ערפל

28/12/2015

הוא לא עישן ובדרך כלל לא התערב בשיחה וקיווה שלא ישימו לב שהוא נועץ עיניים במאירוב. גם באחרים, בהחלט, היו שם כמה בחורים ראויים מאוד, אבל בעיקר בו. גם כי הוא ידע שגם הוא וגם כי היה בו משהו, לפחות ככה היה נראה לג'ירף.

מאירוב שנא שקוראים לו מאירוב, אבל לא הייתה לו ברירה. ראו עליו שהוא מאירוב. אני חושב שהוא סיפר לכולם שהוא הומו, או בכל אופן מעדיף בנים, רק כדי להוכיח שהוא לא מאירוב. אבל גם זה לא עזר לו. הוא היה זכר בן משק טיפוסי, כולל הזיפים, השיער, העייפות הקיומית וחזה של סוס עבודה. מאירוב לא התעסק בבעיות של מין מגדר וסטרייט אקטינג, הוא היה בן משק, כלומר בחור טוב, קצת בוק אבל עובד כמו שצריך, כזה שאם יגידו לו שהייתה בעיה והווטרינר לא הגיע והוא צריך להזריע את כל הפרות בעצמו אז הוא לא ישאל שאלות וילך ויעשה את זה, לכולן, מהראשונה עד האחרונה, כולל העגלים. אז גם כשהוא סיפר שהוא מעדיף בנים אף אחד לא באמת התרגש.

חוצמזה מאירוב לא היה לבד, הוא הגיע לפלוגה עם כמה חבר'ה שלו מהסדיר שחלקם הכירו כבר מהתיכון. הם היו קבוצה קטנה ומובחרת של בני משק, בוקים אחד אחד, עם גיוונים קלים ביותר. אחר הצהרים היו יושבים במועדון, בהרכב משתנה לפי השמירות, הטלוויזיה הרעישה כשאף אחד לא באמת הסתכל עליה, עישנו נובלס, שתו קפה טורקי עלית וזיינו את השכל. באיזשהו שלב היו מתחילים לדבר על בנות, ואז בדרך כלל מישהו היה שואל את מאירוב מה איתו ואיך הולך לו, ומאירוב תמיד, אבל תמיד, היה אומר שלא הולך לו ושיעזבו אותו. אבל איך לא הולך לך, גרוסמן נידנד, בחור יפה כמוך, ותאמין לי שאני לא מתכוון לכלום, אתה יודע שאני טיפוס של בנות (החבר'ה של מאירוב לא ידעו מה זה סטרייט, ואם כן – הם לא הודו בזה), אבל אתה באמת גבר יפה, ואני אומר את זה בתור גבר, איך לא הולך לך? תגיד גרוסמן, גם אתה נהיית הומו, בוכריס שאל, וגרוסמן האידיוט אמר שלא, ומאירוב הבין שלא יהיה לו שקט והתחיל לדבר על פוליטיקה.

בנקודה הזו הג'ירף היה הולך לחפש לו משהו אחר לעשות. בדרך כלל הוא היה מצטרף לחבר'ה של מאירוב במועדון, כלומר, הם היו יושבים עם עצמם ומזיינים, כאמור, את השכל, והג'ירף ישב בצד וקרא משהו ואם הציעו לו קפה הוא לא אמר לא, אמנם זה היה קפה עלית אבל לפחות מבושל כמו שצריך ולפעמים עם הל, אבל הוא לא עישן ובדרך כלל לא התערב בשיחה וקיווה שלא ישימו לב שהוא נועץ עיניים במאירוב. גם באחרים, בהחלט, היו שם כמה בחורים ראויים מאוד, אבל בעיקר בו. גם כי הוא ידע שגם הוא וגם כי היה בו משהו, לפחות ככה היה נראה לג'ירף.

