קוראים לו ג'וני – פרק ב' ואחרון

25/05/2017

חלום מוזר

"הם מגיעים." לחש פרדי משמאלי.

"תתכוננו." פקדתי גם אני בלחישה.

שמעתי את פרדי ותומאס דורכים את קשתותיהם ממקום מחבואם.

שלפתי את חרבי המושחרת והתקדמתי בזחילה לנקודת זינוק טובה ליד השביל.

צבעתי אותה מבעוד מועד על מנת שלא תנצנץ מקרן שמש ותחשוף את מיקומינו. חרבי הייתה ידועה לשמצה במחוז וסיפורים רבים נקשרו אודותיה, רובם ככולם שקריים.

החרב לא הייתה מכושפת כפי שסיפרו בכפרים ולא מצאתי אותה במערת סתרים של אנשי אופל ומכשפים. היא הייתה שייכת לאיש צבא לשעבר שקניתיה ממנו. הוספתי לה תוספות מכניות אחדות והשחזתיה כפי שלמדתי אצל הנפח בנערותי.

ככל הנראה שילוב של צבעה השחור, צורתה המשונה והעדויות החלקיות אודותיה גרמו לכפריים לטעון שהיא בלתי מנוצחת.

מבחינתי הדבר היה מצוין לעסקים. שיירות שלמות נפלו לידנו ללא התנגדות. מרגע שראו אותי ואת חרבי, נטשו את סחורתם ונסו על חייהם במהירות האפשרית. זה היה די מיותר ברוב הפעמים.

לא פגענו בחפים מפשע. מרגע שנכנעו לקחנו את כספם ושחררנו אותם לחופשי. אין לנו עניין במעשי הרג לשם הרג.

בדרך כלל עסקנו במעשי ביזה קטנים, בפשיטות מצומצמות.

הפעם נשכרנו למשימה מיוחדת. בתו יפת התואר של סר קרלוס קואיג'י הנכבד נחטפה מביתה באישון ליל. החשדות נפלו מיד על הדוכס פרדינו, שהיה ידוע בנטיותיו הסוטות והסדיסטיות.

סר קרלוס המסכן פנה למלך ולשירותי המשטרה אולם שום צעד לא יינקט כנגד הדוכס המושמץ ללא ראיות ממשיות, ויש אומרים שהמלך עיכב את ההליכים במכוון, משום שהיה זקוק לתמיכתו של הדוכס בדיכוי מרד האצילים שעמד לפרוץ.

סר קרלוס המיואש שכר אותנו כמוצא אחרון. תמורת שלושה שקי זהב עלינו לחלצה מידי שוביה לפני שתגיע לטירתו של הדוכס, אחרת יהיה מאוחר מידי.

מזה יומיים אנו אורבים בדממה בשביל הזה לחייליו של הדוכס, ניזונים מעשבי היער ומחיות קטנות. לפי מידע מודיעיני מהימן השיירה צריכה להכיל כרכרה וכמה פרשי ליווי. עד חמישה לוחמים אמר לי המודיע, מן המעולים שבחייליו של הדוכס.

שאון צהלות הסוסים הלך וגבר ונקישת פרסותיהם נשמעה בבירור. לפתע נגלה הפרש הראשון. המודיע לא הגזים, הוא היה חמוש מכף רגל ועד ראש. אחריו היה עוד פרש, חמוש בחרב מהודרת ושריון מוזהב, כנראה המפקד.

ולבסוף הופיעה הכרכרה. על הכרכרה ישבו נהג ושני שומרים. הנהג ואחד השומרים ישבו מקדימה ושומר אחד במאסף.

הנהג היה חמוש בחרב קטנה, השומרים היו חמושים בחנית ובפגיון.

"עכשיו!" צעקתי.

שני חצים שרקו באוויר. אחד פגע בצווארו של המפקד והאחר פילח את חזהו של הנהג.

פגיעות מדויקות. "זה מארב!" צעק הפרש הראשון.

זינקתי ממקום מחבואי והפרש הראשון דהר לעברי והניף את חניתו, נכון להצליף בי איתה.

צללתי ימינה בתנועה מהירה וחמקתי מהמכה הקטלנית. נעצתי את חרבי בגופו של הסוס ופרץ דם עז פרץ משם. הסוס התמוטט על רוכבו.

הוא באמת היה לוחם מעולה, תוך שניות הוא הדף את הסוס מעליו, נעמד על רגליו ושלף את חרבו הכבדה.

שמעתי מאחוריי את לוחמי נאבקים בשומרים הנותרים. הוא היה מיומן, ומפני שלא רצה למעוד עם שריונו הכבד על השביל עתיר האבנים והענפים הוא עמד וחיכה שאתקוף אותו.

נטלתי אבן והשלכתי לעברו. היא פגעה בקסדתו בקול נקישה. "תיכנע ולא יאונה לך כל רע." אמרתי.

"לעולם לא!" הוא נהם. אביר טיפש.

ידיתי בו אבן נוספת. אני לא נלחם עם ערכים כמו האבירים הספרדים המלוקקים. אני נלחם כדי לנצח. "הפסק זאת מוג לב! הסתער לעברי!" הוא קרא בכעס. הטחתי בו אבן שלישית.

הוא איבד את העשתונות ורץ לעברי, זעמו גובר על שיקול דעתו.

הוא החליק על הסלעים המשומנים שהכנו מבעוד מועד. מיהרתי לעברו בעודו שוכב על הרצפה והצמדתי את חרבי לגרונו.

"מי שלח אתכם?" הוא לא ענה וניסה לירוק על פניי.

"כרצונך." אמרתי וניקבתי את גרונו.

תומאס ופרדי המשיכו להילחם עם השומרים. מסתבר שהיה עוד אחד בתוך המרכבה.

הצטרפתי לקרב.

השומרים היו הרבה פחות מיומנים מן הפרשים וכעבור שלוש דקות הקרב תם בניצחון מוחץ.

"בלי שבויים!" קראתי והם עשו כדבריי, משספים את גרונם של הפצועים.

דלת המרכבה הייתה נעולה.

"אל חשש סניוריטה, אנחנו נחלץ אותך מיד!" אמרתי בטון רגוע ובוטח. נטלתי גרזן מתומאס ובמיומנות שברתי את המנעול. הוא יצא מהמרכבה ונשימתי נעתקה. זה היה ג'וני שלי!

