פינקי ורוזי – פרק ג'

11/06/2015

"אני לא חושב שאני צריך לחזור לגור עם רוזי." אמרתי לגרי עוד כשהייתי בבית חולים, "הוא מתנהג כאילו זהו, נגמר העסק עם בילי ואנחנו שוב יחד, אבל אני חושב…"

"תעשה לי טובה פינקי ותחשוב פחות. שום דבר טוב לא יוצא מהמחשבות שלך, ברגע שאתה מתחיל לחשוב נהיה בלגן. תן לרוזי לחשוב בשביל שניכם, זה עדיף." קטע אותי גרי בכעס.

"אתה כועס עלי גרי?"

"בטח שאני כועס. אתה חבר שלי פינקי, אבל אתה אידיוט. אין לי מושג מה רוזי מוצא בך."

"גם לי אין מושג."

"לסטוצים שלך כבר כולנו התרגלנו." ממשיך גרי בלי רחמים, "אבל הקטע עם התייר הבריטי היה ממש לא לעניין. למה עשית את זה? לא הספיק לך לזיין אותו, למה היית צריך לנסוע איתו לחו"ל ולשקר לרוזי?"

"לא יודע. נדלקתי עליו כל כך, אני כבר בן ארבעים ושלוש גרי, היית מאמין? כי אני לא מאמין, בתוכי אני עדיין מרגיש בן עשרים ואז אני מסתכל בראי ולא מבין מי זה הזקן המקומט הזה שאני רואה מולי."

גרי מבוגר ממני בכמה שנים והוידוי שלי מרגיז אותו, "אתה לא זקן פינקי, בן ארבעים זה לא זקן, אבל אתה כבר לא ילד, הגיע הזמן שתתנהג לפי הגיל שלך ותפסיק להשפיל ככה את רוזי."

"לא רציתי להשפיל אותו גרי, אתה יודע שאני אוהב אותו. אני אבוד בלעדיו, אבל רציתי עוד פעם אחת להרגיש צעיר, חופשי, בלי דאגות, איך יכולתי לדעת שבחור כזה יפה וצעיר ידביק אותי?"

"זהו, שאף פעם אי אפשר לדעת. לאף אחד לא כתוב על המצח שהוא נשא, היית צריך להשתמש בקונדום. מזל שלא הדבקת את רוזי."

"נכון, היה לי יותר מזל משכל."

"אני מקווה שלא תסמוך על המזל יותר מידי ותיזהר איתו."

"אני מבטיח לך להיזהר." נשבעתי לגרי, ובאמת נזהרתי מאוד, כל כך נזהרתי עד שלמרות כל הליטופים והרמזים של רוזי, שנעשו עבים יותר ויותר עם הזמן, הסתפקתי בתחליפים (הבאתי ביד בעיקר) וחודש שלם התאפקתי, הענשתי את עצמי וסירבתי לעשות מה ששנינו החשבנו לדבר האמיתי.

טיפש, טמפיט, מטומטם, אידיוט, בהמה! אני שוכב במיטה לצידו של רוזי הישן ומקלל את עצמי בכל הקללות שאבא היה מקלל אותי, משתמש באותם ביטויים ובאותו טון מעליב שהוא היה מפנה אלי. אבא הסתלק מחיי מיד אחרי הבר מצווה שלי, אמר לי שעכשיו אני גבר, שהוא לא אחראי עלי יותר ונעלם. קשה להגיד שהצטערתי כשהוא לא בא יותר לפגוש אותי בבית הקפה מול הבית כדי להציק לי ולספר לי איזה ילד מפונק של אימא וסבתא אני ועד כמה הוא לא מעריך אותי.

סבתא ואימא זרקו אותו מהבית מזמן, עוד כשהייתי תינוק, אבל הוא המשיך להיפגש איתי פעם בשבועיים, מתעקש לשמור איתי על קשר למרות שכל פגישה שלנו נגמרה במריבה ובעלבונות.

