דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
06/07/2015
אחרי חצי שנה
אי אפשר להגיד שהפכתי לאדם אחר. בכל זאת, היהפוך כושי עורו וכל זה, אבל אני מרגישה כאילו ניתנה לי האפשרות לחיות פעם נוספת, שזה לא כל כך משונה בהתחשב בעובדה שכל תא בגופי עדיין נושא עימו את זכר הקטסטרופה שהביאה אותי לקפוץ מגגו של בניין.
כמו כל תגובה להלם, השינוי לא היה מיידי. בימים הראשונים עוד הייתי עושה דברים מטופשים, כמו לצעוד הלוך וחזור למטבח רק כדי לראות אם השותפה שלי מתחילה להתנהג מוזר. היא בעיקר התעלמה ממני, או רטנה שאני עושה לה רעש, ואני דילגתי לי באושר לחדר.
חייכתי לכל בחורה ברחוב, ומי שבכלל שמה לב אליי תפסה ממני מיד מרחק כאילו הייתי שוטה הכפר, ואני דילגתי לי באושר הביתה.
עם דנה זה היה קצת פחות פשוט. בהתחלה הייתי כל כך מאושרת שהיא שם, קיימת, שלא יכולתי להפסיק להסתכל עליה במבט צמא של מישהי שכבר איבדה אותה וזכתה בה בחזרה, מבלי שהיא עצמה תדע על כך דבר. בכל פעם שנפגשנו הרגשתי שאני זורחת מבפנים, פרצופי נמרח בחיוך בלתי רצוני.
לפעמים הייתי צריכה לעצור את עצמי, כשידי נשלחה באופן אוטומטי ללטף את שיערה. לפעמים התבלבלתי ועצרתי באמצע שטף דיבור, מבינה שאני הולכת לשתף אותה במשהו שמבחינתה מעולם לא קרה. שבאמת מעולם לא קרה.
לא רציתי להתנהג מוזר. לא רציתי להבהיל אותה. אני ידעתי מה הרגשות שלי כלפיה כי כבר התאהבתי בה מחדש בחיים שלא באמת חייתי, אבל היא, מבחינתה, בסך הכל הלכה לאסוף תיק משמירת חפצים. ולמרות שגם בחיים ההם לא ידעתי להגיד מה היא באמת מרגישה כלפיי, הזיכרון של מה שהיה יכול להיות בינינו היה לפעמים מייסר.
אני יודעת שלא תמיד היא הבינה מה עובר עליי. לפעמים היא צחקה על זה, לפעמים הביטה בי במבט מוטרד, אבל בסופו של דבר היינו מה שתמיד היינו, 'מלח ופלפל'.
ברבות הימים למדתי לשחרר.
לילות רבים העברתי במחשבות על הדברים שגיליתי על עצמי. לא אהבתי את מה שגיליתי, ולא את מי שגיליתי בעצמי. הייתי נחושה להיות שני אחרת. קשובה יותר, מלאת ביטחון, מדוייקת.
לא ידעתי מאיפה להתחיל. היו לי הרבה רעיונות, אבל לא רציתי לירות לכל הכיוונים רק בשביל להתייאש אחר כך. אז התחלתי מהלימודים. קבעתי פגישת ייעוץ באוניברסיטה, קראתי כל חומר אפשרי לפני כן, שאלתי את עצמי שוב ושוב מה ימלא אותי שמחה כשאקום בבוקר, מה יעניין אותי הרבה מעבר לשלוש או ארבע שנות לימוד, וכשנפגשתי עם היועצת לקח לנו פחות מעשרים דקות למלא את כל הטפסים הדרושים לצורך מעבר לחוג לפסיכולוגיה.
עוד באותו יום התקשרתי לאמא שלי, והזמנתי אותה לארוחת צהריים באחת מהמסעדות האהובות עליה בתל אביב. היא נשמעה מופתעת, אבל לא האריכה בשאלות, אולי מחשש שאתחרט.
