דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
30/06/2016
אנשים סובלים מאהבה יותר מאשר מאמינים בה, אנשים לא יודעים שהם סובלים עד שהם פוגשים אהבה אמיתית, עד שאני פגשתי אותך.
יש כאלה כמוני שכנראה יגדירו אהבה כהפרעה נפשית ולי, לא חסר הפרעות כאלה בחיים.
פתחתי את העיניים בפתאומיות כאילו משהו דחף אותי להתעורר, הסתכלתי בשעון, שתיים בלילה, כשיש לי התקפים אני קמה תמיד באותה השעה ורק מתפללת שאצליח לחזור לישון ולא אקום.
ברגע שהמרץ גדול ממני, זורם לי בדם בכל הגוף עד שהוא משתלט עליי לחלוטין אני קמה מהמיטה וזה תמיד נגמר רע.
הרגשתי איך המחשבות שלי רצות, בלתי פוסקות מרעיונות שלא נגמרים, הגוף מזיע, הדופק משתולל והנשימות שלי קצרות, עד כמה שניסיתי לא יכולה לסבול עוד שנייה אחת בחוסר תזוזה.
קמתי מהמיטה, מיהרתי לכיוון המחסן, עוד לא סגורה מה אני רוצה לעשות בכלל, אני מחפשת בכל המחסן משהו לעשות, ליצור, עוד לא יודעת מה. נתקלת בכמה דליים של צבע, זהו מצאתי! לוקחת אותם במהירות ומניחה באמצע הסלון, לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה לצבוע ולצבוע בלי להפסיק לשנייה אחת, לצבוע הכול כמה פעמים, כמה שיותר מהר, כמה שיותר שכבות, כמה שיותר להזיע, לשמוע את הנשימות מתגברות ומשתלבות אל תוך הטירוף שפוגש את הלילה, וכשהאור עלה בחוץ עצרתי לרגע, לוקחת כמה צעדים לאחור, מביטה בקירות הצבועים, מתנשמת בכבדות ורק לדקה אחת הצלחתי ליהנות מרגע של שקט, המוח לרגע נח או שהיה נדמה לי והנה הוא כבר מחפש את הדבר הבא לרוץ אליו. חוסר המנוחה לא איחר להגיע, פשטתי על המקרר אכלתי כל מה שאפשר ואז יצאתי לריצה של חמש קילומטר וחזרתי הביתה.
"אי אפשר להמשיך ככה יותר."
"אז מה הפתרון? שוב אשפוז? אני לא יכולה יותר."
הפרעתי באמצע ויכוח בין ההורים שלי כשנכנסתי בדלת, "היי," לחשתי.
"שי… אי אפשר להמשיך ככה, את מבינה את זה, נכון?" אבא שלי ניסה להסביר.
"אימא?" חיפשתי הבנה בצד השני.
"אין לנו ברירה, הכדורים לא עובדים." היא התנצלה והבנתי שאין לי לאן לברוח ואפילו לא שמתי לב שהייתי בהתקף מאניה כל הלילה.
בגיל עשרים אבחנו אצלי מאניה דיפרסיה עם אפיזודות של סכיזופרניה, כבר שנתיים שאני נכנסת ויוצאת ממחלקות לטיפול נפשי, פסיכיאטרים וכדורים שמשתקים אותי לגמרי, שומרים אותי ברצפה על קו אחיד ושטוח, לא מצליחה לצייר, לכתוב, להרגיש משהו בכלל.
ההתקף הכי נוראי שהיה לי ואני לא זוכרת את רובו היה באמצע הלילה, שוטטתי באמצע כביש מהיר כי היה לי קול בראש שניסה להוכיח לי שלא יקרה לי כלום ושאני בלתי שבירה.
אפשר להתמכר בקלות לתחושה הזאת שאני כל יכולה כאילו, ויש מטרה מאוד קדושה לכל הטירוף הזה ולעצור באמצע לא בא בחשבון בכלל.