על הג'ירף, אגב, לא ידעו, או בכל אופן הוא לא סיפר כמעט לאף אחד. לצוות שלו כן, כי עמית שאל אותו פעם, ככה סתם, אם הוא נשוי, והוא לא רצה לשקר וגם היה נראה לו שחשוב שהם ידעו. וגם לעוזי, הרס"פ שלהם, שהיה נמוך ומתולתל וכל כך שונה מהשאר, שהקפיץ אותו פעם למוצב במכונית שלו והשמיע ברקע את סוף עונת התפוזים והם התחילו לדבר על המוזיקה שכבר לא עושים היום ומשם לכאן יצא שהג'ירף סיפר קצת על עצמו ואיך הוא סיפר למשפחה (את הגרסה המקוצרת, זו לא הייתה נסיעה ארוכה) והוא קצת קיווה שהם יעצרו באיזה חורש אלונים ויעשו משהו או אפילו רק ינשמו קצת ביחד, אבל עוזי רק נעשה נבוך והשתתק ואז הנסיעה נגמרה.

אז זהו, חוץ מזה לא ידעו על הג'ירף והוא לא חשב שזה חשוב כל כך. הוא גם קצת פחד, למרות שבטח לא הייתה סיבה, פשוט לא היה נראה שלמישהו אכפת. באותו זמן היו בפלוגה הרבה ותיקים שהתעלמו מהם, מהצוציקים, מעט דבוקות של צעירים שהגיעו יחד מהסדיר והיו תקועים אחד בתחת של השני, ועוד כמה בודדים, כמו הג'ירף, שהתעלמו מכולם וכולם התעלמו מהם. וזה היה בסדר גמור, בסך הכל אווירה טובה, בהחלט לא שיר הרעות אבל מסתדרים לא רע בחודש ומשהו שהם תקועים יחד ולא יותר מזה, זה מספיק בהחלט. פרט לכך שהג'ירף לא היה יכול לסבול דיבורים על פוליטיקה, כמו שקוראים לזה, ולא משנה מאיזה צד הם הגיעו. אז כשמאירוב היה מתחיל לדבר על הבלאגן בסוריה או על ההפגזות בדרום הג'ירף היה מסתלק. כמה אנשים כבר שמו לב לזה והתעורר חשד שאולי הג'ירף לא ציוני. ופעם בשיחה אישית המ"פ שאל אותו על זה והג'ירף אמר שהוא פשוט לא אוהב שיחות מהסוג הזה, הוא מכיר את עצמו והוא יודע שזה יגמר בצעקות ויהיה מאוד לא נעים. אז הוא מעדיף לא להתערב. אז הוא ירד ממנו, למרות שהג'ירף ראה שהוא לא לגמרי מאמין. אבל הוא היה חייל טוב ובדרך כלל עשה מה שביקשו ממנו, ולפעמים קצת מעבר, אז ויתרו לו על זה.

בכל אופן, הג'ירף חשב, ותקע את הידיים במעיל כדי לחמם קצת את האצבעות, כל זה לא משנה. אנחנו לא מכירים באמת וגם לא באמת נכיר, כך או כך המצבה הולכת להשתנות לגמרי בשנתים-שלוש הקרובות, ובערפל הזה אי אפשר לראות כלום כך שאין שום סיבה שהוא יישאר בעמדה בקור הזה. הוא הסתובב סביב עצמו משועמם עד מוות. לאונן? לא באמת התחשק לו. הוא כבר שפך פעמים במשמרת האחרונה וכרגיל הרגיש עלוב אחר כך, למרות שבפעם הראשונה הוא התענג בחריפות בלתי רגילה, כמעט הצליח לראות את מאירוב מזיין את בוכריס במקלחות של המוצב, הוא בחדירה ובזין של מאירוב ובמראה של בוכריס מתכופף ומשפשף לעצמו ומשם זלג לתחת המוצק של מאירוב והצטרף אליהם מאחורה לזיון רכבת וגמר בתחת שלו חזק וטוב. כך או כך זה לא נמשך הרבה זמן ואחר כך היה לו קר והוא הרגיש אידיוט.

