צריך פה קשת – פרק י"ח

07/08/2011

לא יצאתי מהמרפאה אחרי יום ולא אחרי יומיים, ובשישי לא היו לימודים ממילא. האחות הכריחה אותי להישאר במיטה במעונות וליאור הוציאה לפועל.
"החום שלי לא בשמיים. עזבי אותי כבר." רטנתי כשליאור הצמידה אותי למיטה גם בארוחת הצהריים.
"שלושים ושמונה זה אולי לא בשמיים, אבל זה בדרך. תן לדניאל להביא לך אוכל." ליאור התעקשה.
"אבל אני חייב לצאת! את לא שכבת שבוע שלם במרפאה והאטרקציה היחידה שלך זה להתעורר ולראות את דניאל מצייר." אמרתי.
"לדעתי, זאת אטרקציה." ענבל פלטה מהכניסה לחדר.
"חה חה. מה, נשארתם בכלל בבית ספר?" שאלתי בטון כעוס שבמחשבה לאחור הזכיר לי קצת ילד קטן. ליאור הייתה לחוצה מהמצב שלי, די מובן למה ויתרה על החזרה הביתה, אבל מה לענבל ולי, מעבר להצקות קטנות בשיעור מתמטיקה וישיבה על הדשא בהפסקות? הבעתי את המחשבה בקול עם עריכה לגביי מה שחשבתי על ענבל וליאור ענתה 'כי ענבל לא רצתה להשאיר אותי לבד'. "בנות." סיננתי, מנסה לקום שוב מהמיטה.
"בנים." השיבה ליאור ודחפה אותי בכתפי חזרה למיטה, ענבל צחקה. נאנחתי בייאוש ובהיתי בדלת שנסגרה אחרי ענבל. היא ניגשה לליאור וחיבקה אותה. הדלת נפתחה שוב ועומר עמד בפתח, מחייך אליי. ליאור הביטה בו וסיננה משהו שלא שמעתי, זה בטוח לא היה משהו נחמד.
"היי עומר." אמרתי לו.
"בא לשחק כדורסל?" עומר שאל כשהתקרב אליי וצחק בעודו מרים את ידו, נתתי לו כיף וקיללתי אותו בין שיניי, הבנות היו שם.
"הוא נעשה חולה בגלל אחת מההצעות המאוד תורמות שלך." ליאור סיננה בטון ממש לא נעים. אפילו ענבל הייתה קצת בשוק.
"וואו, ליאור. לרוב את לא מגיבה לציניות שלי." עומר נרתע ממנה, מרים את ידיו בכניעה.
"הציניות שלך מתחילה לעבור את הגבול." ליאור אמרה לו ונעצה בו מבט, עומר החזיר מבט ולרגע הרגשתי באחד מהמצבים שפשוט כדאי לשתוק ולא להתערב, ענבל שמרה גם היא על השקט.
"את עדיין לא סולחת לי על אתמול, מה?" עומר הפר לבסוף את השתיקה כשהוא עוד מביט בה.
"לא. זאת הייתה הערה דוחה והזאת שעכשיו… בכלל. אני רוצה לראות אותך מקורקע למיטה ו…" ליאור קטעה את עצמה כשקלטה שהיא בעצם עושה אותו הדבר, היא הביטה בי באשמה על הדריכה על הפצעים.
"לפחות עכשיו לא משעמם." ניסיתי לחייך, משהו עלוב כדי שהמתח יתפוגג. ענבל התחילה לצחוק בהיסוס. "לפחות הציניות שלי מצחיקה." אמרתי לעומר בהקנטה, ליאור נראתה מעט לא נינוחה עם ההערה אבל עליי היא לא יכולה הייתה לכעוס, אני הייתי החולה המסכן. המבט של עומר גרם לי להבין שהוא חושב אותו הדבר. מכאן ענבל מאוד השתדלה לנתב את הכל לשיחה על כלום. זה הרגיש כמו אחת מאספות הדשא שלנו לפני שנה, רק בחדר שלי ושל דניאל.
ומה עם גיא?
גיא די נעלם מהאזור מאז החשד שלו בי ובדניאל. נדמה לי שהוא ביקש לעבור חדר ומפני שעוד לא אישרו לו הוא היה נעלם לישון בחדרים של חברים. על אף שלי כבר לא היה כל כך איכפת משמועות על הסיבה, היה לי רק איכפת מעומר. זה שאני השתניתי וכבר לא היה לי איכפת איך יגיבו אם 'אצא מהארון' לא אמר שהוא מוכן לזה. ברוב השיחה רק הבטתי על עומר או על הדלת, הקשבתי בחצי אוזן וזרקתי הערות כשיכולתי. העברתי את מבטי מעומר לענבל אחרי כמה זמן וקלטתי שהיא קצת סמוקה ומביטה לעבר דלת החדר, הפניתי את מבטי לדלת בידיעה שדניאל שם. הוא בהה בחבורה שסביבי עם שיער מעט פרוע (עד כמה שהשיער החלק לעיצבון שלו יכול היה להיות), ויכול להיות שזה היה אני אבל השפתיים שלו היו קצת אדומות מבדרך כלל, הבגדים שלו היו תלויים עליו ברישול. הוא פנה למיטתו במהירות והיה הכי קרוב למבוכה שחשבתי שאראה בחיי. הוא חיטט בתיק שעל המיטה וכשזה נפל הוא קילל ואז פשוט הרים אותו כשהוא פתוח ויצא, משתדל שהתכולה של התיק לא תיפול, או לפחות שלא יראו מה היא. כולם יצאו מהשוק הכללי והחליפו מבטים.
"מוזר." ליאור סיכמה.
"זה דניאל." ניסיתי לצחוק ולחלץ אותו ממה שלא חשבו. האמת שלא היה לי מושג מה לחשוב בעצמי.