כבר באוטו, בדרך למחלקת אשפוז מרצון, לא הצלחתי להוציא מילה, הרגשתי מנותקת ושמעתי את הקול הזה בראשי שחי איתי כבר שנים אומר לי אל תדאגי, תשתקי עכשיו, אחר כך נמצא פתרון, כאילו וכל הדרך כבר תכננתי לי דרך מילוט מהמחלקה ודמיינתי סרט שלם עם כל הפרטים איך אני חומקת מהשומר ולאן אני בורחת ואיפה אתחבא, רק המחשבה להמשיך לדמיין איך אני בורחת עד שאני מגיעה למקום שקט שאף אחד לא רואה אותי ולא יודע שאני שם עשתה לי טוב.
את הקול הזה אני מכירה שנים, הוא מלווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי, יש לו ביטחון עצמי מופרז, וזה תמיד גורם לי להאמין לו כל פעם מחדש. אף פעם לא ערערתי עליו או עשיתי אחרת ממה שהכתיב לי, הייתה לי אמונה עיוורת בו שהוא יודע טוב מה הוא עושה ותמיד סמכתי עליו.
"זה לטובה שי, יטפלו בך שם, אני מבטיח שזה לטובתך."
זוג עיניו של אבא שלי בהו בי מהמראה, יכולתי לראות במבטו את התסכול שיצאה לו ילדה כזאת ושאין לו מושג איך באמת להתמודד עם זה.
אימא שלי שתקה כמוני כל הדרך עד שהגענו ואני הרגשתי איך הרגליים שלי משתתקות ולא מוכנות לזוז סנטימטר לעבר אשפוז שכבר נשבעתי לעצמי שלעולם לא אחזור אליו.
"בואי תחתמי פה ופה…"
עם כל חתימה נגמר לי האוויר.
"חתימה על אשפוז מרצון אומר שבכל עת תוכלי לבקש לצאת."
כן ממש, חשבתי לעצמי… פעם שעברה אבא שלי לא הסכים שאחתום ואצא, אני זוכרת שהייתי תקועה במחלקה כמעט שנה.
"אני אחכה באוטו, תרגישי טוב." ניסיון כושל כמו תמיד של אבא שלי להתמודד איתי.
חיבקתי את אימא שלי והרגשתי איך הדמעות שלי חונקות אותי, שוב אותו קול בראשי צועק עליי, גוער בי שלא אהיה ילדה קטנה, שאעמוד על רגליי, שארים את ראשי, שאפסיק להתנהג כמו ילדה בת שש.
אני נפרדת מההורים ומרגישה שעכשיו רק אני יכולה להיות העוגן של עצמי והאמת היא שמעולם לא ידעתי איך לעשות את זה.
"זה החדר שלך, זאת המיטה שלך, איתך יש עוד בחורה נחמדה כמוך שתחלוק איתך את החדר."
"תודה." לחשתי בשקט וזרקתי את התיק שלי מעל המיטה, מנסה לעצום עיניים ולהכין את עצמי נפשית לחודשים ארוכים של מפגשים, כדורים והמון אנשים משוגעים על כל הראש שיסתובבו לי בין הרגליים. יש פה מין שגרה כזאת שלאט לאט שוכחים שיש עולם בחוץ, מאבדים כל תקווה וחלום לעתיד וכל מה שאפשר להתרכז בו זה איך לעבור יום ועוד יום.
זה הזוי כל כך שבעולם של אנשים שפויים אני מרגישה כל כך מטורפת, ובעולם הרחב הזה של הפרעות נפשיות כשהן לידי כל היום אני מרגישה הכי שפויה בעולם. פתאום יש לי תחושה שהכול בסדר שאני הכי בסדר בעולם ולא יכול להיות שאני כאן, אני לא שייכת לפה, אני פתאום מצליחה לראות בהיר יותר בתוך כל הטשטוש הזה.
"אני צריכה שתי מיטות." נכנסה בחורה קצת נמוכה, רזה עם שיער שחור ארוך ועיניים כחולות וקטעה את המחשבות שלי.
"למה?" אני מעקמת פרצוף.
