פני מלאך – פרק א'

21/04/2014

לימור החליטה להתגרש ממני אחרי החתונה הרביעית של סבתא שלה שהתקיימה בשכונת הדיור המוגן 'נווה סביונים'.
הייתה חתונה יפה, הכלה צחקה ואמרה שהיא משתבחת מחתונה לחתונה ונראתה צעירה הרבה יותר משבעים וכמה שנותיה.
"סבתא שלך ממש אחלה." החמאתי ללימור כשחזרנו הביתה, ואז היא אמרה שהיא רוצה להתגרש.
"למה?" הופתעתי.
"כי אני מקנאה בסבתא, ואתה אשם. זה אתה, לא אני ונמאס לי."
ללימור נמאס ממני בערך פעם בחודשיים. מאז שאנחנו יחד נמאסתי עליה עשרות פעמים. התחתנו לפני חמש עשרה שנה וכיום יש לנו שני ילדים נפלאים, משכנתא שאוטוטו נגמרת, דירה נחמדה, מכונית יד ראשונה וחיים סבירים לגמרי, אבל לה כל הזמן נמאס.
הפעם לא עזרו כל ההתנצלויות שלי וההבטחות שאני אשתפר, ואשקיע ואטפח את האינטימיות ושאר הדברים שכל כך חשובים לנשים. נמאסתי עליה סופית ודי.
"לסבתא שלי יש יותר חיי מין מאשר לי, זה נראה לך נורמאלי?" השתנקה בדמעות.
"אבל לאימא שלך יש פחות."
"אל תדבר על אימא שלי, אין לך זכות לדבר עליה."
"אבל לימורי…"
"עזוב אותי, פשוט לך. לחיות אתך זה כמו למות, נמאס לי, לך ממני, תמצא מישהו שיעיר אותך."
ארזתי תיק קטן, התיק של המילואים שאני כבר לא עושה, והלכתי לצברי, החבר שלי שאשתו שוב הייתה אצל ההורים שלה.
היא חיה אצלם רוב הזמן וזה בסדר מבחינת שניהם, וגם מבחינתי.
"האישה זרקה אותי מהבית." הודעתי לו, "אפשר לישון אתך?"
הוא חייך. "בטח, אבל זה יעלה לך."
"אני מוכן לכל מחיר." חייכתי אליו בחזרה והתחלתי להתפשט.
אחרי ששילמתי את המחיר בזרע ובזיעה הוא שאל מה אני מתכוון לעשות.
"אני מתאר לעצמי שהיא תירגע בבוקר ואני אוכל לחזור." נאנחתי.
"ואם לא?"
"אז לא."
"אתה לא מודאג? אתה לא נראה לי מודאג, אתה נראה שמח."
"תראה צברי, היא בחורה טובה לימור, באמת, והיא גם אימא של הילדים שלי, אבל…"
"אבל מה?"
"לא הייתי צריך להתחתן איתה, זו לא אשמתה ולא אשמתי, אבל לא היינו צריכים להתחתן."
"עכשיו נזכרת?"
"אתה צודק."
"ומה אשמים הילדים?"
"הילדים לא אשמים. הם שלי ואני אשאר אבא שלהם בכל מקרה."
"ומה יגידו ההורים שלה, ושלך?"
"אני כבר בן שלושים ושמונה צברי, כמה זמן אני אחיה לפי מה יגידו ההורים? כל כך הרבה אנשים מתגרשים, אז גם אנחנו נתגרש, לא סיפור גדול."
"ומה תגיד להם, תספר להם את האמת?"
"האמת, מי בכלל יודע מה האמת? החיים זה דבר מאוד מסובך, אין אמת אחת."
"איזה אשכנזי פלספן אתה." צחק צברי (ששינה את שמו מצוברי לפי דרישת אשתו) " מה אתה מקשקש לי, אתה מתגרש כי אתה הומו, אני לא מבין למה התחתנת בכלל?"
