דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
04/06/2015
בשבת בצהריים העירו אותי צלילי הודעות בטלפון הנייד. בפרצוף חצי מעוך לכרית, פה יבש ועיניים טרוטות, שלחתי יד עצלה למכשיר ורטנתי בגרגור גרוני עמוק.
באחת מקבוצות הוואצאפ שלי התארגנו כמה חברות ללכת לים. באינסטינקט, התכוונתי להשליך את המכשיר הארור על הקיר ולחזור לעצום את העיניים, אבל הקולות מבחוץ רמזו לי שהשותפה שלי מארחת חברים בסלון, מה שאומר שלא רק שלא אצליח להירדם אלא גם שאשאר תקועה בחדר ועוד אצטרך חלילה ללמוד או להכין איזו עבודה להגשה או משהו נורא שכזה.
כתבתי, "חצי שעה אני שם," וקמתי למקלחת, להוריד מעצמי את סרחון הסיגריות שדבק בי מאתמול ולהתחיל יום חדש.
חמקתי מהבית מבלי שהחבורה הקולנית שישבה בסלון תבחין בי, ושמתי פעמיי לים. בעודי משרכת את דרכי ברחוב במבט מושפל למדרכה, תקף אותי צמא שהזכיר לי שלא שתיתי דבר מאז אתמול בלילה. נכנסתי לאחת החנויות לקנות בקבוק מים, שיהיה לאחר כך, ומהקופאית ביקשתי אייס קפה. היא מיהרה למכונה, שמטה שתי כוסות, לא הפסיקה להתנצל, והגישה לי את הקפה בחיוך ביישני.
יצאתי משם נדה בראשי בביקורתיות, והמשכתי לים, שקועה בקפה שלי ובמחשבות עגומות, עיוורת כליל לכמה עוברות אורח שסובבו אחריי את הראש.
אני חושבת שרק בים התחלתי להבין שמשהו לא לגמרי בסדר.
ארבע נשים חיכו לי שם, מתוכן שתיים שהן זוג טרי ושתיים שהן חברות נפש אחת של השניה עוד מהצבא. כולן מכרות שלי בצורה כזו או אחרת כבר כמה חודשים או אפילו שנים, כמובן – היכרות רדודה כגיגית, ועניין הדדי אחת בשניה שמסתכם בעיקר ביציאות משותפות לבילויים כשהאופציות הטובות יותר לא פנויות.
"את נראית נהדר היום." אמרה לי אחת.
"כן, משהו שונה בך… אחר." הצטרפה אחרת, והניחה יד מלטפת על זרועי.
שלישית רק הביטה בי במבט מבולבל, והרביעית, צלע מהזוג הטרי, הסיטה מבט בוהה לים בכל פעם שהסתכלתי עליה.
חצי שעה אחר כך, ולירון, עם היד המלטפת, יושבת צמוד אליי ולא מפסיקה לשאול אותי שאלות על עצמי ולספר סיפורים מאוד לא מעניינים על עצמה. ממרחק, אני רואה את הזוג הטרי מתווכח בלהט על קו הים, אחת מהן מצביעה לכיווננו בכעס ומטלטלת את ראשה. ירין מגיעה ומניחה לפניי צלחת אבטיח וגבינה בולגרית שהזמינה בהפתעה במיוחד בשבילי כי אמרתי שאני קצת רעבה, ואני מחליטה שכל זה נעשה קצת גדול עליי ושאני ממש רוצה לחזור הביתה.
"גם אני!" קפצה לירון, "אני אלווה אותך." וירין מיד הצטרפה להצעה, אפילו שהיא בכלל הגיעה באוטו מחולון.
עשר דקות לקח לי לנער אותן מעליי ולהיחלץ משם, לבד.
"טירוף, העולם הזה. לסביות מטורפות. השמש טיגנה להן את השכל." מלמלתי לעצמי בדרך הביתה.
נכנסתי הביתה ופניתי למטבח, חולפת בדרך על פני החבורה העליזה של השותפה הסטרייטית הסתמית שלי, מתעלמת מהמבטים שננעצים בי. "שיזדיינו," אני חושבת לעצמי, "לא ראו אף פעם לסבית עצבנית?"
בעודי מוזגת לעצמי כוס שתייה קרה אני שומעת את אחת החברות של הסתמית שואלת אותה, "זו השותפה שלך? חמודה. איך קוראים לה?"