זה ג'וני שלי, לבוש בבגדים הדורים ומתוחים בקפידה, , נוהג כבן אצולה ומקפיד על גינונים אוויליים. הוא הביט ישירות לתוך עיניי. "אני אסיר תודה לך אביר אצילי." אמר בחינניות כשהגיש לי את ממחטתו הרקומה כאות תודה.

קדתי לפניו, "זוהי חובתי העליונה."

"הסר את הקסדה והנח לי לראות את פניך מושיעי."

אני מסיר את קסדתי.

הוא מתקרב אליי, פניו במרחק של סנטימטרים אחדים ממני. אני מריח את ריח הבושם המלכותי שבו השתמש, את הבל פיו המתקתק, את ניחוח שערותיו הממכר.

"ואיך אוכל לגמול לך אביר יקר?" הוא שואל בחיוך שובב, ואז הוא מצמיד את פניו לפניי. שפתיו הרכות נושקות אט אט לשפתיי. הנשיקה מתלהטת ונהפכת למחול של תשוקה ויצרים.

ערפול חושים, לא רואה כלום, לא שומע כלום.

אני בגן עדן. "אני חב לך את חיי." הוא לוחש באוזניי, "מעתה, אנחנו יחד. דבר לא יפריד ביננו."

אוי ג'וני.

ואז לפתע הכול נהיה קודר, זרועות שחורות אוחזות בו. קורעות אותו בפראות מידי.

"ג'וני! ג'וני!" אני קורא בבעתה.

"עזור לי! הצילו!" קריאתו נשמעת מרוחקת, דהויה.

"ג'וני! החזק מעמד! אני בא!" אני נאבק במפלצת השחורה, אולם הדבר השחור אוחז גם בי ומשאיר אותי נטוע על מקומי.

"אני לא יכול! זה חזק ממני!" הוא משתתק, הבעת פניו המיוסרת אומרת הכול.

"ג'וני! לא!" הוא נבלע בתוך הגוש האפל.

***

"ירון, קום כבר. אתה תאחר לבית ספר." פאק! יכולתי להציל אותו. יכולתי להיות אתו עכשיו.

בבית ספר ג'וני עובר ליד מקום מושבי, הוא משתהה כמה שניות לידי. אולי הוא רוצה להגיד משהו?

לא! הוא ממשיך ללכת.

שומר על החוק הסודי. לא מדברים אחד עם השני.

ואני רוצה לשאול אותו אם הוא בסדר, ואיך הוא נמלט מהמפלצת, ואיפה ההבטחה שלו שנחיה ביחד לנצח נצחים?

אבל אני יודע שג'וני של הבית ספר עדיין לא יודע שהצלתי אותו. אני צריך לחכות ללילה הבא, רק אז אוכל לדבר שוב עם ג'וני שלי.

***

"גבירותיי ורבותיי, אני גאה לפתוח את התערוכה הגדולה ביותר בפריז." אמר הגבר המשופם והשמנמן בטקסיות והנוכחים מחאו כפיים.

"פייר, אתה מוכן?" שאלתי את העוזר הגוץ שלי, שהיה נרגש בדיוק כמוני.

הסרת לוט היא תמיד אירוע מרגש. אולם הסרת הלוט הזו לא הייתה עוד סתם טקס חשיפה גנרי.

לא.

הפעם זה משהו מיוחד. חמש שנים אני עובד על הציור, כל תקוותיי ושאיפותיי התנקזו אליו. אם הוא ייכשל אאלץ לבנות את עצמי מאפס או לנטוש את עולם האומנות לצמיתות.

העלויות היו עצומות , החלפתי מכחולים ומברשות עשרות פעמים, הצבעים האיכותיים ביותר התחלפו מידי יום, השמנים זוקקו כל כמה שעות. הקנבס גם הוא היה הוצאה יקרה מאוד.

הציור היה פורץ דרך. שילוב של זרמים אומנותיים שונים. מצד אחד סגנון קוביסטי , סוריאליסטי, מצד שני היה עשוי משמונה שכבות של צבע ללא משחקי אור וצל. מה שהפך אותו לציור מזרם שטרם נראה כמותו בעולם האומנות.

חששתי מאוד מדעתם של המבקרים. הם אלו שייקבעו הלכה למעשה את שוויו של הציור ובהתאם לכך גם את ערכי כאומן.

הנוכחים סיירו בין המוצגים. "מתי טקס החשיפה?" שאל אותי אדון אחד.

"בקרוב, בקרוב מאוד." מלמלתי בהיסח הדעת.

"אני מאוד מצפה לציור שלך. שמעתי כה רבות אודותיו." אמרה לי אישה מבוגרת וחביבה.

"תודה רבה מדאם." חייכתי בגנדרנות, מחכה להכרזה על החשיפה.

לבסוף זה הגיע. "רבותיי הנכבדים," עלה שוב הבחור השמנמן לדוכן הנואמים, "הרשו לי להזמינכם לאירוע המרכזי של הערב. במשך חמש שנים עבד אומן הצמרת המלכותי ז'אק אנטואנט על ציור מיוחד במינו. בעוד רגעים ספורים אנחנו נציגו הערב לראשונה."

קהל רב התאסף סביב הציור העטוף. כולם נראים לי אותו דבר, שכפול אחד של השני.

הגברים לובשים את אותם חליפות מהודרות, אותם עניבות פפיון אופייניות, הם אפילו אוחזים באופן זהה את כוסות השמפניה שלהם.

הגברות לובשות את אותן שמלות ערב, אותן עגילים ותכשיטים, אותה תסרוקת, אותן בדיחות ממוחזרות ואותו צחוק מזויף.

"הרגע הגיע אדוני." לוחש פייר.

אני שואף אוויר מלוא ראותי ועוטה חזות בוטחת. הלב הולם בפראות. "רבותיי," אני אומר ומשתדל שקולי יהיה יציב ככל האפשר. כל העיניים מופנות אליי כעת, "אני גאה להציג בפניכם לראשונה את היצירה הגדולה ביותר שלי. יצירה שהעולם טרם ראה כמותה," זהו. אין דרך חזרה. זה קורה עכשיו. הלב שלי דופק כמו שלא דפק מעולם. "קבלו בבקשה את,"

אני ממתין כמחצית השנייה ואז מסיר בבת אחת את הלוט. "אפוקליפסה!"