"סתם, נו, אני צוחקת כי יש לי פיצול אישיות… היי, אני אור." היא מציגה את עצמה וזורקת את התיק שלה על המיטה, "לא הצחיקה אותך קצת הבדיחה שלי?" היא שואלת בחיוך מטופש.
אני מחייכת באילוץ, "רק שאדע… אם האישיות האחרת שלך תרצה לישון לי במיטה רק בכדי שאזהה אותה… מה השם שלה?"
"לי."
חייכתי, "אוקיי, אני אזכור את זה… אור ו-לי."
"את חושבת שזה מצחיק? את חושבת שאת שפויה וכולם סביבך משוגעים? למה, לך אין בעיות?" היא מתעצבנת ומתקרבת אליי באיום.
"מה… לא… אני…" התחלתי לגמגם.
"נו אני צוחקת, את כזאת רצינית… את לוקחת יותר מדי ברצינות." היא צוחקת ודוחפת אותי בקצה הכתף.
בערב נותנים לי כדור שינה, זה אף פעם לא עזר לי לישון, להיפך זה איכשהו גורם לי לטירוף של מחשבות באופן מאוד רגוע.
אני פותחת עיניים בפתאומיות, מסתכלת על השעון שתלוי על הקיר, שתיים בלילה. אני עוצמת את העיניים בחוזקה, חייבת לחזור לישון, הגוף מתחיל להזיע, הראש מסתובב מרצונות, חשקים, טירוף של תזוזות בכל הגוף, אני לא יכולה לעצור את זה, אני קמה ודופקת על הקירות חזק, יכולה לשמוע את עצמי צועקת. אחרי כמה דקות מטפלת פותחת את הדלת, אני דוחפת אותה ורצה במסדרון, שוב הקול בראשי מסביר לי כמו בתוך סרט, כאילו יש לי אוזנייה ואני שומעת את הקול מסביר לי איך לברוח, הוא מכיר את המקום ורואה אותו מבחוץ, תפני שמאלה, תפני ימינה הוא מורה לי ואני מתרוצצת ובורחת מהצוות של המחלקה, באחד הסיבובים מישהו שלא הצלחתי לראות אותו התנפל עליי והפיל אותי לרצפה, ניסיתי להיאבק, לדחוף עד שהזריקה לא איחרה לבוא והרגשתי איך הגוף מתעייף, רפוי ונרדם… עצמתי עיניים והרגשתי איך אני מאבדת את עצמי לתוך החשכה.
זוג ידיים מלטף את פניי, המגע כל כך רך ונעים, אני מתקשה לפתוח עיניים ואחרי מספר דקות מצליחה להתעורר, היא יושבת לידי מלטפת את שיערי ופניי.
"אור?"
"לא." היא עונה לי
"לי?" אני מנסה
היא מחייכת חיוך חם שמצליח להרגיע אפילו אותי.
"את מכירה אותי? היא סיפרה לך עליי?"
"קצת… לא הרבה."
אני מתיישבת והיא נשארת לשבת לידי. "מה קרה לך אתמול בלילה?" היא שאלה בעדינות.
"יש לי… מאניה דיפרסיה וסכיזופרניה ויש לי… את יודעת… התקפים." אני מנסה להסביר, לקצר, אני לא רגילה לדבר על זה.
"איזה התקפים?" היא ממשיכה לשאול בעדינות
משהו במבט שלה מהפנט אותי, באמת אכפת לה, היא באמת שואלת מה עובר עליי. ואז התחוור לי כמה הייתה חסרה לי כל השנים האלה שאלה פשוטה, מה אני עוברת? כל פסיכיאטר שמגיע בטוח שהוא יודע מה עובר עליי ואיזה כדורים לתת לי, רוב האנשים לא יודעים איך להתמודד איתי בכלל והנה היא יושבת שם בשקט שלה, צמאה לדעת סך הכול מה עובר עליי?
"יש לי התקפי מאניה לפעמים. לפעמים זה ממש חמור ואני לא ממש זוכרת מה קורה ולפעמים זה נסבל, היו כמה פעמים שכמעט נהרגתי כי שמעתי קולות שאמרו לי מה לעשות. וואו זה נשמע מטורף." אני צוחקת כשאני שומעת את עצמי מבחוץ.