כשישבנו במסעדה, שאלתי אותה לשלומה, לשלום אבא שלי, האחים שלי. שאלתי על החברות שלה, העבודה, החוגים. ניכר שהשאלות שלי הכניסו אותה לשוק קטן, ובהתחלה התשובות שלה היו קצרות ומהוססות, אבל במהרה עברה לפטפט איתי בעליצות, ואני למדתי על אמא שלי יותר ממה שידעתי עליה כל החיים. בשלב מסויים היה נדמה שזה מביך אותה, כל הפתיחוּת הזו פתאום. אז סיפרתי לה איך קמתי לילה אחד לשתות כוס מים ותפסתי את השותפה שלי בעיצומו של אקט סוער עם החבר שלה על הספה בסלון, ומרוב מבוכה העמדתי פנים שאני הולכת מתוך שינה, עם ידיים פשוטות קדימה כמו זומבי, והנושא מעולם לא עלה שוב.
היא אמרה לי "שני! זה נורא ואיום!" וצחקה עד דמעות, וכבר לא הרגישה לא בנוח לדבר איתי על עצמה.
כשהגיע הקינוח, סיפרתי לה בלב הולם שהחלטתי לשנות כיוון מקצועי ולזנוח את תחום המשפטים.
"חבל," היא אמרה לי, "היית טובה בזה." אז אמרתי לה שאם הייתי טובה במשהו שבכלל לא מעניין אותי, שתחשוב כמה טובה אהיה במשהו שממש כן. היא הרהרה בזה קצת ואמרה שאני צודקת.
"אני לא ממש מקבלת פטורים על כל מה שעשיתי," הבהרתי, "אז זה יהיה לפחות עוד שלוש שנים של לימודים, ותואר שני אחר כך. אני יודעת שזה אומר עוד שנים שתצטרכו לתמוך בי כלכלית, אבל אני מבטיחה לכם, לך ולאבא, שאעשה הכל כדי לחלוק איתכם בנטל כמה שרק אוכל."
היא הסתכלה עליי בשקט, ואז אמרה, "שני, אנחנו נתמוך בך בכל מה שתחליטי לעשות, ואם זה מה שאת אוהבת אני אדאג שתוכלי לעשות את זה בראש שקט. אני כל כך שמחה שיש לך כיוון, מטרה. אל תדאגי לנו. האחים שלך קיבלו כל מה שהיו צריכים, את תקבלי לא פחות מהם."
קמתי ממקומי, התכופפתי ליד הכסא שלה, וחיבקתי אותה חיבוק גדול. כשהיא ליטפה ונשקה לשיערי הרגשתי לרגע קט מחוברת אליה מחדש בחבל הטבור. וזה היה לגמרי בסדר.
התפנו לי כמה חודשים עד לתחילת הלימודים החדשים שלי, אז בינתיים התחלתי לעבוד שלושה לילות בשבוע בבית קפה קטן של חברה של דנה, שהיתה צריכה טבחית והסכימה ללמד אותי כל מה שצריך לדעת על המטבח שלה. הרגליים כואבות לי, הידיים שלי עדיין מלאות חתכים וכוויות, ושלושה בקרים בשבוע אני צונחת למיטה שלי מריחה מבצל מטוגן, שום ודגים וישנה כמו אבן עד הצהריים. אבל כשאני מכינה לדנה ארוחת ערב של סלמון רך ברוטב שמנת ואספרגוס, או כשאני מפתיעה אותה בבוקר עם כריך טרי של פסטו ומוצרלה שמחכה לה בשלווה על מפתן דלתה כשהיא יוצאת לעבודה, קולות ההנאה שהיא משמיעה וההודעות שהיא שולחת לי שמלאות בנשיקות ולבבות, מרפאות לי כל עצם כואבת בגוף.
