשכב על המיטה, נותן לאצבע שלו להירגע מהמכה היבשה. הוא סיים עם הטלפון אחרי כדקה, והמשיך לסנן לעצמו כל מיני קללות על הפטיש המזויין. אני, שהייתי העד היחיד לכל הסצינה המביכה הזאת, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, אבל בגלל שאני טיפוס אופטימי, החלטתי לצחוק. אם לא נצחק נבכה, לא? אז צחקתי.
"אני שמח שזה מצחיק אותך…" אמר גיא.
"אני מצטער, אבל זה באמת מצחיק." אמרתי, והמשכתי לצחוק. ניצוץ של חיוך נראה על פניו של גיא. העצבים הפכו לצחוק וכעבור דקה כאבה לשנינו הבטן מרוב צחוק על הסיטואציה.
"תודה." הוא אמר.
"על לא דבר, אבל על מה?" שאלתי.
"על זה שהצלחת להסיח את דעתי מהכאב." אמר גיא, והמשיך. "אני חייב לך."
"שטויות." אמרתי. "אתה לא חייב לי כלום."
גיא חייך ואמר: "אתה באמת בחור טוב, אתה, בדיוק כמו שמשה אמר." אאאח, המשה הזה, דבר אחד ייאמר לזכותו: הוא תמיד דואג לי לשותפים הכי טובים, שניים מתוך שניים. אז מה אם את רועי הכרתי לפני כן, ואת גיא אני בקושי מכיר… הבנתם תפואנטה. נכנסתי להתקלח. כמה זמן חיכיתי למקלחת הזאת… וואו. אוגוסט בחוץ, אין צורך לחכות שעות כדי שיהיו מים חמים כמו בחורף. גם בקיץ אני אוהב להתקלח עם מים חמים. הייתי אולי שעה במקלחת. הורדתי את כל הסטרס שהיה לי במהלך השבוע, את כל הזיעה ממקודם, את כל היין ששתיתי, את העייפות, את כל הבאסה. ממש התנקיתי. במלוא מובן המילה. יצאתי מהמקלחת עם מצברוח. אמנם בלי הרבה בגדים עליי, אבל עם מצברוח. דלת המקלחת מקבילה לדלתו של גיא. כשפתחתי את הדלת, ראיתי שהוא עדיין שוכב במיטה. נח אחרי כל היום המפרך הזה. שוכב במיטה, על הגב, הגופייה נמשכה לו קצת למעלה, וחשפה את בטנו השטוחה שלא בדיוק השאירה הרבה מקום לדמיון. בניגוד לגופיה, המכנס שלו נמשך למטה וחשף פס גומי אפור של תחתוני טנגה נחמדים. הוא שוכב, בוהה בתקרה ולא אומר מאום. עמדתי בפתח דלת המקלחת, קפאתי. היה לי חם נורא, אבל קפאתי במקום לנוכח התמונה שראו עיניי. מגבת אדומה הקיפה את גופי, שיערי עדיין היה רטוב. כשכל האדים התמזגו עם האוויר הקיים, גיא שם לב אליי, והפנה את מבטו, מהתקרה, לכיווני, מבלי לומר מילה. לא מצמצתי לרגע. פחדתי להבין שזה חלום. גיא קם מהמיטה, נעמד בתוך החדר, מולי, ואף אחד מאיתנו לא מוריד מבט מהשני. לאט לאט הוא הוריד את החולצה שלו, וזרק אותה לכיווני. היא נפלה בדיוק בינינו. חשבתי שאני מת במקום. מולי ניצב גבר יפה תואר, גבר שבגברים. כל חלק בגופו היה כמו שרטוט סימטרי אחד גדול. תווי פניו נשפכו לתוך צוואר סקסי העטור בזקן של יום או יומיים. המשכתי לסרוק אותו במבטי וגיליתי חזה שזוף ומרשים. המשכתי לחקור את גופו, לא מפספס שום סנטימטר, למרות המרחק בנינו. בטנו השטוחה הפגינה מספר קוביות בתחילת דרכן, כיאה לכל בחור בגילו. נשכתי את שפתיי ובלעתי את מעט הרוק שהיה לי בפה. הוא הוריד את מכנסיו וגורלם היה זהה לזה של חולצתו המאובקת. גיא נותר רק בתחתונים ואני הרגשתי בעננים. צבטתי את עצמי כדי לראות שאני אכן חווה את מה שאני רואה, הרגשתי בסלואו מושן. תחתוני טנגה אדומים נגלו לעיני כפס גומי אפור עמד לראשם כמו כתר. נדמה היה כאילו אלוהים החליט בבת אחת להחזיר לי על כל המעשים הטובים שאי פעם עשיתי. גיא התקרב ועמד ממש קרוב אליי. הסתכלנו אחד על השני מספר שניות ואז באופן מוזר כזה נגמר הסלואו מושן כשגיא אמר "בואנה, אחי, אני מקווה שהשארת מים חמים למה אני מת מת מת להוריד ממני את כל הגיפה הזאת כבר." זה היה כמו לקבל דלי של מים קפואים אחרי מקלחת של מים רותחים. זה הקפיא לי את הנשימה, התחלתי לגמגם, כל מה שיצא לי היה "אמממ… כן… אה.. כן, בטח… בטח שיש לך מים… מה, שמש בחוץ וזה… יש, יש." הלכתי משם מהר, נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת. צעקתי לעצמי כמה שאני אידיוט. איך יכולתי לחשוב לעצמי שהוא מתחיל איתי?! הרגשתי כל כך לא נוח עם זה, לא ידעתי מה לעשות. אני בבית שלי ואני לא יכול לצאת החוצה! ככה הרגשתי. נרגעתי אחרי כמה דקות והתחלתי להתלבש. בינתיים גיא כבר יצא, דפק בדלת ושאל אם אפשר להיכנס.