"כדי שתסכים לזיין אותי. הרי אמרת שאתה מוכן לעשות את זה רק עם נשואים."
"אל תספר סיפורים, הרי לא הכרת אותי כשהתחתנת. למה התחתנת?"
"כי… כי… ככה היה מקובל לעשות פעם, השתחררת מהצבא, גמרת ללמוד והתחתנת. רציתי חיים נורמאליים אז התחתנתי."
"כן, ממש נורמאליים."
"מי שמדבר, ולמה אתה התחתנת?"
הוא מושך כתף. "ככה."
"אז למה שלא תתגרש גם כן?"
"בשום פנים ואופן לא. אל תדבר על זה בכלל קובי."
"בין כה וכה היא רוב הזמן אצל הוריה, אז מה ההבדל בכלל?"
"הנישואים שלי זה לא העסק שלך. די, מאוחר. בוא נלך לישון." הוא אמר בקרירות והפך לי את גבו.
הוא המשיך להיות קריר וענייני כלפי גם למחרת, ואחרי שהתגרשתי לא נפגשנו יותר. דווקא ניסיתי, אבל הוא התחמק וסינן אותי ובסוף התייאשתי והנחתי לו. טוב, אני לא יכול להגיד שהוא לא הזהיר אותי שהוא עושה את זה רק עם נשואים.

הגירושים עצמם היו מהירים וקלים להפתיע. חזרתי למחרת בבוקר הביתה ושאלתי את לימור אם היא רוצה להמשיך עם זה או שאני יכול לחזור.
היא נשמה עמוק ואמרה – להמשיך.
"להמשיך עם מה?" שאל אוהדי שלנו שהיה אז בן אחת עשרה.
"עם תהליכי הגירושין." אמרה רעותי, הבת הבכורה שלנו שתמיד הייתה ילדה נבונה ובוגרת מגילה. "נכון שעל זה אתם מדברים?"
"כן." אמרנו יחד, כאילו תיאמנו את זה, ואחר כך הסתכלנו זה על זה וחייכנו בעצב.
"לכו לבית ספר ילדים. אני ואימא צריכים לדבר." אמרתי.
הם הלכו בשקט, בלי ויכוחים לשם שינוי, ומהר מאוד סידרנו הכול, משאירים מעט מאוד פרנסה לשלומי, עורך הדין שלנו שהוא במקרה גם הבן דוד של לימור, וגם בעל הדירה שלי שהייתה של הוריו ז"ל.
החלטנו שהיא תמשיך לגור בדירה שלנו ואני אעזור לה עם המשכנתא עד שהיא תיגמר, וגם אשאיר לה את המכונית. אני לקחתי את הבגדים שלי ואת האופניים, וברגע האחרון גם את המחשב, זהו.
לימור אפילו באה לעזור לי לסדר את הדירה של ההורים של שלומי שבאה עם ריהוט קומפלט – קצת מיושן ובסגנון פולני, אבל במצב טוב – והביאה כלי מיטה חדשים ומגבות, מתנת גירושין.
"תודה חמודה." נישקתי על לחייה והופתעתי כשהיא פרצה בבכי.
"זאת לא את, ממש לא, את אישה יפה וסקסית, הכול באשמתי."
"שלומי אומר שלדעתו אתה הומו." יבבה לימור.
"כן, אני חושב שהוא צודק."
"אתה חושב? אתה לא יודע? איך זה שאתה לא יודע?"
"אני קצת טמבל כנראה, סליחה לימור."
היא הפסיקה לבכות והתחילה לכעוס, "אתה באמת טמבל, השנים הכי טובות שלי הלכו עליך, טיפש אחד."
"ומה עם השנים שלי? גם הם התבזבזו עליך."