ואז וייסמן התקשר. מזל שתפסתי אותך, הוא אמר, ידעת למי להתקשר, הג'ירף ענה ומיד הבין שברור שהוא ידע למי להתקשר, הוא סדרן השמירות הנצחי שלהם. כן, וייסמן אמר, יש בלת"ם, אשתו של גיל נבות (המכונה, איך לא, גיל זנבות) בבית חולים והוא היה חייב לצאת, ומישהו חייב להישאר שבת, אז כמו שאמרתי, ידעת למי להתקשר, הג'ירף אמר, ולמרות שהוא בעצם נדפק הוא היה קצת משועשע מהמצב, הוא היה יכול ממש לראות את וייסמן מתפתל בצד השני של הקו, הוא בטח לא לבוש, בשעה כזו, הג'ירף חשב ומיד סילק את המחשבה הזו, מחשבה מטרידה באמת. וייסמן, למה אתה בכלל שואל, אתה יודע שאין לי בעיה. תראה, וייסמן התחיל, והג'ירף אמר, וייסמן. זה בסדר. אין בעיה, באמת. הייתי שמח לצאת שבת, נכון, אבל גם אם לא, לא נורא. הרי שום דבר לא מחכה לי בבית, הוא כמעט אמר אבל עצר בזמן. אני אנסה להקדים את היציאה שלך כמה שאפשר, וייסמן אמר, והג'ירף אמר תודה ושלא יתאמץ יותר מדי. אם יסתדר, יופי, ואם לא, לא נורא. אז תודה, וייסמן אמר, אין בעיה, הג'ירף ענה, להתראות, להתראות.

ואז הג'ירף ראה את הערפל זז ומסתלק והמסך האפור הלבן הקר שכיסה אותו נדחף ברוח והרמה נפתחה לפניו ירוקה מאוד ונקייה. גוש ענן עצום אחד מהארץ עד השמים, חומה משוננת רצה החוצה והלאה וגילתה שמים חדשים וארץ חדשה והאוויר היה ריק וצלול עד תהום השמים והג'ירף בלע הכל בבת אחת, התלים באופק, השדות, הכבישים הדקים הישרים והשמים הפתוחים לאינסוף והוא עצם את העיניים בכוח כי זה כמעט היה יותר מדי.

מה קורה, מאירוב אמר בקול עבה משינה, שם את הקפה שלו על המ"ק והדליק סיגריה. הג'ירף קפץ, מאיפה אתה הגעת? מהמיטה, מאירוב חתם. עישן. איזה יופי הרמה. הכל נקי, הוא אמר. מעשן. הג'ירף חזר לעצמו. נפלת מהמיטה, הוא שאל. תגיד לי אתה דפוק, מאירוב שאל ושאב מהקפה בקול, קמתי להחליף אותך, שתספיק להתארגן לפני שעוזי אוסף אותך. הערפל טימטם אותך לגמרי, הוא אמר ולקח עוד מהקפה ועוד מהסיגריה והשתתק והסתכל על הנוף, האוויר, הבוקר. והג'ירף הרגיש איך הוא מתרחק מעצמו, הרגשה גופנית כמעט, איך הוא נשאב ונמשך אחורה בלי לזוז מהמקום, ובכל זאת הצליח להגיד שהוא לא יוצא, היה בלת"מ, הוא נשאר, וייסמן בדיוק התקשר. אתה יכול לחזור לישון, הוא הצליח להוסיף, הוא ידע שהוא עומד בעמדה מול החלון ומאירוב לידו, סיגריה בין האצבעות, קפה ביד, שניהם מסתכלים על המרחב שנפתח פתאום ומאוד לא אחד על השני, הוא ידע שהוא עומד שם אבל הוא נמשך ונמשך לאחור ולמטה. איזה לחזור לישון, מאירוב אמר, עכשיו שכבר קמתי אין שום סיכוי בעולם שאני נרדם שוב. אתה בסדר, הוא שאל, בלי שום כוונה מיוחדת, אבל הג'ירף לא ענה.