"הוא לרוב נוסע הביתה, לא?" עומר שאל. בוגד.
"כן. אבל גם לו מותר להישאר כאן. גם הוא דואג לעדן." ליאור נחלצה לעזרתי בלי ידיעתה.
"הוא לא בדיוק… כאן." ענבל ציינה.
"בוודאי סתם לא רוצה להפריע." מיהרתי לתרץ.
"להפריע למה?" עומר שאל. שתקתי ומשכתי בכתפיי.
"טוב." עומר אמר, מביט בי בתהייה. רק אז נפל לי האסימון שדניאל אמר לי שהוא אמור להיפגש עם החייל ההוא שראינו באוטובוס.
פניתי להביט פתאום בדלת ואמרתי ללא קול "הוא לא, באמת…"
"עדן?" ליאור שאלה.
"מה?" שאלתי אותה בחיוך הכי תמים שלי, מקווה שתחשוב שסתם בהיתי. ליאור הביטה בי ואחרי סריקה כללית שלי לא אמרה דבר. היא דאגה יותר מידי. אם עומר לא היה שם ואם היא לא הייתה פגועה מההערות שהופנו אליי או מאלה שאמרתי עליה, הייתי צוחק עליה שאני לא האח הקטן שלה. היחס שלה הזכיר סוג כזה של דאגה. והיא לא הגיע לבית שלה ולדאוג לאח שלה, בשבילי.
"אתה לא מפסיק לבהות בדברים." ליאור אמרה ואני חייכתי.
"נכון. עכשיו בליאור." ענבל העירה, אם ליאור לא הייתה שם הייתי בועט אותה מהמיטה שלי. במקום להיות מרושע החלטתי לפייס קצת את העצבנות של ליאור ואמרתי "סתם חשבתי כמה נחמד מצידך להישאר כאן."
"הא?" ליאור הגיבה מיד בהרמת גבה. היא הייתה כזאת בת והייתה חייבת להיות צנועה מידי או תמיד לא להיות בטוחה שהבינה נכון כשדבר טוב הופנה אליה. אם הייתם שואלים אותי – לליאור היה הרבה טוב.
"הבנת אותי נהדר." נעצתי בעיניה מבט עם חיוך והיא חייכה בהתחלה במבוכה שהתחלפה לחיוך המתוק שלה. "תודה שאת דואגת לי."
"וואו, עדן. אתה גם יכול להיות מתוק." ענבל אמרה. הציניות ממש חגגה סביבי.
"וואו, ענבל. נשארת בדיוק אותה מגעילה." השבתי באותו טון.
"בן זונה." ענבל סיננה. עומר הביט בה בפליאה והחל לצחוק.
"זונה, אמא שלי לא. אבל היא מרוויחה מלא מגברים." צחקתי. "העיקר מצאה את הכלומניק הכי גדול בארץ בתור בעל." פניתי לחזור להביט על פניו של עומר שהחזיר לי מבט שלא יכולתי להגדיר. אבל הוא חייך אז חייכתי חזרה. האספה התפזרה אחרי חצי שעה, עומר הלך להביא לי אוכל כשהבין שדניאל לא יעשה את זה ובלעדיו פתאום השתרר שקט. ענבל הייתה היוזמת של העזיבה וכמה דקות אחרי שהיא וליאור הלכו עומר חזר עם שני סנדוויצ'ים ביד אחת ומשהו בקערה שכנראה הייתה מלאה כי הוא הלך בזהירות.
"אין לכם מושג מה רחל עשתה לי כדי להשיג את האוכל הזה." הוא אמר ברגע שנכנס ואפילו לא הסתכל על החדר.
"מה?" שאלתי. הוא סרק לרגע את החדר וקלט שה'אתם' לא בדיוק נמצאים אז המשיך.
"אתה הרי יודע כמה היא שונאת שאנשים בשישי מגיעים לארוחות באיחור כי זה אומר שהיא צריכה להתעכב עם ההכנסה של האוכל למקררים וכאלה…" עומר אמר בעודו מתיישב לצידי על המיטה בזהירות. הוא הביא קורנפלקס, הנהנתי כתשובה. "ידעתי שזה מה שיהיה ברגע שקלטתי שכבר שתיים וחצי ובאמת צוות הניקיון כבר היה שם. אז ישר חשבתי לספר לה עלייך ולשנות קצת גרסאות."
"מה כבר אמרת לה?" שאלתי, יודע שברגע שעומר נכנס לסרטים הוא עושה את זה בצורה משכנעת. הוא לבש מבט מיוסר ושילב את כפות ידיו כמתפלל ופתח במונולוג קורע לב.
"את יודעת, רחל, אני לא יודע אם שמעת, אבל עדן… כן, עדן, ההוא עם השיער השטני. הוא חלה בתחילת השבוע ולא יצא עד היום מהמרפאה וכולנו דאגנו לו אז הלכנו לבקר אותו בחדר במעונות כי סוף סוף נתנו לו להשתחרר והזמן פשוט עבר איתו… לא. אני לא רוצה לאכול עכשיו… אני רק רוצה להביא לו אוכל. הוא לא אכל הרבה השבוע והוא עדיין לא יכול לקום מהמיטה, אני דואג לו."
"אתה מרושע!" אמרתי והוא הגיש לי את הקערה עם הקורנפלקס בחיוך.
"היה קשה פתאום למנוע ממנה להוציא את כל מה שיש במקררים, ניסיתי להסביר לה שאתה עוד אוכל מעט כי יש סיכון שתקיא והיא רק נתנה לי יותר. היא הכינה חמישה סנדוויצ'ים!"
"מה עשית איתם?" הבטתי על השניים בידו.
"מכרתי לשניים מי' שהיא לא הסכימה להכניס." עומר חייך חיוך זדוני.
