קסם – פרק ה'

15/06/2015

הכל בסדר

חיברתי את הטלפון לחשמל ונתתי לו להיטען כמה דקות לפני שאתקשר לדנה. בינתיים, ישבתי על קצה המיטה, ראשי בין ידיי, ותהיתי איך אני יוצאת מזה עכשיו.
הדלקתי את הטלפון, ומיהרתי לחייג לפני שההודעות וההתראות יקפצו להסיח את דעתי ולמוסס את מעט האומץ והיושרה שעדיין נותרו בי.
דנה ענתה אחרי צלצול אחד, קולה צרוד ומבוהל.
"שני?"
היססתי. "היי."
"איפה את? את בבית? את בסדר?"
"כן, אני… אני בסדר, אני בבית."
"מה קרה לך? קרה משהו? לבוא? כל כך דאגתי…"
הרגשתי איך הבטן שלי מתכווצת מרוב אשמה וחרטה לנוכח הדאגה הכנה שבקולה. היא לרגע לא חשדה אפילו שעשיתי משהו מטומטם.
"הפכתי את כל העולם למצוא אותך," היא ממשיכה, "תפסת אותי שניה לפני שהרמתי טלפון למשטרה ואז לכל בתי החולים בסביבה. בבקשה תגידי לי שאת בסדר."
"אני בסדר, אני באמת בסדר," חזרתי על המילים, אבל לא הייתי בטוחה בהן כלל. "אני מצטערת דנה, קרו כל מיני דברים, הראש שלי היה במקום אחר, ונגמרה לי הסוללה בטלפון ולא יכולתי להודיע לך שהלכתי ושלא תחכי לי…"
"שהלכת?" היא קוטעת אותי, "חשבת להתקשר אליי רק אחרי שכבר יצאת משם?"
שתקתי.
"שני?"
"כן. אני מצטערת, אני לא יודעת איפה השכל שלי היה. באמת שלא עשיתי את זה בכוונה, פשוט שכחתי שאת מחכה לי… פגשתי שם את שירלי, זוכרת אותה?"
שתיקה קצרה, והיא ענתה לי ב"כן" שנשמע מובס.
"אז היא הציעה לי שנלך לאכול משהו ואני…"
היא קטעה אותי בקול שקט אך החלטי, "אוקיי. אלא אם את רוצה לספר לי שדרסה אתכן משאית וגררת את עצמך מדממת הביתה ואני שיחת הטלפון האחרונה שלך, אני אסיים את השיחה הזו עכשיו ואלך לישון. תוכלי לספר לי את ההרפתקאות שלך בפעם אחרת, אבל כרגע זה באמת יותר מדי בשבילי."
"אוקיי," אמרתי בשקט.
היא אפילו לא אמרה לי לילה טוב לפני שניתקה, ואני הרגשתי האדם המטומטם ביותר ביקום.
רק המחשבה על הפגישה עם שירלי למחרת, ושיחזור עיקש של כל חיוך יפה שלה הצליחו לעודד אותי קצת לפני שנרדמתי לשינה שטחית ונטולת חלומות.