"אני לא חושבת שזה מטורף להתייעץ עם עצמך, אולי זה לא קולות, אולי זאת את שמדברת עם עצמך?"
שתיקה קצרה והמבט החודר שלה העביר בי צמרמורת, היא מלטפת את קצות אצבעותיי ולשנייה אחת הראש שלי התרוקן מהכול, בלי מחשבות קטועות, רק מיקוד בתחושה הנעימה של המגע שלה על שלי.
לפתע היא תפסה את ראשה וצעקה מכאב, "לי? לי?" אני מחזיקה אותה בכתפיים
"עופי ממני, מה את גם לסבית כמו לי? אל תגעי בי. אני לא לסבית."
"אור?"
"כן, אור, אני הולכת לאכול, אני רעבה."
היא יצאה מהחדר ולקחה בשנייה אחת חמימות שלא ידעתי בכלל שקיימת, הרגשה שיש שם מישהו שמקשיב, שמלטף…
בארוחת צהריים ישבתי מולה מסתכלת עמוק לתוך עיניה, מחפשת אותה בפנים בתוך כל הבלגן הזה שנקרא אור ולי. "מה יש לך? מה את מסתכלת עליי ככה?" היא מתעצבנת
"אני? לא… לא מסתכלת, הכול בסדר." אני מתגוננת.
"אז כל כמה זמן זה משתנה אצלך… את יודעת?" ניסיתי להבין מתי אפגוש אותה שוב.
"לא יודעת, בדרך כלל בלילה כשאני עייפה, לפני שאני נרדמת, אני אף פעם לא שמה לב שזה קורה, רק כשזה נגמר יש לי כאבי ראש ממש חזקים."
"ואת זוכרת מה קורה כשזה… לא את… אלא היא?" אני מנסה בעדינות להבין עם מה אני מתמודדת ואיך זה שאני מרגישה שאני כבר מתגעגעת.
"לא תמיד אני זוכרת, טוב, מה החקירה, יאללה, בואי נלך להציק לגורן." היא מסיימת את השיחה.
גורן הוא בחור בן תשע עשרה שסובל מאנורקסיה, אור אוהבת לשגע אותו, בזמן שהיא מנסה לעצבן אותו לגבי המשקל שלו אני לרגע מסתכלת מבחוץ על כל הילדים שפה וגם קצת עליי ולא מצליחה לקלוט מה קורה פה. איך הראש של כולנו נדפק כל כך? מה יש לילד לסבול כל כך עד שהוא מגיע להפרעות כאלה? ממתי ילדות הפכה להיות אשפוז, כדורים וזריקות בגילאים כאלה? כמה שפעם היה הרבה יותר פשוט ומה גורם לנו להרגיש כל כך לא שלמים ולא מאושרים?
אחרי סדנת שיתוף עם כולם, שיחה עם הפסיכיאטר, יוגה, שעה חופשית ושוב כדורים רק חיכיתי לסיים את היום. "היי, היי, שי." לחישות מעירות אותי בלילה.
"לי?"
"היי." היא לוחשת לי, אפילו הקול שלה שונה משל אור, אני מחבקת אותה אליי קרוב, מזהה אותה כל כך מהר.
"בואי איתי." היא תופסת את ידי ומושכת אותי מחוץ למיטה, יצאנו למסדרון.
"לי, אולי לא כדאי…"
היא מחייכת ומלטפת את פניי, אני משתתקת, מביטה בה, איך היא מסתכלת בי בחיוך, מהפנטת אותי, החלטתי ללכת אחריה לאן שתלך.
אנחנו מתגנבות לדלת, ליציאה, למדרגות, כששומר עבר במסדרון לידנו, היא נצמדת אליי מכסה את פי בידה "שששש…" היא לוחשת לי, כל כך קרובה אליי, אני לא יכולה לזוז גם אם הייתי רוצה, הנשימה שלי נעתקה, נדמה שלרגע הזמן קפא ורק מבטה החודר וחיוך חצוף שובה אותי, המבט שלנו הצטלב וקפא, חודר אחת לשנייה.