"תביא לי חצי. הרווחת את הכסף הזה בגללי." אמרתי לו.
"אבל אני הייתי השחקן המהולל." עומר קרץ לי.
"לך להזדיין." קיללתי ואכלתי מהקורנפלקס. עומר נשק ללחיי שהאדימו ברגע. קלטתי פתאום מה אמרתי ואת ההקשר. זה גרם לי להיזכר בדניאל.
"בטוח שאין לך עוד חום?" עומר שאל בחיוך קטן וזדוני.
"תן לי לאכול." רטנתי, נבוך לגמרי.

עומר נותר לשבת לצידי כשמבטו משתנה מעט למשהו ששוב לא יכולתי להגדיר. האמת, רציתי שייקח ממני את הקערה ויעשה משהו לכיוון… לא יודע אם ממש, אבל לפחות ינשק אותי בצורה כזאת, הפשטתי אותו מהחולצה הארוכה שלו בדמיון וליטפתי. רק המחשבה הזו גרמה לי לתחושה מוזרה בבטן התחתונה. קיללתי בלב והמשכתי לאכול בתקווה שעומר לא ישים לב. כאילו משמיים עומר קפץ פתאום ואמר:
"רגע הולך."
"טוב…" השבתי, שוכח לשאול לאן. הוא חייך אליי, עיניו נוצצות מעט ואני תהיתי מה הוא מתכנן. הוא השאיר את הלחמניות העטופות בקפידה לצד מיטתי כשהוא עוד מחייך ופנה לצאת. אני נותרתי עם הקורנפלקס שלי. זאת הייתה ארוחת צהריים. רחל כנראה השתגעה מהמחשבה שאני מקיא וחשבה שדברים קלים מארוחת הבוקר יהיו לי טובים יותר. כבר הרבה זמן שלא נהניתי מאוכל. הקורנפלקס היה כמו איזה משהו שלא אכלתי הרבה זמן והלחמניות גירו לי את התיאבון כשהבטתי בהן. תהיתי מה כבר עומר עושה, הוא הרי יצא רק לפני רגע. המחשבות ההגיוניות האלה הרגיעו אותי קצת. פניתי לחשוב על דניאל. לנסות להבין מה קרה איתו, לעזאזל. שיער פרוע ושפתיים נפוחות ואדומות… דניאל נראה כאילו הוא מתחרמן על החייל הזה כל השבוע הזה. הם על בטוח התנשקו. החלטתי שהפעם הגיע תורי לשבת לו על הנשמה עד שיספר לי מה קרה. עומר חזר כשמבט נלהב והמום על פניו, ידיו מאחורי גבו. היה ברור שהוא מחזיק משהו.
"ראיתי את דניאל. הוא בדיוק קנה משהו בקיוסק. עמד לידו חייל. זה חבר שלו מהפנימייה הקודמת או משהו?" הוא שאל.
"או… לי." פלטתי, מנסה לראות מה הוא מחזיק מאחורי גבו. צדקתי, החייל ההוא באמת הגיע.
"נו, עדן. גלה לי. אין לי אינטרס להפיץ עליו שמועות, זה רק ממש מעניין אותי." עומר ביקש, עוד עומד כדי שלא אראה מה יש לו מאחורי הגב.
"אני לא יודע. כשנסעתי אליו פגשנו את החייל הזה. אני לא יודע מי הוא." זה היה חצי שקר. לא רציתי לבגוד בדניאל אבל עומר היה כל כך מקסים עם המבט הזה שלו.
"נראה לך שהם…?" הוא שאל אותי. האדמתי. משכתי בכתפיי ועומר התקרב אליי בחיוך וחשף מה החביא מאחורי גבו. שוקו. ידעתי שאני נראה כאילו הביא לי כרגע אוצר. חיוכו של עומר גדל ובעודו רוכן כדי לשים את השוקו בידי הוא נישק אותי. חזי פרפר והרגשתי מעט מטופש עם התחושה החמימה הזאת ברגע מגע השפתיים. הבטנו זה בזה לרגע ואז עצמתי את עיניי כשהוא התיישב לצידי על המיטה ונצמד אליי קצת. פתחתי בהיסוס את פי ותהיתי אם ירצה להתנשק עם לשון. סגרתי כשהוא לא הגיב והוא בדיוק פתח וחשתי ברטיבות לשונו על שפתיי. נעניתי מיד, מטה את ראשי הצידה כדי לאפשר לו גישה יותר טובה. ריחו וטעמו מילאו אותי, איזה סיפוק… ייצבתי את קערת הקורנפלקס על ירכי ושיחקתי בלשונו, תוהה אם אני עושה את זה טוב. הוא החזיר. התנתקנו באיטיות ואני פקחתי את עיניי וחייכתי אליו בביישנות.

"בתיאבון." לחש לי.
"אני רוצה עוד קינוח." אמרתי לו.
"שוקו לא מס…" עומר התגונן מיד ואז קלט והשלים בכל זאת בגיחוך. "…פיק?"
ניסיתי לחשוב על משהו מתחכם לומר ולא עלה לי אז רק העליתי את חיוכי ואמרתי: "לא." נשקתי לשפתיו קצרות ולאחר החלפת מבטים קצרה חזרתי לאכול. עומר רכן ולקח את אחד הסנדוויצ'ים.
"וואו. עדן. פעם הבאה אני חולה מת." הוא אמר לאחר התרחבות עיניו כשראה את תכולת הלחמנייה.
"עם כמות הנשיקות האלה כשעוד יש לי חום, מי יודע." צחקתי איתו. סיימתי את הקורנפלקס, ציפיתי שעומר ידפוק איזה חיוך כשיראה את זה אבל הוא שמר על אדישות בעודו ממשיך לאכול בעונג את הלחמנייה. אהבתי את זה, הדאגה הבלתי פוסקת ודחיפת האף הזאת של כולם גרמה לי עוד יותר לא לרצות לעשות מה שציפו.

