עניין פולני – פרק א'

24/02/2010

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה" (לב טולסטוי, מתוך "אנה קרנינה")

הפגישה הראשונה שלי עם קרינה נראתה כתחילתה של ידידות מופלאה. תאמינו או לא, אך כבר בפגישה זו החלפנו חוויות על מאהב משותף. לא פחות ולא יותר. המילה "מאהב" היא האסוציאציה האחרונה העולה על הדעת לתיאור היקה האנמי, הכרסתן, הקרח והאובססיבי הזה, זה הנאנח "אוי וי" בדיוק באותה מנגינה גם כשהוא מתלונן על קשיי החיים וגם כשהוא מגיע לאורגזמה. "השם 'קרכצען' אומר לך משהו?" שאלה קרינה הממולחת. "ודאי", אמרתי, "קרכצען הוא פייגלע ידוע. אני מכיר אותו עוד מגיל תשע-עשרה." "תמיד חשדתי, אבל לא הייתי בטוחה," אמרה קרינה, זוגתו של קרכצען במשך כמה שנים, חלקן חופפות לתקופת המפגשים התמוהים שלי איתו. בין קרכצען וביני היה הסדר: הוא היה מסיע אותי לאוניברסיטה העברית בתחילת הקריירה האקדמית שלי (שיכולה לפרנס טלנובלה בפני עצמה), ואני הייתי שואל בעבורו סרטים כחולים ב"ארוס". פעם אפילו צפינו יחד בסרט כזה במכשיר הווידיאו של "יד ושם". קרכצען בלע את רוקו למראה הבחורים השריריים ונאנח, כהרגלו, "אוי וי", "אוי וי". מי שלא הכיר את רפרטואר התגובות המצומצם שלו, היה בוודאי בטוח שהאנחות הללו הן תגובה לתמונות המוזלמנים הרבות, שהיו תלויות מסביב. אלא שקרינה הכירה את האנחה הזו דווקא ממיטתה: "נו, בטח, ה'אוי וי' המפורסם של קרכצען" אמרה. התחבקנו ומכאן התפתחו יחסינו במהירות של סרט מצויר.

כמו קרכצען, גם אני בן לאם יקית, אך החיים כאן בלבנט לימדונו שהליכה עם הראש בקיר כמו שחונכנו, לא תועיל, שלא לומר תזיק. וכך, במודע או שלא במודע, חברנו לנו לנשים פולניות. אמנם האימהות שלנו טפטפו לנו שהפולנים הם עם צבוע, מחייכים לך בפנים ותוקעים לך סכין בגב, אך עד מהרה הבנו שצביעות כזו תיטיב עימנו הרבה יותר מאשר הטחת האמת בפנים. במילה טעונה פחות מבחינה ערכית מכנים הפסיכולוגים את אותה צביעות בשם "הסתגלות" או "גמישות", מילים המזוהות עם בריאות נפשית. "אנחנו, הפולניות", אמרה לי דורותאה מצ'חובסקה, "נולדנו עם BA בפסיכולוגיה." אמרה וצדקה.

קרינה הציעה "משפחה" ו"בית חם". בשלבים הראשונים הייתה אמביציוזית מדי והזמינה אותי לחבורות ידידים שלה, והיא יש לציין, הייתה משופעת בחברים. "היום אני מוזמן לכאן," "היום אני מוזמן לשם," השווצתי כאפרוח שבקע מהביצה בפני אחד ורבע החברים שהיו לי מהימים שלפני קרינה. שמחה גדולה. מוכן אני להישבע שדיברתי באירועים החברתיים הללו. אולי באיפוק מסוים, אולי לא ממש בקול רם, אבל דיברתי. לא כך חשב קהל המוזמנים ולא כך חשבה קרינה. בכישרון פסיכולוגי רב שאלה אותי אם נהניתי וניסתה להביא אותי לתובנה שלא, לא נהניתי. כלומר, אינני נהנה אף פעם, אבל לדעתי לפחות, לא סבלתי יותר מהרגיל. אלא שהיו חילוקי-דעות בסיסיים על העובדות היבשות. קרינה טענה שלא פציתי פה ואני סברתי אחרת (להקשיב בטוח הקשבתי – לכולם!) בשורה התחתונה, הועברתי ממועדון החברים של קרינה ישירות למועדון המשפחה. כפיצוי מיידי, הצטרפתי למועדון "הנוסע המתמיד" של "אל-על" ומאז אני מעביר נקודות מפה לשם מדי חודש באדיקות של יקה, פן ינדו אותי גם משם לפני שארגיש. ומה לי כי אלין? משפחה, הרי, היא חוג אינטימי יותר מחברים. אולי אני overqualified למועדון החברים ושודרגתי ישירות לתא המשפחתי החמים והנעים. בסך הכול מחמאה. ואכן, משפחתה של קרינה, כך הסתבר לי, תוך כדי תפיסה איטית להפליא, היא מחלקת עסקים לכל דבר ועניין.

