דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
25/08/2016
מאז שעמדתי על דעתי שאפתי להיות מעצב. כילד עוד לא ידעתי איך בדיוק קוראים לעיסוק הזה שמשך את תשומת ליבי והעסיק אותי ללא הרף, אבל זה לא מנע ממני לנסות לשנות ליפות ולעצב לטעמי כל חלל שנקלעתי אליו. עם הזמן השתנה טעמי וככל שהתבגרתי הוא נעשה בשל ומאופק יותר, ואני מקווה שגם מוצלח יותר. גם ההשפעות שפעלו עלי השתנו עם חלוף הזמנים והאופנות, אבל סבתי המנוחה הייתה מי שהשפיעה עלי את ההשפעה העמוקה והקבועה ביותר. סבתא אנט עלתה לארץ כנערה צעירה שהלכה אחרי אהבתה וזנחה מאחוריה את בית הוריה העשיר והמפנק בפאריז. אחרי כמה שנים של ברוגז הוריה נשברו והחלו לשלוח לבת הסוררת שבחרה לגור במדבר הציוני רהיטים וכלי בית שיקלו עליה את החיים, ועם הזמן צברה סבתא אנט שפע של רהיטים יפיפיים וסרוויסים מחרסינה שנשלחו אליה היישר מהחנויות הטובות ביותר בפאריז. גם בזקנתה הייתה סבתא אישה מטופחת וחיננית מאוד שניחנה בטעם משובח ואני מקווה שחלק ממנו היא הורישה לי. אחרי מותו של סבא היא מכרה את הווילה הגדולה שהוא בנה למענה בהרצליה ועברה לגור בלב תל אביב כשהמחירים שם היו עדיין שפויים מעבירה לדירתה את מיטב חפציה ורהיטיה.
אהבתי מאוד לבקר אצלה, ובכל הזדמנות קפצתי לנוח אצלה מהמציאות הישראלית הקשה, המכוערת והחמה. אף פעם לא הייתי צריך לצאת מהארון בפני סבתא אנט, היא הבינה לבד וקיבלה אותי בחיבה ובטבעיות. בזכות התמיכה האיתנה שלה לא נאלצתי מעולם לסבול את השלב הארוניסטי המדכא והמכוער שכה רבים מחברי נאלצו לעבור.
סבתא נפטרה במפתיע מיד אחרי שסיימתי את לימודי במגמת עיצוב בשנקר. כמה ימים אחרי שקיבלתי תואר ראשון היא הלכה לישון כהרגלה אחרי החדשות ופשוט לא התעוררה.
"מתה כמו צדיקה." אמרה אימי ומחתה דמעות, היא הייתה קשורה מאוד לחמותה והתאבלה עליה כמו אבא שגם הוא נשאר המום ואבל במשך חודשים רבים אחרי מותה.
רק שנה אחרי מותה אזרנו די אומץ לפנות את דירתה מחפציה. חלק מסרנו, חלק זרקנו וחלק השארנו אצלנו למזכרת. אימא והדודות ובנות הדוד לקחו את התכשיטים וכמה פריטי לבוש, בני הדוד חמדו את מכשירי החשמל, אבל דחו בבוז את הרהיטים המיושנים ואת ספלי החרסינה, הצלחות והקערות שנראו להם משומשים וחסרי ערך. אספתי אלי בשמחה את הרהיטים הישנים והיפים ואת הסרוויסים הקלאסיים המשובחים של סבתא, אכסנתי אותם במחסן של חבר והתחלתי לעבוד קשה כדי להגשים את חלומי להפוך למעצב מפורסם ואם אפשר גם לרכוש לעצמי דירה.
לא הצלחתי להיות מפורסם באמת אבל רכשתי לעצמי שם טוב וחוג לקוחות נאמן וסוף סוף הצלחתי להרוויח די כסף כדי לקנות דירה קטנה ונחמדה. כל כך שמחתי והתרגשתי בגלל הדירה שרכשתי עד שלא התאפקתי ונסחפתי עם הקניות לריהוט דירת החלומות שלי. בדרך כלל אני מאופק יותר ולא מבזבז כסף לשווא ובטח שלא נכנס לחובות אבל חמדתי כמה פריטי ריהוט נהדרים שהשתלבו נפלא ברהיטים שירשתי מסבתא ואיך יכולתי לדעת שגולדברג הרמאי ילך ויפשוט את הרגל?
