דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
11/05/2015
אני מאשימה את עצמי וכועסת כול כך עד שזה מחורר אותי, תיעוב עצמי, תיעוב העור שאני עטופה בו. אולי יכולתי לחבר בין החלום על יעל לבין המציאות הבלתי נתפסת של רונלי! הייתי יכולה לעצור אותה שנייה לפני מעבר החצייה הארור שלקח אותה ממני.
הרגשתי שעברתי יותר ממה שאפשר להתמודד איתו, התפטרתי מהעבודה וארזתי לי תיק גדול. זה כול מה שיש לי וכול מה שנשאר לי, תיק גדול המכיל זיכרונות וחיים נגועים, בדידות שתלויה עלי ללא רחמים, עוקבת אחרי לכול מקום.
חזרתי לירושלים, אפילו ניסיתי לחזור לדת, אחר כך ניסיתי את כול האלכוהול שיש בעולם עד שכבר לא הסתדר לי להיות בבית של אימא שלי ואחי הגדול שדאג שהכול יראה כסיוט אחד גדול. משם המשכתי להודו, מטביעה את כול מה שיש בי ולא נותנת לאף אחד להתקרב, ואז משם המשכתי לתאילנד, התפרעתי במסיבות, צעקתי על הים, בכיתי משטויות, צחקתי מעצב. אחרי שנתיים נדודים, אינספור חוויות ואנשים אני חוזרת לעיר חדשה, המרתי את תל אביב ברמת גן לצורך חידוש מושלם לכול פרט ופרט בחיי החדשים.
לקח לי חודשים להסתגל שוב לשגרה, ובכלל לארץ. אין יום שאני לא חושבת על רונלי ומה היא הייתה אומרת לי על כול דבר, ואיך שיכול היה להיות לנו טוב אם היינו ביחד. המחשבות האלה רצות לי בראש מדי פעם אבל בעצב מר מתוק, כול הזמן הזה שלקחתי לעצמי לימד אותי להתמודד די טוב, להעריך את המקום שהצלחתי להגיע אליו ובמיוחד להעריך שהייתה לי בכלל זכות להכיר אותה. אני מתרגלת לדירה קטנה וחדשה, סביבה נחמדה. אני כבר לא יכולה לתאר לעצמי שתהיה כאן כול לילה מישהי אחרת. אני אוהבת את האיזון שיש בי ואת השלווה שאני מוצאת בעצמי, מקום שקט שלא היה בי. אני יושבת בסלון עם העיתון ומחפשת עבודה, כבר מרגישה את הפחדים והחוסר ביטחון אבל אין לי ברירה, עצמאות זה דבר שנולדתי איתו בדם.
"בוקר טוב."
"שלום, בוקר טוב, מדברת דין אני מתקשרת בקשר למודעה בעיתון."
"איזה מודעה?"
"אני קוראת שאתם מחפשים עורכת לעיתון מקומי."
"כן, תוכלי להגיע היום לראיון?"
"בטח."
לוקח לי המון זמן להתארגן לראיון עבודה, אני מרגישה קיצוניות מוזרה, מצד אחד חשובה לי העבודה ואני ממש לא רוצה לאכזב את עצמי, ומצד שני, אחרי כול מה שעברתי, זה נראה לי עניין שאני אוכל להתמודד איתו. באוטובוס תמיד יותר קל לי לחשוב, פשוט ללכת לאיבוד, אני בוהה באנשים טווה להם חיים דמיוניים וחושבת על אבא שלי ורונלי, זה היה יותר מדי לאבד מוקדם מדי.
בכניסה למשרד לא גבוה ולא נמוך אני לוקחת נשימה ונכנסת בדלת הראשית,
"היי, דין. באתי לראיון עבודה." אני מציגה את עצמי למזכירה שיושבת בקבלת פנים מלאה בטפסים ואוזנייה, רואים שהיא פה הרבה זמן, הכול אצלה מונוטוני וממש חסר סימפטיה, וממתי בכלל התחלתי לשים לב לפרטים הקטנים האלה.