חברה נוספת באותה מחלקת עסקים היא אנה. קרינה ואנה הן חברות ילדות, שתיהן עלו עם משפחותיהן מפולניה בגיל אפס. בתחילה משפחות המוצא גרו באותו בניין וכעת הן עצמן גרות באותו בניין. אנה וקרינה – בחייהן ובמותן לא נפרדו. בגלל הוותק העצום שלה שודרגה אנה מזמן למחלקה ראשונה וקנתה לה מעמד של בת משפחה של ממש. עם זאת, במסווה של התייעצות מקצועית עם פסיכולוג, לא הפסיקה קרינה לבקש "חוות דעת" (מקצועית, כמובן) על מצבה הנפשי של אנה, אשר רק היללה ושיבחה את קרינה. "איך אתה מסביר את זה, מבחינה פסיכולוגית, שאין לאנה תואר ראשון?", שאלה קרינה, בעלת תואר שני; "למה בחורה מוכשרת כמוה לא עובדת? איך אתה מסביר את זה בתור פסיכולוג?" בניגוד למאמציי הכבירים לדבר במועדון החברים של קרינה, הפעם שתקתי. בשני הכיוונים.

הרבה מרק עוף בא אל פי בחלוף השנים, פעמיים בשנה לפחות, בראש השנה ובסדר פסח. מצאתי שתי משפחות בבת אחת. שתיים שהן אחת. קרינה היא גרושה. בהסדרי הראייה כתוב שהילדים יתארחו בראש השנה אצל אימם ובסדר פסח אצל אביהם. יציבות וסדר הם עניין חשוב בחינוך ילדים. גם אני נכנסתי לסדר הזה. בראש השנה הייתי מתארח במשפחתה של אנה ובסדר פסח אצל קרינה, כששתי המשפחות חוברות זו לזו. ליהוק מעניין. בצד עבודתה כמורה ומחנכת בישראל, מדריכה קרינה טיולי שואה בקבלנות, פעם לדור ששרד ופעם לדור השני והשלישי, תלמידים בבית הספר שבו לימדה. אווירת החג בראש השנה, בפסח ולעיתים גם בחנוכה היו מהולים בסיפורי שואה יד ראשונה מפי הוריה של אנה ויד ושם מפי קרינה, שעבדה חלקית עם קרכצען במפעל ההנצחה. הוריה של אנה סיפקו את החוויות האותנטיות וקרינה את הפרטים הקטנים וההקשר ההיסטורי, מתאריכי פוגרומים וכלה בשמות מחנות. לא זו בלבד שזכיתי בשתי משפחות במכה אחת, אלא הרגשתי שייכות לאומית במועדי ישראל. עסקה שהייתה שווה כל אגל זיעה שניגר על מצחי מפאת החום והמחנק שהשרו המסובים הרבים, התקרובת החמה והמזגן המושבת. המשקפיים העגולים והמקצוע הקנו לי מראה של מתעניין אמיתי, והיה נדמה שכל הצדדים היו מרוצים.

לעיתים רחוקות, אבל ממש רק רחוקות, תהיתי ביני לביני האם המסעות הארוכים מת"א לראשל"צ, בכבישים עמוסים בני ישראל, שווים. לפרקים התחלתי להבין משהו מהתלונות של בעלי המשפחות המתלוננים לפני ליל הסדר ואחריו. אלא שהם תמיד המשיכו לנסוע, להתארח ולקטר והנה, סוף-סוף, ממש לפני הפינאלה של חיי, גם אני יכול לנהוג כאחד האדם. אדם חריג שזכה להתנרמל בערוב ימיו. התשובה לשאלה "איפה אתה בסדר?" הפכה להיות מקור לגאווה. לפעמים חשבתי לנסוע ללונדון לחג, אך לא היה לי נעים לסרב – והיה לי כל כך נעים שלא נעים לי.

