קורא סמוי

15/11/2009

שיט! מה עשיתי!
אוףףףףף! מאוחר מידי…
במהלך שבריר שנייה של חוסר ריכוז, לחצתי על "שלח" והפרק האחרון של הסיפור "יש כאן פצוע ישראלי" יצא לדרכו בדרכים הווירטואליות הנסתרות במקום לעידו, אחד העורכים באתר הסיפורים, לעידו, הבוס שלי!
הדופק ברקות הולם כמו שבט קניבלים בתופי טם-טם ואני מרגיש שאני עומד להתעלף.
אני קם ויוצא מהפינה שלי לשירותים, משתין, שוטף ידיים ופנים, מביט בעצמי במראה. מעולם לא הייתי חיוור כל כך!

אני לא כזה פחדן בדרך כלל. שנים שירתי ביחידה סופר-קרבית, ולא פעם ולא פעמיים השתפשפתי במוות. תאמינו לי שזה הרבה פחות מפחיד מאשר להיות מוצא מהארון בעל כורחי בפני הבוס שלי, שמכיר אותי עוד מאז הייתי טירון, חייל צוציק בצוות שלו. בכל עליה בדרגה או בתפקיד שלו – הוא הצמיד אותי אליו. הרגשתי כמו צל, אבל צל מאושר. עידו היה לוחם למופת ומפקד מדהים, מאלה שלא צריכים לדבר הרבה. הספיק מבט אחד או רמז קל שבקלים ומיד כל לוחם ביחידה היה מבצע את מה שהיה נדרש. עידו הוא מאלה שנולדים עם כריזמה סוחפת ועם יכולת פיקוד ללא עוררין, אהוב הן על פיקודיו והן על מפקדיו.
וכשעידו הקים את היחידה הזאת, יחידת פיתוח האמל"ח המסווגת שבה אני משרת, הייתי הראשון שבחר ליחידתו ועברתי לשרת תחת פיקודו מתוך שמחה שאוכל להמשיך להיות לצד הגבר המיוחד הזה.

מה יהיה עכשיו, לעזאזל?
אני כמעט בן ארבעים, נשוי לאשה מדהימה ואב לארבע בנות מקסימות. כן, ארבע! איש משפחה למופת, כולם משבחים אותי על שאני מבשל, משפץ את הבית בעצמי, מתקן לכולם את המכוניות ואת מכשירי החשמל המקולקלים, מתחזק במו ידיי את הגינה המדהימה במושב שלנו… גם בגילי, אני נראה לא רע. לא סובל חדרי כושר, אבל די בכושר. מקפיד לרוץ 12 קילומטר שלוש-ארבע פעמים בשבוע, לשחות בים (קיץ או חורף, כשאין מדוזות), השיער אמנם כבר קצת מכסיף בצדעות, אבל לגילי אני נראה בהחלט לא רע. נכון, אני שעיר למדי בכל גופי (ועם השנים צמח לו מעטה פרוותי על כל גופי וכן, אפילו בגב ובשכמות), ותאמינו לי שאני ממש לא מאלה שמורטים שערות בלייזר, בשעווה או בכלל. גבר צריך להיראות גבר ולהרגיש גבר ולא משנה באיזה גיל הוא. את הרכות ואת חלקות הגוף אני אוהב למצוא אצל נשים.