אההההה, אני תופסת את השיש בעצבים, מה נסגר עם היום הזה? לקחתי את הכוס ומיהרתי למרחב המוגן והבטוח של החדר שלי, מתעלמת לחלוטין מהקריאות של השותפה שלי להצטרף אליהם לסלון.
בחדר שלי התהלכתי כמו אריה בכלוב, מלאה במחשבות ובחשדות שלא יכולתי להביע במילים מרוב שנראו לי מופרכות.
לבסוף הטלתי את עצמי מותשת למיטה, בוהה בתקרה ומגבשת לעצמי רעיון.
"דנה, אנחנו יוצאות הערב לפאב הכי סטרייטי שאת יכולה להעלות על דעתך," ככה כתבתי לה.
"אחרי אתמול אני אשמח להיות קצת בחברת גברים וסטרייטיות. קבענו." לא איחרה ההודעה להגיע, ואני מלמלתי לעצמי "עוד נראה לגבי זה…"
בתשע בערב דנה סימסה לי שהיא מחכה לי למטה שארד. התלבשתי הכי פשוט שיכולתי, מה שלא היה קשה, כי אני מתלבשת פשוט בערך לכל מקום.
דנה, לעומת זאת, חיכתה לי מהודרת להפליא, מדיפה ניחוחות של סבון מבושם.
"שאני אבין, את הולכת לחפש חתן הלילה?" הקנטתי אותה.
"קפצי לי," ענתה באלגנטיות הידועה שלה וחייכה.
הלכנו ברגל לכיוון הפאב שדנה בחרה לאחר התייעצות עם כמה חברות סטרייטיות שלה. בדרך, פטפטנו וריכלנו על כל הדברים הכי לא חשובים בעולם, כמו שדנה ואני עושות תמיד, ואני כבר חשבתי שפינטזתי את כל מה שקרה מוקדם יותר.
התבדיתי עוד לפני שהגענו לפאב, כשדנה הפסיקה אותי באמצע משפט ואמרה, "תעצרי רגע, תני לי להסתכל עלייך." ובחנה אותי מלמעלה עד למטה.
"מה קרה?" שאלתי.
"לא ברור. אני קולטת אנשים נועצים בך עיניים כאילו תלויה לך חננה מהאף. אבל הכל נראה בסדר."
"אנשים?" אני שואלת, "או נשים?"
היא מסתכלת עליי בתימהון שמתחלף להפתעה, "נשים, נראה לי. אשכרה רק נשים. מוזר."
"תודה, דנה." אני אומרת.
"לא, לא התכוונתי לזה ככה. פשוט… איך ידעת? מה זה אומר?"
"בואי נגיע לפאב ואני אראה לך." הבטחתי לה. היא הסתכלה עליי במבט מלא סימני שאלה, אבל לבסוף החליטה שלא להתווכח והמשיכה ללכת לצידי בשתיקה, סוקרת את החולפים על פנינו במבטים חודרים.
הגענו לפאב, שהיה קטן ורועש ומסריח מטסטוסטרון. בשעה הזו עדיין היה מרווח יחסית ותפסנו מקומות על הבר. כמה גברים העבירו מבטים על דנה, אבל ממני, כמובן, התעלמו כאילו הייתי אויר. אחרי היום המשונה הזה, דוקא כאן הרגשתי סופסוף בנוח.
"אז מה רצית להראות לי?" שאלה דנה כשהבירות שלנו נמזגו.
עשיתי לה סימן של 'חכי' עם היד והעפתי מבט בוחן מסביב. ראיתי בחורה שהיתה עסוקה בהתגפפות עם החבר שלה באחת הפינות – לא רלוונטי, אבל בשולחן גבוה לצידנו קלטתי זוג נשים יושבות עם שתי כוסות מרטיני ומעיפות מבטים, כאילו מקריים לחלוטין, מסביב. אחת מהן ננעלת על המבט שלי, נעצרת לרגע, ואז מרכינה את ראשה במבוכה. בינגו.
"רואה את השתיים שם, מאחוריי מימין, שעושות לכולם עיניים?" שאלתי את דנה.
היא זרקה מבט מהיר מאחורי הכתף שלי וענתה, "כן, מה איתן?"
"אני הולכת להשיג מספר טלפון של לפחות אחת מהן," אמרתי לה בביטחון שאין לי מושג מאיפה שאבתי.