"בואי." היא צוחקת אחרי שהשומר עבר אותנו ומושכת את ידי, פותחת את הדלת לכיוון המדרגות, אנחנו עולות למעלה לגג, היא מושכת סולם קטן מהתקרה ועולה למעלה, מתגנבת דרך פתח קטן לגג ונעלמת.
"לי? לי?" אני מנסה ללחוש לה.
"בואי כבר." היא מופיעה מהפתח אחרי כמה שניות. אני עולה ויוצאת לגג מלוכלך וחשוך. היא לוקחת את ידי ושתינו צועדות לכיוון גבעה קטנה בסוף הגג, ואני לא יודעת מה יותר יפה, המבט שלה או הנוף של כל העיר שמולנו.
היא ממשיכה להסתכל על הנוף ואומרת לי, "לפעמים אני לא יודעת איך עם כל היופי הזה והחיים שיש שם, יש כל כך הרבה כאב, תראי כמה מכוניות, אורות, תנועה… אנשים חיים, ממהרים ממקום למקום ואנחנו כאן… לא מבינים אותנו, צריכים לטפל בנו, אנחנו קפאנו בזמן, תקועות פה באמצע, לא יכולות לזוז קדימה ולא יכולות לחזור לאחור, והחיים ממשיכים בלעדינו."
אני מסתכלת עליה בכאב, יודעת שהיא צודקת, יודעת שאותנו זרקו הצידה איפשהו באמצע החיים, שלי ולה אין דרך ברורה וסלולה כמו לשאר האנשים. היא הולכת לאחור ונשכבת על הגב אני מתיישבת לידה, היא מושכת אותי לשכב לצידה, אני נשכבת על הצד והראש שלי נח על כתף רכה והיא מלטפת את ראשי.
"כשאני איתך יש לי שקט בראש, אני לא צריכה עוד משהו… שום דבר לא מתרוצץ לי בראש בחוסר מנוחה." אני לוחשת בשקט.
היא ממשיכה ללטף את ראשי והתחושה שאני מקבלת ממנה כל כך חדשה לי. אני נותנת לה לשטוף את כולי, להיכנס, לעבור לי בכל הגוף, לעטוף את המח שלי שבפעם הראשונה מצליח להירגע, יש לי מנוחה כשהיא נוגעת בי ככה, בעדינות שלה.
"את לא יודעת מי את עד שאת מאבדת את עצמך." היא לוחשת.
"את אומרת שאני מאבדת את עצמי איתך?" אני שואלת.
"אני אומרת שאני מוצאת מי אני באמת כשאני איתך." היא מחזירה לי.
אני מתרוממת, מסתכלת עליה, הכול כל כך ברור, טבעי, שלם… אני מתקרבת לשפתיים שלה שמושכות אותי אליה ובשנייה אחת הראש מסתחרר והלב דופק, ביד אחת שלי אני מחזיקה את פנייה קרוב אליי כשידה מחבקת אותי ותופסת אותי בחולצתי. אני מנשקת אותה ולא עובר לי שום דבר בראש ובגוף חוץ מהדם שזורם לי במהירות ומקפיץ לי את הנשימות.
חוץ מהמגע העדין שלה, איך שהיא מנשקת אותי בחזרה וכמה שאין לי מקום לעוד מחשבות או תחושות חוץ ממה שקורה עכשיו.
"איי!" היא תופסת בראשה, ואני מבינה שיש לי רק כמה רגעים איתה עד שאור תחזור.
"חכי רגע… חכי איתי עוד קצת." אני מנסה לבקש.
"הראש שלי."
"לי… בבקשה, תישארי איתי עוד קצת."
בשנייה אחת תפסת בחולצה שלי ודחפת אותי על הגב, התנפלת עליי ולוחשת בכעס,
"אם תתקרבי אליי שוב זה יהיה הסוף שלך, שמעת?"
היא השאירה אותי שם על הגג, שוכבת ובוהה בשמיים שחורים, לא יודעת איך להתמודד איתה ועם עצמי.
ידעתי שוב שאיבדתי את לי לאור.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il