לכאורה, הכול מבחוץ נראה טוב, אלא ש… איך אומר זאת… מעולם לא הצלחתי להתגבר על הסטייה הגנטית הזאת של נטיותיי: לאהוב גם נשים וגם גברים.
אני כבר שומע את אלה הממהרים לקפוץ: "אין כזה דבר ביסקסואלים! רק הומואים שמצליחים לתפקד איכשהו עם נשים…" אני לא שם קצוץ על מה שאומרים. אני יודע בדיוק למה אני נמשך ולא משנה לי אם הוא גבר או אם זאת אישה: אני נמשך לשילוב מסוים מאוד של אופי ושל מראה. מעט מאד אנשים נתפשים אצלי כבעלי פוטנציאל ראוי לבגידה, גברים ונשים כאחד. עידו, המפקד, שכבר מזמן הפכו יחסינו מיחסי מפקד ופיקודו גם ליחסי ידידות חמים, בהחלט יכול היה להיות מאלה. אופיו חזק, גבריותו ללא עוררין, חסון ובנוי לתלפיות, עד כדי הוזלת ריר (גם הוא סולד מחדרי כושר) ובמיוחד: בעל רגישות לזולת ולב חם. יודע זאת כל אחד ועד אחרון החיילים ביחידה. יודעים זאת גם כל בני משפחות השכולות וכל הפצועים, עמם הוא מקפיד לשמור על קשר אישי והדוק, לא רק בימי הזיכרון אלא במשך כל השנה. הוא עוזר לכל אחד, מבלי לעשות מזה עניין.
אם הוא רואה שאני קצת עצוב או מהורהר, הוא ניגש, מניח יד על כתפי ומביט ישר בעיניי. הוא אפילו לא צריך לשאול ואני ישר מתחיל לדבר… יש לו יכולת יוצאת דופן לפתוח ליבם של אנשים. כך היה כשהיינו לוחמים, וגם כעת. עידו השרה אווירה מיוחדת ביחידת הפיתוח. אבל למרות זאת, כולם כאן גברים, ובמסגרת הבדיחות המתרוצצות באוויר יש תמיד בדיחות על הומואים. נכון שמעולם לא שמעתי את עידו תורם את חלקו לרפרטואר הבדיחות היחידתי (גם אני, לא, מן הסתם…) אבל האווירה המצ'ואיסטית, לעתים אף רוויית ההומופוביות, שוררת בכל אגף, בכל משרד ובכל צוות.

הרבה פעמים תהיתי מה היה קורה אילו עידו גם הוא היה כמוני. האם היה נמשך אליי? בעבודה אנחנו צוות מושלם. אנחנו דומים כל כך בצורת החשיבה, ביחס למשפחה, באופי שלנו. שנינו מעולם לא נגררנו למריבות, לא על בסיס אישי ולא על בסיס מקצועי. לשנינו יש תפישה מהירה מאוד וראייה מרחיקת ראות, ופעמים רבות אנחנו מובילים בחשיבה שלנו הרבה לפני השותפים האזרחים העוסקים בפיתוח. תמיד מהנה לראות שמה שהצענו, בדרך כלל מתקבל, ואחר כך זוכה לשבחים מפי הלוחמים.
האם הייתי יכול להתאהב בו? בקלות! אם כבר להיות גלוי, אז להיות גלוי עד הסוף. לא רק שהייתי יכול להתאהב בעידו. הייתי מאוהב בו ונראה לי שעד עכשיו אני די מאוהב בו. מן התאהבות בלתי נמנעת, אבל מבלי לאבד את הראש באופן פתטי. אולי כי מעולם לא חשבתי עליו כ"זמין" ואני לא מאמין שזה יקרה אי פעם. הוא כל כך לא… הוא כל כך סטרייט וכל כך לא משדר דבר בכיוון של משיכה לגברים, אפילו לא במבט גנוב או ברגע של חוסר שימת לב! הלא אנחנו מכירים כל כך הרבה שנים. מצד שני, מעולם לא ראיתי אותו אפילו מגניב מבט חומד לחמוקיים או לחזה שופע של אחת מהפקידות או השותפות לפיתוח. ברור לי שככה הוא: יפה עד כאב, הגון וגבר שהוא פשוט בלתי ניתן להשגה. בשפה הצבאית יש מונח המגדיר את זה הכי טוב שאפשר: "מחוץ לתחום!"