עכשיו אני מבין שהוא התנהג ככה כי ניסה להוציא עלי את כל הכעסים שצבר נגד אימא וסבתא. גדלתי בין שני קטבים מנוגדים – מצד אחד הן מטפחות אותי, עוטפות בצמר גפן, מפנקות בצורה מטורפת, ומצד שני הוא מנסה לתת להן קונטרה, לחשל אותי לקראת החיים – ככה הוא קורא לזה – ואני רק ילד, לא מבין למה אבא מתנהג ככה, למה במקום פשוט להיות איתי וליהנות מחברתי כמו סבתא ואימא הוא כל הזמן מציק, מעיר, משפיל, כל הזמן מחפש בי חסרונות…

לא פלא שיצאתי דפוק כזה, אבל מה, בדבר אחד הוא צדק, אני באמת טיפש, טיפש מטופש. איך דפקתי לעצמי את החיים, ועכשיו, אם לא אזהר, אדפוק גם את החיים של רוזי.

איך יכולתי להיות טמבל כזה? הרס עצמי קוראים לזה, ומה פתאום ויתרתי לבילי כשהוא אמר שלא בא לו קונדום, שזה מקלקל לו את הפאן.

איזה מטומטם!

ואיזה דביל רוזי שבא ולקח אותי הביתה כאילו כלום, כאילו ככה צריך, ואם זה היה הפוך, מה אני הייתי עושה? מה היה קורה אם רוזי היה נדבק ו… לא שטויות, אין מצב שהדוס הקטן הזה יהיה כל כך טיפש… איך היה לי מזל למצוא אותו? איך קרה שהוא נדבק דווקא לטיפש כמוני? ואיך הוא לא פוחד לישון איתי ולרצות אותי גם עכשיו?

תראו אותו, ישן לו בשקט, שוכב על הצד, הפנים אלי, מחייך, יד אחת מושטת לעברי, רגוע לגמרי. איזה חמוד הוא היה כשרק נפגשנו, רזה כזה וביישן נורא, כאילו ילד שלא מבין כלום, אבל בפנים בוערת אש, וכמה מרץ היה לו, כמה שעות הוא היה יכול לעבוד בלי להתעייף, תמיד מחייך, תמיד לידי, תמיד מוכן להושיט יד לעזרה, אף פעם לא מתלונן.

רק תראו אותו, בשנים האחרונות השמין קצת, התעגל, דווקא מתאים לו, בן ארבעים ועדיין חיוך של ילד. כבר חודש שאני משתמט, דוחה אותו, לא מוכן לסקס, והוא מחכה, סבלני, רוצה אבל מתאפק. כמה זמן אפשר להתאפק כשהוא כאן, לידי, קרוב כל כך וחמוד כזה… כן, עוד בבית חולים החלטתי שלא נעשה כלום, שאני לא אסכן אותו בשום פנים ואופן, אבל אולי אפשר רק חיבוק קטן ונשיקונת ו…

"די רוזי, מה אתה עושה?"

רוזי מצטחק. "סוף סוף, חשבתי ששכחת איך לזיין."

"אני לא רוצה לזיין, אני רק רוצה להתלטף קצת."

"בטוח?"

"כן, בטוח. מה אתה צוחק ככה?"

"מרוב שמחה."

"מה יש לך לשמוח שהערתי אותך באמצע הלילה?"

"בשביל דבר כזה אתה יכול להעיר אותי מתי שמתחשק לך."

"מי אמר שמתחשק לי?"

הוא סוגר כף יד חמימה ולחה על אברי שכמובן מזדקף מיד, רוטט בכף ידו, להוט לקצת פעילות. "ציפור קטנה לחשה לי." הוא מגחך, "ובעצם לא כל כך קטנה." הוא מוסיף בשמחה. רוזי הזה, תמיד הוא יודע מה להגיד ומתי. נראה שקט כזה וביישן, אבל בסוף הוא תמיד מקבל את שלו, ועוד אומרים לו תודה.