הבוקר שלמחרת לא הביא עמו נחמה כשנפתח בשיחת טלפון מאמא שלי, לה עניתי מתוך שינה במקום לסנן כמו תמיד.
"שלום לבתי האובדת!" פתחה בצהלה, "זו אמא שלך מדברת. א-מ-א, למקרה ששכחת לאיית מרוב חוסר שימוש."
"היי אמא," עניתי לה בקול רדום.
"אין לך לימודים מחר, נכון?" שאלה מיד.
"לימודים?" תזכירי לי מה זה?
"יום ראשון. זה היום החופשי שלך בדרך-כלל."
"אה," התעשתתי, "כן, נכון." אם רק הייתי קצת יותר עירנית, הייתי מזהה את הסימנים המקדימים לאסון מתקרב.
"יופי!" ספקה כפיים בהתלהבות, "אז אולי תבואי הערב לבקר את המשפחה שלך, וכבר תישארי לישון כאן? גם שי מגיע הערב, עם החברה החדשה שלו, אולי הם יוכלו אפילו לאסוף אותך בדרך, אני אשאל אותו."
"אמא, אמא!" עצרתי אותה מהר, מנערת ממוחי את התמונה העגומה של ארוחה משפחתית עם אחי הרופא המוצלח וחברתו הדוגמנית המזדמנת והמושלמת, "אני לא יכולה הערב, כבר יש לי תוכניות. אולי בפעם אחרת?"
מהעבר השני של הקו נשמעה אנחה רמה. "טוב. נדחה את זה. אבל אנחנו קובעות תאריך מעכשיו, וכדאי שזה יהיה עוד השבוע. אני לא מממנת לך דירה ולימודים כדי שתשכחי מאיפה הגעת ושאנשים יחשבו שאת יתומה. אז באיזה תאריך לסמן לי ביומן שרואים את זיו פנייך?"
אני רוצה להתחמק, אבל הפעם באמת שאזלו לי התירוצים. נו, מילא.
"ביום שישי," אמרתי לה, "אני אבוא בשישי הקרוב לקראת הצהריים, אבל בלילה שאבא יקפיץ אותי בחזרה."
"יש לי פשוט הרבה לימודים," הוספתי במהירות.
"נו, החרוצה הקטנה שלי," אמרה בגאווה, "ואיך בלימודים? את ממשיכה לעשות חיל?"
"כן, בטח אמא, הכל בסדר גמור." יותר גמור מבסדר, כלומר.
"יופי, יופי. אז אנחנו נתראה בשישי. אני מכינה לך אוכל שאת אוהבת, גם בקופסאות, שתיקחי איתך."
"יופי, תודה אמא." אמרתי ונפרדתי ממנה, זורקת את הטלפון לצד השני של המיטה וטומנת את ראשי עמוק בכרית. אלמלא הפגישה עם שירלי, הייתי נשארת במיטה כל היום.
אחרי חמש דקות של רחמים עצמיים, החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולהחזיר שליטה על החיים שלי. תחנה ראשונה- דנה.

על ההודעה המתנצלת, מתחנפת ומתרפסת שלי, דנה ענתה רק אחרי שעתיים. ביקשתי ממנה שתיתן לי הזדמנות להסביר ולהתנצל פנים מול פנים, והיא כתבה לי שאני והפרצוף החצוף והבוגדני שלי מוזמנים לקפוץ אליה בשעה הקרובה לפני שהיא יוצאת מהבית, או לשתוק לנצח.
התלבשתי במהירות ויצאתי אליה, מרחק של שני רחובות שמפרידים בינינו בסך הכל, ובאותו יום הרגיש לי ארוך כמו מסע כומתה.
הגעתי אליה בלב הולם, ומצאתי אותה ממתינה לי בדממה פגועה.

"אני כל כך מצטערת, דנה," אמרתי, עדיין מתנשפת, "עשיתי דבר מטומטם, חשבתי רק על עצמי, אני לא יודעת איך פרח לי מהראש בכלל שאמרת לי שאת מחכה לי, זה כאילו לא נצרב לי בתודעה בכלל."
"אני אעשה הכל כדי שתסלחי לי," הוספתי כשראיתי שהיא מסבה את פניה ממני וממשיכה לשתוק, "בבקשה, רק תגידי לי מה ואני אעשה."

