קלישאות

11/04/2011

"מה קרה, חמוד?" הסתכלתי לתוך עיני הדבש שלו, רואה אותו מביט בי בייאוש קל. הוא הביט לעבר החלון, שוב בי, ונאנח כיודע שאין טעם לבקשה שלו, שאין עם מי לדבר. אני מרגיש רע בגללו, בגללי – למעשה. אני טיפוס ביתי יותר, תנו לי בית מסודר, חלון פתוח לאוורור וכבר אמצא איך להעסיק את עצמי. אבל הוא, הוא השובב שלי, הוא ההפך ממני, יוצא לריצות בשכונה, נהנה מהדשא והציפורים שבחוץ, משחק בכדור בפארק, דואג לעצמו ולגוף שלו. הוא מסוגל לפגוש חברים באמצע הלילה ולשבת איתם במשך שעות.
"טוב, בסדר." אני נאנח וגורר את עצמי מהספה, הוא מתנשף בפתאומיות ומחייך לכיווני, רק המבט הזה שווה את היציאה לחום ששורר בחוץ. אנחנו מתארגנים ויוצאים מהדירה התל אביבית הקטנה-אך-נוחה שלנו לעולם החיצון ולרוח קלה שמסמנת את שבירת השרב.

תוך כדי הליכה, ראיתי את גידי. הוא ישב על ספסל עם איזה ילדון. הייתי אומר שמדובר, כנראה, באחיין שלו, אבל הישיבה הזקופה של שניהם, השרירים הדרוכים, המבט הנעול של העיניים גרם לי להבין שמדובר במשהו אחר. העדפתי להישאר ברקע ולא להפריע להם. הילדון שלח יד למפשעה של גידי, ראיתי שעמד לו חזק מהילד, אבל הוא דאג להרחיק ממנו את הזרוע וסימן שאסור.
"עדיין לא." הצלחתי לקרוא את שפתיו, והצביע על השעון. שניהם הזיעו מהתרגשות, רוצים להתנפל זה על זה. גידי הוציא מטפחת וניגב מעל הילד את אגלי הזיעה, טופח קלות על המצח והלחיים הסמוקות, סופג את הזיעה שעל צווארו וחזהו החלק של הצעיר. הם ישבו קפואים על הספסל, בוהים בשעון במבט נואש. משום מקום הופיע שוטר והתקרב לעברם. גידי נלחץ ופנה לשוטר: "יש בעיה?"
"כן," ענה השוטר בקול רם וברור, "אתם לא יכולים לשבת כאן, הספסל מיועד להריסה."
ראיתי את גידי נרפה באחת, מחייך בהקלה. "אם כך, נוכל לשבת כאן עד שיגיעו לעקור את הספסל."
"לא אפשרי, אתם מתבקשים לקום וללכת מכאן עכשיו." חזר השוטר על דבריו.
"אדון שוטר, עם כל הכבוד – הספסל כאן הוא כרגע רכוש ציבורי ולכן זאת זכותי לעמוד או לשבת עליו כרצוני. כשיגיעו לעקור אותו נתפנה." הוויכוח הקצר נגמר כשהשוטר התרצה ועזב אותם לנפשם, הילדון משך בשרוולו של גידי בהתרגשות.
"עשר… תשע… שמונה…" ראיתי אותם אומרים זה לזה, הייתי סקרן בנוגע להתפתחות. "חמש… ארבע…" והם מתקרבים זה לזה, סנטימטר אחר סנטימטר, אבל עדיין לא נוגעים. "שלוש… שתיים… אחת… יום הולדת שמח, ילדון!" והילדון קרע את חולצתו מעליו, חושף גופייה צמודה ועליה כתוב – 'מגיע לי מזל טוב, אני חוקי!'