דממה באולם.

אפילו המלצרים והנגנים לוטשים עיניים בציור.

אף אחד לא אומר מילה.

זיעה קרה נוטפת מפניי ומגופי.

הלב הפסיק לדפוק. נשימתי נעצרת.

הם אוהבים את יצירתי או לא?

"וואו!" אומרת מישהי והלב שלי חוזר לפעום כסדרו. הנשימות מתחדשות.

בבת אחת וכבמטה קסם הנוכחים החלו למחוא כפיים בהתלהבות אדירה. "זה מדהים!" קורא מישהו.

"מצוין!" קורא מישהו אחר.

"זה למכירה?" שואלת גברת אחת.

הנוכחים מקיפים אותי ואת הציור, מרעיפים עליו ועליי מחמאות אינספור. אני מתמוגג מנחת וגאווה.

זה הצליח. המשימה הושלמה.

התעניינו גם במחירו. סירבתי לנקוב במחיר, אמרתי שהוא לא למכירה. זה הכלל בעולם הציורים, לעולם לא נוקבים מחיר, תמיד מוכרים במכירה פומבית מספר ימים אחרי החשיפה.

"מה זאת אומרת לא למכירה?" שאל אדון עב כרס, לבוש בבגדים מהודרים מאוד ומלווה בגברת צעירה ונחמדה.

"ערכו של הציור לא יסולא בפז." השיב פייר.

"שטויות. לכל דבר יש מחיר. נכון יקירתי?" הוא ניסה כנראה להרשים את בת לווייתו.

"בוודאי יקירי." היא חייכה במתיקות וחשפה טור שיניים צחורות.

"מה שבעלי מתכוון להגיד זה שוודאי יש לציור איזשהו ערך מספרי?" פנתה אליי אשתו ישירות.

"אני מודה לכם מקרב לב על המחמאות אולם בשלב זה אינני יודע בכמה והאם אמכור אותו." השבתי בדיפלומטיות.

"מה לגבי עשרים מיליון פרנקים?" זרק האדון.

"מ… מ… מה?" גמגמתי בהפתעה.

"שמעת אותי, האם עדיין לא תמכור את הציור?"

"אהה, אני צריך לחשוב על כך." עניתי. מנסה להרוויח זמן מחשבה לפני מתן תשובה.

הזוג הסתלק מהמקום וגבר רזה ומזוקן נעמד לידי.

"טוב עשית." הוא אמר, "במכירה פומבית הסכום יכול להאמיר לכפול מכך."

"האין אתה מפריז בערכו?" שאלתי בענווה.

"כלל וכלל לא, הציור הוא פורץ דרך בקנה מידה עולמי."

"אני מודה לך מקרב לב מסיה…."

"דוראנד."

"פסקל כריסטין דה דוראנד?", שאלתי בתמיהה. האיש היה מבקר אומנות מהשורה הראשונה. הביקורות שלו התפרסמו בכתבי העת הנחשבים והיוקרתיים ביותר בתחום.

"זה אני." הוא חייך.

"תענוג לפגוש אותך." לחצתי את ידו בחמימות.

"גם אותך. סקרתי רבות מיצירותיך. אפוקליפסה הפתיעה אותי במידה יוצאת דופן. הציור הוא פשוט יצירת מופת. אני משוכנע שגם שאר המבקרים סבורים כך. "

הודיתי לו והוא המשיך לדרכו. הערב עבר מצוין. היצירה התקבלה בהתלהבות רבה.

המנחה הודיע כי כעת הגיע שלב הריקודים. ירדנו קומה אחת לעבר אולם מפואר ומבריק.

לפתע ראיתי את ג'וני, הוא עמד כשגבו מופנה אליי ושוחח עם כמה גבירות צעירות.

ידעתי שג'וני יבוא. הרי הוא הבטיח לי שיבוא, הבטיח שלא ניפרד לעולם.

"מדמואזל, את נהנית מהערב?" אמרתי כשהנגנים החלו לנגן.

הוא נפנה לעברי ושלח אליי את חיוכו הכובש, "ובכן, מי זה אם לא אחר מאשר ז'אק אנטואנט, גדול ציירי פריז?"

"אפשר להזמין אותך לריקוד מדמואזל?"

"רצוי." הוא אמר וניצוץ חושני חלף בעיניו.

המוזיקה עטפה אותנו, ג'וני רקד נפלא. זה היה ריקוד איטי, הוא הניח את ראשו על כתפי, נותן לי לקחת פיקוד ולהוביל את הריקוד.

הוא כורך ידיו סביב צווארי, גורם לי להישיר אליו מבט. אני מביט עמוק עמוק בתוך עיניו הכחולות והמהפנטות. "אתה יכול לצייר אותי?" הוא לוחש באזני.

"ודאי."

"ואותנו?" הוא נצמד אליי. אני מרגיש כל אבר ואבר בגופו.

אנחנו גוף אחד, נשמה אחת. עטופים בתשוקה ואהבה. סוף סוף אנחנו שוב יחד. אנחנו מתנשקים, השפתיים שלנו נדבקות זו לזו. אף אחד לא יפריד ביננו יותר.

נשמעת צעקה ומישהו דוחף אותי בחוזקה.

אני משתטח על הרצפה, קריאות תדהמה רבות נשמעות בחדר.

"איך אתה מעז?", זה היה מסיה דוראנד, פרצופו אדום והוא רותח מזעם. "להתחיל ככה עם אישה נשואה!" צרח בחימה.

"לא ידעתי שהיא נשואה." ואיך יכולתי לדעת? הייתכן שג'וני שלי, ג'וני החופשי, האלמותי, הפקיד עצמו בידיו של אדם זר? כלא עצמו בחזקתו של אחר?

לא ייתכן.

ג'וני כרת איתי ברית דמים, ג'וני הוא חלק ממני.

"אתה פגעת בי מסיה אנטואנט, אני קורא אותך לדו קרב!", קולו הדהד בחדר. הנוכחים פלטו קריאות תדהמה בשנית.

