פינקי ורוזי – פרק א'

פינקי ורוזי – פרק א'

אוגוסט 6, 2023
מילות מפתח: אהבה, גוגיי

04/06/2015

פינקי ורוזי נפגשו בשלהי שנות השבעים, בתקופה הרחוקה ההיא אף אחד לא העלה בדעתו שיום אחד הומואים יהפכו לצרכנים העיקריים של קונדומים ויעשו מצעדי גאווה בראש חוצות. פינקי ניהל אז מסעדה קטנה ברחוב דיזינגוף – שאז עוד היה המקום הכי אופנתי בעיר – ורוזי שהיה אז עלם צעיר, רזה וביישן עבר ברחוב, ראה את המודעה – דרוש עובד רציני – נכנס ושאל עם מי צריך לדבר בקשר למודעה.

"איתי." אמר פינקי וסקר את הצעיר הרזה בעל התספורת הקצוצה, הזקנקן הבהיר המעטר את לחייו הוורודות והמבט הביישני, "אני צריך בחור חרוץ ורציני שלא יברח לי אחרי כמה ימים." הרעים בקולו, "איך קוראים לך?"

"שמואל יוסף רוזנבלום." לחש רוזי והבטיח שהוא חרוץ ורציני מאוד.

"שם ארוך מידי." פסק פינקי, "רוזי זה מספיק." הגיש לו סינר פלסטיק ירקרק ושלח אותו לשטוף כלים.

רוזי קיים את שהבטיח והיה חרוץ ורציני – שטף כלים עד הצהרים והפסיק מעבודתו רק כדי להתגבר על הלחץ בחדר האוכל. לפי הוראתו של פינקי הוא פשט את סינר הפלסטיק, עזר להגיש צלחות מרק וצ'יפס לסועדים קצרי רוח ואחרי שארוחת הצהרים תמה עמד ושטף שוב כלים, וכששבר צלחת קילל ביידיש, מצחיק את פינקי ששמע אותו במקרה

"אתה מבין יידיש?" נבהל רוזי, "אתה לא מרוקענר?"

"לא, אני רומני." הצטחק פינקי שהיה מטבעו כהה עור, ובאותם ימים של טרום החור באוזון היה גם שזוף מאוד והתהדר ברעמת שער ליפה שחור משחור.

רוזי הסמיק והמשיך לשטוף צלחות במסירות.

פינקי לקח מגבת, נעמד לידו וניגב את הסכו"ם, מפריד בין המזלגות לסכינים ולכפות. "איפה הכפיות?" שאל את רוזי.

"הנה." הגיש לו רוזי מלוא החופן כפיות, "שמרתי אותן לסוף." קצות אצבעותיו של פינקי נגעו בכף ידו והוא האדים כולו, נרעד וכל הכפיות נשמטו מידו ונפלו על הרצפה.

"אקסטרא אורדינר!" התרגז פינקי ברומנית רועמת וכרע על ברכיו כדי לאסוף את הכפיות.

רוזי עמד נבוך וסמוק והביט בו, ממלמל התנצלויות.

"נו, שלימזל שכמוך, תעזור לי." נזף פינקי בקוצר רוח.

רוזי כרע גם כן על ברכיו והחל לאסוף מלוא החופן כפיות, אבל כשרכן קדימה כדי להגיע לכפית שובבה אחת שהתגלגלה רחוק ממנו איבד את שיווי משקלו וכמעט נפל. פינקי תפס אותו ברגע האחרון בכתפו וייצב אותו, "תיזהר." אמר.

"לא רוצה." לחש רוזי והניח יד קטנה ולחה על עורפו העבה והחזק של פינקי שהביט בו מופתע, ופתאום חייך, נישק אותו על פיו ואז התרומם, מושך אחריו את רוזי. "בוא, נגמור כאן הכול מהר ונלך אלי, או שאתה רוצה שנלך אליך?"

"לא, אלי אי אפשר. אני גר… אני לא גר לבד."

"איפה אתה גר?"

"אצל… אצל מישהו. אי אפשר, אתה לא יכול לבוא לשם."

"בסדר, לא נורא. נלך אלי. לך, תהפוך את הכיסאות על השולחנות, נשטוף מהר ביחד ונסתלק."

חצי שעה אחר כך הם כבר פסעו במהירות לחדר הכביסה הישן שפינקי שכר על גג של בית ברחוב שיינקין, שרק שנים אחר כך נעשה יוקרתי ואופנתי.

בהתחלה רוזי היה ביישן מאוד, הוא סירב להתפשט באור ורעד כל פעם שפינקי ניסה משהו נועז יותר מנשיקות.