הם נצמדו זה לזה במהירות, נוגעים זה בזה, מלטפים, יונקים ומלקקים. גידי קילף מעליו את המכנס והפשיט את הילד, משאיר אותו לבוש בגופייה בלבד. הוא התנתק מפיו של הצעיר וניסה להשקות אותו במים אבל הנ"ל קפץ על ההזדמנות והתחיל למצוץ, הוא לא היה מוכן להפריד את פיו מאיברו של גידי בעד שום הון שבעולם. לא לקח להם הרבה זמן לפני שהילדון עבר לעמוד על ארבע, כשזכרותו העומדת של גידי עטופה בקונדום ומתדפקת בשערי בתוליו.
"חכה!" קרא לפתע גידי, "פער הגילאים שלנו עדיין גדול מידי, תראה אותך, אתה כולך בן 18, מה יש לך לעשות איתי. אתה צריך להסתובב עם אנשים בגילך."
"אני רוצה אותך, אני רוצה שתזיין אותי!" השיב הצעיר.
"זה לא בסדר, מה אם ההורים שלך יגלו?" אמר גידי והוציא שפופרת של חומר סיכה מתיקו.
"להורים שלי נדמה שאני ישן אצל חבר, זה בסדר." ענה לו הצעיר, מתחיל לדחוף את עצמו לגופו של גידי, ההתקדמות הייתה איטית וכמעט שלא הובחנה ממרחק.
"לא! עצור." קרא והניח את ידיו על אגנו החלק של הצעיר. "זה לא בסדר!"
"זה בסדר גמור, כן… ככה זה צריך להיות." גנח חרש הצעיר.
"די, בתור המבוגר האחראי כאן אני צריך להפסיק, זה לא בריא בשבילך." אמר בזמן שמשך את אגנו של הצעיר קרוב יותר אליו. "אתה צריך לשמור על בתוליך עד שתמצא מישהו שראוי לקבל אותם." הסביר לצעיר הגונח מתחתיו.

שמעתי רעש חשוד לצידי וראיתי אותו יושב שם, משחק עם עצמו כאילו זה הדבר הכי הגיוני שיש.
"אוי, נו, בחייך, מאמי, לא עכשיו, אנשים רואים אותך." אמרתי לו, הוא הפסיק לגעת בעצמו והביט בי בעיניו הגדולות. מבט שאמר יותר מכל דבר אחר: 'אבל למה?' עזבנו את השניים הגונחים על הספסל והמשכנו לטייל, מגיעים לשדרות רוטשילד, אומרים שלום לחברים, עוצרים לדבר איתם מידי פעם.

על פינת רוטשילד ורחוב קפלן מצאתי את הטוסטוס של אוגי, טוסטוס בצבעי חאקי עם מדבקת 'גולני שלי' על הגוף, ובאמת לא רחוק ממנו עמד אוגי עצמו, הולך חובק חייל במדים ונראה מאוהב עד הגג. בירכנו זה את זה לשלום. "תכיר, אדם, זה גיל, החבר שלי."
"נעים מאוד." אמרתי לו בלחיצת יד. הייתה לו כף יד גדולה ולחיצה חזקה.
"נעים להכיר אותך, אדם." החזיר לי בחיוך. "תקשיב, מאמי, אני קופץ לסופר לעשות קניות לערב, חכה לי כאן?"
"בטח." אמר אוגי וצפה בישבנו עטוף המדים של גיל בעודו מתרחק. ברגע שהדלתות האוטומטיות נסגרו מאחוריו, אוגי פנה אליי. "תקשיב, הוא מושלם! אתה יודע מה אומרים על בחורים עם ידיים גדולות? אז אצלו זה נכון. משהו מטורף כל פעם מחדש." אמר לי בטון מאוהב.