לא היה צריך. הוא רק הנהן ושתק והסתכל. לא אכפת לו להישאר שבת, באמת לא, אפילו אם זה אומר שהוא הולך לסגור שלושה שבועות לא אכפת לו, מקסימום הוא יכבס תחתונים בכיור, זאת לא תהיה הפעם הראשונה. השמים נקיים לגמרי, הוא אמר.

כן, מאירוב אמר, הולכים להיות כמה ימים נקיים. זאת אומרת שיהיה ממש קר, הג'ירף סיכם. ומאירוב אמר, כן. ואמר, אז מה, אתה נשאר. ושוב הג'ירף לא אמר כלום, כי לא היה צריך. הג'ירף חשב על מה שהוא היה יכול לעשות בחמשוש שלו – כלום. ירבוץ, יקרא, יתבאס שלא יורד שלג, יבשל, יאכל. ואטרף כמובן, כדי למלא את הסדקים. ושוב הוא עצם את העיניים כי הירוק היה ירוק מאוד, ירוק מדי, והשמים היו פתוחים מדי, הם מילאו אותו וזה התחיל לצאת ממנו והוא לא היה יכול לספר על זה כלום למאירוב, פשוט כלום, הוא היה יכול לקחת את הקפה מהיד שלו ולשתות אבל להגיד משהו על השמים, על השמירה, על השבת האבודה שלו שהייתה אבודה ממילא, זה לא, ומאירוב מן הסתם אפילו לא שם לב שהוא כל כך ושהוא לא.

מאירוב שאב שוב מהקפה כמו בהמה והג'ירף הציץ וראה שאין לו מסיכה. אולי בגלל הערפל, כלומר היעדרו, אולי בגלל הבלת"מ ואולי פשוט כי הוא בדיוק התעורר, הוא הסתכל החוצה בלי מחיצה, בלי כיסוי, אם תיגע בו הוא יישבר מיד אבל אתה כל כך רוצה לגעת בו, והג'ירף הרגיש שהוא לא יכול יותר ושהנה הנה העיניים נרטבות והאף נגדש ולעזאזל הכל. ויד אחת תפסה את הכתף שלו חזקה ותומכת וגולמנית, נכון, אבל אוהדת, והג'ירף בלע והשתדל לאסוף את עצמו, קיבינימט, ומאירוב אמר, זה בסדר. ולא אמר עוד כלום. והג'ירף לא אמר כלום ורק תפס את הכתף של מאירוב לסמן שזה בסדר ושהוא שוב איתם. ומאירוב אמר, רק כדי לוודא שהם באמת במקום בטוח, וייסמן המניאק.

אוי נו, וייסמן בסדר גמור, הג'ירף אמר, זה לא שהייתה לו ברירה. ברור שהייתה לו, מאירוב התחיל להתרגז באמת, יש עוד חמש חבר'ה שאמורים לצאת אבל הוא התקשר דווקא אליך כי הוא ידע שתסכים. ברור, הג'ירף אמר, אלא ממי הוא היה מבקש, משה לוי?

אל תדבר איתי על משה לוי, מאירוב אמר, והם התחילו לגלגל שיחת מוצב סטנדרטית, לא בלי הנאה, אבל היה ברור שהם מדברים כדי לא לשתוק, כי מאחורי ומתחת השתיקה נמצא משהו מפחיד מאוד.