"באמת?" היא זקרה לעומתי גבות לועגות, "אתה רצית להתחתן איתי, לא אני אתך, וחוץ מזה שנים של גבר זה משהו אחר לגמרי משנים של אישה. אתם כולכם כאלה מנוולים, שונאת אתכם, את כולכם!"
"מה, גם את אוהדי?"
"עכשיו הוא ילד חמוד, אבל גם הוא יגדל להיות גבר מגעיל ואגואיסט, בדיוק כמו האבא שלו." רשפה לימור ושוב בכתה, ולא הניחה לי לנחם אותה בחיבוק, הדפה אותי מעליה, הזכירה לי שאני צריך ללכת ליום הורים של רעות בשבוע הבא והלכה.

החודשים שבאו אחר כך היו בודדים מאוד. עשיתי הרבה שעות נוספות במפעל כדי שאוכל לפנק את הילדים במתנות מיותרות, פיצוי על הגירושים, וגם מעצמי לא חסכתי – קניתי בגדים חדשים נרשמתי למכון כושר, אפילו שקלתי לקנות אופנוע, אבל ברגע האחרון, אחרי שראיתי תאונה מזעזעת שבה נהרגו שני רוכבי אופנוע צעירים, החלטתי לוותר.
ניסיתי לעשות הכול כדי להשיב לעצמי את השנים האבודות עם לימור ולא הצלחתי. שמחתי שאני לא נשוי יותר, אבל התגעגעתי למגע היום יומי עם הילדים והייתי בודד.
אין דבר נורא יותר מלשבת מול המחשב חצי לילה ולנסות למצוא זיון באינטרנט
כישורי ההקלדה שלי אמנם השתפרו מעט, אבל מעולם לא הצלחתי להתלהב מכל הקטע הווירטואלי הזה. וירטואליות זה לא עיסוק שמתאים לבן אדם שהיה נשוי כל כך הרבה שנים.
בסופו של דבר, אחרי הרבה מאוד היסוסים ודחיות, החרמנות התגברה והלכתי לגן אחד ששמעתי שיש בו פעילות. זה היה מגעיל נורא, בכלל לא רומנטי או מחרמן. מה שקרה שם הזכיר לי מעין שוק בשר חשאי ומתועב. כבר עדיף היה לעצום את העיניים ולזיין את האישה ולא כל מיני אלמונים חסרי שם חשבתי לעצמי כשהשתרכתי משם והלאה, מתעלם מלחישות, שריקות ולפעמים גם פניות מפורשות. מעולם לא הצטערתי כל כך שהתגרשתי.
כדי למלא את ערבי הריקים התנדבתי למשמר האזרחי. זה היה הרעיון של אחי הגדול אשר שלקח מאוד ללב את הגירושים שלי.
"מה זה מטריד אותך כל כך?" שאלתי אותו, "מה אתה עושה מזה כזה סיפור? כולם מתגרשים בימינו."
"חס וחלילה." נבהל אשר, "אל תדבר ככה, בקרוב תפגוש מישהי ו…"
"לא אשר, אני לא. מספיק, עזוב כבר."
"אבל למה? ומה רע בלימור? היא בחורה כל כך נחמדה, אני לא מבין?"
משכתי בכתפי ושתקתי. יכולתי להסביר לו כמובן, אבל אז הוא היה נעשה עוד יותר לחוץ, ובטח רץ לספר להורים ו… לא היה לי כוח לזה. העדפתי לשתוק ודי.
במשמר האזרחי קיבלו את פני בשמחה ומיד שלחו אותי לעשות משמרות עם שמוליק שדיבר ללא הרף, וסיפר לי בפרטי פרטים את כל תולדות חייו, וחיי אשתו, וההורים שלה שבאו מלודג' ו… מאז שלמדתי לבגרות בהיסטוריה לא השתעממתי כל כך.
למשמרת הבאה הגעתי עם אוזניות מחוברות לאיי פוד משוכלל כדי שיהיה לי תירוץ לא להקשיב, אבל שמוליק לא היה, הודיע ברגע האחרון שהוא חולה בשפעת.