צורה נוספת של מפגשים, בהם השתתפו בני הדור השני לניצולים, התקיימו במסעדות ובבתי-קפה שונים. ההתנסויות שלי בקשרים זוגיים ממושכים (שלא לומר כרוניים) לימדו אותי שלפעמים אני משלם ולפעמים הצד השני משלם, פעם זה ופעם זה. ואולם, כך הסתבר לי בדיעבד, חייתי כנראה בבלגן נוראי. עד מהרה למדתי סדר מהו. בסופו של מפגש כזה היינו מתחלקים בהוצאות על קוצה של אגורה. בארוחות עשירות קצת יותר, מחשש פן המוח הפולני טועה, הוציאה קרינה את הנייד שלה וחיש-קל הפכה אותו בענייניות למחשבון. "לך מגיע שקל מפה ולך מגיעים שני שקלים משם ועוד חצי שקל מהפעם שעברה." אלוהים מצוי בפרטים הקטנים. באוויר עמד חשד שההנאה מההתחשבנות עולה לאין שיעור על ההנאה מהארוחה. אלא שיש הנאה גדולה אף ממנה. עוד בדרכנו החוצה, מנתה אנה את מגרעות המסעדה, שאליה לא נשוב עוד. כך זכיתי גם מן החשבון וגם מן הגיוון.

כמחווה אלטרואיסטית של ממש הכירה לי קרינה את מנהלת הלשכה (יענו, מזכירה) של מנהל בית-הספר שלה, בבחינת תגבור לחיי החברה הדלים שלי. מרוקאית יפה. אמנם גרושה, אך משופעת בחיי משפחה וחברה. כמו עם חברה אחרת שלי, הקשר איתה התבסס על שיחות טלפוניות ארוכות, שבהן הבהירה כמה היא רוצה אך לא יכולה להיפגש איתי ואז תיארה את הלו"ז שלה, יום-יום ושעה-שעה לחודש הקרוב לפחות. בינינו, גם לי יש לו"ז, אך מעולם לא עלה בדעתי לחלקו עם הזולת, בוודאי שלא בפרטי-פרטים. אלא שכל אחד בסביבה נראה בעיניי מומחה לענייני הזולת ועל כן, סברתי, אולי כולם מחליפים לו"זים. לך תדע. אולי עם חברים קרובים מחליפים לו"זים פנים אל פנים ועם חברים פחות קרובים רק בטלפון. אולי בטלפון זה אפילו יותר נוח, בבגדי-בית, בבית לא מסודר ובלי תקרובת. לא צריך להיעלב מכל דבר, אם כי רצוי.

כשראתה קרינה שפרויקט החברות שלי עם מנהלת הלשכה של מנהל בית-הספר עומד לעלות על שרטון, יזמה מפגש משולש להידוק הקשרים. בתל-אביב, אתם יודעים, קשה למצוא חניה, במיוחד במוצ"ש. השתיים הגיעו מראשל"צ במכונית אחת וחנו בחניון בזל. בסוף הפגישה, שבמהלכה חישבו השתיים קלוריות וריכלו על מנהל בית-הספר, חזרנו לחניון. ללא כל הודעה מוקדמת, אמרה קרינה בתקיפות ובקול רם: "אולי גידי ישתתף איתנו בהוצאות החניה?" שוב הבנתי שאני לא מבין וישבתי במושב האחורי של המכונית, אבל וחפוי-ראש. כנראה שפשוט לא עברתי סוציאליזציה תקינה.

רופא צרפתי תיאר בספר את עבודתו עם ילד שמצא ביערות בשנת 1790. גילו היה שתים-עשרה בערך; הוא לא ידע לדבר, לא היה נקי, נע בחופשיות קדימה ואחורה, נשך את אלו שעמדו מולו ולא הביע כל רגש לגבי מי שטיפלו בו. נדרשו לילד זמן רב ומאמצים רבים כדי ללמוד איך לשבת על כסא, ואיך לאכול מצלחת בסכין ומזלג. הוא החל לדבר, למד לקרוא ולכתוב כמה מילים ויצר קשרים רגשיים עם המטפלים בו. חרף השינויים הרבים שחלו בילד, אשר עבר מהתנהגות "חייתית" להתנהגות חברתית-אנושית, הוא לא התפתח בצורה נורמאלית.

כך או כך, למשפטים "היום אני מוזמן לפה", "היום אני מוזמן לשם", "הערב יש לי אורחים", "צריכים להגיע אליי כל רגע", נוסף כעת המשפט "הערב הזמינו אותי לבית-קפה" ומי שהכיר אותי הכרות שטחית בלבד יכול היה לחשוב שמדובר ביצור מסתגל.