לפני חודש ראיתי במקרה שבבית דרור מחפשים מתנדבים שיגיעו לבשל לבני הנוער שמגיעים אליהם, אז עכשיו אני נמצאת גם שם פעם-פעמיים בשבוע. והלב שלי מלא, מלא.
השותפה שלי באמת עברה לגור עם החבר שלה, ובמקומה נכנסה בחורה צעירה שעובדת כדיילת, כך שרוב הזמן היא לא נמצאת בבית. כשהיא כבר נמצאת, אנחנו מסתדרות לא רע בכלל.
רק בתחום הרומנטי לא השתנה אצלי דבר.
בעצם, אולי קצת השתנה. מתחילות איתי בחורות מדי פעם. לא הרבה, אבל הן לפחות לא סטרייטיות או מחפשות ריבאונד. אני תמיד נחמדה אליהן, עם שתיים אפילו יצאתי לדייט אחד או שניים, אבל הנחתי לזה לגווע. אני לא רוצה להגיד שזה בגלל דנה או משהו, כי זה יהיה ממש ממש מטופש מצידי. מצד שני, היום אני מרשה לעצמי להיות גם קצת מטופשת.
דנה, לעומת זאת, הכירה את תמר בדיוק כמו שהיא הכירה אותה כבר פעם אצלי בראש. רק שבגלגול הנוכחי היא שיתפה אותי בזה מההתחלה, כהרגלה. הן ביחד כבר שבועיים, הרבה מעבר למה ששרדו כשהקסם שלי נכנס ביניהן. ואפילו שדנה מעט מסוייגת נראה שתמר לגמרי בקטע שלה, ואני מעודדת אותה לתת לזה צ'אנס, גם אם את החיוך על הפרצוף שלי כשהיא משתפת אותי בנפתולים של מערכת היחסים שלהן אני צריכה לעטות על עצמי בכוח.
היום, ערב שישי, תמר נוסעת להורים שלה, הדיילת נמצאת איפשהו בין מדריד לברצלונה, ואני עושה קניות כי הזמנתי את דנה לארוחת ערב וסרט. הורדתי את 'מוצאים את נמו', הסרט האהוב עלינו, שנעשה חיקויים של דורי, הדגה קצרת הזיכרון שאת הטקסט שלה אנחנו זוכרות בעל פה, ונצחק עד שתכאב לנו הבטן.
דנה
כבר כמה זמן שיש לי תחושה חזקה שמשהו מוזר קורה כאן.
תקראו לי פרנואידית, פנטזיונרית, קוקו. אבל ככל שאני חושבת על זה אני לא יכולה שלא לחשוד שהבחורה הזו שישבה לידי על הספסל אחראית, איכשהו, לכל זה. לא ייתכן שזה רק צירוף מקרים.
זה התחיל במסיבה על הגג, שמבחינתי היתה יכולה להיות גם על הירח, כי כל מה שעניין אותי היה לראות את הפרחה החדשה שהאקסית שלי, מירי, אספה הביתה מהרחוב. האומללה הזו, כשרציתי להיפרד התחננה שאתן לנו עוד צ'אנס, ובינתיים ניהלה רומן מהצד עם חתולת האשפתות שאת שמה אני אפילו לא יודעת. כן, קיבלה כרטיס 'יציאה מהכלא' וזרקה אותו רק כדי להיתפס על חם יומיים אחר כך. כשאין שכל, השכל בתחתונים, כמו שסבתא שלי אמרה כשאבא שלי עזב את הבית בשביל אישה אחרת.
אני לא יודעת אפילו למה עניין אותי לראות אותן. ממרחק הזמן זה נראה פתאום כל כך חסר משמעות.
בכל אופן, זה מסביר את מצב הרוח הקרבי והבכייני שהייתי בו. טוב, אולי לא מסביר, אבל זה המצב שהייתי בו. וכשנמאס לי לעמוד ולחפש את הפנים שלהן בקהל, קרסתי על אחד הספסלים והתייחדתי עם כוס הוודקה אשכוליות שלי, שותה אותה עד תום וחושבת לעצמי מחשבות נוגות על אהבה.