"אף פעם לא היית עם מישהו?" התפלא פינקי, "אני הראשון שלך?"

במקום לענות על השאלה הזו סיפר לו רוזי שהוא גר עד היום בבוקר בישיבה ממנה ברח אחרי שהוריו בישרו לו שמצאו לו שידוך הולם, אחותו של ידידו הטוב אריה לייב שעמד להינשא גם כן בקרוב.

"אתה רוצה לגור אצלי עד שתסתדר?" שאל פינקי בנדיבות וביצע עוד התקפה נועזת על מכנסיו של רוזי שהגן עליהם בחירוף נפש ושאל אם אפשר להתקלח קודם.

"רעיון טוב." אמר פינקי, "רוצה שאני אבוא לסבן לך את הגב?" הצטחק.

"לא." נבהל רוזי אני… לא, אני אתקלח לבד."

פינקי, משועשע מביישנותו של רוזי, נתן לו מגבת, חיכה עד ששמע את המים זורמים ואז כיבה את האור במקלחת ונכנס פנימה עם נר דולק שהיה, אוי לאותה בושה, נר נשמה.

מזל שרוזי גילה את זה רק אחר כך, אחרי שכבר היה מאוחר מידי. "חטפתי את רוזי מתחת לחופה." היה פינקי מספר בבדיחות הדעת כששאלו אותו איך הוא ורוזי נפגשו. רוזי היה מחייך לשמע דבריו ומהנהן לאות הסכמה ואת הסיפור על נר הנשמה שגילה דולק במקלחת בה מת אברך המשי שמואל יוסף בן יעקוב רוזנבלום  והפך לרוזי של פינקי שמר בליבו ולא גילה לאיש.

רוזי היה שותף נוח ונעים. פינקי גילה שהוא נהנה לגור איתו. הם התחלקו בהוצאות שכר דירה ואוכל ורוזי לקח על עצמו כמובן מאליו את עול משק הבית שפינקי נשא עד כה בחוסר רצון בולט – סידר וניקה בקפידה את דירתם הקטנה, צבע את הקירות, קרצף ביסודיות את המקלחת והמטבח ושטף את הרצפות כל יומיים. כל בוקר קם מוקדם, הכין לפינקי קפה, הגיש לו אותו למיטה עם פרוסת עוגה וחיוך ואחרי שפינקי היה מסיים את הקפה הוא היה לוקח ממנו את המגש ומביט בו במבט שואל. בדרך כלל היה פינקי מרים בתשובה את שולי השמיכה ומזמין אותו חזרה למיטה.

"הרבה יותר נעים להתעורר ככה מאשר מצלצול של שעון מעורר." היה פינקי אומר בשביעות רצון ומנשק את רוזי נשיקה בטעם קפה לפני שקמו לעבודת יומם. כשלא היה מרוצה ממשהו וכעס (מה שקרה בערך פעמיים ביום) היה פינקי מעלה על פניו הבעה של אי שביעות רצון ופולט בזעם "אקסטרה אורדינר!" בקול מלא גינוי, ומיד היה רוזי נחרד וממהר לברר במה שגה ואיך אפשר לתקן.

בהתחלה פינקי כעס עליו בגלל הרבה דברים – ביישנותו במיטה – ביישנות שהוא נפטר ממנה לאט אך בביטחון, התעקשותו לישון על הספה אחרי שפינקי לקח את המלצר הערבי החדש והצעיר לשירותים ונסגר איתו שם חצי שעה, ויותר מכל כעס כשרוזי נפטר ממכנסי הטרלין השחורות שהביא מירושלים ומהחולצות הלבנות הרחבות התחיל ללבוש ג'ינס הדוק וחולצות צבעוניות עם כפתורים פתוחים ולהתלוצץ ביידיש עם לקוחות מבוגרים ועבי כרס שהשאירו לו טיפים יפים תמורת חיוכו הביישני, ונהנו להביט בו ולפעמים גם לצבוט את ישבנו העגלגל.

"אבל הם לא עושים כלום, הם סתם צוחקים." מחה רוזי כשפינקי קרע ברוב זעמו את חולצתו הכחולה (שהדגישה כל כך יפה את הכחול שבעיניו) וקרא לו קורבה, "ואני רק מחייך אליהם, לא כמוך."

"מה כמוני?" זעם פינקי, "מה כמוני?"

"אתה הולך עם אחרים." לחש רוזי ועיניו נמלאו דמעות, "ראיתי."

"זה רק זיון. מה אתה עושה סיפור משטויות, אתה יודע שרק אותך אני אוהב."

