פורום ארוחת הצהריים

16/05/2007

ברגע שנשמע הקליק העדין שמבשר על סגירת הדלת, נטע לא התאפקה וזמזמה חלושות:
"איתי…"
מקצהו השני של השולחן עטה ענבל על ההזמנה הלא-מפורשת והשלימה: "…לא מתעניין בבחורות יותר מדי…"
אורית מהכיסא שלידה תרמה: "…אני יודעת שהוא לא דלוק עליי…"
נטע מובילה שוב: "…אחרי שהוא סוגר ת'דלת בלעדיי…"
כולן מקנחות יחד ב:"…שיצא מהארון כבר, הלוואי…"

בנקודה הזאת התיישבתי לשולחן, מעביר מבט נוזף בחבורה.
"אתן חבורת גזעניות, וכולכן הולכות לגיהינום." הסברתי בנועם, אגב לגימת קפה.
"איך אפשר להתעלם מזה?" שאלה אורית והתחילה לארוז את שאריות הארוחה. השעה הייתה כבר 14:30, פורום ארוחת הצהריים הגיע לדעיכה מנומנמת, וכולנו ניסינו להשתהות עוד קצת במטבחון לפני שמישהו ישים לב להיעדרנו.
"אפשר. עובדה. אני מתעלם מזה כמו גדול, לא?" שאלתי.
"אתה בהכחשה," פסקה אורית "זה שונה לגמרי".
"אתן כולכן הכי בהכחשה!" טיפסתי לטונים כמעט היסטריים "אתן פשוט לא מסוגלות לשאת את המחשבה שבחור חמוד לא מעוניין באף אחת מכן."
"זה לא רק זה…" הסבירה נטע. "זה עולם ומלואו של דברים; הוא… הוא גם אף פעם לא דיבר על אף בחורה. כאילו, אם הוא לא מעוניין באף אחת, אולי זה בגלל שיש לו מישהי אחרת, אבל אף פעם לא שמענו אותו אפילו רומז לאיזו מערכת יחסים."
"הוא גם תמיד נמרח כזה." הסכימה ענבל. "כל הזמן קורא לי 'מהממת' או 'ענבלונת', כאילו אנחנו יוצאים לקנות בגדים אחרי העבודה או משהו."
"אז מה?!" אני מתריס. "העובדה שהוא נחמד ולבבי הופכת אותו אוטומטית להומו?".
"הוא מדבר עם הידיים!" מאבדת אורית את סבלנותה. "איזה סטרייט אתה מכיר שמדבר ככה…" היא מדגישה כל הברה במחוות מוגזמות. "…עם הידיים?! בליינד הומו. סגור ובדוק."
כבר ברור שהשיחה לא תגיע לשום הסכמה, וידעתי שממילא נתפזר עוד חמש דקות, אבל הרגשתי איזה הכרח לגונן עליו. "בנות, באמת," עברתי לנימה הדידקטית שאני שומר לאירועים מיוחדים. "אנחנו חיים במאה ה-21. לבחורים מותר גם להיות קצת כוסיות לפעמים. צאו מימי הביניים ותכירו בעובדות. הבחור פשוט לא מעוניין, נקודה."
הרגשתי חכם לחצי דקה מתוקה של שקט מתוח, עד שאורית לחשה בארסיות: "אתה רק אומר את זה בגלל שגם לך אין סיכוי איתו."