אחרי שדניס עזב ערכתי סיעור מוחות רציני ביני לבין עצמי והחלטתי שאין ברירה, אני חייב לפנות להורי דבר שעד כה נמנעתי לעשות ולבקש עזרה כספית כדי שאוכל לעמוד בפני דניס בלי פחד לא שחשבתי שהוא באמת יחזור אבל אם כן אז אני רוצה לפגוש אותו כגבר מול גבר ולא כגובה חובות מול חייב. הורי הפתיעו לטובה ואפילו גילו לי שנעלבו קצת כשהלכתי ורכשתי לי דירה בלי לבקש מהם עזרה כספית כמו שעשו אחי ואחותי. "כבר לפני שנתיים שמנו לך בצד מאה אלף ₪, ועם המצב של הריביות היום זה פשוט פשע להחזיק את הכסף סתם ככה בבנק." הוכיח אותי אבא בעדינות, ואימא הוסיפה במעין התנצלות שלאחי הם נתנו קצת יותר ולאחותי הם עוזרים כבר שנים עם המשכנתא, אבל מאחר והם בעלי משפחות ואני לא… "בגלל זה לא ביקשתי כלום עד היום," הסברתי, "אבל פתאום אחד הלקוחות הכי גדולים שלי פשט רגל ונשאר חייב לי ויצא שקצת הסתבכתי."
הם חקרו אותי בעדינות על ההסתבכות, נבהלו כששמעו שלקחתי הלוואה מחברת הלוואות חוץ בנקאית והפצירו בי למהר ולהחזיר את הכסף מיד, לפני שאסתבך. מובן שלא גיליתי להם שאני כבר מסובך, הורי אוהבים אותי, תומכים בי ובמידה מסוימת אפילו גאים בי, אבל בניגוד לאחי ולאחותי שהביאו להם הרבה נחת עם נכדים מוצלחים ובני זוג ממשפחות טובות אני מעדיף להצניע את חיי האישיים. כמה שהם ידעו פחות על בני הזוג שלי ועל הדרך בה אני מבלה מחוץ לעבודה ככה ייטב גם לי וגם להם.
לתדהמתי כשהתקשרתי למשרד ממנו ניתנה לי ההלוואה הארורה הזו וביקשתי לסגור את החשבון ולהחזיר הכל, כולל ריבית, בישרה לי הפקידה שהתבלבלתי, אני כבר לא חייב להם כלום. "אולי בלבלת אותנו עם חברה אחרת?" ניסתה לסייע.
"כן, יכול להיות." השבתי, מרגיש כמו דביל, ומבולבל, ואפילו נסער משהו, פניתי למטבח והתחלתי להכין פאי תפוחי עץ עם קינמון. הייתי אמור לשמוח, גם קיבלתי מהורי סכום נאה ומכובד ביותר, וגם נפטרתי מחוב גדול ומעיק, אשרי וטוב לי, נכון? אז למה אני מרגיש עצבני ומוטרד? כי אני חייב כסף לקווקזי אלים שאוהב סקס עם גברים למרות שהוא מצהיר בתוקף שהוא לא הומו? האם אני מתגעגע אליו או פוחד ממנו, או שאולי גם וגם?
הנחתי את הפאי להתקרר על השיש, התיישבתי במשרד הקטן והנעים שארגנתי לי בחדר השינה השני, זה שלא ישנתי בו, והתחלתי להכין סקיצות לעיצוב סלון יופי שנתבקשתי לחדש את פניו ככה שיהיה מודרני ומעודכן, ועם זאת גם אינטימי מזמין ונעים. שקעתי בעבודה, משרטט מספר הצעות ומוסיף רעיונות בנוגע לריהוט ולצבעי הריפוד, השטיחים והקירות ופתאום דפיקה בדלת. אף אחד מידידי המעטים, או מיזיזי הרבים לא מגיע בלי להתקשר קודם, זה בטח הוא! פתחתי וזה אכן היה דניס, נושא בקבוק יין בשקית מהודרת מאוד ביד אחת, ושקית אלגנטית ומהודרת לא פחות של חנות מעדנים יוקרתית ביד השנייה.
"זה בשבילך." הכריז בעוד אני בוהה בו, מופתע, "יין ושוקולד, אם היית בחורה הייתי מביא גם פרחים, אבל חשבתי שזה יהיה כבר קצת מוגזם."
"אני אגיד לך מה קצת מוגזם," התפרצתי אחרי שלקחתי ממנו את השקיות והנחתי אותן על השולחן המעוגל והעדין שעומד מתחת לראי בכניסה לדירתי, "מה שמוגזם זה ש…" תכננתי לשאת בפניו נאום תקיף וגברי שזה לא בסדר שהוא שילם עבורי את החוב כולל הריבית, וזה ממש לא בסדר שהוא מגיע בלי להודיע קודם, ועוד יותר לא בסדר שהוא מביא לי מתנות כאילו שאנחנו, לא יודע מה בדיוק אנחנו, ובכלל, מה הוא חושב לעצמו שהוא… ואז דניס הניח את ידיו על כתפי, הדביק אותי לקיר, דחף ברך לבטני והתחיל לנשק אותי בפראות.