דנה הסתכלה עליי בדממה לרגע, ואז כמעט ירקה את הבירה שלה כשעשתה לי "פחחחחח."
המשכתי להסתכל עליה ברצינות גמורה, והגיחוך שלה הפך לאיטו להלם. "את רצינית." אמרה.
"רצינית לגמרי," השבתי.
"אוקיי, לכי על זה. אבל אם מעיפים אותך מפה על הטרדה מינית – אני באתי לבד ואני לא מכירה אותך."
חייכתי וירדתי במהירות מהכיסא לפני שאספיק להתחרט.
"היי בנות," נעמדתי ליד השולחן שלהן, מעבירה ביניהן מבטים.
"היי," ענתה לי אחת מהן בצחקוק, בעוד השניה רק מסתכלת עליי בחיוך נבוך.
"מצאתן כאן כבר משהו שאתן אוהבות?" שאלתי.
"עוד לא," ענתה הצחקנית, כנראה האמיצה מבין השתיים.
"אני אגיד לכן מה. אני כאן עם חברה היום, ואני לא רוצה להעליב אותה, אבל אני אשמח לקבוע איתכן לאיזה דרינק או ארוחת ערב ביום אחר." יצאו ממני מילים של מישהי אחרת. "אתן פשוט נראות לי בחורות סופר-מעניינות, שלא לדבר על יפות להפליא, והייתי שמחה להכיר אתכן קצת יותר לעומק."
ראיתי סומק עולה בלחיי הצחקנית, ומבטים חטופים נשלחים בין השתיים.
"אם תשאירו לי מספר טלפון, אני אשמח לברר איתכן כמה מוצלח היה הערב שלכן ולהראות לכן כמה מוצלח יותר הוא יכול להיות." נעצתי את המסמר האחרון והפסקתי לנשום.
הרגשתי כמו במשחק נשיקה-סטירה, רק בגרסה הפלילית, מתח מרוגש שמעביר מנות של אדרנלין מטורף בכל הגוף שלי.
עוד כמה מבטים מהירים חלפו ביניהן, ו"אני אשמח," אמרה הצחקנית, שולפת את הטלפון שלה ומסמיקה אפילו עוד יותר.
הסתכלתי על החברה שלה במבט שמחכה לאישור, והיא חייכה חיוך נבוך, הביטה על החברה שלה ואמרה בשקט, "תכתבי לה, היא תעדכן אותי…" והשפילה מבט.
"תשלחי לי הודעה עם השם שלך ואני אצור אתכן קשר," אמרתי לצחקנית והכתבתי לה את מספר הטלפון שלי. "אני שני, והיה לי מאוד נעים להכיר אתכן. שיהיה לכן ערב נהדר." סיימתי בקריצה, הסתובבתי וחזרתי לדנה, שישבה כשהיא בוהה פי פעורת פה.
הטלפון שלי היה מונח לידה. אמרתי לה שתיקח אותו ותבדוק בשבילי אם יש לי הודעות.
היא הרימה אותו והסתכלה עליי כאילו נפלתי על השכל.
"תבדקי," האצתי בה.
היא בדקה, ואז הסתכלה עליי שוב בעיניים פעורות בתדהמה, מפנה אליי את הטלפון, שם התנוססה הודעה מהצחקנית, שמסתבר שקוראים לה שחף ושהיא ממש תשמח לשמוע ממני.
צחקתי, ולקחתי לגימה ארוכה מהבירה שלי. החיים שלי נראו פתאום כל כך יפים.
"איך?" הצליחה לבסוף דנה להגיד. "מה… איך?"
"שאלת את זה כבר." ציינתי, מרוצה מעצמי.
"אויש, שתקי אהבלה," דחפה אותי עם המרפק, "מה זה היה עכשיו? איך עשית את זה? הן לסביות? את מכירה אותן? את עובדת עליי?"
"אני שמחה שאת כל כך מפרגנת ליכולות שלי להתחיל עם נשים, דנה, אבל למיטב ידיעתי הן סטרייטיות, אני לא מכירה אותן, ואני בהחלט לא עובדת עלייך."