"לא! אל תעשו זאת!", קורא ג'וני.

בתגובה סטר מסיה דוראנד על לחיו של ג'וני שלי, "בלמי את פיך פרוצה!"

"מנוול!" אני מסנן ומזנק לעברו, אף אחד לא יפגע בג'וני שלי.

פייר עוצר אותי, "אל תעשה זאת אדוני."

"הוכח את גבריותך והילחם בי, מוג לב נאלח!"

"אני מסכים." אני אומר וקריאות תדהמה נשמעות בשלישית.

"עד המוות אם כך." הוא אומר.

***

אני מתבוסס בדמי, נשימותיי כבדות, גופי משוסע.

מסיה דוראנד כבר הלך מזמן.

ג'וני עומד לצדי. "ירון…. ירון שלי." דמעותיו זולגות. אני רוצה להרגיע אותו שהכול יהיה בסדר, אנחנו שוב נהיה ביחד, אבל קולי לא נשמע לי. שום הגה לא יוצא מפי, רק נשימות מחורחרות, קטועות. "ירון, בבקשה התעורר. בבקשה." הוא מתייפח.

דמותו הולכת ומטשטשת לנגד עיניי. קר לי, כל כך קר. "ירון, אל תלך, בבקשה. אני… אני אוהב אותך." הוא לוחש והאפלה אופפת אותי, מסתירה את דמותו מעיניי.

טרררררררים.

שעון מעורר מעצבן.

יש היום בגרות.

לפני הבגרות ג'וני ניגש אליי.

"אין לי עט." הוא אומר בפשטות, מעט בחוצפה.

והיצור קטן בתוכי צורח, "אל תביא למזדיין הזה כלום. רק כשהוא צריך אותך הוא נזכר בך."

אבל הלב משתיק את היצור ומורה למוח למסור לו עט.

אני שולף עט מהקלמר ומושיט לו בדממה.

"ואם ייגמר לי הדיו בעט? אני צריך עוד אחד." הוא אומר בעזות מצח.

היצור הקטן צורח שוב, מתרה בי לבל אעז לתת לו עט נוסף.

אני מוציא עט נוסף ומגיש לו. הוא הולך משם ללא אומר ודברים.

הבגרות התחילה.

זו הייתה בגרות קשה. השאלון הכי קשה זה עשור, אני שוקע בטופס שלפניי.

מקץ שעתיים ג'וני ניגש לבוחן שעמד סמוך למקום מושבי, "סיימתי ת'מבחן אבל אני רוצה לצלם את הטופס." הוא אומר ואוזניי נדרכות.

"אהמ… אני לא יודע אם זה אפשרי."

האם הבוחן המבוגר והמזוקן ייפול בקסמיו של ג'וני, האם יתהפנט מעיניו התכולות ומפניו הילדותיות, המלאכיות?

ג'וני שולח אליו חיוך ממגנט, "פשוט עניתי תשובות ממש יפות ואני רוצה לשמור אותן."

הבוחן לא מניד עפעף, "אי אפשר לעשות דבר כזה"

"פליז, נו לא יקרא שום דבר." הוא מנסה ללהטט בקסמיו בשנית, הרוח פורעת בשערו הבלונדיני. קולו נשמע מגרה מתמיד. אך לשווא.

"אי אפשר." עונה הבוחן.

"אוףף!" הוא מתעצבן.

אני ממקד את עיניי בטופס מולי, נזהר שלא יראה שאני מקדיש לו תשומת לב מיוחדת, שלא יבחין באוזניי הכרויות לכל בדל התרחשות.

אני שומע קול חבטה לידי, העטים שהשאלתי לו זרוקים על השולחן בו ישבתי, ג'וני נעלם.

***

"מי זה ירון?" קראה החיילת השמנה.

"אני." אני קם וניגש לעברה.

"תכין תעודת זהות בבקשה." היא אומרת בקול עייף ועצבני, "תכף היא יוצאת."

ואז היא יוצאת. ואני מבין שזאת לא היא, זה הוא. זה ג'וני שלי בתוך מדי החאקי, זה ג'וני שלי עם שרוך ההדרכה והכומתה בכותפת.

"ירון?" הוא שואל בחיוך.

איך אפשר להתרכז מול החיוך הזה?

"כן." אני אומר ומחייך גם אני.

למה הוא מחייך אליי כל כך יפה? "אפשר לראות תעודת זהות?" הוא שואל ואני מיד מגיש לו אותה.

הוא מביט בה רגע קט, "איזו תמונה יפה". הוא מחמיא לי.

ליבי עולץ בקרבי. המלשב"ים האחרים מביטים בקנאה.

"ניכנס?" הוא מציע בחביבות.

אנחנו נכנסים לחדר הראיונות. הוא שואל שאלות ואני משיב בפירוט ובהרחבה, מתבל את דבריי בבדיחות שנונות. הוא מצחקק מתשובותיי ומחמיא לי ללא הרף על חוש ההומור החריף שלי. למה הוא מצחקק כל כך הרבה? יכול להיות שמצאתי חן בעיניו?

טוב, זה די ברור. אני מלש"ב מיוחד. לא כמו כל הטמבלים שמחכים בחוץ. אולי אני אציע לו לצאת איתי אחרי הריאיון? לפי הצחקוקים נראה לי שיש לי סיכוי טוב איתו.

השיחה זורמת חלק. לאחר שעה ומחצה שחלפו ביעף, הוא הכריז שהפגישה הסתיימה.

"טוב, אנחנו סיימנו." הוא אומר, והקול שלו כבר פחות חינני ויותר יבשושי ועייף.

מה סיימנו? כל כך מהר?

"קח את הפתק הזה ותגיש אותו לקב"ן, דלת שניה מימין. אה, ותקרא לדוד מרציאנו שייכנס אליי, בסדר?" החביבות נעלמה מקולו.

"אהמ…. ג'וני?"

"כן, תוכל לעשות את זה מהר בבקשה?"

"ג'וני, רציתי לשאול אם אולי… יש איזה סיכוי ש…" אני מתחיל לגמגם קלות מחשש, "אני ואתה… אולי.. אהמ…"

"כן?" סבלנותו פוקעת.

"אני אשמח מאוד להזמין אותך לדי,.."