רינה, האחראית על סידור המשמרות, לא ידעה את נפשה מרוב דאגה וכמעט נישקה אותי כשהודעתי שאין בעיות, אני אעשה את המשמרת לבד, זה בסדר.
הסתובבתי עם הג'יפ הקטן של המשמר האזרחי במסלול שהתווה לי שמוליק בסיור הקודם, נהנה מהשקט. היה ערב סתווי קריר וצח, כוכבים נצצו בשמיים, רוח נשבה מעדנות, הרחובות הלכו והתרוקנו, הכול היה רגוע ושליו, ואז, כשעברתי ליד הגן הציבורי שמעתי צעקות וקול הלמות רגלים רצות. חבורה של צעירים רצו בין העצים אחרי בחור אחד, רזה, גמיש וזריז שברח מהם במהירות.
עצרתי את הג'יפ, מקווה בליבי שהוא יצליח לחמוק מרודפיו שנופפו באגרופים וקראו אחריו קללות מכוערות. כשהוא הפנה את פניו לבחון את המרחק בינו לבין רודפיו ראיתי את החיוך על פניו היפות, פני מלאך סגלגלות ושובבות, עטורות תלתלים שחורים, ואז הוא נכשל במפתיע באבן ונפל. הם הסתערו עליו בצעקות והחלו לבעוט בו.
"היי!" צרחתי, "תפסיקו עם זה!" הפניתי את הג'יפ לתוך הגן ודהרתי איתו היישר לעבר חבורת הצעירים, רומס בלי התחשבות את המדשאה שהפרידה בין העצים לכביש.
הם הרימו אלי מבטים מופתעים וכשיצאתי מהג'יפ ורצתי לעברם, מנופף ברובה המיושן שלי ביד אחת ובפנס ביד השנייה, הסתובבו וברחו.
כרעתי ברך לפני הצעיר המתולתל שהתיישב לאיטו, גונח חרש. "אל תזוז." פקדתי עליו, "תן לי לראות אותך." הארתי בפנס את פניו. שריטה על עצם לחי שחומה, מגולפת לתפארה, עיני קטיפה שחורות עמוקות, שפתיים משורטטות בעדינות.
"אתה שוטר?" שאל, מביט בי בחשש.
"לא. מה פתאום, אני מהמשמר האזרחי. מה קרה? מה הם רצו ממך?"
הוא התעלם משאלתי, הרכין את ראשו בין ברכיו, נשם עמוק, כתפיו רועדות.
כרכתי יד סביבו, תמכתי בו ועזרתי לו לקום. "בוא ניקח אותך למיון."
"לא." הוא התנער בבהלה, "לא צריך, בבקשה, לא."
"אבל ילד…"
"אני לא ילד ואני בסדר."
"יורד לך דם ואתה צולע."
"זה שטויות, אני לא צריך בית חולים." הוא הפנה אלי מבט, סוקר אותי במהירות, "אתה יכול לקחת אותי לצומת הצריף?"
"כן, אבל תשמע… איך קוראים לך?"
"אור."
"תשמע אור, הותקפת, חטפת מכות, אני חושב שאתה צריך להיבדק בבית חולים וגם להתלונן במשטרה."
"לא משטרה, לא בית חולים. אני בסדר."
"איפה אתה גר אור?"
"בחיפה."
"איפה?"
"לא חשוב." הוא ניסה להתרחק ממני, נתקף שיעול ונתמך בעץ, משתעל ונאנח, גופו רועד בתוך המעילון שלבש.
"קר לך?"
"כן, קצת. לא נורא."
"בוא נלך מכאן, קר פה."
תמכתי בו בעדינות – גופו הצעיר והגמיש נשען עלי, תלתלי משי מדגדגים את פני – והסעתי אותו לתחנה.