דנה לקחה נשימה עמוקה ונשפה החוצה באיטיות. כשסובבה אליי בחזרה את מבטה ראיתי בעיניה מאבק שלא ידעתי לפרש, אבל קולה היה שקט ויציב כשדיברה.
"זו לא העובדה שהשארת אותי לבד מאחור שכואבת, כמו העובדה ששכחת שהשארת אותי מאחור. למה עשית את זה? היית יכולה להגיד לי שאת רוצה להישאר, בשביל שירלי, או כל אחת אחרת, והייתי הולכת לי בשלום ובשלווה הביתה. במקום זה חיכיתי לך חצי שעה והתרוצצתי כמו משוגעת בכל פינה אפילה במסיבה, בבניין וברחוב כולו, כולי בסרטים שמישהי קנאית גדולה ומפחידה הורגת אותך באותו רגע ממכות בגלל שהתחלת עם החברה שלה ושאף אחד לא ימצא אותך עד שיהיה מאוחר מדי."
התכווצתי מבושה ומצער, כשדמיינתי את דנה מחפשת אחריי. הרגשתי חרטה כל כך גדולה שדמעות התחילו להצטבר בגרוני ולא יכולתי להוציא מילה.
היא כנראה שמה לב לזה, כי אז הניחה את ידה בעדינות על זרועי, כאבן פינה לגשר שישוב לחבר בינינו. המחווה הזו רק גרמה לדמעות שבגרוני לטפס במהירות אל עיניי.
"איך היה עם שירלי?" שאלה ברוך.
הרמתי אליה מבט רטוב ומופתע, נאחזת בחום שחוזר אט אט להיות מופץ מעיניה כבגלגל הצלה. לעזאזל, אני לא ראויה לאישה הזו.
"היה נהדר, האמת," אני אומרת בהיסוס, עדיין לא בטוחה שהקרקע יציבה. דנה מהנהנת כמעודדת אותי להמשיך.
"טוב, האמת שהיה מוזר. וקשה. זה נראה כאילו שהקסם שלי לא עובד עליה. בכלל."
"אולי היא פשוט מאוד טובה בלהסתיר את זה," ענתה לי, "כמוני." חייכה.
"ממממ…," שקלתי, "לא, אני יודעת לזהות התנגדות. הבלבול הראשוני תופס אותן בהפתעה, ורק אחר כך הן מצליחות להתנגד. ואז הן גם בדרך כלל מתרחקות ממני מהר כדי לא להעמיד את עצמן במבחן נוסף."
"שירלי, היא… היא לא היתה ככה, היא מההתחלה התייחסה אליי… רגיל. כאילו אין בי שום דבר מיוחד."
"כן, זה נשמע כמו אהבה," עקצה דנה.
"נו, לא התכוונתי לזה ככה," התגוננתי, "זה פשוט ש… יש איזו הקלה בזה, באינטרקציה מוכרת, כזו שלא נגועה בהשפעה זרה. והצלחתי לגרום לה להתעניין בי גם ככה, אז זה אומר המון בשבילי. אני נפגשת איתה היום, ואני חייבת להבין אם זה באמת כמו שאני חושבת, או שהיא רק שחקנית ממש ממש טובה. אולי היא האחת, דנה. האחת שהקסם לא משפיע עליה, אולי זו היתה כל המטרה- למצוא אותה."
"אוקיי," אומרת דנה כשהיא מביטה בשעון שלה וקמה במהירות. "אני מתנצלת, אני ממש חייבת ללכת, מחכים לי ואני לא רוצה לאחר." רציתי שתגיד לי מה דעתה, רציתי לדבר איתה על זה, אבל זה לא היה הזמן לדרוש תשומת לב, אז ויתרתי.
יצאנו ביחד מהבניין שלה, וכשנפרדנו לשלום שאלתי אותה, "אז אנחנו בסדר?."
"כן, אל תדאגי, הכל בסדר," אמרה וחייכה, "שיהיה לך בהצלחה הערב." היא הלכה שמאלה, ואני הלכתי ימינה, וכשהעפתי מבט מעבר לכתף קיוויתי לרגע לראות שגם היא הסתובבה להסתכל אחריי, אבל כל מה שראיתי זה אותה נעלמת מעבר לפינה.