דיברו על מזג האוויר ושכנראה הולך להיות קר מאוד, אבל לא צפויים משקעים, כלומר לא יהיה שלג. שזה בעצם טוב, כי שלג זה אמנם יפה מאוד אבל זה גם כאב ראש לא נורמלי. דיברו על גיל זנבות, שמאירוב הכיר קצת, אשתו בשמירת הריון בחודש השביעי ובכל זאת היה נראה להם הגיוני שהוא יצא למילואים ברמה. אני לא יודע מי יותר טיפש, מאירוב אמר, גדי (זה המ"פ) שזימן אותו למרות שהוא ידע מה המצב (הם חברים טובים, מאותו מושב במקור), זנבות שלא ביקש שחרור, או אשתו שהרשתה לו לצאת. דיברו על וייסמן ויכולת הסידור האלוהית שלו, הוא אמור להשתחרר השנה, לא, הג'ירף אמר, מאירוב אמר שנראה לו שכן, אין לי מושג איך יסתדרו בלעדיו. דיברו על משה לוי, שמאז שהתחזק נעשה נודניק בלתי נסבל. דיברו על הסדירניקים שהיו איתם במוצב, אבל עליהם לא היה הרבה מה לדבר כי הם כמעט לא ראו אותם, מדי פעם הציץ איזה ילדון חיוור ממושקף מהמרתפים שלהם, שלף מילקי מהמקרר וחמק בחזרה.

ממש קר, מאירוב אמר, והג'ירף הציע שיחזור פנימה, אין סיבה שהוא יקפא כאן בחוץ. ומאירוב שאל אם הוא לא רוצה קפה. כן, הג'ירף אמר, אבל ממילא עוד שעה אני יורד, אבל מאירוב אמר שיחכה רגע והסתלק וחזר עם שתי כוסות. הוא הדליק עוד סיגריה והג'ירף קודם הריח ואחר כך שתה ואמר שזה ממש טוב. זה מה שהיה במטבח, מאירוב התנצל, מה שבטוח שזה יותר טוב מעלית. אחר כך דיברו על המושב של מאירוב ועל הקיבוץ של הג'ירף, למרות שהוא כבר עזב, מאירוב שאל על הגד"ש, על הרפת, איך הם מסתדרים בשבת, הג'ירף התחיל לפרט אבל ראה שהוא לא באמת מתעניין ועבר לבדיחות על ביינישים. הוא קצת קיווה שהם יגיעו לשאלות משפחתיות ואז אולי הוא יוכל לספר קצת על עצמו ועל שגם הוא אוהב בנים ואולי אפילו הוא יצליח להגיד משהו עליו במיוחד, אבל מאירוב התעניין יותר בבעיות קליטה ובניין, אפשר לחשוב שאתה רוצה להיקלט, הג'ירף אמר, מאירוב אמר שיש מצב ונשמע רציני לגמרי, לא כדאי לך, הג'ירף אמר, אנשים קשים. ואז שניהם הבינו שמאירוב עולה לשמירה בעוד חצי שעה והוא עדיין לא אכל. ססעמק, הוא קילל, אני רץ. בתיאבון, הג'ירף אמר.

אם זה היה סיפור אחר מאירוב והג'ירף היו הופכים מעכשיו לחברים הכי טובים, יושבים שעות במועדון מול הטלוויזיה, או עדיף בלי הטלוויזיה, מחליפים חוויות ילדות ובית ספר. הם היו מסתובבים כל כך הרבה ביחד עד שהיו מתחילים לקרוא לו ג'ירפוב ולא היה אכפת לו. פה ושם היו חוטפים מזמוז חפוז באחד המסדרונות הנטושים של המוצב, והרי לא חסרים כאלה. ואולי לא כל כך חפוז. הם היו יכולים לפרוק ולגלות משהו מתוכם, הם שהיו כל כך סגורים ומשובללים. אבל זה לא סיפור כזה, מאירוב הוא בן משק והג'ירף קבל"ש, והם התנהגו בהתאם. הג'ירף לא ידע להתחיל לדבר ככה סתם, ועוד עם מי שהוא כל כך רוצה ומשתוקק אליו. הוא ניסה לשבת ליד מאירוב במועדון אבל לא יצא מזה כלום, ובדרך כלל הם גם לא היו לבד. אי אפשר היה להסתובב בחוץ כי הקור היה בלתי נסבל. ואף אחד לא באמת העז להתקרב למסדרונות הנטושים, ערן נכנס לשם פעם עם פנס מתוקף תפקידו – כלומר, הוא השתעמם במידה קיצונית – וחזר אחרי חצי שעה וכולם נשמו לרווחה והוא אמר שאין שם כלום, רק אבק וטינופת וכבלים מתים. חוץ ממנו אף אחד לא נכנס לשם, לך תדע איזה שלדים תמצא שם, ואף אחד לא מבטיח לך שלא מתחבא שם איזה סורי שעוד לא שמע על הפסקת האש.