"אתה אוהב אותי?" התעגלו העיניים הכחולות בפליאה, "באמת רוזי?"

"איזה טמפיט." נאנח פינקי, משך אותו למיטה והרשה לו, כפיצוי על הנזק שנגרם לחולצתו, לזיין אותו – להיות למעלה הוא קרא לזה – אבל אף פעם לא שאל את רוזי אם גם הוא אוהב אותו, מניח כמובן מאליו שרוזי מאוהב בו ומקבל אותו על כל פגמיו ומגרעותיו באהבה.

מה רבה הייתה פליאתו של פינקי כשגילה יום אחד את רוזי, עיניו מלאות דמעות, פיו מעוקם בצער עומד ואורז מזוודה.

"מה קרה עכשיו?" התרגז, "החלטת לחזור לירושלים?"

רוזי שתק משך בכתפיו בסרבנות, מחה את עיניו בשרוולו והחל לאסוף מהמדף במקלחת את מברשת השיניים וכלי הגילוח שלו.

"אקסטרה אורדינר!" התרגז פינקי ומרוב כעס סמקו פניו מזעם ואילו קצה אפו הלבין, סימן בדוק לזעמו. הוא חטף את נרתיק הפלסטיק הצנוע בתוכו ארז רוזי את חפציו והשליך אותו על הקיר.

"מה קרה לך?"

"אני עוזב." אמר רוזי בקור רוח, הרים את הנרתיק שלו מהרצפה ושם אותו במזוודה השחוקה שהביא איתו מירושלים.

פינקי נשם עמוק, אמר לעצמו להירגע, אחז בכתפיו של רוזי והושיב אותו על המיטה. "אני רואה שאתה עוזב שמואל יוסף, אבל למה?"

"כי הבאת מישהו למיטה שלנו."

"רוזי, אמרתי לך, זה היה סתם. אני… לפעמים יש אחרים… מה אתה עושה סיפור משטויות?"

"אני יודע ואני לא עושה סיפור, אבל הבאת אותו למיטה שלנו, לאיפה שאנחנו ישנים יחד. הרחתי את הריח שלו על הכרית שלי."

"ובגלל זה אתה עוזב?" התפוצץ פינקי מזעם שנבע בעיקר מרגשות אשמה ומכעס על עצמו (היטב ידע שהגזים הפעם ושלא היה צריך להביא את הבחור המפתה ההוא לדירה שלהם) ובדרכו האופיינית שפך את זעמו על כולם חוץ מאשר על עצמו.

"כן, בגלל זה." אמר רוזי, "בגלל שלי אסור ללטף על הקרחת את תיאו הנחמד שנותן לי טיפים כל כך יפים ומתנהג כמו ג'נטלמן ולך מותר להביא מישהו למיטה שלנו. לא רוצה יותר, אני הולך."

"טוב, לך. למי אכפת, לך כבר. איזה טמפיט!" התעצבן פינקי והלך לסלון, התיישב שם על הספה, ידיו שלובות על חזהו, מעמיד פנים שלא אכפת לו.

"יש לך די כסף?" שאל בעצב כשרוזי החל לגרור את מזוודתו לעבר הדלת.

"כן, תודה."

"לאן תלך?"

"לתיאו. אני אהיה אצלו כמה ימים ואחר כך נראה."

"לא תמצא שום דבר מעניין במיטה של תיאו. הוא זקן."

"ואתה רומני מגעיל." טרק רוזי את הדלת והלך.

פינקי החזיק מעמד שבוע שלם, משנן לעצמו שככה יותר טוב, שנמאס לו מהדוס המרגיז הזה, שעדיף לו להיות לבד בלי להתגנב כל פעם כשנדלק על איזה מלצר או על אחד מהלקוחות שהיו נכנסים למסעדה שלו, ונשבע שמהיום הוא יכניס למיטה שלהם כל יום גבר אחר. עוד מעט הוא יתקלח, ילך לגן הרכבת ויביא צעיר אחר, יותר יפה ויותר שווה מרוזי, נשבע לעצמו כשהיה יושב מול הטלוויזיה, בודד ושתוי, ואחר כך היה נרדם בבגדיו ומתעורר כשליבו שורף מגעגועים לחיוך הבוקר של רוזי.

אחרי שבוע נכנס תיאו למסעדה, התיישב במקומו הקבוע וזימן אליו את פינקי בתנועת יד. "כן." נעמד פינקי זקוף לידו, מגבת תלויה על זרועו ופנקס בידו, נכון לקחת הזמנה. "תן לי את המנה הקבועה שלי בבקשה, ואחרי שתסגור את המסעדה לך אלי הביתה ותיקח אותו חזרה כי בגילי… העצבים שלי הם כבר לא מה שהיו פעם, אין לי כוח לזה."