"כן היי דין, שבי עד שאני אקרא לך להיכנס." אני מרגישה שאני בתור לרופא שיניים,
אחרי רבע שעה, "את יכולה להיכנס דין." המזכירה מסמנת לי איפה הדלת ומחייכת חיוך צבוע. אני נכנסת לחדר גדול בצבעים חומים משולבים עם עץ וכורסא קטנה, חומה שאני אמורה להתיישב בה מול שולחן מנהלים גדול.
היא מסתובבת אלי באיטיות שלא נגמרת, רגע לא אנושי והלב שלי קופץ עד שאני מרגישה את זה פיזית, "דין."
מתייבש לי הגרון, העיניים בכחול ירוק הזה. "וואו, דין."
נהיה לי חם, אני ממש צריכה לשבת, "לא חשבתי שזה יכול… רק רגע…" היא מגמגמת ומרימה את השפופרת, "שרית, תביא לנו בבקשה משהו לשתות."
אני עדיין שותקת, התלתלים הבהירים האלה. "לא חשבתי שאני אראה אותך פה." היא מסמיקה מבלבול, שרית המזכירה נכנסת ומניחה על שולחן המנהלים הגדול כד קטן עם מים קרים וכוסות קטנות ליד, אני עדיין מהופנטת ומרוכזת בה, בקושי ממצמצת.
"לא חשבתי שזה יכול לקרות, זאת אומרת שאת תבואי. זה ממש מוזר."
"יעל, עשיתי טעות גדולה שוויתרתי עלינו כול כך מהר, אני בטוחה שלא חשבתי עם הראש אז והתכחשתי ללב, פחדתי לאבד שליטה, אבל איבדתי אותך. הייתי כול הזמן בבקרה עם עצמי ופחדתי להתקרב באמת ולהיחשף, זה הפחיד אותי. אני יודעת שעברו שנתיים וקצת, ואולי זה נשמע לך מוזר שאני פתאום אומרת לך את כול זה, אבל בפעם האחרונה שרציתי להגיד למישהי משהו חשוב זה כבר היה מאוחר מדי. יכול להיות שהגורל הפגיש בינינו שוב, יכול להיות שזה הזמן הנכון. חשבתי עלייך המון, את האהבה הראשונה שלי. היו לי הרבה מחסומים והגנות בתקופה שהכרנו והלוואי ויכולתי להכיר אותך עכשיו, היום מחדש."
היא קמה ולוקחת את ידי, מובילה אותי מחוץ למשרדה, "שרית, יצאתי להיום, יש לי כמה עניינים חשובים."
אנחנו יושבות בבית קפה קטן, אני מרגישה בכול גופי שהפעם מגיע לי שיקרה לי משהו טוב, מן התרגשות כזאת לקראת משהו לא נודע אבל טוב.
"לא עבדת במשרד פרסום בתל אביב?"
"כן אבל עזבתי."
"למה?"
"תראי יעל אה… אני לא רוצה שתחשבי שאני מציעה איזה משהו כזה. אה… לא חשוב. פשוט חשבתי, אולי נלך אלי כי אני באמת רוצה לספר לך כמה דברים שלא מרגיש לי נוח פה, בבית קפה." אני מסתבכת.
היא מסכימה ואנחנו בדרך לדירה, הכול חזר להיות צבעוני. אנחנו מדברות בדרך ורק ההרגשה הזאת שהיא פה, לידי, משרה בי שלווה. סוג של ביטחון. הכול כול כך מוכר ונעים. אני מכינה לנו לשתות ואנחנו יושבות בסלון, "אז למה עזבת את העבודה?"
"הכרתי שם מישהי מדהימה. עבדנו ביחד והיה לי טוב שם, הגעתי למצב בחיים שהיה לי הכול. עבודה, כסף ואת רונלי." אני נלחמת לחייך ולא לבכות.