לא שמעתי שהיא התיישבה לידי עד שהפעילה את המצית והדליקה לעצמה סיגריה. סובבתי את הראש בעצבים לראות מי החצופה שחושבת שהיא תשב כאן ותעשן לי על הראש, אבל משהו בה גרם לי לעצור.
היא לקחה שאיפה מהסיגריה שלה, ונשפה אותה החוצה באיטיות.
"זה מפריע לך?" שאלה. רציתי להגיד לה שכן, מאוד, אבל למען האמת זה לא הפריע לי בכלל. נראה היה כאילו שהעשן מתפוגג סביבה מבלי להשאיר אפילו ריח. אז אמרתי לה שלא, וחזרתי לבהות בכוס הוודקה הריקה שלי.
"לא הגעת לכאן עם מישהי?" היא שואלת שוב באיטיות המעט כבדה הזו, כאילו שתקה שנים לפני שנחתה על הספסל וקצת שכחה איך לדבר.
"כן." אני אומרת לה, מדגישה היטב את המילה, שלא תחשוב אפילו להתחיל איתי.
"למה אתן לא ביחד?" היא שואלת בשלווה, שואפת ונושפת עוד עננת עשן וריחו לפתע מעט מתקתק.
אני מתכוונת להגיד לה שזה ממש לא עניינה, אבל במקום זה אני אומרת לה בפליאה, "שני ואני? אנחנו החברות הכי טובות. כמו אחיות אנחנו."
"כן?" היא אומרת, ומחקה אותי כשהיא מדגישה את הנ' הסופית.
"מה כן? כמו אחיות. לא מכניסים אהבה בין אחיות, זה יכול רק לעשות בעיות."
אני לא יודעת אפילו למה אני מנהלת איתה את השיחה הזו. כאילו השאלות שלה לוחצות לי על המקום במוח שבונה משפטים ושולח אותם מבלי לחשוב.
"ענייני המוסר ברורים לי. אבל אתן לא באמת אחיות."
"נכון." אני עונה ועוצרת לחשוב על המשך הדברים שלי, "אבל…" אני קצת מתבלבלת.
"אני לא מסתכלת עליה כעל אובייקט מיני, אני פשוט לא רואה אותה ככה."
"למה?" היא ממשיכה עם השאלות הקצרות שלה, ובנשיפה הבאה העשן שיוצא לה מהפה צבוע מעט באדום. אני מסבירה לעצמי שזו בוודאי השתקפות של התאורה, ושומעת את עצמי עונה לה, "כי היא לא מה שאני מחפשת בבת זוג. כלומר, מהרבה בחינות היא כן. אבל גם לא."
אני שוב מתבלבלת. הבחורה הזרה מסתכלת עליי ואף שריר לא נע בפניה. אני מרגישה תחושה מטרידה, כאילו מישהו מחטט לי בראש.
"חשבתי על זה פעם, בעבר. לפעמים, כשממש טוב וכיף לנו ביחד, אני קצת חושבת על זה שוב."
אני ממשיכה, המילים זורקות עצמן ממני החוצה ובליבי אני מאשימה את הוודקה.
"אבל אני לא יכולה לבנות משהו עם מישהי כל כך… כל כך…"
"מנותקת." היא מציעה.
"כן!" אני מזדקפת ומביטה בה בפליאה, "היא פשוט… לא מחוברת. לעצמה, לחיים."
"שלא תביני לא נכון," אני ממהרת להוסיף, "אני מתה עליה. היא חברה נהדרת, היא חכמה, היא מצחיקה אותי עד דמעות. אבל אני לא יכולה לראות איך מתפתח משהו מעבר לחברוּת עם מישהי כל כך עצורה, כל כך הססנית, כל כך… נמנעת. אני צריכה מישהי רצינית, בוגרת, שאפשר לסמוך עליה. מאסתי במשחקים המטומטמים האלה. אני לא יכולה לבנות חיים על עלה נידף."