"אין מצב," היא פוסקת, תולשת לי את הטלפון מהיד ומסתכלת על ההודעה שוב. "את בטח אמרת לה משהו על התערבות איתי או משהו כזה וביקשת ממנה לשלוח הודעה כזו. לא כי אני חושבת שאת לא מסוגלת… פשוט, את יודעת… זו לא את…"
"תבחרי מישהי," אני מאתגרת אותה, "כל אחת מכאן, ואני אשיג ממנה מספר טלפון."
"לא," היא אומרת. אני מחייכת ושותה בשתיקה.
"טוב," היא נכנעת אחרי מחשבה ארוכה. "עוד אחת, אני בוחרת, ואת מדברת איתה לידי ככה שאשמע מה את אומרת."
הסכמתי, והיא התחילה לסרוק את הפאב, שהלך והתמלא.
"הברמנית." היא אומרת לבסוף.
"סבבה." אמרתי בלי להסס.
לקח קצת זמן עד שהיא התפנתה אלינו, אבל לבסוף הצלחנו לתפוס את תשומת ליבה של הברמנית שנשענה עכשיו מולי על הבר ושאלה איך אפשר לעזור לנו. האמת? נראתה לי משימה קלה כבר מההתחלה. אני אולי לא שוברת לבבות, וללא ספק בעלת טעם איום בנשים, אבל בורכתי בגיידאר מדוייק להפליא, והבחורה הזו ללא ספק לסבית או לפחות דו. אחרי חמש דקות של פלירטוטים, הטלפון שלי נכתב על מפית ונתחב לכיס האחורי של הברמנית, שדאגה לפרגן לנו בשני צ'ייסרים על חשבון הבית.
"וואו," פלטה דנה אחרי שסיימה את הצ'ייסר שלה בלגימה, "פשוט וואו."
"האמת שבחרת לי קל," אמרתי. "רוצה עוד אחת?"
"לא, אני לא חושבת שאני רוצה. שכנעת אותי." אמרה, מנענעת עדיין בראשה בחוסר אמון.
"עוד אחת," אני אומרת לה, "שימי לב." וקמתי לצד השני של הבר, שם ישבה מישהי ליד בחור שללא ספק לא היה החבר שלה, ונעצה בי מבטים מהרגע שהתיישבו.
אחרי עשר דקות חזרתי, הטלפון שלי מהבהב עם עוד הודעה.
דנה שתקה ושיחקה עם כוס הבירה שלה.
"מה קרה?" שאלתי אותה.
"שום דבר," ענתה.
"מה יש? את מקנאה?" הצקתי לה בחיוך, אבל היא ענתה לי מייד בחדות, "מה פתאום? למה שאקנא?"
"יש מלא בחורים שנועצים בך מבטים מהרגע שנכנסנו, אפשר לסדר לך…"
"שני!" היא קטעה אותי בחדות, "אל תסדרי לי אף אחד, אני בסדר גמור, ואת מדברת שטויות וגם עושה שטויות, ואני לא מבינה מה קורה איתך ומה… מה כל זה."
הסתכלתי עליה שניות ארוכות כשהיא משחקת בכוס שלה ומתעקשת שלא להחזיר לי מבט. ואז אמרתי, "בואי. בואי נצא מפה ונלך לאיזה מקום שקט. אני חייבת לספר לך משהו."
היא הרימה אליי מבט כעוס, אבל כועס-בקטנה כזה, מסוג הכעסים שרק צריך להתחנף אליהם קצת והם עוברים.
שילמנו ויצאנו, הצחקנית מנפנפת לי לשלום בדרך החוצה, ודנה רואה את זה ומחישה את צעדיה בהפגנתיות כך שאני צריכה כמעט לרדוף אחריה ברחוב.
"דנה, תאטי קצת, מה יש לך? חכי לי." הפצרתי בה.
"לא רוצה!" היא כועסת, וממשיכה בהפגנתיות. אני רצה אחריה, עוקפת אותה ונעמדת מולה, תופסת אותה בכתפיה ולא מאפשרת לה להמשיך. היא מנסה להיחלץ, אבל אני מתעקשת והיא מרפה, כאילו כל האויר יוצא לה פתאום מהגוף.
היא מצביעה בלי מילים על ספסל רחוב וניגשת להתיישב עליו. אני מתיישבת לצידה בשתיקה, מחכה שתדבר.