"למה אין לך כוח? מה הוא עושה?

"ביום הוא מנקה ומבשל ובלילה הוא בוכה. הוא ישן על הספה, אבל יש לי דירה קטנה וכל לילה אני מתעורר מהבכי שלו. זה הורס לי את הבריאות, אתה יודע איפה אני גר?"

"ברחוב אנגל פינת רוטשילד?"

"נכון. אני חוזר הביתה רק בערב, תקנה פרחים, תבקש יפה סליחה ויותר אל תחרבן איפה שאתה ישן. הבנת?"

"כן אדון תיאו." אמר פינקי בצייתנות והלך להביא לו את המנה הקבועה שלו – מרק עדשים, פירה ושניצל, ולקינוח פודינג שוקולד.

מיד אחרי העבודה קנה זר ורדים ורודים ולבנים, לקח מונית לרוטשילד, ירד בפינת אנגל ועלה לדירתו של תיאו.

הדירה הבהיקה מניקיון והמטבח הדיף ניחוחות מפתים. רוזי עמד יחף ורחץ כלים. הם הביטו זה בזה בשתיקה ואז הושיט לו פינקי את הזר. "בשבילך." אמר.

"באת להביא לי פרחים?" התפלא רוזי.

"ולבקש שתחזור. בבקשה רוזי, עצוב לי בלעדיך ותיאו אמר שאתה בוכה בלילה."

"הוא גם אמר לך להביא פרחים?"

"כן, ולבקש סליחה."

"נו, אז תבקש."

"ביקשתי, לא שמעת?"

"לא."

"נו, די כבר רוזי." תקע פינקי את הזר לתוך וואזה מקריסטל שעמדה על השולחן ומחץ אליו את רוזי בחיבוק חזק. רוזי היסס רגע ואחר כך שמט את המגבת שאחז בידו והחזיר לו חיבוק. הם חזרו הביתה עם המזוודה של רוזי, ואת הוורדים השאירו אצל תיאו.

זו הייתה הפרידה האמיתית הראשונה שלהם אם כי הם המשיכו לריב לעשות זה לזה סצנות במשך שלושים שנה. אחת המריבות הגרועות ביותר הייתה מיד אחרי שהם קנו את הדירה המשותפת שלהם.

באותה תקופה פינקי היה כבר שותף בבית קפה אחד בשדרות רוטשילד ורוזי כבר עבד אז כאופה ראשי בקונדיטוריה של סלומון הזקן שקיבל אותו כמתמחה אחרי שהוא עזב את עבודתו כשוטף כלים אצל פינקי.

הם היו אז מעל עשר שנים זה עם זה, כבר לא ילדים, אבל עדיין צעירים – רוזי היה אז כבן שלושים ופינקי בן שלושים וחמש – פינקי היה בטוח שהם מכירים זה את זה טוב מאוד ולכן הופתע, ונעלב עד עמקי נשמתו, אפילו נבהל, כשגילה, ממש במקרה, (פקיד הקבלה היה חבר ותיק שלו) שרוזי שלו נפגש כבר בפעם השנייה עם מישהו במלון דירות נידח אחד בדרום העיר.

מעולם לא עלה בדעתו שרוזי יבגוד בו בצורה קרה ומחושבת כזו. את הסטוצים החטופים שלו פינקי לא ראה מעולם כבגידה, ובטח שלא את הפעמים הנדירות בהן הצליח לגרור את רוזי לשלישייה או רביעייה (היה עליו שכר אותו קודם), אבל פינקי מעולם לא שפט את רוזי באותן אמות מידה שבהן שפט את עצמו ולכן הגיע זועם ופגוע לאותו מלון מפוקפק והתפרץ לדירה שבה התבצע מעשה הנבלה.

להפתעתו גילה שם את רוזי וגבר אחד מגודל זקן ופאות ולבוש כדוס. רוזי ישב על המיטה, הדוס על הכורסא היחידה בחדר, שהייתה מרופטת ומכוערת במיוחד, ושניהם היו לבושים, כולל נעלים. הם בהו בו, מופתעים מאוד, אבל לא ממש מבוהלים ובהחלט לא אשמים.

"תכיר פינקי, זה אריה לייב, הגיס שלי."

"המה שלך?"