הוא קוטע אותי, "תזכיר לי את השם שוב." הוא מבקש.

מה? איך אחרי כל כך הרבה זמן של ראיון הוא אפילו לא זוכר את השם שלי? "ירון."

"תראה ירון, זה לא קביל לצאת עם המאבחנות." הוא עונה בקרירות.

"טוב… להתראות ג'וני." אני מסתיר את העצב שמתחיל לחלחל לתוך ליבי ומגייס את החיוך הטוב ביותר שלי.

"בי." הוא עונה ולא טורח אפילו להביט בי. אני עומד לצאת מהחדר.

"תזכור ללכת לקב"ן ולקרוא למרציאנו, בסדר?" הוא קורא מאחורי גבי.

אני נעמד מאחורי הדלת הסגורה. "איך היה?" אני שומע קול עבה מעבר לדלת.

"היה סיוט… היצור פשוט התאהב בי… חשב שהתאהבתי בו… הם נהיים יותר פתטיים ממחזור למחזור." זה הקול של ג'וני.

"כמה תתני לו?"

"אם זה היה תלוי בי הייתי פוסלת מיד, אבל אני לא יכולה אז שלחתי אותו לקב"ן."

ליבי מתנפץ לרסיסים.

אני מתמלא חמה שפוכה ופותח את הדלת בפראות.

ג'וני וקצין מבוגר ועב כרס מביטים בי בהפתעה. "מלש"ב, תחזור למקומך ויקראו לך! אנחנו בשיחה פרטית!" הקצין מרעים עליי בקולו.

אני מתעלם ממנו ופונה לג'וני. "ג'וני…  אני… אני אהבתי אותך." קולי רועד. "תמיד אהבתי… מהרגע הראשון שראיתי אותך." קולי מתחיל להתקשח. "אבל אתה, אתה שיחקת בי, הונית אותי!" הזעם מתגבר.

"תראה דוד," הוא מנסה להרגיע אותי למרות שניכר שהוא מפחד.

"זה ירון! זה ירון! אפילו את שמי אתה לא יודע." אני צועק בזעם.

פתאום אני מבין. מבין כמה אני זניח עבורו וכמה הוא יקר עבורי. יותר מידי יקר. אסור שאחר יקבל אותו. הוא רק שלי, ואם לא שלי, אז לא של אף אחד.

אני רץ לעברו, הוא לוחץ על לחצן סתרים בשולחן הכתיבה לפניו, אזעקה נשמעת. אני מתנפל עליו ,ידיי מתלפפות סביב צווארו הקצין מזנק עליי ומנסה להדוף אותי מג'וני.

ג'וני משתנק, פניו מאדימות ומכחילות, הדלת נפתחת וחיילים חמושים רצים לעברינו.

חושך.

מישהו דורך נשק, נשמעת ירייה, אני מרגיש מכה חזקה בראש.

"לשכת גיוס." מכריז הקול הממוחשב באוטובוס ואני מתעורר בבהלה.

הראש נחבט בחלון.

איזה חלום מוזר זה היה.

***

"דוד?" קוראת החיילת השמנה.

אני אמור להיות לפני דוד, זה מה שהיה בחלום.

בחור גדול ממדים ועב בשר שנראה קצת מאיים מזדקף, "כן?"

"תכף אתה נכנס. תכין תעודת זהות."

אני כבר יודע מה יקרה, ג'וני אמור לצאת עכשיו. ואז יוצאת בחורה יפת תואר מחדר המאבחנות. "דוד? אפשר לראות תעודת זהות." היא שואלת במתיקות מבחילה.

הוא מגיש לה את התעודה. "וואו, איזו תמונה יפה!" היא מחייכת מאוזן לאוזן.

הבחור התרכך מיד. "תודה." אמר בשקט, לא מבין מדוע היא נוהגת בו בחביבות כזו, בטוח ששפר עליו מזלו.

"בבקשה," היא מצחקקת, "נתחיל?"

והם נבלעים עמוק בחדר המאבחנות המסתורי.

אז אולי עכשיו ג'וני יבוא?

ואז יוצאת בחורה נוספת. גם היא טובת מראה ומטופחת מאוד. "ירון?" היא שואלת.

זאת המראיינת שלי? לא ג'וני?

אני מגיש לה את תעודת הזהות שלי לפני שהספיקה לבקש. נכנסנו לחדר, בהתחלה ניסתה עוד לצחקק ולחייך, מהר מאוד הפסיקה את המניפולציות.

אותן השאלות מהחלום. הפעם כבר ידעתי מה להגיד, הפעם לא ג'וני ישב מולי, אלא סתם בחורה צעירה שעברה קורס מזורז ב"קריאת אנשים."

כעבור חמש דקות הריאיון הסתיים. קיבלתי ציון מקסימלי.

***

"מה השעה?" – הוא שואל. שיקנה שעון, מה הוא רוצה ממני?

אני עונה.

"מה השעה?" הוא לא התרכז בתשובתי הקודמת.

"עניתי לך." אני אמר בקול חד.

"לא שמעתי."

"לא בעיה שלי."

אני לא אדם רע. רק לא רוצה להיפגע שוב.

אני מנתק קשר עם ג'וני. ממילא הקשר הרופף הזה לא נתן לי כלום מלבד כאב לב וציפיות שווא.  לא רוצה לראות אותו יותר.

***

שעת לילה מאוחרת. חזרתי מהגימנסיה אחרי עוד יום מפרך, נושא על גבי תיק מלא ספרים ומחברות. פעם נהגתי לחזור ברכבת, אולם כבר לא מסיעים בה יהודים בשעות האלו, אז אני נאלץ לחזור ברגל. אני חייב למהר על מנת לסיים להכין את כל שיעורי הבית שגרטל הטילה עלינו. משום מה, אני תמיד מקבל אצלה ציונים נמוכים, לא משנה כמה אני טורח ומשקיע. כשהעבודות שלי יותר מידי מושקעות היא פוסלת אותן על חשש העתקה.

אני חותך דרך קיצור דרך פינתי, שוכח לרגע ממה שקרה לי בפעם הקודמת, או יותר נכון כמעט קרה.

"יהודון מסריח!" אני שומע צעקה מאחורי ומתחיל לרוץ. זה כבר קרה לי בפעם הקודמת, הם בדרך כלל לא רודפים אחריך, אין להם כוח.