אבל עכשיו, כשהסוד שלי יתגלה לו, מה יהיה? מה יחשוב עליי? בטח שאני סתם בוגד, הומו עלוב, דו פרצופי שחי בארון ומרמה את משפחתו ואת חבריו לעבודה.
שיט! למה עשיתי את זה! למה הייתי נמהר כל כך ושלחתי את המייל?!
אולי כדאי שאקח יום חופש ואסתלק מכאן. אני ממילא לא מסוגל לעבוד כשאני נסער כל כך. ומה יהיה מחר? ובכלל? שיט! אני ודחף הכתיבה הבלתי ניתן לריסון הזה… ידעתי שיבוא יום ושהוא יהרוס לי הכול. לו רק הייתי זהיר יותר…
כבר שנים אחדות אני כותב סיפורים תחת הכינוי "אוהב חורף" באתר הסיפורים של גוגיי. יש שם באתר כמה כותבים מוכשרים ביותר שאני ממש מצפה לסיפוריהם בשקיקה. יש גם כאלה שכותבים שירה. עם זה קצת יותר קשה לי… אבל הסיפורים… הסיפורים סוחפים אותי לעולם שבו אני משחק בנדמה לי. בסיפורים שאני כותב, יש אולי פה ושם גרעין אמיתי, אבל בדרך כלל הוא נסתר, מוסתר ומוסווה היטב כדי שאיש לא יגלה מה המקור או מי אני באמת. הכתיבה היא מן התמכרות. אני מודה שפעם היה לי מאד איכפת לקרוא את התגובות וציפיתי להן בכיליון עיניים. אבל, במלוא הכנות, היום כבר הרבה פחות איכפת לי, וגם פחות מעניין אותי כמה באמת קוראים את הסיפור. מצידי, שלא יקראו בכלל: אני קודם כל כותב כדי לספק את הצורך שלי להשתולל על המקלדת. טוב, אני מודה שנעים לקבל תגובות… אבל התגובות באתר כבר מזמן לא טריגר לכתיבה או כדי לספק את הקוראים… הן כל כך מעטות והלא ממילא רק שניים שלושה יגיבו (ובימים של חסד, אולי חמישה-שישה מקסימום…) ודאי שהייתי רוצה שיגיבו יותר, שיחמיאו יותר, שיפנקו אותי במלים במידה שוגרמתי לקוראיי קצת כיף ונחת מסיפור רומנטי וטוב… אז בעצם נעלבתי קצת מפני שיש משהו די אגואיסטי בקוראים שלא יטריחו את עצמם ויכתבו מילה טובה אם נהנו מהסיפור. אבל אז אני מזכיר לעצמי שאולי באמת לא קוראים ושאולי לא אוהבים את הסיפורים שלי?
מן הסתם, זאת המציאות באתר הסיפורים ופשוט "טייק-איט-אור-ליב-איט". בקיצור, ואודה בכך ולא אבוש, הכתיבה הזאת עושה לי כל כך טוב! אני פשוט רואה סרטים בראש ומקליד אותם. זה קל וגם משחרר כל כך, ממש תראפיה! אחרי שאני מסיים לכתוב, אני מרגיש כמו ארוחה דשנה אחרי צום ממושך. בטן מלאה וראש רגוע.

אבל אילו ידעתי שבגלל התאווה הזאת לכתיבה יתרחש לו סיפור כזה כמו שמתרחש כעת, שמפר את שלוות חיי ומאיים להטריף אותי לחלוטין… אולי מוטב היה שלא הייתי כותב כלל…

התחלתי לסדר את הניירת על השולחן. אני שונא להשאיר ניירת לא ממוינת ולא מטופלת. כמעט כשסיימתי, הטלפון התעורר ונורית הקו של מאיה, הפקידה של עידו, החלה להבהב. ביד רועדת מרים את השפופרת. "שחר, עידו מבקש שתיכנס אליו לפני שאתה יוצא הביתה." הלב צונח לתחתונים. "אה… אה… שחר? אתה איתי?"
"אהממ… כן מאיה, בדיוק עמדתי לצאת כש…"
"שחר, עידו אומר שזה חשוב מאוד ושלא תלך…" מלמלתי משהו שאני כבר לא זוכר והנחתי את השפופרת. הרעד עבר מידיי לכל גופי.

מתיישב. לעזאזל, איך בכלל אפשר להירגע כשמשהו נורא כל כך עומד להתרחש? מה אעשה עכשיו? איך אסביר את זה בבית, איך אסביר את זה לעידו? לברוח? 'אכלת אותה הפעם, שחר.' אני אומר לעצמי. 'שתוק! תנשום עמוק ותנסה להירגע. עמוק בלב תמיד ידעת שמשהו עלול להשתבש ושיקרה מצב כזה. ועכשו תרים למאיה טלפון, תשאל אם אתה יכול לבוא עכשיו וזהו… תגמור עם זה כבר. כמו גבר. אל תשתפן!'
נושם עמוק, מסדיר קצת את הנשימה, אבל לא לגמרי את הלמות הלב.
"עידו אומר שעכשיו טוב." עונה מאיה.