במקום להדוף אותו מעלי ולנאום לפניו את הנאום הגברי והתקיף שלי הנחתי לו למשוך מעלי את מכנסי וחולצתי, ולא רק שלא התנגדתי אלא שלמרבה הבושה החזרתי לו מידה כנגד מידה וגם אני הפשטתי אותו בדרך לחדר השינה, שם צנחנו ערומים על המיטה וביצענו זה בזה מעשים שהשתיקה יפה להם, ובאמת שתקנו רוב הזמן (אנחות וגניחות הרי לא נחשבים לדיבור) והחלפנו רק כמה מילים קצרות כשעשינו חילופי משמרות, כלומר כשהצעתי לדניס שהפעם אני אהיה מעליו. הוא היסס רק לדקה ואחר כך הסכים בתנאי שאני אפסיק בשנייה שהוא יגיד שכואב לו. הבטחתי שלא יכאב ושאם כן אני מיד אפסיק.
למרבה השמחה והמזל של שנינו השתלמתי במעשה האהבה אצל הטובים ביותר, ואם לא ציינתי את זה קודם זה הזמן להזכיר שאני תלמיד טוב וכמו שציין המיתולוגי שלי, יש לי כישרון טבעי, דניס לא סבל לרגע וגם אני נהניתי מאוד. היה רק רגע אחד של בהלה כשהוא אמר, אחרי ששנינו גמרנו בפעם השלישית, "אור, אני כל כך אוהב…" ואז נתקע לרגע (כנראה בגלל הבהלה שקרא בעיני) חייך וסיים, "את הפאי שלך, נשאר לך קצת?"
"הפאי שאכלנו בפעם הקודמת נגמר, אבל הבוקר אפיתי אחד חדש, הוא בטח כבר מוכן לאכילה, אתה אוהב תפוחים עם קינמון?"
"כן מאוד, ואגב, אני אוהב גם אותך."
"איך זה יכול להיות? הרי אתה בכלל לא הומו."
"שתוק כבר, ולך להכין קפה, אני רק מתקלח ובא."
שתקתי והלכתי להכין קפה, ולא יכולתי שלא לחייך למראה דניס שהפציע מהמקלחת עם שיער לח כשהוא עטוף בחלוק המגבת שלי.
"מה זה החלוק הוורוד הזה?" מחה למראה חיוכי, "גם אם אתה הומו מעוצב אתה לא חושב שזה מוגזם?"
"זה לא וורוד, זה אפרסק, ומה רע בוורוד? צבע מחמיא מאוד, בעיקר וורוד עתיק."
"אתה בטח מבין בזה יותר ממני." רטן דניס, מתאמץ להישמע זועף, אבל ראיתי שהוא כובש חיוך, התיישב, שתה את הקפה שהכנתי ואכל שתי פרוסות פאי ענקיות, משבח בהתלהבות את טעמו.
"אני שמח מאוד לראות שטעים לך ושאתה לא פוחד להשמין." לא התאפקתי לעקוץ אותו קצת, "אבל עכשיו אנחנו צריכים לדבר."
"על מה?" הצטמצמו עיניו של דניס בחשדנות, "עלינו כאילו? על מה שקורה אתנו?"
"אם אתה רוצה נדבר גם על זה," הסכמתי, "למרות שהאמת היא שאין לי מושג מה בדיוק קורה איתנו, אבל מה שרציתי לדעת זה למה הלכת ושילמת את ההלוואה שלי?"
הוא נראה מופתע מהשאלה, "כדי שהיא לא תצבור ריבית כמובן, וגם כדי למחוק אותך מרשימת הלקוחות, ואגב, על הדרך גם הודעתי לדוד שאני מקבל את העצה שלו, פורש מעסקי ההלוואות וגביית הכספים שלו והולך לפתוח עסק חוקי."
"זה מה שהדוד שלך ייעץ לך לעשות?" השתוממתי.
"כן, בטח. והוא נותן לי עצות כי הוא זה שבעצם גידל אותי כי אבא נהרג כשהייתי עוד קטן ואימא… לא חשוב, היא סוג של חולה, מי שבעצם גידל אותי זה אח של אבא שהוא ראש המשפחה שלנו. אחרי שהתגרשתי הוא החליט שאני לא מתאים לעסקים האלה וייעץ לי…"
"רק רגע, התגרשת? זאת אומרת שהיית נשוי?"