אני רץ במהירות, עד שאני מגיע לרחוב שומם וחשוך, אפשר לחזור כבר. זה בטח היה מישהו מחבורתו של יוהן, חבורת נערים המטילה את חתתם על פני השכונה כולה – יהודים ולא יהודים.

הם מתגודדים יחדיו בלילות, כמה נערים עזובים שנשרו מכל מסגרת אפשרית. לולא השמועות על מעשי הזוועה שעוללו עוד היית מסוגל לחשוב כי הם ילדים טובים. איש אינו יודע מה הם עושים שם בלילות, איש גם אינו מעז לבדוק. אף פעם לא ראיתי אותם, כל המידע עליהם מגיע משמועות.

התחלתי ללכת חזרה לרחוב הראשי. אני הולך והולך עד שלפתע אני מבין שאיבדתי את הדרך. שמות הרחובות נראים כה מנוכרים, הבתים השחורים הפכו להיות כל כך מאיימים.

"בוא לפה יהודון!"

שיט.

אני זורק את התיק הכבד ופותח בספרינט מהיר לכיוון סמטה חשוכה ולא מוכרת. מאחוריי נשמעים רחשי טפיפות רגליים קלות.

שלושה דמויות גדולות מתקרבות במהירות. אני מגביר את המהירות ונראה שהצלחתי להגדיל את הפער.

לפתע אני נעצר, מולי קיר רחב. אין לאן לברוח.

אחד מהם מתנפל עליי, אני נופל לרצפה.

הוא רוכן מעליי. "סוף סוף תפסתי אותך יהודון!" הוא מחייך חיוך שטני.

"יוהן, בוא לפה!  תראה מה צדתי."

"עבודה יפה פרידריך, עבודה יפה." אומר יוהן בנחת ומתקרב אלינו. אבל זה בכלל לא יוהן, זה ג'וני שלי!

למה הוא לובש את המדים החומים האלו? למה את זרועו מעטר בד אדום עם צלב קרס במרכזו? לאיפה נעלמה העדינות והתמימות שלו?

"רצנו והתאמצנו כדי ללכוד אותך יהודון. עכשיו מגיע לנו ליהנות מהטרף שצדנו." הם מחייכים ואז מתנפלים עליי בעודי שוכב.

פרידריך תופס את ידי הימנית והבחור השני את ידי השמאלית. אני מנסה להתנגד, הם הרבה יותר חזקים. שלושה נערים גרמנים תמירים וחסונים מול יהודי צנום אחד.

ג'וני שולח את ידו לאזור חלציי, ומתחיל להתיר את חגורתי. אני מנסה להתפתל, ג'וני שולח אגרוף חזק לראשי, "אל תזוז עכבר יהודי! תן לעיט הנאצי להראות לך את עליונותו." ראייתי מתערפלת. מישהו אוחז בחוזקה באשכיי, "אם תמשיך לזוז נתלוש לך אותן."

הם ממשיכים להפשיט אותי. הורידו את המכנסיים, מפשילים את התחתונים.

"תפסיקו, די!"

"שתוק! יהודון!" מישהו סטר על לחיי, ואז עוד פעם.

"תוריד ממנו את כל הבגדים. לא מגיע ליהודונים ללבוש בגדים של ארים טהורים."

חבריו מפשיטים אותי גם מאפודת בית הספר.

אני כבול בידיהם של שני הנאצים, שוכב על הרצפה חסר אונים, גופי מגולה, עירום מול ג'וני.

הבושה אוכלת אותי. הם מסובבים אותי על בטני ומחזיקים בי בחוזקה.

אני מבין מה הם זוממים לעשות ומתחנן על נפשי. "בבקשה לא!" אבל הם רק לועגים לתחינותיי.

ג'וני נשכב מעליי, "באמת חשבת שתוכל לברוח ממני?" הוא לוחש באוזני.

"לאאאא! ג'וני!"

בום.

איברו נכנס בי בעוצמה אדירה, באכזריות, מבתק את פי הטבעת, קורע איברים פנימיים, חודר לתוככי גופי. הדמעות מכסות את פניי, צרחות ותחנונים נפלטים מפי, אבל הרחוב שומם, וגם אם אי אילו דיירים שמעו את זעקתי, הרי שבחרו להתעלם ולקוות שהרעש יסתיים במהרה והם יוכלו לחזור לחייהם השלווים.

הוא מכסה את פי בכף ידו. אני נחנק.

ראייתי מתערפלת בשנית. אני רואה רק חושך אבל מרגיש מה עושים לי.

הוא נכנס ויוצא, נכנס ויוצא. אני רוצה לזעוק, אבל לא יכול, רק הנשמה זועקת ומתנגדת. אבל הוא ממשיך וממשיך. ולנשמה התשושה כבר אין כוח להתנגד ולזעוק, אז היא פשוט משלימה עם המצב. אני נהיה אפאטי. שיעשו מה שהם רוצים. אני לא באמת שם.

הוא מסיים את זממו ואני מרגיש נוזל סמיך ודביק על פניי.

משום מה אני מנסה לרוץ, אולי חושב שאצליח לברוח, אבל אני לא רואה כלום.

"אתה לא יכול להתחמק ממני."

אני מרגיש מכה בצלעות ונופל לרצפה, "לא סיימנו אתך יהודון." אני קם וחוטף עוד בעיטה, הפעם בפנים.

הפנים מתמלאות דם. אין תקווה, אני נשאר שכוב ונותן להם לעשות בי כחפצם.

שיגעו, שיחדרו, שיחבטו.

אני לא באמת שם.

הכרית מלאה דמעות, גופי מזיע וראשי סחרר.

מה לעזאזל זה היה?

אני הולך לבית ספר. אני לא רוצה לראות את ג'וני היום. אני צריך קצת לחשוב.

הוא עובר לידי. תעבור, תמשיך ללכת, אל תפנה אליי. הוא מבחין בי ומתקדם לעברי.

הוא נעמד במרחק קטן ממני ומניח את ידו על כתפי. מה הוא עושה?

"כשאני הייתי במלחמה… זה היה במלחמת העולם השנייה… בגטו…" הוא חיקה את מבטאם המבוגר והגלותי של ניצולי השואה.