"לא לא, אני מתלבש, משהו דחוף?" אמרתי בתקיפות.
"אוקיי אוקיי, בלי לחץ, לא דחוף, פשוט רציתי לדעת אם יש בירה מסוימת שאתה מעדיף כי אני יורד לקנות. אתה חייב לי שיחה, זוכר?" אמר גיא.
"אה, כן… כאילו, לא, תקנה מה שבא לך, רק לא גולדסטאר לייט, בירה של הומואים…" אמרתי, והמשכתי להתלבש.
"ויש לך בעיה עם הומואים…?" שאל גיא בסקרנות מצידה השני של הדלת. ניגשתי לדלת ופתחתי אותה.
"למה שלבחור הומו תהיה בעיה עם הומואים?" השבתי לו, והלכתי לכיוון המרפסת. גיא נשאר לעמוד בפתח דלתי איזו דקה ולאחר מכן יצא מהבית. עמדתי במרפסת, רוח חמה מהשקע שתקף אותנו ייבשה את שיערי. משבי רוח קרירים מהים הופיעו מידי פעם, בורחים מהר. נזכרתי ברועי. אם הוא היה כאן הוא בטח היה אומר לי להיכנס פנימה כדי שאחלה, אפילו אם מדובר בחום יולי אוגוסט. אני מתגעגע אליו. מחר יום שישי ואני בטח ארגיש שהוא חסר לי, אבל לא כמו עכשיו, אלא יותר. הנייד שלי התעורר לחיים פתאום. מישהו מתקשר אליי. אמא כתוב על הצג, אני עונה ונכנס לשיחה מעודדת עם אמא. סיפרתי לה על השותף החדש שצץ פתאום, על הקטע המביך שהיה לי איתו, על זה שחם לי לאללה, על זה שאני מתגעגע לרועי ובכלל על היום הארוך שהיה לי. היא תמיד מוצאת לנכון לספוג את כל התלונות שלי, ואחרי ששפכתי הכול, היא גורמת לי להרגיש הכי טוב בעולם. נורא מרגיעה, מאוד אוהבת, אמרה שהזמן עושה את שלו, ושהיא יודעת שאני יודע את זה. היא מכירה את רועי, הוא היה כמו בן בשבילה. לפני סוף השיחה היא נתנה לי רעיון. היא אמרה שעוד מעט נגמר הסמסטר, בסוף ספטמבר, ושאחרי זה מגיעים החגים.
"סע אליו, לרועי, תבקר אותו, תהיה אצלו קצת בניו יורק, תיהנו, תחיה קצת, מה אתה אומר?" אמרה והדליקה בי ניצוץ של תקווה. בינתיים גיא חזר הביתה.
"טוב אמא, הוא חזר, אז אני אראה אותך מחר, כן? סבבה… תמסרי ד"ש לאבא ולכולם, נתראה מחר… כן… יאללה… ביי." אמרתי והסתיימה השיחה. התיישבתי בכסא במרפסת, החלטתי לשנות פאזה וקראתי לגיא. "יש פותחן במגירה השלישית משמאל, זאת שקשה לפתוח אותה." צעקתי לו. הוא מצא, פתח את שני בקבוקי הבירה במטבח וניגש למרפסת. הוא הגיש לי אחד, מנה טובה של מצברוח בבקבוק, לקח כסא והתיישב לידי. "איזה נוף, הא?" אמרתי.
"כן… דברים שרואים מכאן בהחלט לא רואים משם." אמר גיא.
"וואו, חתיכת משפט." השבתי.