"החייל הזה…" עומר החל להגיד ואני הרמתי אליו את עיניי בעודי רוכן לקחת את הלחמניה, עומר ראה את התנועה ומיהר לרכון ולהגיש לי אותה. לא הגבתי, קיוויתי שישכח מה רצה לומר. "הוא הביט על דניאל מוזר. כאילו, משהו כמו הבנות מ-י"א." עומר אמר כשאני הורדתי מהסנדוויץ' השמן את המפית.
"מה נראה לך?" שאלתי כאילו בחוסר עניין.
"שהם כאילו… דניאל לא נראה רציני לגביו ממש אז הם על בטוח…" עומר נתקע כל הזמן.
"מזדיינים?" פלטתי. במצב רגיל לא הייתי משתמש במילה הזאת אבל עומר הוציא את זה ממני, מה הייתה הבעיה שלו להגיד אפילו 'עושים את זה'. עומר הגיב בשוק מסוים ופלט באיחור:
"כן. משהו בכיוון."

סוף השבוע עבר עם היעלמות של דניאל, תהיתי כל פעם שהופיע לאן הלך כי הוא דאג לא לאפשר לי לשאול כלום. עומר קפץ לכל איזכור של סקס או השורש ז-י-נ (המורה שלי ללשון לא הייתה גאה בי) ואני ניסיתי להבין מה לעזאזל עובר עליו ולא הצלחתי. לא הייתה לו בעיה להריץ בדיחות גסות ליד החברים שלו לפניי, מה הבעיה שלו עכשיו? עזבתי אותו מזה והשתדלתי להשאיר את הנשיקות שלנו בתחום שליטה מסוים. לא רציתי שילחץ לי שוב ולהרגיש מתוסכל שוב מהכחשת ההומואיות המוזרה שלו. ניסיתי כמה פעמים לצאת מהחדר וויתרתי ברגע שהגעתי למדרגות. הלכתי איזה פעם לחדר של עומר, ובשבת בעזרתו של עומר הגעתי רק לארוחת הצהריים והערב. רחל יצאה מהמטבח ולא הפסיקה לדאוג לי, היא אפילו נידבה איזה מישהו מ-י' שימלא לנו את קנקן המים.
"איזה מלך, עדן." נמרוד אמר לי ברגע שהקנקן הונח גם בארוחת הערב.
"איזה פראייר." אלדד יצא מרושע במקומי כשהבטנו על התלמיד המבויש שהלך משם.
"עומר, מה אתה שותק?" נמרוד בעט בו מתחת לשולחן ועומר שבהה למולו הרים את מבטו לרגע אליו ואפילו לא השתמש בתירוץ של 'סתם'. הבנים החליפו מבטים ואז הביטו בי בשאלה, כאילו שאני יודע מה עובר עליו כי איתי הוא היה בזמן האחרון. משכתי בכתפיי בתגובה ואז החלטתי לנסות לראות אם עומר יגיב לי. שלחתי את ידי והנחתי אותה על זו המאוגרפת של עומר ושאלתי:
"עומר?" הוא קפץ ומשך את ידו אליו כאילו הייתי נחש.
"פססס." פלטתי בחיוך אבל הבטתי בעומר שהחזיר לי מבט בהבעה שונה לגמרי. לא האמנתי שאנחנו חוזרים למצב הזה. הבנים צחקו. אלדד התאמץ לא לצחוק וההבעה שלו הצחיקה אותי, הוא נראה כאילו דחפו לו לימון לפה, או אולי גז צחוק. נמרוד אחז בבטנו כשהוא צוחק בגלוי, שמיל דפק על השולחן בצחוק מוגזם.
"איך קפצת!" שמיל קרא וחיקה את עומר, הבעה מטופשת על פניו. נמרוד ואלדד צחקו בתגובה. עומר לא הגיב לזה והביט בי, מבטם של הבנים פנה לפתע לדלת הכניסה. פשוט ידעתי שזה דניאל, גל הלחשושים הזה מסביבי היה חייב להיות בגללו. הבטתי אחורנית ולא האמנתי. היה לו אומץ להיכנס לשם עם החייל ההוא. הוא ניגש ישירות אליי, הבנים הפסיקו להתלחשש כשהחייל נשרך אחריו.
חייכתי אליו ואמרתי: "שלום."
הוא החזיר חיוך קטן ושלח את ידו קדימה. "אני נדב." אמר.
"עדן, חבר טוב של דניאל." אמרתי והפניתי את מבטי לנער המדובר בעודי לוחץ את ידו.
נדב חייך ואמר: "כן, הוא הזכיר אותך מתישהו."
"אלו עומר…" דניאל החל להציג, והחייל, למורת רוחי, הביט בו בעניין. "…נמרוד, אלדד ו…" דניאל אפילו לא טרח להסתיר שהוא לא זוכר את שמיל, נחנקתי מהמים שלי מצחוק.
"שמיל, שמואל ולעזאזל עם ההורים המיושנים שלי!" שמיל הציג את עצמו כשהחייל הרים גבה לשמע הכינוי. "עדן, סתום." שאר השולחן פרץ בצחוק. הבטתי בדניאל ונדב. היה מוזר לי לקלוט שדניאל גבוה ממנו… היו לו עיניים ירוקות-כחולות ושיער בהיר קצוץ. כמובן שרזה וקצת שרירי. הוא היה יפה, אבל לא הטעם שלי, עומר ואני החלפנו מבטים בזמן שהשולחן נרגע לאט לאט.
"מה אתה עושה בצבא?" נמרוד שאל את נדב.
"בנח"ל." החייל השיב, הבטתי על הכומתה הירוקה שלו.