אני קצת נבהלת מהנאום הקטן שיצא לי מהפה, ומעיפה מבט חושש מסביבי, אבל נראה שאף אחת לא שמה לב אלינו במיוחד.
"זה טיפשי לדבר על זה, באמת. איזה מין רעיון זה בכלל?" אני אומרת בביטול, כשהיא מועכת את הסיגריה שלה על קצה השולחן, ולהפתעתי הבּדל נעלם מבין אצבעותיה מבלי להשאיר אפילו סימן קטן של אפר.
"אל תדאגי, סודך שמור עמי." היא אומרת תוך כדי שהיא מתרוממת מהספסל ולרגע מבזיק על פניה חיוך מסנוור.
"את תיכף תצטרכי את זה." היא מצביעה על נקודה בשולחן, ולפני שאני מספיקה לראות על מה הצביעה, היא כבר נעלמת בתוך הקהל.
אני יושבת לרגע בשקט, מלאת חרטה על הפטפטנות שלי, ואז מתכופפת אל השולחן כדי לקחת את הכוס הריקה ולהחזיר אותה לבר. להפתעתי אני מוצאת אותה מלאה לגמרי. אני מרחרחת, טועמת, ומניעה את ראשי לצדדים במורת רוח, בטוחה שהשתגעתי לגמרי.
אני הולכת לחפש את שני, וכשאני מוצאת אותה, בחורה שנראית כמו מישהי שחושבת שהיא מתת האל לאנושות עוזרת לה לנגב מעצמה שתייה שנשפכה עליה. כשאנחנו מתרחקות משם, אני מציעה לשני את הכוס שלי, ושוכחת לגמרי מהבחורה המסתורית עם הסיגריה המשונה.
אבל אז שני מקבלת ג'ננה לא ברורה ומתחילה לעשות לעצמה מטאמורפוזה.
זה קרה לא הרבה זמן אחרי המסיבה ההיא, אז חשדתי שהיא שמעה את השיחה שלנו, או שמישהי סיפרה לה מה אמרתי, והיא מנסה להוכיח לי עכשיו כמה טעיתי, במין רצון לנקמה כזה. אבל זה לא היה הגיוני. אני בטוחה שאם היתה שומעת את השיחה שלנו לא היתה מדברת איתי לפחות שבועיים. אבל לא, היא בכלל היתה… עליזה כזו כל הזמן. מחייכת כאילו הלחיים שלה נתקעו על 'ON'. מחבקת אותי מלא, מתקשרת פתאום רק כדי 'לשמוע את קולי', נועצת בי עיניים לחות של כלבלב נטוש שמצא בית. לא הבנתי מה עובר עליה, והיא לא סיפרה. אבל כמו שזה בא כך זה עבר.
ואז היא אמרה שהיא רוצה להבין אנשים קצת יותר טוב, והחליפה מקצוע. ואמא שלה נעשתה פתאום חברה שלה והן מקשקשות בטלפון כמעט כל יום, שזה דבר שמעולם לא האמנתי שיכול לקרות.
היא התחילה לעבוד בקפה של רונית וריבי, וקרעה את התחת עד שריבי אמרה לי שהיא יותר טובה מכל טבחית מנוסה שהיא העסיקה אי פעם.
והיא הזדקפה, לפעמים אני פותחת לה את הדלת וחושבת שהיא צמחה בכמה סנטימטרים. נהיה לה אור בעיניים ושלווה כזו מסביבה. בחורות התחילו לשים לב אליה, ולהפתעתי גיליתי שזה גורם לי לאי שקט. היא צבעה את החדר שלה בצבעים בהירים ובכל פעם היא מוסיפה איזה חפץ חדש או ישן, גדול או קטן, שנראה הכי לא מתאים אבל איכשהו כולם משתלבים באיזו הרמוניה מופלאה עד שנעשה לי יותר נעים אצלה בחדר מבכל מקום אחר, כולל בבית שלי.