במקביל, אירחתי בהרכבים שונים את קרינה, את בן-זוגה ואת אנה בביתי, עושה כמיטב יכולתי להנעים את השהייה. אמנם היו טענות קשות נגד התקרובת, אך אני התייחסתי לכך כפידבק פדגוגי. "חסר לי מתוק" אמרה אנה ובעודי סופג את רגשות האשם, שאימי לא הספיקה לגרום לי בחייה, זכיתי לשיחת טלפון דידאקטית מקרינה בשבת בבוקר, שבה הוסברו לי בשיטתיות כללי האירוח. אני, שגדלתי בבית שמעולם כמעט לא הגיעו אליו אורחים, ספגתי בשקיקה את החינוך מחדש, שעברתי לעת זקנה. הנה, הזדמנות. אף פעם לא מאוחר מדי. לרגע לא הרגשתי מנוצל, שכן, לא ייתכן שאנשים שמנהלים חשבונות על קוצה של אגורה אל מול עיני המלצר המשתאה, אינם נוהגים בי בהגינות. כבר עשיתי לי מנהג של קבע וייעדתי את התשלום עבור השיחה הטיפולית האחרונה ביום שישי להוצאות ב'לחם ארז', הוצאות שהלכו וגדלו מביקור לביקור. לפעמים הצורה חשובה מן התוכן: "הערב יש לי אורחים", אמרתי בגאווה לכל מי שהיה מוכן להקשיב. אמנם מרגע שנכנסו, ביקשו להדליק את הטלוויזיה. "אתה מרוצה מהפלזמה שלך?" שאלה קרינה והצביעה על אי-אלו כתמי-צבע מרוחים. מנה קטנה של אסרטיביות יצאה ממני בכל זאת, לא ברור מהיכן, כשקרינה ביקשה לראות חדשות. זה היה מעל לכוחותיי והסברתי שהדבר יגרום לי התקף מיידי של דיכאון מאג'ורי, שסופו מי ישורנו.

אנשים אוהבים לראות דם והתקשורת מספקת אותו בשמחה ובששון. והפולניות? הפולניות נאנחות כשהן רואות דם, אבל מרגישות צורך לראות אותו. יש לזה אפקט מלכד: הטובים רואים את הרעים אך לא שייכים אליהם.

הייתי בעמדת נחיתות לגבי התכנית האומנותית של הערבים הללו. על החדשות ויתרו לי, אבל טרגדיות של ממש לא נראה. או חדשות או קומדיות. יותר ויותר הרגשתי אסיר, שלא לומר משרת, בביתי שלי. עם או בלי גבס, הגשתי את התקרובת, אך שמחתי על ביקורי החולים או על הביקורים סתם ובעיקר על כך שיש לי אורחים בשישי. "מה אתה עושה הערב?", שאל אותי פעם מישהו, "טלוויזיה ולישון", עניתי, "כמו בכל בית אבות". ועכשיו "אורחים. צריכים להגיע אליי כל רגע". ים של נורמאליות. מעיינות הישועה. בסופו של ערב כזה הרגשתי מותש אך לגמרי נורמאלי: "אני לא יכול לדבר עכשיו – יש לי כיור מלא כלים", פתאום נשמעתי כמו כולם, לפחות באוזניי.

פעם, כשהייתי מגובס מכף יד ועד כתף ימין, זכיתי לביקור חולים של קרינה. היא טלפנה מהדרך והתחילה את הפרולוג הפדגוגי של הפגישה בצורה עניינית: "אכלת כבר?", ואני סברתי, לתומי, שהיא מתכוונת לעודד את רוחי הנכאה במיני מגדנות או במרק עוף סטייל פסח/ראש-השנה. "כן", עניתי, נרגש מביקור-החולים המתרגש ובא ומנסה לחסוך לה טרחה. "אז מה אני אוכל?!", שאגה קרינה בזעם, "אתה לא יודע לארח! אני באה אליך במיוחד אחרי יום עבודה. אתה דאגת לעצמך כבר לאוכל ומה אני אעשה עכשיו?!". "אזמין לך", מלמלתי, "אזמין לך מה שתרצי מכל מסעדה שתרצי" וכשהגיעה והאוכל בעקבותיה העברתי את הדומיננטיות ליד שמאל והגשתי לה, בדחילו ורחימו, את הפסטה והסלט שחפצה בהם. "לא נעים לי לאכול לבד", השאירה את המצב בלתי-פתור והמשיכה לאכול. לא למען עצמה, חלילה, הפעילה אותי קרינה, אלא כחלק מתהליך פדגוגי-שיקומי למען אלמד לתפקד בכוחות עצמי. חוויה מתקנת: בעוד אימי פיתחה בי תלות מסוימת, בא המלאך הגואל ולימד אותי להיות עצמאי. "מתי בא המטפל הסיעודי שלך?", שאלה. "מחרתיים", עניתי. "הייתי שוטפת לך כלים, אבל אני מתה מעייפות ואם הוא בא עוד יומיים תחזיק מעמד", אמרה והלכה, לא לפני שהשאירה חותם מהליפסטיק שלה על לחיי.

אך מהן תאונות לעומת חתונות ולוויות?

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il