"אני באמת שלא יודעת מה קורה לי," היא אומרת אחרי שתיקה ארוכה. "אני ממש מתנצלת על ההתנהגות הפסיכית שלי, אני מרגישה פסיכית כבר עשרים וארבע שעות ומחכה שזה יעבור וזה רק מחמיר. נראה לי שהתחרפנתי, שני, פשוט נראה לי שהחלקתי על כל הראש."
אני מכירה את דנה כמעט מגיל אפס, ומעטות הפעמים שראיתי אותה כל כך פגיעה כמו ברגע הזה.
"דברי אליי," עודדתי אותה.
"את תחשבי שהתחרפנתי," היא נאנחת, "רק שלא תתחרפני לי גם, באמת שאני צריכה איזו כאפה ידידותית שתאזן אותי בחזרה ולא דרמה של בחורות."
"כאפה לא תקבלי ממני, אבל אני יותר בחורה של קומדיות. נסי אותי." אני דוחקת.
"האמת היא שלא הפסקתי לחשוב עלייך כל הלילה, מאז שיצאנו אתמול מהמסיבה. אני לא מבינה מה בדיוק עבר עליי שם ומה שמו לי במשקה, אבל כשכתבת לי שניפגש הערב היו לי אשכרה פרפרים בבטן." היא אומרת במהירות, כשמבטה מרותק לאבני המדרכה.
"אנחנו מכירות כבר שנים," היא ממשיכה, "וחוץ מהנסיון המגושם שלנו להתמזמז אחת עם השניה אי שם בתקופת הצבא לא היה בינינו כלום אף פעם, אז אני באמת לא מבינה מה עובר לי בראש ולמה אני לא מצליחה להשתלט על זה, ולמה המראה שלך מחלקת טלפונים לבחורות מחרפן אותי כאילו הייתי איזו מעריצה קנאית, ולמה כל מה שבא לי עכשיו זה לנשק אותך."
המונולוג הזה לא היה אמור להפתיע אותי, אבל אני בכל זאת מוצאת את עצמי מופתעת.
באינסטינקט התחשק לי נורא לגונן בחיבוק על הגוזל הקטן הזה שנהיה מהחברה הכי טובה שלי, זו שתמיד אפשר לסמוך עליה שתגיד בדיוק, אבל בדיוק, את מה שהיא מרגישה, לטוב ולרע.
אבל ידעתי מאיפה זה הגיע, והידיעה הזו מכריחה אותי להיזהר, במיוחד כשמדובר ברגשות של אנשים שיקרים לליבי.
"דנה, אני צריכה לספר לך משהו," אני אומרת לאט, "ועכשיו תורך לחשוב שהתחרפנתי, וזה בסדר, כי גם אני מרגישה פסיכית לגמרי ביממה האחרונה, אבל מסיבות שונות לחלוטין."
ואז סיפרתי לה על הבחורה ששפכתי עליה שתייה במסיבה, שניגשה אליי אחר כך ברחוב ושאלה אותי שאלות ועשתה דברים מוזרים עם העיניים ואז איחלה לי בהצלחה. על החברות בים שהרגישו פתאום יותר מדי נוח איתי, על השותפה שפתאום שמה לב שאני קיימת.
דנה ישבה בשתיקה במשך זמן שנראה כמו נצח, וכבר חשבתי שעוד מעט פשוט תקום ותלך, רחוק מהפסיכית שהיא בטח חושבת שאני.
"אז את באמת חושבת שברגע שביקשת שכל הנשים יימשכו אלייך, היא הגשימה לך את המשאלה?" היא שאלה פתאום, ולא הצלחתי להבחין בשמץ של חשדנות או לגלוג בטון שלה, רק בסקרנות פשוטה.
"זה מה שאני חושבת, כן. אני יודעת שזה נשמע מופרע לחלוטין, אבל ראית מה קרה כאן הערב, ואת מרגישה את מה שאת מרגישה כלפיי, והכל מתחבר ביחד בדיוק לזה."
"אני לא ראיתי ששפכת עליה שתייה." היא מציינת.
"נכון, את לא היית לידי, כשהגעת היא כבר הלכה לשטוף את הכתם מהחולצה שלה ואני עשיתי מעצמי צחוק מול שירלי."
"אבל גם כשיצאתי מהמסיבה וחיכית לי בחוץ לא ראיתי אף אחת לידך," היא מתעקשת.