אז ככה הם משכו את זה עד ערב שבת, ומאירוב והג'ירף וקובי וערן ישבו לארוחת ערב מוקדמת, לפני העלייה לשמירה. החלק הטוב בארוחות שבת היו בדרך כלל החלות, אבל לא הפעם, הן היו מופשרות ומאכזבות. המרק היה מעליב אפילו ביחס לאבקת מרק והעוף, נו, הג'ירף אמר עליו מה שאימא שלו הייתה אומרת – לא נורא, ביום ראשון הוא יהיה מוכן. למרות שזה לא נכון, ביום ראשון הוא פשוט יהיה יבש. בסוף ערן גאל אותם והסתכל בשעון במחווה דרמטית ואמר שצריך ללכת להתארגן, ושלא ישכחו שקיות חימום. הג'ירף יצא לעמדה העליונה והתמקם. החוץ כהה ונאטם. רקיעים אחרונים של תכלת חשוכה וארגמן נמלטו על האופק והלאה ולמטה, לתהום. הארץ האפילה. בקושי היה יכול לראות את התעלות מול העמדה. פרש ידיים מול התנור, תפס את עצמו מזמזם שמור וזכור בדיבור אחד והמשיך משם לציפורי הצפון ואחר כך, לשם הגיוון, ככה מפנקים. והוא הרגיש טוב, למרות הקור ולמרות השבת ולמרות החושך ולמרות הכל. אבל אז שמע את עצמו ושמע שהוא מזייף והפסיק. היה לילה חשוך ובהיר, הירח עוד לא עלה אבל המרחב היה מואר כוכבים, אור כסוף ודק. האצבעות כאבו מקור. הזמן נעלם.

הוא חזר כשנדב נכנס דחוף ומבוהל לעמדה והתנצל שהוא איחר כל כך, הוא היה במקלחת ולא שם לב לזמן. אבל בכלל לא שמתי לב שאיחרת, אמר הג'ירף וזה היה נכון, למרות שזה יצא לו מריר ונעלב כל כך שנדב בטח לא האמין לו, איך הוא יכול לדעת שזה בכלל לא בגללו ובטח לא בגלל השמירה. אני רק מקווה שהשארת מים חמים, הג'ירף אמר, נדב אמר שנראה לו שכן והתנצל שוב והג'ירף שוב אמר שזה בסדר ויצא וירד ונכנס למטבח, שהיה קר וחשוך, ובדרך לחדר ראה את מאירוב יושב לבד במועדון. התקלחת כבר, הוא שאל מהפתח וכמעט לא עצר, מאירוב ענה שעוד לא, הוא צריך להתחמם קצת. ואז שאל, רק עכשיו ירדת, המשמרת נגמרה לפני כמעט חצי שעה. נדב דפק אותי, הג'ירף אמר, ומאירוב הנהן. נדב דפק את כולם. הג'ירף עוד עומד בפתח, מאירוב עדיין יושב, משהו צריך להיאמר, אבל מה. שבת מחורבנת, הג'ירף אומר. כן, מאירוב מסכים, ועם חצי חיוך מוסיף, אבל אתה הסכמת להישאר, אז מה אתה רוצה. אותך, הג'ירף היה רוצה להגיד, ואז הוא מבין שהוא באמת אמר את זה.

