פעימות

24/01/2007

"אני רוצה לנשק אותך."
"לא."
"אולי בכל זאת?"
"לא רוצה."
"למה?"
הוא מושך בכתפיו בתשובה.
אני נאנח בתסכול ומעביר את ידי בשערי.

הוא ממשיך לעמוד, נשען עם גבו על הקיר של הבניין ומביט אל השמיים השחורים ומלאי הכוכבים. בעיניו אפשר לראות את המלנכוליות הגובלת אומללות. אני מביט בחשש לצדדים ואחרי שווידאתי שאף אחד לא רואה אותנו אני מתקרב אליו ומשעין את ראשי כנגד חזהו. הוא גבוה ממני בהרבה ואני יכול לשמוע את פעימות ליבו מאחורי כלוב צלעותיו. הוא מניח את ידו על כתפי ולוחץ אותה קלות, מעניק לי תחושת ביטחון. אני מרים את מבטי אליו ורואה אותו נושך את שפתו התחתונה, סימן לכך שהוא מתלבט נואשות. ועל אף שכבר הוריד את עיניו אליי, הן עדיין ממשיכות לשקף את אור הכוכבים. אני רואה את שפתיו נמתחות באותו החיוך האופייני לו. מין חיוך סלחני ועצוב בו זמנית.
"לפעמים צריך לוותר." הוא אומר. אבל אני לא רוצה להקשיב למילותיו, רק לשמוע את קולו הנעים והמתנגן.
"אני לא רוצה לוותר עליך." אמרתי. ידעתי שאסור לי להחזיק אותו יותר מדי קרוב אליי ושזה יחנוק אותו, אבל לפעמים קשה מדי.

הוא עוטף אותי בחיבוקו החם והנעים, אולי מתוך רחמים ואולי מתוך הבנה. הוא יודע מה החולשות שלי ומשלים איתן. לא הייתי צריך להגיד לו שהוא חשוב לי ושכל יום בלעדיו זה סבל בשבילי. הוא יודע את כל זה בלי שאגיד לו. ואני מצידי, רואה אותו גווע מיום ליום ולא יכול לעשות דבר.
"אולי ניסע מפה? פשוט נברח ולא נגיד לאף אחד לאן." אמרתי ונחרדתי מדבריי. "לא, אל תגיד כלום!" הנחתי את ידי על שפתיו. הוא פתח את פיו ונשק לאצבעותיי, מכניס אותן פנימה. הלחות החמימה של פיו גורמת לי לתחושה נעימה שמתפזרת בכל חלקי גופי. לפתע הרגשתי טיפות על פניי.
"גשם." אני שומע אותו אומר בקול מופתע במקצת. הוא שוב מביט למעלה ותוך כדי כך מצמיד אותי קרוב יותר אליו, מגונן מפני הטיפות הקרות. אחרי מספר דקות הגשם מתחזק ואנחנו, שני גברים, עומדים מחובקים באחת הסמטאות החשוכות של ירושלים ומקשיבים לפעימות הגשם שסביבנו. רטוב לגמרי, אני מרגיש את מדי-הזית שלי נדבקים לעורי.

"אני לא יכול יותר." פורצות המילים מפי ביחד עם בכי שעצרתי כל-כך הרבה זמן בתוכי. הוא לוקח את ראשי בידיו ומכסה את פני בנשיקות קטנות ועדינות. "זה לא הוגן! הפגישות הקצרצרות האלה מדי פעם שמתקיימות במקומות הזויים לא מספיקות לי. אני רוצה להיות איתך. אני רוצה להתעורר כל בוקר ולראות אותך לידי. אני לא יכול בלעדיך!" הרגשתי שההיסטריה שנשמעת בקולי מדאיגה אותו. הוא שוב מצמיד אותי קרוב אליו ומלטף את שערי הרטוב. לאחר זמן מה הבכי שלי נרגע ואני מרגיש שקיבלתי כוחות חדשים. כוחות להמשיך. אף פעם לא הבנתי איך הוא יכול להיות חזק בשביל שנינו, אבל הוא תמיד היה כאן. ותמיד כשהייתי צריך אותו.

הגשם כבר פסק ואנחנו ממשיכים לעמוד ומביטים אחד בשני. הוא מעיף מבט אחד בשעונו ופניו אומרות לי הכול. אני לא רוצה להיפרד ממנו ולכן פונה ללכת בלי להגיד דבר.
"אני אוהב אותך." אני שומע את הלחישה מאחוריי וליבי מחסיר פעימה. אני מסתובב, אבל הוא כבר הולך במעלה הרחוב הרטוב המוביל לרובע המוסלמי.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il