"צריך קונדום רוזי."

"אני יודע."

"אתה בטוח שאתה רוצה? אנחנו לא חייבים לעשות את זה."

"אני כן חייב."

"אבל רוזי… אפשר גם דברים אחרים… לא חייבים, אתה יודע…"

"בבקשה, אני כל כך חייב… אתה יודע מה." מתנשף רוזי ומלביש לי את הקונדום. הוא קנה חבילה ענקית עוד לפני שהשתחררתי מבית החולים והתאכזב כל כך כשדחיתי אותו שוב ושוב בטענות שונות ומשונות, מתלונן על בחילות וחולשה. אפילו אמרתי לו שאולי כדאי שימצא מישהו אחר ושנחיה ביחסים פתוחים כי אני כנראה לא יכול יותר לזיין. הוא תקע בי מבט כועס, קילל ביידיש וסירב להמשיך לדבר על הנושא הזה. כמה שהוא נראה עדין ונוח לפעמים הוא עקשן כמו פרד, ותודה לאל על זה, כי בטח הייתי מת מקנאה אם הוא באמת היה מקבל את ההצעה שלי.

וככה קרה שחודש אחרי שחזרתי הביתה נפסק היובש במיטה שלנו וחזרנו באמת להיות זוג. כן, אני יודע שזה בדיוק ההיפך ממה שהחלטתי בבית החולים ושלא מגיע לי להיות איתו שוב, אבל אלוהים, כמה שאני התגעגעתי לדוס הקטן והמתוק הזה… לא יכולתי יותר להתאפק… וחוץ מזה הוא פחות או יותר אנס אותי רציתי רק חיבוק קטן והוא ממש הכריח אותי ואצלי כשהזין עומד השכל… כזה אני…

אנחנו עושים את זה כמו שהוא אוהב – אני שוכב על הצד והוא על הגב, הרגלים שלנו משולבות, הזין שלי בתוכו והיד שלי מלטפת אותו, בהתחלה לאט ואחר כך מהר יותר ויותר… ככה הוא אוהב.

אחר כך הוא מתהפך על הבטן ואני עולה עליו, מחזיק חזק בכתפיו, דוהר בתוכו. הוא צועק, נדחף אלי, גומר ביבבה חנוקה ונאנח באושר כשאני גומר בתוכו דקה אחר כך.

"הקונדום רוזי, צריך…"

"אני אטפל בזה, אל תדאג פינקי." רוזי מגלגל מעלי בזהירות את הקונדום, הולך למקלחת, חוזר עם מגבונים לחים, מנגב אותי בעדינות, לא נותן לי לעשות כלום לבד.

"אל תהיה נחמד כל כך רוזי, זה מעצבן אותי. למה אתה לא כועס עלי לעזאזל."

"אני כועס, אני כועס, אני ממש כועס." מבטיח לי רוזי ונשכב לצידי, נצמד אלי, מניח ראש עגלגל על חזי, נאנח באושר. "כמה זמן חיכיתי לזה, כל כך התגעגעתי להרגשה הזו."

אני מלטף את גבו החלק, "יש עוד גברים חוץ ממני בעולם."

"לא בשבילי."

"רוזי, לא מגיע לי מישהו כמוך."

הוא מפהק, דוחף ברך חמימה בין ירכי, "ממתי בן אדם מקבל מה שמגיע לו? ולי מגיע מישהו כמוך?" הוא שוב צוחק, מרוצה ורגוע, "אתה אוהב אותי שלמה?"

"כן מאוד."

"אז הכול בסדר, גם אני אוהב אותך." רוזי מפהק שוב ונרדם בשלווה, משאיר אותי ער עם המחשבות המעיקות שלי, מתלבט עם המשא הכול כך כבד של החרטה והצער.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il