"כן, בערך, זאת אומרת הייתה חתונה והכל, אבל… זה לא חשוב עכשיו, כיום אני גרוש בלי ילדים, ואתה?"
"אני לא גרוש, אבל גם אני בלי ילדים, ואני רוצה להחזיר לך את ההלוואה שלקחתי מהדוד שלך, ואל תעשה לי פרצוף כזה, אני לא רוצה להיות חייב לך."
"אבל אם לא תהיה חייב לי איך אני אוכל לבוא אליך ו… ו…"
"ולאכול פאי." גיחכתי.
"זה לא מצחיק, אתה פשוט לא מבין," נפלו פניו של דניס, "ההורים שלך יודעים עליך?"
"יודעים מה? שאני מעדיף גברים? בטח, אני לא נכנס לפרטים כדי לא להביך אותם ואת עצמי, אבל הם יודעים מה שהם צריכים לדעת, ואני מייעץ לך ללכת ולספר למשפחה שלך כי ארוניות ממש לא טובה לעור הפנים."
"מה?" דניס היה כל כך לא בעניינים עד שלקח לו זמן מה להבין מה אני אומר, וגם כשהבין סוף סוף הוא נשאר עגום ומבוהל, "אני לא יכול אור, אני לא אשכנזי מלומד כמוך, והמשפחה שלי… הם קווקזים, הם לא יבינו."
"אני מודה לך על המחמאה, פעם ראשונה שמישהו קורא לי מלומד, ואני מבטיח לך שהמשפחה שלך, למרות שהם לא אשכנזים מלומדים בטח כבר יודעים שיש הומואים בעולם."
"בטח שכן," נעלב דניס, "הם לא מטומטמים, אבל הם שונאים הומואים, לדעתם הם מגעילים וסוטים וצריך להרוג אותם, או לפחות לשים אותם בבית סוהר, אני לא יכול לספר דבר כזה לדודה ולדוד שלי שגידלו אותי כאילו שאני הבן שלהם, ואם שאר הדודים והבני דודים שלי ידעו אז בכלל…" הוא התכרבל בתוך החלוק האפרסקי שלי ונראה מדוכדך ועצוב כמו ילד.
"אז מה עושים?" שאלתי.
דניס משך בכתפיו בהשלמה, "אני אבוא אליך כל פעם שיהיה לי זמן, ואתה תמשיך לאפות לי פאי, ותעשה טובה, תקנה לי חלוק כזה בדיוק, אבל בצבע נורמאלי יותר, כחול או ירוק או משהו כזה."
"בסדר." הסכמתי, "אבל גם אתה תעשה לי טובה, תיקח את הכסף שלך בחזרה ותתקשר להודיע לפני שאתה בא כדי שלא תתפוס אותי במיטה עם בחור אחר."
לא שציפיתי שהוא יאהב את ההערה הקנטרנית שלי, אבל בהחלט לא חשבתי שהוא יקפוץ מכיסאו ויסתער עלי בפראות כזו. התגלגלנו על רצפת המטבח כמו שני ילדים זועמים, ודניס גילה להפתעתו שגם אשכנזים מלומדים יודעים להגן על עצמם.
המאבק הסתיים באותה פתאומיות בה החל כששנינו שוכבים על הרצפה, כלומר אני שוכב פרקדן, והוא שוכב עלי, בוחן בדאגה את המכה שחטפתי בכתפי מדלת המקרר. "כואב?" שאל ברכות מפתיעה.
"כן, קצת, אבל אני מתחיל להתרגל שכל פעם שאתה מגיע אני חוטף." הדפתי אותו מעלי והתיישבתי.
"אני מבקש סליחה, לא רציתי להכאיב לך, אבל אני לא מוכן שיהיה לך אף אחד חוץ ממני."
"ואני לא מוכן שתחביא אותי בפינה ותגיע אלי רק כשיהיה לך נוח, לא מתאים לי לחיות ככה, כמו איזה סוד מטונף."
"כן, אבל…" הוא בהה בי בפליאה, "אבל מה אני יכול לעשות שאתה הומו." הסביר כאילו זה טיעון מנצח שאי אפשר להוסיף עליו יותר כלום.
"נכון, אז מה? גם אתה הומו!" צעקתי, נרגז מחוסר ההיגיון שלו.
"לא נכון, אני לא!" צעק דניס בחזרה, קם, השליך מעליו את החלוק, התלבש במהירות ודקה אחר כך כבר ברח מדירתי בלי להגיד שלום.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il