"אני הגיס שלו. התחתנתי עם אחותו." הסביר אריה לייב בסבר פנים יפות, "היינו חברים טובים בישיבה והוא כמעט התחתן עם אחותי, אבל פתאום ברח…"

"ומה אתם עושים פה ביחד?" התרגז פינקי שהיה מעוניין יותר בהווה מאשר בעבר, ושנא את המבטים שהשניים החליפו ביניהם, תיעב את הצורה בה רכן רוזי לעבר אריה לייב וראה בעין מאוד לא יפה את המרחק הקטן מידי בין ברכיהם של שני הגיסים.

"משוחחים קצת, לאריה לייב יש כמה בעיות, הוא רצה להתייעץ איתי." אמר רוזי.

"איזה בעיות?" תקף פינקי.

"כל מיני בעיות, זה לא ממש עסקך." אמר אריה לייב וקם, "אני צריך ללכת." אמר לרוזי ביידיש, "אתה רוצה לבוא איתי? אם תבוא עכשיו נעשה כבר איזה סידור. בוא, יהיה בסדר."

"לא." אמר רוזי ושלח מבט מתחנן לעבר פינקי שעשה מאמצים וסתם את הפה, "אני לא יכול לחזור לשם אריה לייב."

"אבל שמואל יוסף…" הניח אריה לייב יד על כתפו וקירב את פניו עטורי הזקן לפניו החלקים של רוזי. שפתיו הממוסגרות בזקנו השחור היו אדומות ובשרניות מאוד ולרגע חשב פינקי שהוא ינשק את רוזי על פיו, אבל רוזי הטה את ראשו הצידה כדי להביט בפינקי, הרגע חלף, אריה לייב הלך ופינקי ורוזי נשארו לבד בחדר המכוער.

"על איזה סידור הוא דיבר רוזי?" שאל פינקי בקול חמור וכועס שנועד להסתיר את הפחד שחלחל בליבו.

"סתם סידור, לא יודע בדיוק." משך רוזי בכתפיו.

"על מה דיברתם? למה אתם נפגשים ככה? מה הוא בשבילך רוזי? ואל תגיד שהוא הגיס שלך כי זה לא נכון."

"אבל הוא כן הגיס שלי, הוא נשוי לאחותי חיה פרומה."

"ומה הוא היה קודם, לפני שהוא התחתן עם חיה פרומה?"

רוזי נאנח. "הוא היה חבר שלי ו… הוא… בגללו ברחתי מהישיבה."

"מה הוא עשה לך?" נדרך פינקי.

"כלום פינקי. הוא לא עשה שום דבר חוץ מלאהוב אותי. הוא היה האהבה הראשונה שלי ואני שלו. הוא חשב שאם אני אתחתן עם אחותו והוא עם אחותי אז נוכל… נוכל להמשיך להיות יחד, אבל לא יכולתי, פחדתי להתחתן אתה, לאהל'ה היא אחותו התאומה, אתה מבין ואני… פחדתי פינקי, פחדתי להיות איתה לבד בלי בגדים. בגלל זה ברחתי לתל אביב ושם פגשתי אותך…"

"חשבתי שאני האהבה הראשונה שלך." נפגע פינקי, "אתה האהבה הראשונה שלי רוזי."

"אני יודע." אמר רוזי והשפיל את עיניו, "אבל האהבה הראשונה שלי היא אריה לייב."

"ולמה הוא חזר לפגוש אותך? מה הוא רוצה ממך?"

"לאה אחותו התאלמנה בשנה שעברה. בעלה חלה ונפטר מסרטן לא עלינו, ואריה לייב חשב…"

"הבן זונה הזה!" התפרץ פינקי, "הזדיינת איתו?"

רוזי נאנח. "שלוימל'ה." אמר רכות, ככה הוא קרא לפינקי כשהיה נסער מאוד, "איך אתה מדבר? הרי משכב זכר אסור מדיאורייתא."

"נו, אז מה? גם לגנוב ולרצוח אסור, אז אין גנבים ורוצחים?"

"מה אתה מדבר שטויות, רק דיברנו, זה הכול. לחצנו ידיים כשנפגשנו והתנשקנו על הלחי כשנפרדנו."

"אז למה הוא רוצה שתחזור? מה יצא לו מזה?"

"אם אתה לא מבין לבד אני לא יכול להסביר לך." אמר רוזי ויצא משם ופינקי, נזוף ושפל רוח הולך בעקבותיו.

 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il

ביקורות קוראים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ספרים דומים לספר זה

squash and stretch

אורלה

ליעד הגבר

אדם אדם

Dasone

koki roki

עידן95

תוכן דומה לספר זה

squash and stretch

אורלה

ליעד הגבר

אדם אדם

דילוג לתוכן