"מגניב." שמיל אמר. ידעתי ששמיל בטוח שהוא בקרבי. הייתי בטוח שהוא לא. אולי בגלל שידעתי שאם הייתי צריך להיות בבסיס עם בנים שאני אמור להתקלח איתם, לאכול איתם, לישון איתם ובעיקר להתקלח איתם ולהיות איתם בעצם… כל הזמן, הייתי משתגע. בניגוד למסקנות של המון שיחות שהבנים בכיתה עשו בנימת הצבא והומואים אני לא מגיב לכל בן שאני רואה. כמו בן רגיל בעצם יש לי העדפות, אנשים שמושכים אותי פחות או יותר אבל זה משתנה בקשר לממש לראות אותם עירומים. כלומר… נדמה לי. אני יודע שאהיה נבוך ממש. אני יודע שאת דניאל ועומר ראיתי עירומים (בערך, במקרה של עומר) אבל שניהם היו יפים בעיניי. עדיין לא ראיתי בן שלא נמשכתי אליו עירום אז לא יכולתי להגיד בוודאות שלא אגיב. הבנים המשיכו להתייחס לנדב כמו איזה צעצוע חדש, חוץ מעומר שנראה שקוע והצטרף רק מידי פעם ואני ניסיתי לחשוב איך אני מדבר עם איתו.
"בנים באמת חושבים כל הזמן על סקס." ענבל הגיעה עם ליאור והתפרצה לשיחה, היא התיישבה ממול לנדב ודניאל בהפגנת אומץ. רגע, אין מצב שדניאל ונדב הודו במה שהלך ביניהם. אז זה אמר שדניאל דיבר על בנות ואני פספסתי את זה?!

אחרי מה שנראה לי כמו שעות אחר כך עומר עזר לי להיסחב אל החדר שלי ושל דניאל ביחד עם דניאל ונדב.
זה תסכל אותי קצת כי זה אמר שאני אצטרך לעכב את השיחה עם עומר עוד יותר ופחדתי שכבר לא נמצא את הזמן. לפתע, כאילו משהו מלמעלה או שבעצם זה היה דניאל ותשומת הלב שלו, שמעו את תחינותיי ודניאל רק הניח את התיק שלו על המיטה וניגש עם נדב לדלת.
"לא נשארים?" עומר שאל.
"נדב צריך לנסוע כבר." דניאל אמר ואני התיישבתי על המיטה (או יותר נזרקתי עליה) בעוד עומר נותר לעמוד.
"צריכים להיפרד?" שאלתי ועיקמתי את פי במן הזדהות על הביאוס. נדב הנהן והביט על דניאל.
"קחו את הזמן." אמרתי בחביבות אבל רגע לפני שפנו לצאת נעצתי את מבטי בדניאל, הוא החזיר מבט והניד בראשו מטה. חייכתי לעצמי כשדניאל יצא אחרי נדב. הלחץ החל להבנות בחזי כי לא ידעתי איך בכלל להתחיל את השיחה עם עומר אבל התנחמתי במחשבה שזה פשוט יקרה כי לא יכולתי לברוח עכשיו.
"עדן?" עומר דיבר ראשון ואני פניתי להביט בו מיד.
"חשוב לי שתדע שזה לא כמו… הפעמים הקודמות. קפצתי כי הייתי שקוע במחשבות ו…" עומר קטע את עצמו ורטן. "ועל מי אני עובד? הייתי שקוע במחשבות מאז השיחה האחרונה שלנו."
"היו הרבה מהם." השבתי וסימנתי לו לשבת לצידי.
"השיחה על דניאל ונדב. שאמרת לי אז לגביהם ומה הם עושים. אולי. זה…" הסומק הקל בלחייו של עומר כמעט ולא נראה על צבע עורו. "זה גרם לי לחשוב עלינו." הפעם היה תורי להרגיש מבויש, לא היה לי ממש איך לבדוק אם גם אני מסמיק. מי לא היה מתחיל לראות תמונה בהקשר לזה אם היו אומרים לו את זה? לא העזתי אפילו לקדם עניינים ולבקש ממנו שימשיך. עומר התיישב לצידי לבסוף ואמר: "פחדתי שאם הזכרת את זה אתה… כאילו, רוצה את זה. ולא ידעתי מה אני מרגיש לגביי זה. זה קצת הפחיד אותי." הערכתי את עומר כל כך על הכנות שלו.
"זה לא שאם זה הוזכר אני מצפה ש…" קטעתי את עצמי כשנזכרתי מה בעצם העלה לעומר את כל זה.
"שתזיין אותי?" עומר השלים במבוכה וחיוך קטן, פתאום קולט מה פלט ואז מתכווץ קצת. "כלומר. שאני… המ… כן." חייכתי ואז צחקקתי. עומר נשך את שפתו התחתונה לרגע ואז התקרב אליי וללא מילה נישק אותי קלות. יכולתי להתמכר לתחושה החמימה בחזה שהציפה אותי עכשיו. החנקתי ממבוכה איזה קול של עונג שעלה בגרוני ופשוט חייכתי לעומר חזרה כשהוא התנתק ממני.
נשענתי על חזהו ולחשתי: "אם דניאל ונדב באמת עושים את זה, זה לא שאני מצפה לזה ממך. הם שונים. ואנחנו מאוד שונים. אני יודע שאתה עוד מתרגל לרעיון של להיות… איתי. וזה גם לא כזה לחוץ לי."
"בנים לא אמורים כל הזמן לחשוב על סקס?" עומר הביט עליי בחיוך, ואז נזכרתי בשיחה בחדר האוכל וצחקתי.
"לא אמרתי שאני לא." משכתי בכתפיי ובשניות לפני שעומר הגיב נלחמתי עם עצמי אם היה נכון להגיד את זה.