"לאן כול זה הלך?" היא שואלת במבט עדין שמכיל אותי ומחבק.
"תראי יעל, עברתי די הרבה בשנתיים וקצת האלה, זה נראה לי כמו הרבה יותר. את היית שם איתי בהלוויה של אבא שלי בעצם היית במקום כול כך עמוק ומדהים אי שם בתוכי שזה הפחיד אותי. ואז נעלמת לי וזה היה בסדר כי הרגשתי שמגיע לך יותר טוב ממני, הייתי חייבת להרפות ממך."
"את מתחרטת שלא ניסית לחזור אלי?" תמיד השאלות שלה נוקבות, אמתיות.
"לא יעל, כי זה לא היה זמן טוב ובטח שלא ממקום טוב. הייתי מאכזבת אותך בכול מקרה כול עוד זה היה אז, והייתי מי שהייתי."
"איפה רונלי בחיים שלך?" היא שואלת ואני לוקחת דקה להתחזק.
"כבר לא בחיים." לא יכולתי להתאפק. חשבתי שהצלחתי להתגבר על הרבה דברים אבל הנה פתאום יעל כאן לידי, מלטפת לי את היד, מביטה בחום, נוגעת בנפש עמוק. העור הלבן והעדין שלה, מגע מוכר שהגוף מתגעגע אליו מבלי לשאול. תלתלים בהירים מלטפים כתפיים נשיות, עיניים בכחול ירוק מטביעות אותי. השפתיים החושניות האלה שקשה שלא להסתכל.
שוב יכולתי לשמוע אותי מבחוץ, בוכה ומספרת לה הכול, התאונה וכול דקה שאחרי, החוויות בחו"ל, הפצעים והגעגועים אליה. אני תופסת חזק בחולצתה וכועסת על העולם וגם קצת עליה. בוכה בתוכה בקול ומדי פעם מתרגזת וצועקת עליה איפה היא הייתה ולמה היא נעלמה לי ככה. אפשר להגיד שלא הכרתי את עצמי או שרק התחלתי להכיר. אחרי שעות היינו במצב שכיבה על הרצפה בסלון, היא עוטפת את ראשי לתוכה ומרגיעה, מלטפת שיער ברכות ומנשקת את ראשי. אני מותשת מבכי ועייפה מלשפוך הכול החוצה. תשישות של רוגע נפשי אחרי הר געש, עייפות שבה המוח רדום והעיניים מטיילות ללא מחשבות. "אני פה עכשיו דין, ואני לא עוזבת."
הרגשתי בחיי מהי תשוקה, הרגשתי משיכה חייתית קשה לריסון. הגעתי לשפל האי שפיות וגם לגאות ואיזון אשלייתי שהתנפץ לי. הצטערתי על הרבה דברים שדווקא לא הרשתי לעצמי לעשות. הרגשתי חיבור מדהים לאישה מקסימה שאבדה לי בין הידיים והחיים שלה נטפו לי בין האצבעות. איבדתי אב, דמות גברית נעימה, היחידה שהייתה בחיי. פגעתי ונפגעתי. אבל עכשיו, כשיעל פה איתי, מנשקת אותי ברכות הזאת ששייכת רק לה, אני לומדת להכיר אותה מחדש וגם היא אותי, על אף כול מה שהרגשתי בחיי, אהבה כזאת באה רק פעם אחת בחיים, רק שלי היו הרחמים והמזל להעריך אותה ולמצוא אותה שוב. משהו בי שלם ומסתכל אל העתיד באושר. לפעמים אני מביטה בה מבלי שהיא תשים לב, מבחינה ביופי הקסום שלה ובעדינות המנצחת ומתמלאת תקווה. היא מכילה אותי בנוחות, מצחיקה ומקסימה אותי. והיא פה כדי להישאר ואני פה כדי לשמור על זה.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il