חייכתי בנימוס, "איך הכרתם?"
"הייתי בבית קפה, הזמנתי סנדוויץ' עם גבינת חלומי, לקחת. אתה זוכר את המקום ההוא, זה עם הדלת האדומה בכניסה? בכל מקרה, עמדתי בפינה וחיכיתי שיכינו לי אותו. ופתאום הוא נכנס, עם המדים ההדוקים שלו. הוא נראה כזה מדהים, ראיתי את העיניים הכחולות שלו ועמדתי שם בפה פעור. כמו בהילוך איטי ראיתי אותו, מוריד את התיק מהכתפיים הרחבות, דופק חיוך של מיליון דולר כשעבר דרך הכניסה. הוא הזמין קפה הפוך, וביקש אותו חזק כי 'ככה הוא אוהב אותו.' ואני יכול להישבע לך שהוא קרץ לי. עמדתי שם ולא הפסקתי לבהות בו. הוא קיבל את הקפה שלו, שילם ויצא. הייתי מאוכזב כל כך שלא קרה שום דבר. ופתאום ראיתי את הארנק שלו על הדלפק, תפסתי אותו ורצתי ישר החוצה, מחפש את הבחור החתיך במדים. ראיתי אותו בקצה הבניין, בדיוק לפני שעבר את הפינה הוא הסתכל לאחור. 'חכה! הארנק שלך.' קראתי לעברו אבל הוא כבר נעלם. רצתי במהירות אל מעבר לפינה ופתאום מצאתי את עצמי עומד מולו. העיניים הכחולות נראו כאילו הן קודחות בעיניי וקוראות את כולי בלי לפספס דבר. 'ה.. הארנק… שכחת אותו שם… את הארנק.' גמגמתי והרמתי את הארנק ביד רועדת, כמחזיק תירוץ עלוב. 'ראיתי ששכחת אותו, אז…" ניסיתי להחזיר את הכבוד האבוד שלי אבל הוא הניח אצבע אחת על השפתיים שלי והשקיט אותי. 'בוא.' היה כל מה שאמר לפני שהתקדם לעומק הסמטה, נבלע בין פחי זבל ומגדלי ארגזים. הלכתי אחריו, מחזיק את הארנק מולי כמו נר במערה חשוכה. כשמצאתי אותו שוב הוא כבר פתח את כל כפתורי החולצה שלו. 'לא!' קראתי באימה, הוא הסתכל עליי בפרצוף מופתע, 'תשאיר את המדים עליך.' לחשתי במבוכה. הוא חייך ומשך אותי אליו לנשיקה, הוא מנשק מדהים. באמת, פשוט מדהים. ליטפתי את המפשעה שלו והרגשתי משהו גדול זז שם, נמתח לכיווני, לא רציתי שהרגע הזה ייגמר לעולם. לא הבנתי מה קורה איתי ופתאום מצאתי את עצמי על הגב כשהוא בתוכי, המדים שלו דבוקים לגוף וריח קל של זיעה עולה משנינו. 'כן, כן! כן!' צרחתי מאושר כשזיין אותי. הוא זיין אותי כמו שאף פעם לא זיינו אותי. אמרתי לו שאני עומד לגמור והוא יצא ממני והתחיל לשפשף לשנינו את הזין, מצמיד אותם ביחד. שנינו רעדנו מהתקרבות לרגע, כשזה קרה הרגשתי כאילו קרני אור יצאו משנינו והקיפו אותנו בטבעות של אנרגיה קוסמית! באותה שנייה הסתכלנו זה לזה בעיניים וידעתי שאיתו אשאר לנצח. המטחים של שנינו עפו בזווית של שלושים מעלות ונכנסו ישר לתוך פחית שימורים ריקה. זרקנו את הפחית, רכסנו את המכנסיים ומאז אנחנו ביחד."