כשהיא התחילה לבשל לי איבדתי את הצפון סופית. אף אחת, אף פעם, לא בישלה עבורי. בטח שלא את הדברים המדהימים האלה שהיא למדה להכין, ונראה גם שהיא מכינה רק בשבילי (או אולי כך אני רוצה להאמין). ובפעם הראשונה שפתחתי את הדלת בבוקר ומצאתי שם כריך ריחני מלחם דגנים, עם פתק בצורת לב ושמש מחייכת שאומרת 'בוקר טוב', הבנתי שאני בצרות.
כשאנחנו משתרעות לנו על הספה, אני מוצאת את עצמי בוהה באצבעות ידיה החבולות המונחות לצד ירכה, ומדמיינת את עצמי מנשקת כל אחת ואחת מהן. בהתחלה הייתי מנערת את התמונה הזו בבעתה מראשי, אבל עכשיו הדמיונות האלה רק הופכים יותר ויותר נועזים.
כשהיא מכינה לי צלחת, מרוכזת כולה בלעצב לי אותה יפה, אני מתאפקת שלא להתקרב ולחבק אותה מאחור, להתנועע איתה ככה בזמן שהיא רוקדת בין הסירים, מזמזמת מנגינות עליזות. וכשהיא מניחה אותה לפניי, עיניה נוצצות מהתרגשות, אני חושבת רק כמה הייתי רוצה לטעום את האוכל שלה ישר מבין שפתיה.
והמחשבות האלה מחרידות אותי באותה מידה שהן מרגשות אותי. זה סוג של שינוי סדרי עולם, כמעט בלתי נתפס מבחינתי.
לפעמים, כשהיא רחוקה ממני ולא שמה לב, אני מסתכלת עליה וממלמלת לעצמי בשקט, "מי את, ומה עשית עם שני?" ולא בטוחה שאני באמת רוצה לדעת. אני די מחבבת את שני החדשה.
יותר ממחבבת.
אני לא יודעת אם היא שותפה לתחושות האלה שלי. אני חושבת שלא, וזה מה שמפחיד אותי יותר מהכל. אני מנסה לעקור את המחשבות האלה מהראש, יודעת מה מוטל כאן על הכף וכמה אני יכולה לאבד, אבל נדמה שככל שאני מנסה כך הן הולכות ומתגברות.
בשבוע האחרון זה הגיע למצב שאני מתחמקת מלפגוש אותה כשאנחנו לבד. רק בחוץ, או עם עוד אנשים, והתירוצים שלי הולכים ומשתכללים מיום ליום. עד כדי כך לא סומכת על עצמי. אבל אי אפשר להחזיק ככה לנצח.
היום למשל, לא היה לי אף תירוץ לסרב כשהיא הזמינה אותי לארוחת ערב וסרט אצלה בבית, לבד, ופתאום הדבר הפשוט הזה, שעשינו כבר מליוני פעמים, מלחיץ אותי עד מוות.
אני מחליפה בגדים כבר שעה. הלב שלי פועם בקצב כפול ולא נרגע. אני חושבת שאני הולכת לעשות טעות הלילה, אבל זו טעות אחת שאני חייבת לעשות, כי זו תהיה טעות גדולה יותר לא לנסות בכלל.
שני
כשאני מזהה את הצעדים שלה במדרגות, אני מבינה עד כמה חיכיתי לרגע הזה כל היום. כשהיא פותחת את הדלת וניצבת בכניסה עם חולצת אריק ובנץ שלה, אני לא יכולה שלא לצחוק.
"מה כל כך מצחיק?" היא שואלת, "אמרת מסיבת פיג'מות, לא?"
"כן, כן." אני ממהרת אליה לתת לה חיבוק, "זה לא בגלל זה. אני פשוט… אוהבת את החולצה הזו עלייך."