בדרך הוא עצם את עיניו, מנמנם ואולי ישן, אבל כשהגעתי פקח אותו ונדרך כולו. "אמרתי לא משטרה." ניסה לקפוץ מהג'יפ.
"תרגיע." הנחתי יד על ירכו, "זה משמר אזרחי פה, לא משטרה. המשמרת שלי נגמרה, אני חייב להחזיר את הג'יפ. בוא, אני אקח אותך עם האוטו שלי."
ירדנו ושוב היה עלי לתמוך בו כשירד מהג'יפ, והפעם לא היה ספק בכך, הוא נשען עלי מעל ומעבר, ממש התרפק עלי, הודף ירך חמה ושרירית בין ירכי, חש את זקפתי. עינינו נפגשו ואני בלעתי את רוקי. ראשי היה סחרחר, הרגשתי מגורה, לוהט, אשם וחרמן כמו שלא הרגשתי מימי. הוא היה כל כך יפה וכל כך צעיר…
נתתי לו את מפתחות רכבי. "הנה, זו המכונית שלי, הניסן הישנה שם בצד. לך, חכה לי, אני כבר בא."
נכנסתי לתחנה, מקווה למחצה שהוא יברח עם המכונית שלי שלא הייתה שווה יותר מידי בין כה וכה, אבל הוא המתין לי בתוכה, המפתחות בידו, עיניו עצומות וראשו נשען על המסעד.
"אתה פה? חשבתי שתברח עם האוטו."
"אין לי רישיון ואין לי לאן לנסוע."
"רצית להגיע לצומת הצריף, לא?"
"כן, אבל…"
"אז אתה לא גר בחיפה?"
"כן, בערך."
"ואיפה אתה גר בדיוק?"
"בשום מקום."
"איך זה יכול להיות?"
"עובדה." הוא נע בחוסר נוחות על המושב נגע בלחיו השרוטה ונאנח.
"כואב לך?"
"כן." הוא הרים אלי מבט מלא תקווה, "אני יכול… אולי אשתך תסכים שאני…"
"אין לי אישה. אני גרוש, וכן, אתה יכול."
עינינו נפגשו וידו הונחה בהיסוס על ירכי, מחליקה בעדינות לעבר הזקפה שלי שנאבקה ברוכסן מכנסי.
"אתה לא חייב." אמרתי ופי היה יבש פתאום, "אני רק רוצה לעזור."
הוא חייך. "כן, בטח."
"באמת, קיבלת מכות, אין לך לאן ללכת, קר לך, כואב לך, אני רוצה לעזור. אתה לא חייב לעשות כלום אם אתה לא רוצה."
"אבל אתה רוצה."
על זה לא הייתה לי תשובה, הזין שלי דיבר במקומי.
"בוא אלי, תתקלח, תאכל, תנוח, אחר כך נראה, לא בוער כלום."
"בסדר, תודה."

הוא טיפס בזהירות במדרגות לדירתי, בוחן בחשש את חדר המדרגות, את הדלת ואת הכניסה לדירה. היה בהליכותיו משהו חתולי וגמיש שנראה לי סקסי ומושך להפליא.
נתתי לו מגבת נקייה ואמרתי לו להתקלח בזמן שאני אכין ארוחת ערב. "חביתה וטוסטים זה בסדר?"
הוא הנהן, מביט בי בתשומת לב, מנסה לפענח את הבעת פני. "אתה לא רוצה להיכנס איתי, לסבן לי את הגב?"
"לא, אבל אני רוצה שתבדוק את עצמך טוב ותראה אם אתה צריך שיחבשו אותך, ואם אתה מרגיש רע, בחילה או כאבים חזקים תגיד לי מיד."
"אתה רופא?"
"לא, אבל הייתי חובש בצבא."
"אני בסדר, אל תדאג."
"בן כמה אתה אור?"
"כמעט עשרים."