את השעות הספורות שנותרו לי עד לפגישה עם שירלי העברתי בלהטריף לעצמי את השכל. החלפתי בגדים עד שלא נשארו לי חולצות בארון, הסתרקתי ימינה, ואז שמאלה, ואז החלקתי את השיער, ואז הרטבתי אותו בשביל "המראה הפרוע." התקלחתי פעמיים, כי מהלחץ הזעתי עד לכפות הידיים.
בסוף, דקה לפני שאבטיח לעצמי איחור שממש לא רציתי לקיים, נפלטתי סופסוף לרחוב, שמה פעמיי לכיוון הים, לפינת הרחוב בה קבענו להיפגש, כשאני בקושי נושמת מהתרגשות.
הגעתי שתי דקות לפני השעה שבה קבענו, ושירלי עדיין לא היתה שם, דבר שהעניק לי הזדמנות להרגיע את פעימות לבי ולחפש תנוחה נונשלאנטית שבה אעמוד כך שלא ייראה שאני מודעת לכל שריר וכל עצם בגופי.
אחרי חצי שעה של המתנה, ושתי תיירות שניגשו להזמין אותי לחדרן, התחלתי לחשוש שמישהי מאיתנו לא מחכה במקום הנכון. שלחתי לה הודעה ובה שאלתי אם היא במקרה מחכה במקום אחר.
עברה עוד רבע שעה והיא לא הגיבה ולא הגיעה.
שעה אחרי המועד שבו קבענו, כשהלב שלי מפרפר מבהלה, התקשרתי אליה. היא לא ענתה. החלטתי לתת לה עוד רבע שעה כדי לא להיראות לחוצה ונודניקית, אבל אחרי חמש דקות כבר לא התאפקתי והתקשרתי שוב.
הפעם היא ענתה.
"הלו." אמרה.
"היי…" אמרתי בהיסוס.
"היי," ענתה. "מי זו?"
וואט דה…
"זו שני. מהמסיבה אתמול?" עניתי והתחלתי להרגיש את הכתפיים שלי הולכות ונשמטות לכיוון הרצפה.
"אה, היי שני, מה שלומך?" ענתה כאילו כלום לא קרה.
"הכל בסדר. אה… תקשיבי… אני כאן בפינת בן יהודה? איפה שקבענו שניפגש היום?" שנאתי את עצמי על סימני השאלה בסוף המשפטים.
"אה, באמת? קבענו להיום? אני מצטערת, ישנתי רוב היום וקצת שכחתי מזה," אמרה, ובקולה לא הצלחתי לשמוע צער.
"אוקיי…," אמרתי בשקט, מנסה לדחוק פנימה בכח את העלבון שהלך וטיפס לי במעלה הגרון. כמה ששנאתי את הטעם שלו, שחשבתי שלא אחזור לפגוש יותר לעולם.
"בפעם אחרת?" שאלה.
"כן, בטח, בפעם אחרת. נדבר," עניתי.
"אחלה, ערב טוב," אמרה וניתקה.

נשארתי נטועה עוד כמה דקות, כפופה ומושפלת, בפינת הרחוב ההיא.
לבסוף, מחשש שאפרוץ בבכי לעיני העוברים והשבים, החלטתי ללכת הביתה ולהסתגר בחדר עד שאסיים ללקק את פצעיי.
שירכתי את דרכי הביתה, ידיי בכיסים וראשי מושפל לאדמה, בועטת באבנים קטנות וחושבת מחשבות שחורות וכבדות.
כשנכנסתי לאחד הרחובות הקטנים, קרוב לבית של דנה, ראיתי לפניי זוג נשים בגבן אליי, פוסעות שלובות זרוע על המדרכה הנגדית. הפניתי את מבטי מהן במרירות, אבל מייד החזרתי אותו אליהן. אחת מהן נראתה לי מוכרת. מאוד.
דנה?
אוטומטית התכופפתי מעט מאחורי המכוניות החונות, ופסעתי פסיעות קטנות ושקטות, עוקבת אחריהן מהצד השני של הרחוב. הן צעדו קרובות אחת לשניה, הבחורה השניה נרכנת מדי פעם להגיד לדנה משהו באוזן, ודנה צוחקת. לא ראיתי את הבחורה הזו מעולם, כמה זמן הן כבר יוצאות ביחד? למה היא לא סיפרה לי?
ואולי הן לא יוצאות יחד? אולי הן סתם חברות קרובות? אבל אני מכירה את כל החברות שלה…
הן הגיעו לפתח הבניין שבקומתו השניה גרה דנה, נעמדו אחת מול השניה, כפות ידיהן כרוכות זו בזו בקירבה שגרמה לי לעצור את נשימתי, מדברות בלחש ומדי פעם צוחקות בשקט. אחרי כמה רגעים, הבחורה המסתורית רכנה ונשקה לדנה. דנה כרכה את ידיה סביב צווארה והחזירה לה נשיקה ארוכה. הרגשתי את דמי קופא בקרבי, את ברכיי רועדות מחולשה.
הבחורה לחשה לדנה כמה מילים באוזן, ודנה, מטלטלת את ראשה בחיוך, ליטפה את שיערה בחיבה ולחשה לה משהו בחזרה. הבחורה עשתה תנועה של כניעה מחוייכת, הן התחבקו, ונפרדו, דנה נשארת לעקוב במבטה אחרי הזרה המסתורית למשך כמה רגעים, ואז מסתובבת ונכנסת לבניין.