ומאירוב באמת שמע אותו. לעזאזל. ממש מה שהיה חסר לו. מאירוב רק אומר, מה. והג'ירף אומר, מה שאמרתי. אותך. אני רוצה אותך מאירוב. מה לא ברור. דווקא אתה צריך להבין. מה יש כאן להבין, מאירוב אומר, ולמה דווקא אותי. ככה, הג'ירף אומר, כי אין תשובה טובה יותר, והכאב והגעגוע והתסכול מתלבשים בכעס ויוצאים ממנו ונשפכים על מאירוב המסכן, שכל זה באמת לא מגיע לו, ככה מאירוב, פשוט ככה, אל תשאל. אבל מה אתה רוצה ממני, הוא נעלב, אני לא רוצה ממך כלום, הג'ירף אומר, פשוט תשכח את זה. הוא נכנס לחדר וחולץ נעלים ומאירוב לא בא והוא לוקח את המגבת והתיק ויוצא למקלחת ומאירוב עוד יושב במועדון והוא שוטף ועובר ונכנס למקלחות והראש שלו נדפק בכל הכח במשקוף. ברגע המדהים שבין מכה לכאב הוא מצליח להדק את השיניים ולמעוך צעקה גדולה ומרה שהייתה עלולה להעיר את כל המוצב, אבל אז הכאב הולם והוא לא יכול יותר ובוכה, סוף סוף.

אתה בסדר, מאירוב שאל, מודאג באמת. ברור שאני בסדר, אידיוט, הג'ירף היה רוצה להגיד אבל יוצא לו רק כן כן מגומגם ורטוב ולא כל כך משכנע, מה קרה, מאירוב שוב שואל, ועכשיו הג'ירף כבר יכול לדבר, דפקתי את הראש בפתח המחורבן. ומאירוב נבהל ומעביר לו יד על הראש בלי לחשוב בכלל ואומר, טוב, אין דם. ועכשיו הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו. הג'ירף מנסה להפסיק לבכות אבל הוא לא יכול וגם לא ממש רוצה. מאירוב שואל, קצת אחרת, מה באמת קרה. אמרתי לך מה קרה, נו, הג'ירף מתעצבן. מה קרה קודם, מאירוב אומר. הג'ירף מרגיש שהוא עומד להישפך שוב. מאירוב, תעזוב אותי, הוא אומר, למרות שכל מה שהוא היה רוצה עכשיו זה שמאירוב יסתום את הפה ויחבק אותו, והוא יוכל לבכות קצת לתוך הצוואר שלו, זה הכל ולא יותר, רק חיבוק ולבכות, וכבר נראה מה יקרה אחר כך. אבל מאירוב לא סותם ולא מחבק ורק שואל, קצת נעלב, אם הוא לא התכוון למה שהוא אמר קודם. ברור שהתכוונתי, הג'ירף כמעט לוחש. ומאירוב שותק, וגם הוא. ואז מאירוב נאנח אנחת ססעמק מאירובית מכל הלב ודוחף את הג'ירף למקלחות ואומר, אם יתפסו אותנו אנחנו גמורים. והג'ירף מחכה, אבל הוא מבין שאין לו מושג איך ממשיכים מכאן, והוא מחבק את מאירוב את החיבוק שהוא כל כך רצה קודם, ומאירוב מחזיר לו חיבוק, גברי וחזק בהתחלה ואחר כך סתם חיבוק, כזה שנותנים לחבר שחטף זאפטה איומה בראש ועכשיו צריך כתף לבכות עליה. והג'ירף מרגיש קצת אשם על שהוא מרטיב לו ככה את החולצה, ואז הוא מרגיש את מאירוב מתחיל להרגיש אותו, את הבשר שמתחת לבגדים ואת הגוף שבתוכו ואת כל ההבטחות החמות והמתוקות והקשות והטובות והרעות והנוראות שגוף אחד יכול לתת לגוף אחר, וסוף סוף הוא מרשה לעצמו להיצמד אליו, אל מאירוב זאת אומרת, והוא מרגיש אותו רך וקשה ומסתכל בו עין בעין והוא רואה אותו שמח ומופתע וקצת מבוהל ובזהירות, ממש בזהירות, שלא לשבור שום דבר ולא להבריח אף אחד, הוא מניח אף על אף, פה אל פה, והם נשארים ככה רגע אחד רך מאוד ואז מאירוב מבין ונענה והם מחברים שפתים בנשיקה אלימה ומסורבלת ורעבה ומשתוקקת כל כך והג'ירף מבין שזו כנראה הנשיקה הראשונה שלו, של מאירוב אני מתכוון.