מגעו צרב בבשרי, המבטא החזיר אותי ללילה הסיוטי אמש. ניסיתי להרחיק את מגעו ממני. חומת הקרח התרוממה ביני לבינו אולם לא נראה שהוא מבחין בה… או אולי ניסה נואשות לנתץ את החומה בהתעלמות ממנה. הוא המשיך בהגיגיו, בטוח לחלוטין בכישרונו הבלתי מעורער. "איך זה היה?" הוא שאל וציפה למשוב חיובי הולם על החיקוי שלו.

השתהיתי בתגובתי.

"איך זה היה? נוווו איך זה היה? קדימה תגיד!" הוא דרש תשובה נחרצות.

"אהמ… זה היה…" התפתלתי. מה הוא רוצה ממני?

"נוווו…" הוא לחץ באופן מוגזם למדי.

"זה היה די טוב."

"כמה הייתה נותן לזה מאחד עד מאה?" הוא שאל.

חשבתי רגע קט.

"שבעים." אמרתי והרחקתי את ידו מגופי. טפחתי באחווה סטרייטית מדומה על שכמו והלכתי משם הביתה.

*

הלכתי לתחנת האוטובוס שלי. יש ליד בית הספר שלי כמה תחנות אוטובוס.

האוטובוס שלי עובר בתחנה קטנה וצדדית שמשקיפה אל התחנה הגדולה שבה ג'וני מחכה.

בעודי מתקרב לתחנה שלי שמעתי צעקות מכיוון התחנה של ג'וני, הבטתי מיד לאחור וראיתי כעשרה תלמידים שרצו במהירות לאחד האוטובוסים בתחנה.

"תגיד לנהג שיעצור!"

"חייבים להספיק אותו!" הם צעקו אחד לשני.

כל התלמידים הספיקו להיכנס לאוטובוס. כולם חוץ מאחד. ג'וני היה אחרון התלמידים והאוטובוס הפליג לדרכו כשג'וני לא עליו.

הוא נראה מותש מהריצה, מתוסכל מפספוס האוטובוס ומאוד מעוצבן.

ואז לפתע ג'וני העדין והענוג עשה מעשה שהפתיע אותי.

המראה סתר את האינטואיציה ואת כל מה שחשבתי עליו.

רגלו העדינה, היפה, החלקה, הארוכה, התרוממה ביציבות אקרובטית מרשימה, למרות מכנסי הג'ינס שלבש, ובתנועה חדה ומהירה, שלחה בעיטה גבוהה לעבר עמוד מתכת דומם וחף מפשע. נעליו החדשות והמבריקות פגעו בחוזקה בעמוד שספג את החביטה בקול עמום.

לא יכול להיות, ג'וני שלי לא אלים. גם לא כלפי עמודי מתכת.

אולי אני אדם רע, אולי אלו הנסיבות מוצדקות. אבל שמחתי לאידו במפלה הקטנה הזו.

מגיע לו.

מגיע לו על כל מה שעשה לי כל השנים. או אולי על כל מה שלא עשה.

מגיע לו על שנברא מושלם יותר ממני, יצירה יותר נעלה.

מגיע לו על שבמקום להשתמש במתנות שנתן לו אלוהים על מנת לעזור לאלו לא חוננו הוא מאדיר אך ורק עצמו, וגורם לאחרים להרגיש כה נחותים לידו. מגיע לו על תקוות השווא שפיתח אצלי, מגיע לו על שהוא כזה סנוב.

אבל לא יכולתי שלא לתהות… מה אם במקום נעלי ספורט היה חובש מגפיים שחורות ומבריקות? מה אם במקום בתחנת אוטובוס שוקקת חיים באמצע עיר מרכזית הוא היה בסמטה חשוכה בשולי עיר אירופאית מנוכרת? ומה אם הוא היה בועט בי במקום בעצם דומם?

אפילוג

"יש מצב שתעזור לי אחי?" הוא שלח לי הודעה בוואטצאפ.

לא, זה לא היה ג'וני. אלא סתם בנצי,  בחור מהמגמה.

"כן, בטח. תתקשר." כזה אני. עוזר לאנשים. לפעמים מנצלים את זה יותר מידי.

הוא התקשר. "יש כמה דברים שלא ברורים לי לגבי בלה… בלה… בלה…" הוא אמר.

הסברתי לו עד שהוא הבין. הוא הודה לי. הרגעתי אותו שמדובר בחומר קליל והוא בטוח יצליח במבחן (מה שלא ממש נכון).

השתררה דממה מעבר לקו. "אז מה? איפה אתה שנה הבאה?" הוא שאל.

איך אני שונא את השאלה הזאת.

אצלנו זה ברור הרי שכולם הולכים לישיבות, ורצוי ישיבות מובחרות, כאלה שמוציאות הרבה רבנים שמפרסמים המון ספרים ומעמידים המון תלמידים שבבוא הזמן יוציאו גם הם המון ספרים ויעמידו הרבה תלמידים.

"אני עדיין לא יודע." שקר. אני כן יודע. אני פשוט לא רוצה להגיד.

"איפה בדקת?" הוא שאל.

כי ברור שבדקתי. הרי נתנו לנו שבועיים חופש מהבית ספר ללכת לבדוק ישיבות. אני ניצלתי את השבועיים הללו ללמוד לבגרויות שנשארו לי, שאר השכבה הלכה להתארח בישיבות שונות, מהצפון עד הדרום.

בבית ספר הכי אוהבים ישיבות גבוהות, אלו נחשבות הכי רציניות. גם ישיבות הסדר זה בסדר – למרות שקצת פחות. מכינות קדם צבאיות (דתיות כמובן) זה מחוץ לתחום, אולי רק לבודדים שבכל מקרה לא הולכים ללמוד ברצינות.

אבל צבא? צבא זה בצד האפל. מוקצה מחמת מיאוס. להגיד בבית ספר שאתה הולך לצבא זה אסון חברתי. מי שהולך לצבא שומר את זה בסוד, לא רץ ומספר לחבר'ה. הולכים לצבא רק אחרי "הכנה" רצינית (ואפשר כמובן גם לא ללכת לצבא אם רוצים).