אחרי עשר דקות של התנצלויות, התנצחויות ושטיפת כוסות, נפרדתי מחבורת 'סקס והעיר הקטנטנה' וחזרתי לשולחן שלי. לכאורה, כל הנתונים הצביעו באופן מובהק על כך שהוא הומו. אבל מה זה בכלל 'לכאורה'? ומה פתאום 'נתונים'? הוא לא אוסף של סטריאוטיפים, הוא בן אדם. בן אדם טוב, אפילו. מצחיק, חם, חתיך עד כדי כאב עיניים. ההחלטה של כל המשרד להפוך אותו למקרה-ארון קלאסי, ולרחם עליו או להתנשא מעליו מאחורי גבו נראתה לי כל כך מרושעת. דווקא משום שהיציאה שלי מהארון הייתה כל כך אגבית, חיפשתי בנרות את אותם מקרים קשים ומורכבים, כדי לשפוך עליהם קצת ממאגרי החוכמה הלא-מנוצלים שלי. כשרק הגיע למשרד, ישר זיהיתי בו איזו הססנות. אחרי שפיתח לעצמו קצת בטחון עצמי, והרשה לעצמו להיות יותר מוחצן ונגיש, גם אני התפתיתי לחשוב שזה רק עניין של כמה ימים לפני שיוכל להצטרף בגאווה לפורום הרכלני שלי ושל הבנות. אבל איתי תמיד נותר מעט מנותק, נוכח-לא-נוכח בפגישות הצהריים. ענבל הייתה הראשונה לשאול, לפני שלושה או ארבעה שבועות, אם יש סיכוי ש… בהתחלה כולם מיהרו לעטות את מיטב חליפות הצדקנות, ולהגיד שזה בכלל לא משנה, ומי בכלל מתעסק בשטויות האלה. אחר כך החלו להיאסף פירורים קטנים של הוכחות לכאן או לכאן. בהפסקת צהריים גורלית אחת לפני שבוע, התנגן השיר של קרן פלס ברקע, מילים מבודחות נכתבו ללחן, והשאר היסטוריה. כל ביקור של איתי החל לגרור דיונים מפולפלים בנושא יציאה מהארון במקום העבודה, והימורים על כמה זמן הוא עוד יצליח למשוך את העמדת הפנים הזאת. הכול נאמר בהומור, אבל מתחת לפני השטח דווקא הרגיש מהותי מאוד, כאילו יש תחרות של ממש על העדפותיו המיניות של איתי.

נטע היא זאת שהציעה לפני שבוע שאחת מהבנות תזמין אותו לצאת. הרעיון נפסל אחרי שהתחלחלנו קצת מהדרדור ליצאנות, אבל בעיקר משום שאף אחת לא אזרה את האומץ. כולן פחדו להידחות על ידי מי שנחשב לא רק לעובד מבטיח במשרד, אלא גם למציאה ממש מוצלחת.
"אם אף אחת לא מתנדבת," התבדחתי "אולי אני פשוט אעשה את זה וזהו?" באמת שלא התכוונתי לזה ברצינות. בימים כתיקונם אני לא אוהב להפיג את השעמום בחיי על ידי משחק בחייו של מישהו אחר. כל העניין נראה לי מוגזם ותיאטרלי מדי. אם ירצה, בסופו של דבר, לצאת מהארון, שיעשה את זה בעצמו, בתנאים המתאימים לו. פורום ארוחת הצהריים הסתדר גם לפני הדיונים בנוגע לאיתי, וימשיך להסתדר אחריהם. אבל אי אפשר להכחיש שגם אני הסתקרנתי. כשעיני הבנות נצצו בהתלהבות, ונטע אפילו מחאה כף, גם לי היה קל להתרגש מההרפתקה האפשרית.

בארוחת הצהריים הבאה כבר התחלנו לגבש תוכנית. במסווה של פגישה חצי-רשמית, ענבל פינתה חצי שעה מזמנו של איתי, ושריינה את אחד מחדרי הישיבות הצנועים בקומה. אורית ייעצה לי להתלבש באופן קצת יותר מוקפד באותו יום, ולבחור בושם דומיננטי אבל נעים. לטענתה, ריח הוא החוש הראשון שמופעל בפעולה רומנטית. הסתחררתי מעט מכל תשומת הלב שפתאום הופנתה אליי, ולמזימה שעוד בכלל לא הייתי משוכנע שאני רוצה לקחת בה חלק.
"אתן הופכות אותי לצעצוע במשחק הגדול שלכן," אמרתי לחבורה. "ואני לא משוכנע שזה מוצא חן בעיניי."
אורית הפנתה אליי זוג עיניים מוכיחות. "אתה כבר ילד גדול, ואם לא בא לך לשחק, פשוט תגיד." שתקתי. אולי אהבתי את הכרכור סביבי, אולי פחדתי לסגת, ואולי באמת רציתי לפצח את החידה הגדולה של איתי.