חלפתי על פני שולחנה של מאיה בדרכי לדלת חדרו של עידו.
"הי, קרה משהו? וואו, שחור, אתה ממש חיוור!"
"לא… אני די בסדר… "
"אתה תמיד בסדר, אבל עכשו אתה חיוור מאוד!" פסקה. "רוצה תה עם חלב, כמו תמיד?"
נדתי בשלילה והודיתי בנימוס.
דפקתי בדלת, ועידו פתח אותה מייד, "היי, שחר, בוא, כנס…" הוא העיף מבט בפניי המבוהלים וחיוך מאופק עלה על פניו. הוא יודע או לא?! אלוהים אדירים! נראה לי שאני עומד להתפוצץ! "מאיה, שאיש לא יפריע. אני לא עונה לטלפונים עד סוף הפגישה עם שחר."
נכנסתי ונותרתי לעמוד, מרגיש שהדופק שלי בטורים כמו אחרי ריצת 12 קילומטר. עידו סגר את הדלת וניגש אליי.

"אתה לא רוצה לשבת?" הסתובבתי ומצאתי את עצמי עומד מולו פנים אל פנים, נבוך, בהיסטריה מתקדמת, בעודו מביט בי בריכוז רב. לא הייתי מסוגל להגיד אפילו אם אני רוצה לשבת או לא. נותרתי לעמוד.
"אהמממ… עידו…" והשתתקתי. מבטו הרצין ואז שב לחייך לרגע.
"רצית לומר לי משהו?"
"קיבלת את המייל…" היה כל מה שהצלחתי לומר.

הוא הנהן.

"ו… זהו ש…"

אוף, העיניים החודרות האלה שלו…

"בולשיט, עידו. אין לי מה לומר… אני נורא… נורא… אני מבין אם תרצה שאני… ש…" לא המשכתי. לא הייתי מסוגל לחשוב שבעצם אעזוב את המקום הזה. גוש ענקי חסם לי את הגרון ואיים להציף את עיניי. הוא חייך שוב. אבל לא חיוך של ניצחון, ולא חיוך של שמחה לאיד. חייך בחום.
"שחר, תמיד היית מקורי. יש לך בהחלט דרכים מקוריות משלך לומר לי דברים…" שתקתי. מה יש לי להוסיף? הכל ברור כשמש. "אתה לא רוצה לשבת?" נדתי בשלילה, פוחד לזוז או מוכן לברוח לעבר הדלת. אבל הוא ניצב ביני לבינה, חוסם בגופו המדהים את נתיב המילוט. "תמיד תהיתי מי זה 'אוהב חורף' הזה, שכותב סיפורים בכישרון רב כל כך, סיפורים מרגשים ורומנטיים! לא העליתי בדעתי ש…"
שתיקה השתררה בחדר כשהוא ממשיך להביט בעיניי, חיוך שובב מנצנץ בעיניו כשלאט לאט חודרות מילותיו לתודעתי ופניי המבוהלות משנות את הבעתן לתדהמה.
"אתה קורא ב…" הוא הנהן, החיוך שלו ממש הפך זורח. "כלומר…" הוא המשיך להנהן לאט "ו…" במוחי קרב מחשבות: איזה מהסיפורים הוא קרא? הוא מגיב? האם הוא מה"סמויים" או מ"המגיבים הקבועים"? באיזה מהסיפורים בעצם תיארתי אותו… אלוהים… מה קורה כאן?!
"שנים חיכיתי לנס שכזה… שחר. עוד מהימים שהיית טירון… אתה יודע כמה קשה היה לי להתאפק כל השנים האלה כשאתה לידי ואני לא יכול לעשות כלום ורק… רק לאהוב אותך בסתר? ועכשיו, כשנופל לי אימייל שכזה לידיים, לא האמנתי שזה קורה לי! זה פשוט נס אמיתי!" הוא לחש, מצמצם לאט לאט את המרחק בינינו. אני עדיין קפוא כולי, מבין ולא מבין בדיוק מה מתרחש כאן. רגע, הוא אמר שהוא אוהב אותי! הלב שלי עושה סלטות לאחור בעודו ממשיך להתקרב.

ידו של חלפה בעדינות על לחיי, מנגב ברכות דמעה סוררת שהעזה לזלוג לאיטה, מגעו מעביר בי גלים-גלים של צמרמורת.
"מזל ששלחת לי את הפרק האחרון של 'יש כאן פצוע ישראלי'," הצטחק, "ככה לא אצטרך להתאפק עד העידכון הבא באתר הסיפורים."

ולפני ששפתיו סגרו על שפתי הוא לחש: "גם אני אוהב חורף, אבל את אוהב חורף… את אוהב חורף אני אוהב מאוד מאוד! גם אם לא הגבתי עד היום, מעכשיו, אוכל להגיב באופן אישי… הנה… וזאת התגובה הראשונה שלי!"

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il