אמרתי שמות של כמה ישיבות ואז מיהרתי להעביר את נושא השיחה אליו. "לאיפה אתה הולך שנה הבאה?" החזרתי את הכדור אליו.

"סגרתי בישיבה בx"

"מגניב…" אמרתי. לא הכרתי את הישיבה.

הוא היה להוט לתאר את מעלותיה של הישיבה והפליג בשבחים אודותיה (ואני שתקתי ולא הזכרתי לו את חטאיו הנושנים, את התקופה שעישן סמים, חילל שבת בפרהסיה והלך במזיד למסעדות לא כשרות – כי הרי במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד).

"אז מי הולך אתך לשם?" שאלתי מתוך נימוס. רציתי כבר לסיים את השיחה המעיקה.

"איתן, משה, ניתאי, יוסי וג'וני."

"הולכים הרבה מהשכבה." המהמתי.

"כן… האמת הולכים איתי אחלה חבר'ה… חוץ מג'וני… לא סובל את הפוץ הבלונדיני הזה."

המהמתי איזו תשובה לא ברורה.

ידעתי שבנצי לא אוהב את ג'וני, הוא התבטא כך גם בעבר. ידעתי שלא רק בנצי מתעב את ג'וני. במהלך שנותיי בבית ספר שמעתי מספר לא קטן של פעמים ביטויי שנאה של אנשים בשכבה כלפי ג'וני. ג'וני שלי לא בחור אהוד.

"אבל בסדר… אני אצטרך לסבול אותו… איך ששמעתי שגם הוא סוגר שם ממש התבאסתי, חשבתי ללכת למקום אחר… אבל אמרתי לעצמי שאולי הוא יעזוב וחבל שאני סתם אוותר על ישיבה טובה בגללו."

שמרתי על ניטרליות ולא הסגרתי דבר ממה שהרגשתי או חשבתי, סיימנו את השיחה בנימוס המקובל בקרב בני נוער. ואז התחלתי לעבד את המידע החדש שזה עתה קיבלתי.

ג'וני הולך לישיבה.

הוא הולך ללמוד גמרא שעות רבות ביום, הולך להיכנס לדיונים הלכתיים מפולפלים, הולך להרים את אגודלו בתנוחה ישיבתית טיפוסית ולזעוק על הסתירה בין רבא ואביי, הולך לתהות אם מר זוטרא סובר כשמואל, והאם יש היזק ראיה לפי ר' יהושע, ופסיק רישה לפי ר' יהודה, והאם יש חזקת מיגו בסוגיית מודה במקצת.

פניו החלקות יגדלו זקן בלונדיני סמיך, עיניו התכולות והנוצצות ידהו מקריאת כתב הרש"י הצפוף, עורו הבהיר יהפוך חיוור תחת מנורות פלורסנט עמומות.

ציציותיו יתארכו ישתפלו מחולצתו (המשובצת והמכופתרת), כיפתו תגדל ותתעבה. את חדוות הנעורים המתוקה שלו תחליף "רצינות" מכובסת ואפרורית.

ג'וני, אתה עושה טעות! עזוב הכול! בוא איתי. נרכב יחד לעבר השקיעה. אני אתן לך הרים וגבעות, אני אעשה אותך מאושר, ניסע למקום אליו אתה שייך, אירופה!

ניסע אל הנורדיות, ניסע אל פריז,  אל עיר האהבה! רק תסגור את הגמרא וצא מהישיבה.

אתה עליון, אתה עילאי, אתה יפה, אתה צעיר. עזוב את הרבנים המטורללים האלו, עזוב את חבריך שטופי המוח,  ברח מהכלא כל עוד אתה יכול. השאר את הספרים המאובקים לאחרים, השאר אותם לעצמך המבוגר בעוד כמה עשרות שנים. אל תאבד את הנעורים.

אל תהיה אחד מן הרבנים.

*

אבל בעצם זה מאבק אבוד. מלחמה בטחנות רוח. ג'וני נולד במקום הלא נכון.

הוא היה אמור להיות אירופאי נאור, נצר לשושלת אצולה כלשהי, אבל הוא הולך להיות בחור ישיבה. משהו כאן דפוק.

ואף אחד לא מוחה על העוול. ג'וני ילך לישיבה והעולם כמנהגו ינהג.

אנשים ילכו ברחוב, יקראו עיתונים, יברכו זה את זה לשלום ויתלוננו על המצב הכלכלי אבל לא ידעו… לא ידעו שבישיבה אחת נידחת, יש בחור בלונדיני יפהפה, שכלוא בתוך מבנה אפל וחשוך, מוקף ספרים עתיקים. יש בחור שמאבד את הנעורים, יש בחור שכמעט לא רואה את אור השמש, יש בחור שחושב שהוא מתקן את העולם אבל בעצם הוא הורס את עצמו.

ויש בחור אחר, שיושב ומחכה לו, וליבו נשבר מגעגועים ואהבה.

יש בחור שהיה כרוך אחריו במשך שש שנים.

יש בחור שזכר כל מילה ומילה שאמר הבחור השני, שזכר כל הצטלבות מבט, כל לחיצת יד, כל אינטראקציה במשך שש שנים, החל מהיום הראשון ועד האחרון.

יש בחור שיחשוב כל יום אם טוב לאהובו בישיבה, ואם הוא אכל מספיק טוב היום, ואם לא מציקים לו שאר הבחורים.

אני לא רוצה שתלך! בבקשה ג'וני שלי.

אל תעזוב אותי.

*

הם באו ולקחו את כולם…

לקחו את יותם ואוהד ומושיקו ודוב ואחיקם ויורם ואופק וגדליה ונדב ואמוץ ואיתן ועמי ומתן.

ולקחו גם את ג'וני שלי.

*

עוד שלושים ושמונה יום זה קורה.

ואז אין ג'וני יותר.

אני מסיים את מסכת ג'וני.

הֲדַרַן עַלָךְ ג'וֹנִּי וְהֲדַרַך עֲלָן, דֲעֲתֵן עֲלֵך ג'וֹנִּי ודֲעֲתֵך עַלָן. לָא נִתֽנַשֵׁי מִינָךְ ג'וֹנִּי וְלֹא תִּתֽנַשִׁי מִינַן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלֹא בְּעָלְמָא דְאַָתֵי.

 

 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il