יכולתי לשמוע את הדופק שלי מהדהד בעמימות בצידי ראשי כשנכנסתי לחדר הישיבות. צהריים זרחו בבהירות מחוץ לחלון, ואני הזעתי בלחץ, למרות המזגן המזמזם בחדר. איתי התיק את מבטו מהיומן האלקטרוני, וחיוך ניצת על פניו.
"ענבל לא אמרה לי שגם אתה מגיע." אמר ולא יכולתי להבחין אם השמחה שבקולו אמיתית או מזויפת.
"בעצם," אמרתי והכרחתי את עצמי להתיישב מולו, מודע לראשונה לכמה השולחן קטן, ושלמעשה מרחק לא רב מפריד בינינו. "ענבל אמרה לי שתהיה פה…" הדיבור שלי התחיל לקרטע. אספתי את מחשבותיי בזריזות, "…אבל לא ממש באתי לדבר על עבודה." הוא הנהן, אבל התעקש לשאול לדעתי על הפרויקט החדש שמריצים במחלקת שיווק. גם בלי מקדם ההתרגשות הרציני של הפגישה שלנו, לא היה לי יותר מדי מה לתרום לעניין, אבל מצאתי את עצמי מחליף איתו דעות נחרצות, רק כדי לדחות את הקץ.
"אבל רגע, בעצם באת להגיד משהו אחר." הוא אמר, ושוב הבליח החיוך על פניו. בקרבה הפתאומית בינינו, שמתי לב עד כמה החיוך הילדותי שלו עוצמתי. כאילו נוכחות החיוך הכריחה גם אותי לחייך.
"נכון." אמרתי בביישנות והשפלתי את מבטי. בכל התכנון הקפדני שערכנו אני ופורום הבנות לא הצלחנו לגבש ניסוח לשאלה עצמה. היינו מומחים בשיחת הסחור-סחור סביב הדבר עצמו, אבל לא הצלחנו להחליט מהי הדרך הכי ישירה, אבל לא בוטה, לפנות לאיתי. חייכתי שוב בחושבי על כל המאמצים שקדמו לפגישה הכמו-רגילה שלי ושל איתי, ועל איך בסופו של דבר אין לי ברירה אלא לאלתר. "איתי…" התחלתי, כמעט מזמר את הפזמון האסור, "נדמה לי שלא יצא לנו לדבר על זה מספיק בתקופה שלך פה…" עצרתי לשאוף אוויר, ועיניו נדלקו בחשדנות. "לא-לא-לא, אל תיבהל, אני הולך להגיד משהו טוב. בקיצור, לא דיברנו על זה מספיק, אבל תדע שלדעתי, אתה ממש אחלה בחור."
"כבר הייתי בטוח שתגיד משהו אחר לגמרי." נשם בהקלה. "כי… אתה יודע כמה קשה להתחבר לחבורה הסגורה שלך ושל הבנות. אל תיעלב או משהו כזה, אבל אתם כל כך סגורים, שזה קצת מרתיע."
"אף אחד מאיתנו לא נושך." אמרתי ופרשתי את אצבעותיי על השולחן. "חוץ מאורית, שנושכת כשמבקשים ממנה." עוד חיוך שלו. בחיי שכבר חיכיתי להם. "בכל מקרה, אתה מוזמן להצטרף אלינו מתי שרק תרצה." אמרתי ולקחתי אוויר לפני הרמז שהתכוונתי לשחרר. קמתי מהכיסא, הנחתי את ידי על ידו, ובניגון מתפנק ומזמין אמרתי "אני יודע שאני אשמח מאוד אם תבוא." יכולתי לשמוע רק את זמזום המזגן בזמן שאיתי שקל את התשובה. הלכתי לכיוון הדלת, משכנע את עצמי שכל רגע הוא בטח יבקש שאשאר, אבל הוא עדיין שתק, ואני יצאתי למסדרון.

ענבל תפסה אותי רגע אחרי העזיבה, נעצה את אצבעותיה בכתפי והשביעה אותי לספר לה כל פרט ופרט ברגע שתצא מהפגישה המזויפת איתו. הנהנתי בשקט, לא בטוח מה להגיד לה. בחיפוש אחר מקום להתחבא בו מהקהל של המשרדים, פסעתי לשירותים. נכנסתי לחדר, שתמיד היה מואר בפלורסנט חזק מדי, עד שהעיניים הצטמצמו מעצמן בכל כניסה אליו. עמדתי מול המראה והבטתי בפניי הסמוקים. זה לא שעשיתי מעשה שלא ייסלח. לא הטרדתי אותו מינית ולא כפיתי עליו דבר. והרי לא חשפתי בפניו מידע מסעיר או מסוכן – כל הקומה ידעה מזמן על נטיותיי המיניות. אבל גם לאור כל ההצטדקויות, לא יכולתי להפסיק להרגיש את הבחילה גועשת לי בבטן. הוא באמת מצא חן בעיניי שם בחדר. הפגיעות שלו, המבט הטוב שלו, החיוך. הו, החיוך. קיוויתי בכל מאודי שנצליח לתקן את האווירה הלא נעימה שבוודאי תיווצר בין שנינו, גם אם אצטרך לקפוץ דרך חישוקים בוערים בשבילו. שטפתי את הפנים בכוח, נהנה מהקרירות של המים על העור הלוהט. אף פעם לא התביישתי ככה במעשה שעשיתי עם גבר. ניגבתי את ידיי באריכות, והחלטתי להשתקע בעבודה עד סוף היום, ולהימלט ישירות הביתה.