והתגובה שלו, באופן בלתי צפוי, הייתה עוד נשיקה – רק הפעם עם לשון. למה הוא עושה לי את זה כשאנחנו מדברים על סקס ואני בכזה לחץ? אזור בטני התחתונה ומטה הגיבו בצורה מיידית. הוא לא יכול להאשים אותי אם איאנח עכשיו לתוך הנשיקה והוא במקרה ישמע, נכון? התיישרתי יותר כדי לתת לו גישה יותר טובה ובעודי מחזיר משחק בלשון הרחקתי את מפשעתי ממנו כדי שלא ירגיש ושחררתי רק אנחה קטנה. עומר כרך את ידיו סביב מותניי ולרגע נלחצתי שיצמיד אותי אליו. הייתי מסוחרר מהחום והנשיקה וההתרגשות ו…הוא הפיל אותי עליו בעוד הוא נשען אחורה על המיטה שלי. גנחתי בעונג והפתעה כשמפשעתי נצמדה למשהו קשה. ההבנה חלחלה לכל איבר בגוף שלי. התנתקתי בלי לשים לב מהנשיקה עם עומר והקול יצא ברור וחזק משפתיי. גניחה.
נלחצתי לרגע ואז הרגשתי שכל הפנים שלי מתחממות ולא בגלל החום שעוד היה לי. לא העזתי להביט בעיניו של עומר. נשכתי את שפתי התחתונה עם מודעות גדולה מידי לעצמי, ללב הפועם, לנשימות שנדמו לי קצובות וחזקות יותר. ואז ידיו של עומר עלו במעלה גבי והוא הצמיד אותי אליו לעוד נשיקה. זה יצר חיכוך בין איברנו ושלח גל צמרמורת לאורך עמוד השדרה שלי ומפשעתי. התנשמתי לתוך הנשיקה וניסיתי לזכור איך לעזאזל נושמים דרך האף כי לא הצלחתי. למה רק אני מביך את עצמי ומוציא קולות מוזרים מהפה? עומר התנתק ממני קצת ואני ניסיתי לנשום בשקט כי הבכתי את עצמי מספיק.
"עומר, מה אתה עושה?" לחשתי, מתנשם.
"לא יודע." עומר ענה בצורה כל כך מתוקה וחזר לנשק אותי בתשוקה. נצמדתי אליו בגלל הנשיקה בלי לשים לב, גל מחודש של דם, פעימות לב מהירות וכל מיני תגובות אחרות הציף אותי ופתאום עומר היה זה שגנח. הקול הזה מילא את אוזניי. עמוק, רך וישר לתוך לשפתיי. החלטתי להפסיק לחשוב איך אני מנשק ופשוט הגבתי ביותר תשוקה, נצמדתי אליו יותר. אף פעם לא הרגשתי כזה עונג ולא הייתי בטוח מה לעשות איתו. ידעתי שאני מת לשמוע את עומר נאנח או גונח שוב אז פעלתי לפני שחשבתי והזזתי את אגני. הודיתי לאלוהים שלבשתי היום טרנינג ובוקסר, נראה שהגבתי לתנועה הזאת הרבה יותר מעומר. החנקתי עוד אנחה אבל היא עדיין נפלטה משפתיי. עומר קישת את גבו תחתיי וגנח. לא האמנתי שזה קורה… ניסיתי לזכור כל תו בפנים שלו כשגנח וכל תחושה.
"עומר…" לחשתי וחיבקתי אותו. הוא חיזק את אחיזתו בי וגרם לשנינו להתהפך ופתאום אני הייתי תחתיו והוא זז מעליי. חזרנו להתנשק. נדמה לי שגם הוא היה נבוך ממה שהרגיש וממה שנפלט משפתיו אבל לא ידע איך להפסיק. קצת רוק נזל משפתיי כשזזתי גם אני תחתיו והמשכתי לנשק אותו ולגנוח. חשבתי את שמו כי רציתי להגיד אותו כל כך, לגנוח ולהיאנח אותו ולזוז כמו מטורף. לפחות לזוז כמו מטורף יכולתי. קישתנו את גבינו, אגננו, זזנו מעלה מטה, במעגלים במן טירוף לא מוסבר. כבר לא יכולתי לעמוד בקצב הזה ולנשק אותו אז התנתקתי וקברתי את פניי בכתפו. ריחו מילא אותי, קצת זיעה. התחלתי להתנשם כשהרגשתי קרוב. עומר מצידו נשם נשימות עמוקות ומדודות, נאנח קצת. הקול שלו מילא את אוזניי והרטיבות מילאה את מכנסיי כשנצמדתי אליו חזק וגנחתי בקול. עומר נראה תוהה כשהביט בעיניי, ידעתי שהוא לא בטוח אם גמרתי, הובכתי שוב מהמחשבות האלה אז חזרתי לקבור את ראשי בכתפו ולזוז בשבילו. התחושה הזאת של איברו של עומר כנגדי גרמה לי באמת באמת לחשוב איך זה יהיה לעשות איתו סקס. הרגשתי שהוא גדול יותר משלי והמחשבות על איך יראה בדיוק הציפו אותי. רעדתי ועל אף שהרגשתי נבוך מזה לגמרי ידי נשלחה בין גופינו וליטפתי מעט את בטנו התחתונה רק כדי לראות איך יגיב. הוא נעצר לרגע, לוקח נשימה עמוקה ורועדת. נשכתי את שפתיי כשתפסתי באיברו בידי עם המכנסיים של עומר. הוא גנח בקול ובניסיון לעצור את זה קבר את פניו בכרית שלי. חשתי בחזהו כנגד שלי כשנשם, בפעימות ליבו, שמעתי את הנשימות שלנו חזק באוזניי.