הג'ירף מחבק ומקיף אותו, את כולו, הזרועות שלו ארוכות וחזקות והוא מחזיק אותו בתוכן אבל הגוף שלו רעב ואין לו סבלנות והוא משחיל את הידיים מתחת לחולצה ומאירוב רועד, אתה קר, הוא אומר, והג'ירף שותק ומרים ממנו את החולצה ומאירוב עושה את אותו הדבר והם מסתרבלים עם המכנסים, כל אחד עם שלו, מתקלפים מתוכם בקושי והג'ירף פותח מים במקלחת אחת, שיתחממו בינתיים, וחוזר ותופס את מאירוב שעומד עירום ומרוגש ונבוך מאוד. הוא היה רוצה לנשק אותו שוב, עמוק, לנשק את כולו מהר ולאט, את האזנים, הכתף, השקע הרך שבין הכתף לצוואר, את החזה, הבטן, הטבור, את הערווה הבהירה הרכה, את הזין הקשה, הנעים, את הירכיים ואת הברכיים ואת מאחורי הברכיים ואת כפות הרגלים ושוב למעלה אל בין הרגלים ולחזה ולשפתיים. אבל זה לא הזמן. הוא נצמד אל מאירוב ומאירוב נצמד אליו ותופס את התחת שלו וביד חזקה משתקע בתוכו והג'ירף מבין שהוא יודע מה לעשות, לפחות בעקרון. המים כבר חמים והוא מושך את מאירוב למקלחת ומסתובב אל הקיר ומתכופף קצת ומאירוב נצמד אליו מלמטה ומשעין עליו את הראש ודוחף בכח, אבל הוא לא במקום. הג'ירף תופס אותו (את הזין), מרחיק ומכוון אותו (את מאירוב) ואומר, לאט, בבקשה, לאט. אבל באמת אין להם זמן ומאירוב לא שולט בעצמו וכשהראש נכנס הגוף ממשיך אחריו כמעט בתנועה אחת, עמוקה ורחבה ובוקעת. הג'ירף נושך את עצמו בכוח ונושף, מאירוב תופס אותו ונשען עליו ולא זז ושניהם נושמים יחד, עוד אחת, ועוד. והג'ירף מעיז להדחף אל מאירוב ולתפוס אותו ולהצמיד אותו אליו, ומאירוב מתחבר ונכנס אליו, ונצמד אליו בטן גב ושולח יד אחת ותופס לו בזין, מאירוב, הג'ירף אומר, רועד, אני הולך לגמור, זה בסדר, מאירוב אומר, והג'ירף מרגיש אותו מתעמק ויודע שהוא גומר בתוכו ואז הוא נשפך יחד איתו חזק וכואב ואלוהי.

מאירוב נשמט ממנו ביעילות, לא מהר מדי ובלי להתעכב. פתח את המים במקלחת ליד. אתה יכול להשתמש בכלי הרחצה שלי, הג'ירף אמר, וגם במגבת. כי מאירוב רץ בחפזון כזה למקלחת שהוא לא הספיק להביא איתו כלום ועכשיו הוא כבר מתחת למים. מאירוב הנהן. החליפו מבטים, נעצו עיניים, שתקו. הג'ירף קבל"ש, מאירוב בן משק, מה כבר הם יכולים להגיד.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il