"יופי." היא מחייכת, עדיין חובקת את מותניי, "כי אני יכולה להוריד אותה אם לא."
"מה פתאום," אני צוחקת, "שבי, השפית הכינה מנה חדשה במיוחד בשבילך הערב." אני מחווה על הספה בסלון ומתנתקת ממנה בעליזות אל תוך המטבח.
"תראי מה הכנתי לנו לראות." אני צועקת אליה בזמן שאני מסדרת ריבועים של לזניית תרד וגבינות על שתי צלחות מקושטות, מזמזמת לעצמי מנגינה שקטה.
כשאני מסתובבת להחזיר את המלח למקום, דנה ניצבת סנטימטרים ספורים ממני, ומרוב בהלה, המלחיה מתבלבלת לי בתוך הידיים ואני מצליחה לתפוס אותה רק שניה לפני שהיא נופלת.
אני נושמת לרווחה, ולפני שאני מספיקה להתבדח על זה, דנה תופסת בעדינות את פניי בשתי ידיה, עיניה נאחזות בעיניי, ופיה נצמד לשלי בנשיקה רכה.
אני עוצמת עיניים ושוכחת לנשום.
לפתע היא מתנתקת ממני ולוקחת צעד אחורה. אני פוקחת עיניים ומחפשת את מבטה.
על פניה, כמו על פניי, נסוכה הפתעה. וגם פחד, וכמיהה, ומשהו טהור אחד, שאני לא מוצאת לו שם, אבל יודעת שכולו אמת.
אני שומטת את המלחיה, צועדת קדימה ואוספת אותה אליי, שפתותינו נפגשות למחול מטורף של גילוי וערגה ויופי.
כשהיא מחבקת את צווארי ורגליה כרוכות סביב מותניי, אני נושאת אותה אל חדר השינה, ידיי מלטפות את גבה מתחת לחולצה. בדרך, אני נעצרת לרגע, מתנתקת מהנשיקה שלה ובקול מעט צרוד שואלת אותה, "תמר?"
היא מסתכלת עליי לרגע בבלבול, ואז מחייכת. "זרקה אותי הבוקר. אמרה שהיא לא מרגישה עדיין בשלה למחויבות."
"הילדות של היום." אני אומרת לה ונדה בראשי.
היא צוחקת, ומצמידה את פיה לשלי שוב, לשונה משלחת בבטני גלים של חום.
אהבתי אותה, ואהבתי אותה, ואהבתי אותה שוב. ובין לבין, אהבתי אותה אפילו יותר.
"איפה למדת לעשות את זה?" היא שואלת אותי, מתנשפת. "בגלגול הקודם." אני עונה לה, ומצמידה את גופה אליי ברעב שלא יודע שובע.
היא צוחקת, ואז הצחוק שלה נמוג לאנחות, ובאותו רגע אני מוכנה להישבע שאלו שני הקולות הכי יפים בעולם.
כשאני מביאה לה לזניה מחוממת למיטה, חתוכה מראש לחתיכות בגודל ביס, היא לוקחת את הצלחת, מכניסה חתיכה לפיה, ואז מחייכת לעצמה.
"למה את מחייכת?" אני שואלת אותה, עוטפת את ידה בידי, החום שלה פועם מבין אצבעותיי.
"כי טוב לי." היא מסתכלת עליי במבט החם הזה שלה, "טוב לי פה איתך."
מתחת לחלון חדרי ניצת פתאום אורה הכתום של סופה של סיגריה. עשן אדמדם מסתלסל לרגע לתוך החשיכה ונעלם. בתוך העלטה לא ניתן לזהות את תוי גופה של הדמות האפלולית שנשענת על הגדר ומביטה אל חלוני, אבל כשהיא מוחצת את בדל הסיגריה על גדר האבן, חיוך מסנוור מופיע לרגע היכן שפניה אמורות להיות, כשהיא נעה משם ונעלמת אל תוך הרחוב.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il