רעש הפתיחה של דלת השירותים קטע את ההרהורים שלי, והזדרזתי להשליך את הנייר לפח האשפה, ולהתחיל לצאת. העיניים שלנו נפגשו אחרי שלא שמתי לב שהוא עדיין עומד בפתח, וכמעט נתקלתי בו. איתי.
"אנחנו פשוט לא מפסיקים להיפגש היום, הא?" שאלתי בקול שהיה אמור להישמע משועשע, ובעצם נשמע כמעט מבוהל. מבטו נדד לרצפה, אליי, אל הכיור ושוב אליי.
"אני יודע איך שאתם מדברים עליי." הוא אמר, והתקדם לכיוון שורת הכיורים. עקבתי אחריו, שותק בטיפשות. "ולדעתי, מה שעשית לפני כמה דקות היה קטע די מסריח, ושגם אם רציתי אי פעם להיכנס לחבורה הסגורה של הפקצות שלך, אז עכשיו אני מודה לאלוהים שלא הצלחתי." המשכתי בהסכמה האילמת שלי – מקבל את ההצלפות המילוליות שלו, ושותק. "זהו. רק רציתי שתדע את זה. אני חוזר עכשיו להיות נחמד לענבל בחדר." הקול שלו היה קר וצרוד כשהוא חלף על פניי. "איתי!" קראתי לו בחנק, "לא התכוונתי שזה יקרה ככה." שנינו עמדנו בפתח דלת השירותים, מחכים לצאת אבל נשארים במקום. "אני נורא מצטער אם העלבתי אותך, אבל… אבל פשוט רציתי לדעת אם… אתה יודע."
חיוך אחר, מר יותר, נמתח בפרצופו. "מצחיק שהומו מודרני כמוך עוד מתבייש להגיד את המילים המפורשות." הוא אמר, והדלת נסגרה מאחוריו.

למחרת בצהריים התכנס הפורום לישיבת חירום. בחדר ההסבה הסגור, על קפה ועוגיות מקופסא, ננעצו בי שלושה זוגות מבטים רעבים. אחרי שלוש קריאות 'נו!', ושלוש התחמקויות בהתאם, פתחתי את הפה.
"האיתי הזה?" אמרתי בביטחון מזויף. "הומו לגמרי. הוא עוד שניה קפץ עליי מרוב חרמנות. אני אומר לכן, גבירותיי, חבל לכן על הזמן." השפלתי את עיניי לשולחן, מחכה לאישור הקהל.
"ידעתי!" זעקה אורית באושר. נטע וענבל הצטרפו אליה להצהרות הניצחון, ולדיון מעמיק בכל הרמזים המטרימים שאיתי כביכול פיזר בשהות שלו בחברה. אני דווקא ישבתי ושתקתי עם עצמי. את החלק שלי בפורום הרי סיימתי – אמרתי להן את מה שרצו לשמוע. בכלל לא שינה להן אם אמרתי אמת או שקר, כל עוד קיבלו אישור לחשד שתמיד כרסם בהן. שתיתי את הקפה, התנצלתי על העזיבה המוקדמת, ויצאתי.

ידעתי בדיוק איפה למצוא אותו, והפעם גם ידעתי בדיוק מה אני הולך להגיד. איתי אכן ישב עם טייק-אוויי מול המחשב שלו. אמרתי 'היי' במפגין, גררתי כיסא משרדי, התיישבתי מולו ואמרתי: "נראה לי שמועדון הפקצות נסגר רשמית." חיכיתי לחיוך המפורסם, אבל הוא לא הגיע, ואיתי המשיך בבהייה הריקה במסך המחשב. "אני יודע שמה שעשיתי היה מגעיל, אבל אני באמת רוצה שנסתדר. ואני כאן כדי להקשיב לכל מה שיש לך להגיד." שוב יכולתי לשמוע רק את זמזום המזגן, כמו באותו רגע מותח מאתמול.
איתי הסתכל עליי, מנסה לבחון את אמיתות כוונותיי. אחרי רגע שנמשך נצח ומחצה, הוא תפס את השקית בה נח משלוח האוכל שלו, והשליך אותה לפח. "אני פנוי לצהריים." הוא אמר. באותו רגע יכולתי לבכות מרוב הקלה, וידעתי שגם אם לא זכיתי בפרטנר רומנטי, הרווחתי לפחות ידיד אחד אמיתי במשרד הזה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il