"עדן…" עומר לחש ואני בלעתי את רוקי, ממשיך לאחוז בזין שלו דרך מכנסיו. לא היה לי מושג אם הוא אומר את זה כי רצה שאמשיך או לא. רציתי להזיז את ידי ופחדתי. עומר נשען על ידיו והרחיק מעט את אגנו משלי. הוא לקח נשימה עמוקה ואני לחצתי בהיסוס. "המ…" עומר פלט מן קול חנוק. לקחתי נשימה עמוקה והזזתי את ידי, מודע לפתע כמה זה לא היה נוח. עומר עבר להישען על ברכיו כשגופי ביניהן, חשתי ברעד בגופו. לקחתי עוד נשימה כשהתחלתי ללחוץ, לעסות ולהזיז קצת את ידי מעלה-מטה. עומר נאנח לאוזני והבל הפה החם על עורי גרם לי לרעוד. החלטתי להתעלם מחוסר הנוחות וכשעומר חזר לנשק אותי הזזתי את ידי בניסיון לחקות את איך שאני אהבתי את זה. זה היה כל כך שונה לעשות את זה למישהו אחר מאשר לעצמי. עומר נשם ונאנח לנשיקה, ניסיתי לזכור מתי, ניסיתי לנחש מה יגרום לו לעונג. המכנסיים הפריעו לי ומידי פעם העליתי את ידי וליטפתי את קו המכנס בניסיון לראות איך הוא מגיב לזה. לבסוף פשוט החלקתי את ידי לתוך מכנסיו ועומר התנתק משפתיי והתנשם. הוא גנח ברגע שידי נגעה בחום הזה בתחתוניו. תפסתי בו ביתר קלות עכשיו והתנשמתי יחד עם עומר. חשתי ברטיבות קלה וידעתי שהוא קרוב. ניסיתי להפסיק לחשוב, להתעלם מהשרירים שהחלו להתעצבן על התנועה המוזרה שגרמתי לידי, להזיז את ידי חזק ומהר. עומר חזר מידי פעם לנשק אותי, נאנח, גנח ונראה ממש כאילו לא ידע מה לעשות עם עצמו. היה נחמד שלא הייתי היחידי שחש מבוכה. היה נחמד ממש לדעת את זה. סובבתי את האגודל על הקצה וחשתי ברטיבות, עומר גנח. עיסתי חזק ומהר ועומר נצמד לגופי כל כך חזק וקול מלא עונג יצא מבין שפתיו, הפנים המדהימות שלו היו מלאות עונג. חשבתי שאני עוד אגמור יחד איתו. לא גמרתי איתו אבל הוא גמר. שיערו דגדג אותי כשקירב את פניו לכתפי וגנח קרוב לאוזני.

אוי אלוהים.

הסטתי את מבטי לצד כדי להביט בו כשהעברתי את ידי בלחיצה חזקה לאורך כל איברו, סוחט ממנו הכול. הוא עצם את עיניו ופיו נפתח. הקול העמוק הזה מעומק הגרון שלו לא היה יכול להיקרא בשם מסוים, אבל זה היה מדהים. הוצאתי את ידי באיטיות ממכנסיו והוא נרעד קצת, בהה מולו בהלם קל ומבוכה ואז נשכב מעליי. חיבקתי אותו כשזז מעט לצד במבוכה וירד ממני. לא הבטנו זה בזה לכמה שניות עד שהעזתי להרים את מבטי אליו כדי לגלות שהוא בדיוק מחזיר מבט. חייכנו זה לזה במבוכה. זה היה מוזר וזה היה מדהים וזה היה כל כך הרבה דברים והרגשתי צורך להגיד משהו לגביי זה אבל לא ידעתי מה. אז לא אמרתי וחזרתי לקבור את פניי בחזהו.
"עדן?" עומר שאל לבסוף. השתיקה לא ממש הפריעה לי עד עכשיו, רק המבוכה. הרמתי את מבטי אליו וכשגיליתי שפנינו קרובים זה לזה חייכתי. עומר צחקק ואז נישק אותי.
התחבקנו בשתיקה והעזתי למלמל: "אני דביק. רוצה לחזור לכאן אחרי שנתקלח?"
"כדי שדניאל יפריע לנו שוב?" עומר צחק והפעם אני נישקתי אותו.
"הוא לא יפריע." השבתי עם חיוך עקום, נראה שעומר הבין.
"אני אחכה שתצא. אין חוק שאומר שאסור לי להתקלח במקלחת של חדרים אחרים." עומר השיב וחשתי הקלה. לא יודע למה… הרגשתי יותר בנוח שישאר כאן.
"לא. סתם חשבתי שיהיה לך יותר נוח ככה…" מלמלתי בשקט וכשראיתי שחיוכו של עומר גדל קטעתי את זה ואמרתי, "וממתי לך איכפת מחוקים יותר מידי?" התנשקנו ופתאום היה לי קשה לצאת מהחיבוק החם הזה והליטוף הנעים על גבי.
"קדימה, לפני שאני תופס לך את המקלחת." עומר התנתק ממני ולחש לי. החיוך לא זז משפתיי גם כשהזדחלתי מחיבוקו של עומר, קמתי מהמיטה והלכתי במעט חוסר נוחות למקלחת. התקלחתי במים קרים, חושב על מה שקרה הרגע בחיוך דבילי והתרגשות. נרגעתי לאט ולאחר שהסתבנתי במהירות ושטפתי את הכול ויצאתי במגבת. הייתי מודע לזה שעומר מסתכל עליי מהמיטה. תהיתי מה הוא חושב כשפתחתי את הארון. הוצאתי בוקסר ולבשתי אותו במהירות ובמבוכה כשהמגבת עוד סביב מותניי. הבטתי על עומר אבל הוא הסיט את מבטו.