נאבקתי ברצון לרוץ אחריה ולדרוש ממנה הסברים, אבל ידעתי שהיא לא חייבת לי כאלה.
כעסתי- ולא הבנתי למה. זה בוודאי לא מכיוון שאני מקנאה לה, זו הרי לא הפעם הראשונה שדנה מנהלת מערכת יחסים מול החורבה השוממה של חיי האהבה שלי. זה חייב להיות מכיוון שהיא לא סיפרה לי דבר מכל זה, ודנה מעולם לא הסתירה ממני שום דבר שקשור לנשים, או לגברים, בחייה.
מתי הספקנו להתרחק כל כך?
חשבתי על כל השיחות שניהלנו בתקופה האחרונה, שיחות ארוכות ומפורטות, לפחות כך היה נדמה לי. אבל ככל שאני מעמיקה בכך, מתגבשת בי ההכרה, שרק סביבי נסבו השיחות הללו. דנה היתה כמו כותל בשבילי, אוזן קשבת, בית. ואני לא שמתי לב שמזה מספר שבועות לא שאלתי אותה לשלומה אפילו פעם אחת.

ראיתי את האור נדלק בסלון של דנה, והלכתי משם במהירות, לפני שתחליט להעיף בטעות מבט ברחוב ותראה אותי עומדת שם. התמונה שלה מלטפת בחיבה גלויה את שיערה של הבחורה הגבוהה נצרבה לי כל כך עמוק באישונים, שהמשכתי לראות אותה גם כשעצמתי את עיניי, והיא הטרידה אותי. התחושה הזו לא היתה נעימה לי. כל היום הזה לא היה נעים לי.
הגעתי לפתח הבניין שלי, ועמדתי מהססת בכניסה. לא התחשק לי לחזור הביתה, לא ככה, לא עם התבוסה הזו מעקצצת לי על העור, עוטפת אותי כמו אות קלון, כמו עננת סירחון של לוזרים.
דפדפתי קצת בטלפון, מתלבטת, עד שנתקלתי בטלפון של מורן, הבחורה שישבה ערב קודם עם שירלי ואיתי. שלחתי לה הודעה ששואלת למעשיה. כתבה שהיא בערב נשים באחד הפאבים עם חברה, ושתשמח אם אקפוץ. לא הייתי צריכה לחשוב יותר מדי לפני שהחלטתי להיענות להצעה, ואחרי עשרים דקות כבר הייתי בפנים, נותנת למבטים החומדים לשטוף את זכר הכשלון המוקדם שלי, מתפלשת בתשומת הלב, שותה בצמא את המגע והרמיזות הגסות.
מורן הופיעה לצידי פתאום, מחבקת בחום ונושקת לצווארי. "בואי," תפסה בידי, והובילה אותי לשולחן צדדי, שם ישבה בחורה קשוחה למראה, קעקועים מעטרים את ידיה, ושיערה הבהיר מעוצב לתספורת קוצנית שמבליטה את עיניה הכחולות. היא נעצה בי מבט בוחן והושיטה את ידה, "אנה," הציגה את עצמה ללא חיוך. "שני," החזרתי מבט חודר.
"אנה היא האקסית של שירלי," לחשה לי מורן באוזן, ועקצוצים קטנים של עונג אסור טיילו לי במורד עמוד השדרה.
אנה קירבה את ראשה סנטימטרים ספורים משלי, עיניה מטיילות בין עיניי לשפתיי. "שני, מה דעתך שנסתלק מפה, למקום שקט יותר?"
"הבית שלי במרחק הליכה," עניתי לה מבלי להסיט את מבטי מעיניה.
צל של חיוך חלף על פניה. "הלכנו," אמרה וקמה מהשולחן.
"אפשר להצטרף?" שאלה מורן, ידיה פשוטות בשאלה ומבטה נודד בין שתינו.
הסתכלתי על אנה, הסתכלתי עליה, חייכתי, ועניתי "בוודאי."

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il