"אתה נראה צעיר יותר."
הוא משך בכתפיו וחמק במהירות למקלחת. הפיתוי להציץ היה גדול, אבל עמדתי בו. הכנתי חביתה, פרסתי לחמניות, הדלקתי את הטוסטר, מכין לו את הארוחה שנהגתי להכין לילדים כשבאו לבקר אצלי.
הוא הגיע בדיוק כשהכל היה מוכן. שערו לח, מסתלסל על מצחו, לבוש בחלוק המגבת שלי, רגליו יחפות.
"קח נעלי בית, אל תלך יחף."
הוא דחף את רגליו בצייתנות לנעלי הבית שהגשתי לו. לא יכולתי שלא להבחין שכפות רגליו עדינות, ארוכות וצרות ואצבעות דקות ויפות.
הוא הבחין במבטי. "אני מוצא חן בעיניך?" חייך בגנדרנות.
"כן, תאכל."
הוא הסתער על האוכל בתאבון, "אתה לא אוכל? למה לא? אתה בדיאטה? אתה לא שמן."
"אני לא אוכל בשעה כל כך מאוחרת, אבל אתה עוד ילד, תאכל."
"אני מעל גיל ההסכמה." הוא מוחה.
"ואני כמעט בן ארבעים."
"אבל עדיין עומד לך." הוא מחייך בשובבות.
"כן." אני מסכים, "עדיין עומד לי."
אחר כך אנחנו במיטה. הוא שוכב לידי ערום, גופו דק ומחוטב, עורו שחום וקטיפתי, חלק לגמרי. הוא נרעד כשאני מחליק על עורו בשפתי. "מה אתה אוהב לעשות?"
"לא יודע. הכול. תראה איזה סימנים עשו לך, למה הם הרביצו לך אור?"
"סתם. לא חשוב. יש לך קונדומים?"
"כן, הנה, אבל אור…"
"אחר כך." הוא כורע לצידי, מעלה במהירות את הקונדום על אברי, מכניס אותו לפיו. ידיו מיומנות וזריזות חולפות על בטני, אשכי ובין פלחי עכוזי, הוא מחייך בסיפוק כשאני נאנק וגומר, מהר מידי לטעמי.
"ומה אתך, מה אתה אוהב?"
"אני בסדר, באמת."
"אתה בטח עייף. כבר אחרי חצות, בוא נישן עכשיו."
"אני יכול לישון אתך? זה בסדר?"
"בטח. בוא הנה." אני מכרבל אותו בזרועותיי.
הוא נאנח בסיפוק, "נעים, מתי אני צריך ללכת מחר?"
"מתי שתרצה אור."
"באמת, גם בצהרים?"
"כן, באמת, גם בצהרים, ולא יקרה כלום אם תישאר גם שבוע שבועיים, יש לי מקום." אני אומר ומחליק על בטנו ומשם גולש לערוותו. שערו כה צפוף, רך ומתולתל, אני מחליק עליו בעונג ואחר כך מגיע אל האבר היפה שלו שצבעו אדום כהה, כמעט סגול וורידים פועמים משתרגים בו. הוא מזדקף בתוך ידי המלטפת, רוטט, חם וקשה. "צריך קונדום." אני נזכר.
"לא, לא צריך, אפשר גם ככה. הוא הודף אותי על בטני, רוכן מעלי, נשכב עלי, מתחכך בי, גופו צעיר, גמיש, חלק, מתהדק אל גופי, שפתיו על כתפי, הזין שלו מתמקם בין פלחי ישבני.
"תן לי להסתובב." אני מבקש, "אני רוצה…"
אבל לא, הוא מתפתל מעלי, גונח, נאנק, גומר ומתגלגל מעלי, שוכב רפוי, מחייך קלות. עד שאני הולך להתנגב וחוזר הוא כבר רדום, גבו מופנה אלי, ראשו חבוי מתחת לכרית.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il