פגישה לאין קץ

23/07/2015

הוא מרצין כולו ומתחיל להתגרות בי כמו שאני אוהב, מתקרב עד מרחק נגיעה משפתותי ומתרחק לו מיד. אני מרותק, גופי סחרחר, אובד ידיים, משתכר מהבל פיו ובוהה באגלי הזיעה שנקווים על מצחו, מייחל כבר לרגע בו יפלו עלי ואזכה לחוש בטעמם.

"זה נראה לך הגיוני?"

הוא שותק ומתחיל להתמתח.

"כבר שלושה ימים שאני מחכה לך פה במרפסת הקטנה! ערום, לבד, בשמש! לפחות היית פורש לי את הגגון. גם הודעה שאתה נעלם יכלה להיות תוספת נחמדה. אתה הרי יודע שאני מתחרפן כשאתה מבריז לי יותר מפעם אחת."

יופי, עכשיו הוא דופק לי את חיוך הקולגייט שלו בתגובה, יודע שאני לא מסוגל לעמוד בפניו.

אני מסמיק ומחייך בחזרה, הוא מסיר את משקפי השמש ומביט בי בעיניו התכולות ברוך וערגה, מנסה ומצליח לפייס אותי בקלות מרגיזה.

אני נרגע ושוזף אותו בעייני. לגופו צמודים רק קל"ב (קצרים, לבנים, מבריקים), תחתוני הבוקסר האהובים עליו. הטמבל היה ג'ובניק אבל עדיין מסרב להשתחרר, נותן לתחתונים שלו קיצורים צבאיים. נו שוין, קופירייטר הוא כבר לא יהיה, אבל עם הגוף שלו הכל נסלח.

שיט, הוא ניגש לקחת את הכפפות האפורות שלו. הוא יודע שאני שונא אותן ומעדיף את מגע כפות ידיו. אני מנסה להסיח את דעתו, "אולי תבוא כבר לשכב מעלי?"

"עוד קטנה ואני בא."

לא הלך לי.

הוא חוזר ומביט בי מלמעלה, מעביר יד בבלוריתו הזהובה ונעמד מעלי, רגל מכל צד. הלב שלי מעביר הילוכים מהר יותר מאאודי דנדשה. כל החרדה והציפיה היו שווים את הרגע הזה. הידיעה שהוא התיישב בכסא הנהג ותכף אשייט לי בזרועותיו. הוא סוף סוף גוחן מעלי בעמידת מוצא לשכיבות שמיכה. כפות ידיו אוחזות בזרועותי לצדדים, הוא מרצין כולו ומתחיל להתגרות בי כמו שאני אוהב, מתקרב עד מרחק נגיעה משפתותי ומתרחק לו מיד. אני מרותק, גופי סחרחר, אובד ידיים, משתכר מהבל פיו ובוהה באגלי הזיעה שניקווים על מצחו, מייחל כבר לרגע בו יפלו עלי ואזכה לחוש בטעמם. אחת לכמה שכיבות אני זוכה לחוש באיברו מתחכך בי מבעד לבד הלבן.

"די! בבקשה, תפסיק להתעלל בי ככה." אני מתחנן אליו שיפסיק את נסיגותיו. הוא מחייך ומתיישב על בטני, ידו האחת מנגבת את זיעתו ועוברת לנוח על פני, עם השנייה הוא נשען על אזור חלצי. פאק! הכאב שמשוגר מהביצים מכניס אותי לטראנס. אני מלקק בתאווה בלתי נשלטת את קצות אצבעותיו המבצבצות להן מהכפפה. הסיפוק מהחינוך הטוב שלי נפרס על פניו, הופך אותי באחת למאושרת שבספות הלחיצה.

בחלוף דקה הוא נשכב מעלי, ומתחיל בהרמות משקל. גופי נאנק מתחת למשקלו המשודרג, אך התחושה של איברי מחכך סוף סוף את החריץ בין שני פלחיו מפצה. שיכור מאהבה אני מתמסר לו ומקווה שלא יעזוב לעולם.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il