הייתה שתיקה קצרה מאוד שבה הבנתי שהוא סיים את הסיפור.
"וואו, זה… זה מרשים. בהחלט."
"לא כמו הסקס שהיה לנו כשהוא קיבל את דרגות הקצין שלו. השארתי אותו ער כל הלילה."
"בטח קשה לשמור על מערכת יחסים כשהוא בצבא… אבל הוא מסיים את הקבע שלו בקרוב ותראו זה את זה יותר כשיהיה אזרח." אמרתי בחיוך מעודד.
"כן…" קפלן אמר במבט קפוא, "כן, כשיהיה אזרח…"
קצת זמן אחר כך גיל חזר עם שקיות בידיים, "מצטער על העיכוב, היה טור עצבני בקופות." נפרדנו לשלום וכל זוג פנה לדרכו, מידי פעם עוד יצא לי לשמוע קריאות 'אבל אתה חייב לחתום עוד קבע!' חלושות.

עצרנו לשתות קצת ולאכול טוסט באחד הדוכנים בשדרה, מלקקים שפתיים בתאווה ונלחמים בגבינה המותכת. מישהו טפח על כתפי, כשהסתובבתי מצאתי את עצמי מוקף בקהל אנשים קטן, מולי עמד אפי, מחזיק ידיים של מישהו.
"היי, מה שלומכם היום?" שאל אותנו בחביבות.
"טוב, נהדר. נהנים מקצת שמש מחוץ לבית." אמרתי בנימוס. מביט מעבר לכתפו של אפי לכיוון הקהל הקטן.
"אוי, סליחה. איך שכחתי! אדם, תכיר זה פולי, בן הזוג שלי."
החלפנו ברכות הכרות קלות ופולי המשיך, "זה היה לגמרי במקרה. פגשתי את אפי בקורס הדרכה בנווה ברושים. הגעתי לשם בגלל נמרוד, הוא שכנע אותי לבוא. נמרוד, בוא תגיד שלום." נמרוד התנתק מההמון ולחץ את ידי, בוחן את החבר שלי וננעל על עיני הדבש שלו.
"נעים מאוד." אמר.
"שלום." אמרתי בעצמי, מעט ביובש.
"פולי מצטנע, אני לא גרמתי להם להיפגש, זה היה בתקופה שהייתי צריך שינוי בחיים וחבר משם הציע לי עבודה כמורה מחליף, נווה ברושים היא פנימייה שמגיעים אליה ילדים ובני נוער שברחו מהבית. לפני כן הייתי תל אביבי עם עבודה מכובדת וסלולרי מהחברה, משרד גדול ומזכירה צמודה. אבל הרגשתי ריקנות בתוכי, חיפשתי שינוי ואותו חבר הזמין אותי לשם, לאיזה חור בצפון, אז זנחתי את הפנטהאוז שהיה לי לטובת קרוון צנוע ועבודה עם ילדים. אני אקרא לו… גיא?! בוא תגיד שלום." שוב לחיצות ידיים וברכות קלות, גיא סיפר לי איך הוא הגיע לנווה ברושים. עוצר מידי פעם את הסיפור כשמישהו אומר, 'לא, לא, לא, אתה פגשת את גבריאל לפני שפגשת אותי, אני הגעתי לנווה ברושים אחרי התמוטטות העצבים שלי, אתה הגעת לאחר מכן.' 'אתה בטוח?' 'בטח שאני בטוח, איפה גבריאל? גבריאל בטוח יידע לפתור את התסבוכת הזאת.' וככה זה עבר, כל השמות התערבבו לי בראש, סיפורים על גבי סיפורים של אנשים. בשלב מסוים כבר ידעתי לזהות מתי להתרשם מהפאר התל אביבי שהוא חי בו, מתי לעשות פרצוף של השתתפות בצער לשמע אובדן חיי הזוהר ומתי לחתום ב'אז הכול הסתדר בסוף, אה?' כשהבנאדם אמר שהגיע לנווה ברושים. ואז שוב היכרות עם בנאדם זר ואותו סיפור היה חוזר על עצמו בשינוי שמות ורחובות. שעה אחר כך, כשהיד שלי כאבה מרוב לחיצות ידיים, הם הסתדרו כגוש אחד והתחילו ללכת בתיאום מושלם לכיוון מסתורי.

פתאום קלטתי שאני לבד, חיפשתי אותו מסביבי, מנסה למצוא את עיני הדבש שלו. מצאתי אותו יושב על ספסל, מביט בשמיים ובעוברים ושבים. התיישבתי לידו.
"הדאגת אותי, הייתי בטוח שכבר הלכת איתם לנווה פקאנים או מה שזה לא היה." נאנחתי וכרכתי את ידי סביב כתפיו. משחק לו קצת באוזן ונהנה מחום גופו הצמוד לגופי.

הדרך חזרה הביתה הייתה מהירה יותר ונטולת הפתעות, את אלפי המדרגות בדרך לבית שלנו הוא עושה בפרץ אנרגיה מפתיע. כשהגעתי לדלת, מתנשף וזועק לאוויר, ראיתי אותו יושב על מדרגה ומביט בי בחיוך משועשע.
"זאת לא חוכמה," אני קורא בין לגימת אוויר לנשיפה קולנית. "אתה בנוי לשטויות האלה, לרוץ מדרגות זה לא אנושי." הוא שתק וחייך אליי, מחכה שאפתח את הדלת לבית שלנו. בתוך הדירה הורדתי מעליי את התיק והנעליים והוא הלך לשתות מים. "אילו מטורפים יש בעולם, אה?" קראתי לכיוונו בזמן שקרסתי על הספה בסלון, צוחק לעצמי על האנשים שפגשנו בדרך. שמעתי את צעדיו יוצאים מהמטבח לכיווני. "בוא הנה ,חבר, תתכרבל איתי קצת." הוא קפץ עליי באושר ונשכב לצידי. "אתה כזה חמוד, פשוט לטרוף אותך." אמרתי לו בחיוך, מלטף את הבטן שלו. "המטורפים שיש בעיר הזאת, רודפים אחרי אהבה ולאן היא מביאה אותם, משתגעים ומאמינים שהם בסדר, שהאהבה שלהם אמיתית."

הוא נבח בתגובה וליקק לי את הפרצוף, מכשכש בזנב שלו מרוב אושר. גירדתי לו מאחורי האוזן עד שנרגע וישבנו לצפות ביחד בטלוויזיה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il