"לך כבר להתקלח." אמרתי לו ותליתי את המגבת על דלת הארון. הוא חזר להביט בי וצחק.
"לא חשבתי על זה, אבל אין לי ממש מה ללבוש." עומר אמר.
"מה הבעיה במגבת?" שאלתי בחיוך נבזי כשעומר קם מהמיטה שלי.
"כמובן שאתה תאהב את זה." עומר ניגש אליי ונישק אותי.
"מממ… אני אביא לך טרנינג של דניאל." אמרתי כשהתנתקתי ממנו.
"הוא לא ישחט אותי?" עומר שאל בגבה מורמת ואני הלכתי לקצה שלו בחדר.
"אם צריך לשחוט הוא, יפנה אליי כי הוא יידע בדיוק למי הייתה החוצפה לקחת." השבתי בקלילות ותפסתי במכנס הראשון שראיתי בארון. האחרון בערימה. צבע שחור. הם היו קצת עבים. זרקתי את המכנסיים לעומר והוא פרס אותם מולו. "מספיק טוב?" שאלתי. הוא הנהן ופנה למקלחת. נשכבתי על מיטתי והרגשתי הרבה יותר טוב. שמעתי את זרם המים מהמקלחת ועצמתי את עיניי. התעוררתי לשקיעת המזרון לצידי ורק אז קלטתי שנרדמתי. היה חשוך סביבי וזיהיתי את ריחו של עומר. אהבתי את הריח שלו אחרי מקלחת… הוא נשכב לצידי. ליבי החסיר פעימה כשעצרתי את נשימתי. הוא חיבק את גופי ואני חיפשתי את עיניו. עיניו החומות התנוצצו והוא חייך אלי.
"נרדמת." לחש לי.
"אתה נשאר כאן?" שאלתי והתמוגגתי כשנשק לשפתיי ברכות.
"כן." השיב אחרי שתיקה קצרה. חיבקתי אותו והתחפרתי בגופו ובשמיכה כשכיסה את שנינו. לא שהייתה אפשרות אחרת בה יכולנו לישון זה לצד זה. זאת הייתה מיטת יחיד.
"לילה טוב." אמרתי בנמנום גמור.
"אני אוהב אותך, לילה טוב." עומר השיב. הוא ליטף את גבי ואני לקחתי לי את השניות לפני ההירדמות בלחשוב על המילים המתוקות האלה.

בבוקר קמתי לריח שלו, לחמימות שלו ורטנתי בשקט כי לא רציתי להתעורר. הראש שלי הסתחרר ומיהרתי לקבור אותו במה שזה לא היה בגוף של עומר. נדמה לי שבחזה שלו. הוא זז פתאום בעוד אני משתדל לנשום רגיל ולעצום את עיניי. לא רציתי להתעורר… היה לי נעים מידי. אבל משהו בי עיקצץ ברצון לנשיקה. חשתי בידו עוברת ללחיי, מלטפת ומסיטה קצוות שיער ממצחי שלא ממש הפריעה לי עד עכשיו.
"הוא חם." שמעתי אותו ממלמל בלחש. שפתיו רפרפו על עור מצחי ולא יכולתי יותר ונצמדתי אליו. צמרמורת של קור חלפה בי.
"לעזאזל." עומר רטן.
"משהו קרה?" שמעתי את קולו של דניאל, נשמע שהוא כבר ער כמה זמן. אם עומר היה מעיר אותו הוא היה פוצח בסדרת קללות.
"כלום." עומר הסתובב והשאיר אותי עם הקור המחורבן הזה. רציתי לרטון ולהצמיד אותו אליי חזרה אבל לא העזתי.
"הוא רועד." עומר מלמל ובזמן שידיו אספו את גופי שוב תהיתי אם הוא צודק. כן… כנראה שרעדתי.
"יש לו חום?" דניאל שאל.
"אני לא מבין את זה, דניאל. הוא היה בסדר יותר אתמול." עומר סינן והתאמצתי לפקוח את עיניי. לא היו לי מליון עומר מול הפרצוף אבל הוא בהחלט לא נראה ממוקד במיוחד. שמעתי רחש סדינים ואחרי כמה שניות גם דניאל רכן מעליי וראיתי את ידו הבהירה מעל לפניי. זה הרגיש מוזר… כאילו שהיד של דניאל שהונחה על מצחי כבדה יותר מבדרך כלל.
"Fuck! God damn it!" רטנתי כי הקריאות מלאות העצבים של דניאל גרמו לי לכאב ראש והרגשתי כאילו המוח שלי הוא עיסה צורמת. "מה לא בסדר איתך? חתיכת חרא חולה!" לא הבנתי מה קורה, לעזאזל, ידעתי שיש לי חום ואולי רעדתי. זה הרגיש כאילו אני יודע מה קורה סביבי אבל לא מעבד עד הסוף. מה היה כזה מזעזע?
"דניאל, סתום!" עומר קטע אותו.
"סתום אתה! אני הולך לקרוא לאחות." דניאל רטן, פותח את הארון בתנופה וכמעט מוציא את הדלת ממקומה. הוא הוציא חולצה, הכניס את רגליו לנעליו ומיהר לצאת.
"עומר…" זה יצא כלחישה, הייתי צריך לנחש. עומר ליטף את פני בשאלה. "מה… קורה?"
"החום שלך חזר. זה בוודאי יהיה בסדר עם קצת כדורים. תנסה לחזור לישון."

הוא טעה.
החום שלי היה 40.7 כשבדקו אותי ורק עלה. מצאתי את עצמי הוזה, מעיף מעליי שמיכות ואנשים מפחד לא ברור. הכדורים לא עזרו ובלילה האחות ויתרה ומצאתי את עצמי מובהל לאמבולנס על אלונקה וכל הדרמה באמצע הלילה בלי שאף אחד ידע.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il