"כזה אני." השיב לי בחזרה. ושתינו קצת מהבירה. קולות של הנאה נשמעו באוויר, כאילו היה זה בקבוק הבירה הראשון מזה יובלות.
"אני מקווה שלא מפריע לך." אמרתי לו.
"מה, זה שבחנת את המראה שלי מהרגע שנכנסתי, או זה שאתה בקטע של בנים?" השיב גיא בציניות.
"שניהם." אמרתי, ולגמתי מהבירה שלוק מכובד.
"למען האמת, לא, זה לא מפריע לי, אני רגיל. כל עוד זה נעשה בטאקט לא אכפת לי." אמר גיא בטון מעט סרקסטי.
"כן, אני יודע, שמע, אני מצטער בקשר למקודם וזה, אנלא כזה, באמת." אמרתי לו.
"זה בסדר, אנחנו מכירים בקושי כמה שעות." אמר. "אתה לא צריך להתנצל, הכול עניין של הרגל."
עוד כמה שלוקים מהבירה, מבלי לדבר הרבה. "אתה יודע? לרגע אחד חשבתי שגם אתה בעניין." אמרתי לו בזהירות רבה.
"וואלה? למה, כי אני לובש FOX?" אמר גיא וצחקנו שנינו.
"תאמין לי שלא בגלל זה, אין לי אפילו פריט אחד שלהם, אני יותר איש של קסטרו, גולף, בחור איכותי." השבתי לו וקינחתי בקריצה. "תכלס עכשיו, כן? לא יודע, אינטואיציה." אמרתי.
"אויש, נו, אתם והרדאר הזה שלכם, עשה טובה לעצמך ולך תדווח על בעיות בקליטה." אמר גיא וחייך. דפקנו עוד שלוק טוב כזה ונשארנו עומדים על חצי בקבוק מלא בלבד.
"מה אתה עושה כדי להחזיק את השכירות בדירה הזאת?" שאלתי.
"אני מנהל במרכז שירות לקוחות של אורנג, כבר שנתיים. אוהב את העבודה, עובד עם אנשים על בסיס יומי, לא מתלונן." אמר גיא.
"ומה, זה מכניס כסף הגוב הזה?" שאלתי בתמיהה.
"תתפלא…" אמר גיא. "אבל כן, ובקרוב יש מצב אפילו לרכב צמוד. פלאפון כבר יש כך ש…" אמר גיא בטון מרוצה. המשכתי לשתות מהבירה, מסמן לו בהבעת פנים שיפה לו, הסתדר הבחור. השעה כבר הייתה מאוחרת יחסית, גמרנו את הבירה ונמרחנו על הכיסאות. גיא אמר שבדרך כלל הוא יוצא בימי חמישי, ושהיום ממש אין לו כוח לזוז. אמרתי לו שזה בסדר, שייצא מחר מקסימום, ושגם ככה חם מידי בחוץ בשביל לחפש חנייה בתל אביב. הרוח החמה ממקודם חזרה שוב ולחשה לנו באוזן. משבי הרוח החמים היו לנו לשיר ערש ונרדמנו קלות במרפסת. התעוררתי אחרי כמה דקות בגלל כאב גב קל, לא נוח הכסא הזה. גיא נשפך בכיסא, מסכן, אחרי היום הארוך הזה שהוא עבר, קודם כל ההמתנה עם התיק הזה על הגב עד שפתחתי לו, ואחר כך הסידור של כל החפצים בחדר, והפטיש והאצבע, והבירה הזאת… מצד אחד לא רציתי לקטוע לו את השינה, הוא נראה כל כך שליו, ומצד שני לא רציתי שיכאב לו הגב כמו שכאב לי, אז קמתי אליו, הערתי אותו קצת.
"לך לישון אחי, אתה גמור…" אמרתי לו בשקט ועזרתי לו לקום. הוא נאנח קלות, כנראה שכאב הגב לא פסח גם עליו, התמתח ונכנס לתוך הדירה. בינתיים אספתי את שני הבקבוקים הריקים של הבירה, ניגשתי למטבח, זרקתי אותם לפח והלכתי לצחצח שיניים. העייפות שוב חזרה אליי, עם כמה שישנתי בצהריים וזה, הרגשתי כמו דוב שחייב ללכת לישון שוב. ניגבתי את הפנים, תליתי את המגבת במקומה, את הסמרטוט שהיה על הרצפה תליתי בחוץ, במרפסת, כיביתי את האורות בבית, חושך מצריים. ווידאתי שהדלת נעולה וניגשתי לחדר – הגיע הזמן לישון, מחר יום ארוך. אני נכנס לחדר, גיא ישן במיטה שלי.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il