"היא בדיוק קמה ללכת, ואת עברת מולה מבלי לשים לב מרוב שרצית כבר לעוף משם. גם תכל'ס, מה הסיכוי שתזכרי משהו אחרי כל מה ששתית שם?"
"אני זוכרת הרבה דווקא," היא מוחה, "אבל באופן מפתיע הרוב קשור אלייך. הקסם שלך סובב לי את המוח."
"אני ממש מצטערת, דנה," אמרתי לה בכנות, "אני עצמי הייתי במצב צבירה לא מי יודע מה מוצק, ואין לי מושג מה חשבתי לעצמי כשביקשתי דוקא את זה במקום לבקש מיליארד דולר או בריאות או שלום עולמי. אם השיכרות מוציאה את האמת מאחורי הבנאדם אז אני אדם שטחי, רדוד ואגוצנטרי."
היא מסתכלת עליי בחיבה, תופסת לי את הסנטר ביד אחת ומלטפת לי את הלחי תוך שהיא אומרת, "לחפש אהבה זה לא שטחי, זה אנושי, ושתינו יודעות כמה שאת צריכה ורוצה את זה, כבר הרבה מאוד זמן."
"את אומרת את זה רק בגלל שאת מאוהבת בי עד מעל לראש כרגע." אני מורידה בעדינות את היד שלה מהלחי שלי. היא צוחקת ואז נאנחת, "אני לא חושבת שזה בגלל זה, אבל לכי תדעי מה קורה במוח מוצף ההורמונים שלי כרגע. אפשר לפחות ללוות אותך הביתה? אל תדאגי, אני לא אעלה לקפה."
חייכתי, נתתי לה יד, והלכנו שלובות זרוע עד הכניסה אליי הביתה, מפטפטות ומקשקשות על כל דבר שלא מזכיר משהו רציני וכבד כמו קסמים או רגשות.
כשהגענו אליי, נפרדנו לשלום בחיבוק.
"אל תדאגי," אמרה לי דנה, מחזיקה עדיין בידי, "זה בטח יעבור לי מהר, בעיקר עכשיו שאני יודעת שזה לא אמיתי."
"ועם כמה שזה נשמע מופרע, הסיפור שלך," הוסיפה, "אני מאמינה לך. אבל לא חושבת שאת צריכה לספר את זה לעוד אנשים, לא כולם מחבבים אותך כמוני…"
"כרגע נדמה שלפחות כולן מחבבות אותי כמוך." צחקתי.
היא חייכה. "לא כמוני. הן אולי נמשכות אלייך כמוני, כרגע, אבל אני אוהבת אותך מאז היום שדחפתי את הפרצוף של אבשלום לתוך הארגז חול ואת הגנת עליי בפני הגננת וסיפרת לה שהוא קרא לי בשמות ומשך לי בשיער, אפילו שהמסכן לא עשה שום דבר מזה וזו אני שהתעקשה להאכיל אותו בעוגת בוץ שהכנתי והוא סירב לטעום."
צחקתי וחיבקתי אותה שוב.
"אני מתה עלייך דנה, את החברה הכי טובה שלי, בואי לא ניתן לדבר הזה להיכנס בינינו, טוב?"
"בטח," ענתה, לוחצת את זרועי בידה לאות חיזוק, "הכל טוב. לילה טוב."
"לילה טוב," נפרדתי ממנה ועליתי הביתה.
הבית היה חשוך, השותפה שלי בוודאי כבר ישנה בחדרה. מזגתי לי כוס מים קרים, עוברת בראש על כל מה שקרה לי הערב, מעכלת לאט.
עשר דקות אחר כך, במיטה, בדממה של הלילה, חשבתי עדיין על דנה שרצתה לנשק אותי, וכמה שזה מוזר כשזה קורה עם מישהי שקרובה אליי כמו אחות.
צפצוף מהטלפון קוטע לי את המחשבות.
בוואצאפ מופיעה לי הודעה ממאיה, הברמנית, שמזמינה אותי למחרת לפגישה קצת פחות פורמלית בבית קפה ליד הפאב שבו היא עובדת.
אני מחייכת, והחיוך הופך לצחוק מתגלגל שקשה לי לעצור. החיים שלי הפכו בן רגע מבית קברות לפארק שעשועים. אני שוכחת מדנה, וצוללת לתוך שינה מתוקה מלאה בכל המאיות והשחפיות של העולם, עושות לי עיניים וקוראות לי לבוא.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il