קץ עידן התמימות

06/10/2016

מזג האוויר היה מושלם, המקום היה מושלם, המועד היה מושלם. הפעם הוא לא יפספס את ההזדמנות.

"איפה הטעות?" מלמל לִין, העביר את אצבעותיו בשערו החלק וסקר את עשרות הניירות המלאים בנוסחאות שהיו מפוזרים על שולחן הכתיבה בחדרו.

גֶ'ף עמד בדלת החדר והביט בשותפו לדירה. לפני שלוש שנים וחצי הגיעו שניהם למעבדות הלייזר בליבֶרְמוֹר כתלמידי דוקטורט צעירים, לאחר שזכו במלגת סְלוֹוּן היוקרתית. הדירה שבה שוכנו הכילה שני חדרי שינה, חדר מגורים שבו הצטופפו ספה בצבע כתום, שולחן אוכל ושידה, ואליו היו מחוברים מטבחון וחדרון אמבטיה. ג'ף היה איש של בוקר ואהב לקום מוקדם, בעוד שלין אהב לעבוד מאוחר ולישון כמעט עד הצהריים. יחד עם שאר תלמידי הדוקטורט הם נהגו לאכול ארוחת ערב בקפיטריה של המעבדה או במסעדה בעיר ובסופי שבוע היו הולכים לקולנוע, למסיבה או לרכב על אופניים בפארק בֶּרְנָאל הסמוך.

"האינטגרל נכון," פלט חברו, "אימא, אָת רואה אֵת הטעות?"

לין היה המבריק מביניהם. בשנה הראשונה ללימודיהם, בזמן שג'ף נאבק בהבנת התיאוריה המתמטית שמאחורי קרני הלייזר, ידידו מצא פתרון חדש למסלול ההתאבכות של הקרניים, שמאפשר באופן תיאורטי לירות אותן למרחק רב יותר מבלי שתתפזרנה. בשנה שלאחר מכן הפך שותפו לאדם הראשון שהצליח לצייר נקודה אדומה על הירח, הישג שבעקבותיו הרצה באוניברסיטאות המובילות ברחבי היבשת ובאירופה. ג'ף נמשך לצד הטכני של תותחי הלייזר וניסה לפתח דרכים להגדלת הטווח וההספק של המכשיר גדול הממדים, שבו המעבדה השקיעה הון עתק, ואחד הפתרונות שהוא מצא סייע להוציא לפועל את הניסוי המפורסם של חברו.

"ג'פרי, אתה פנוי?"

בשבועות הראשונים להיכרותו עם לין, ביקש ממנו ג'ף, שנקרא על שם כומר הכנסייה בעיר נעוריה של אימו בדרום קרוליינה, להשתמש בכינוי שלו, אך הבקשות לא נקלטו בזיכרונו של שותפו לדירה. או שאלוהים השכיח אותן ממנו. זהו העונש שלי, הוא חשב.

"אתה יכול לעזור לי לבדוק את החישובים?"

זו לא הייתה הפעם הראשונה שחברו, הכוכב העולה שתפס את תשומת ליבם של הפרופסורים, ביקש את עזרתו. ג'ף ניגש למקרר, מזג מיץ תפוזים לשתי כוסות ונכנס לחדרו של לין. לאורך הקיר השמאלי עמדה מיטה צרה שעליה הייתה מונחת שמיכת פוך צהובה בערבוביה עם מכנסי טריינינג אדומים וחולצות קצרות. לוח שכיסה את הקיר הימני היה עמוס בנוסחאות שנכתבו אחת על השנייה בטושים במספר צבעים והבגדים שהצטברו בכוורת שעמדה ליד הדלת איימו ליפול לרצפה. ג'ף הניח את הכוסות על ערימת ניירות והתיישב על כיסא פלסטיק לבן. בניגוד לחוסר הסדר סביב, הסימנים והמספרים שמילאו את הניירות היו מאורגנים בשורות ישרות וצוירו בכתב עגול וברור.

"הַבֵּט," אמר לין והצביע על שרטוט של שני עיגולים וקווים שהסתובבו ביניהם. השעתיים הבאות עברו על ג'ף בניסיון לעקוב אחר שטף הסברים מובן למחצה. למרות שראה את הכיוון הכללי שאליו חותר ידידו, הוא ידע שלא יצליח לוודא שהחישובים שמילאו את הדפים נכונים. הוא המהם מדי פעם, שאל שאלות כלליות בשביל להעמיד פנים שהוא בעניינים ועשה כמיטב יכולתו לעמוד בציפיות של לין.

"חייבת להיות כאן שגיאה," סיים שותפו לדירה את ההסבר.

"למה אתה בטוח שטעית?"

"כי התוצאה לא הגיונית," ענה לין, "איננו יכולים לראות אירועים שקרו בעבר."

* * *

"מה תרצה לראות?" שאל ג'ף את לין.

השעה הייתה שלוש אחר הצהריים והשניים ישבו על גזע עץ אלון בפארק בֶּרְנָאל, עטופים במעילים עבים ועל ראשם כובעי צמר. מבעד לעצים הציצה העיירה פְּלֶזֶנְטוֹן ומעבר לה, ליבֶרְמוֹר והמעבדה. ג'ף הוציא שני כריכים מתיק הגב והגיש אחד מהם לידידו.

"את בודהא," ענה לין, "אני רוצה לראות את רגע הנירוואנה הראשונה שלו ולשמוע אותו מלמד את תורתו." פניו של חברו היו רגועות וכשדיבר הזכירו שפתיו תנועות תמנון. "ואתה?"

את מי הוא היה רוצה לראות, תהה ג'ף. את אברהם לינקולן יושב בתיאטרון לפני ההתנקשות? את קורטז מגיע לטנוצ'יטיטלן, בירתם של האצטקים?

"את קרב מרתון, בין אתונה לפרס," הוא השיב לבסוף. "לשמוע את מחשבותיו של מִילְטִיָאדֶס לפני שהוא פוקד על היוונים להסתער."

"אתה מאמין שהתותח יוכל לירות קרן לייזר יציבה במשך שלוש שעות?" שאל לין.

"תוך כדי שהוא שומר על מרחק קבוע מהשמש," ציין ג'ף.

"ויורה קרן בעוצמה של מאה טרה-וואט," המשיך ידידו.

"ובמשך הזמן הזה מחשיך חצי קליפורניה," סיים ג'ף. היו לו רעיונות איך ניתן להבטיח שהתותח לא יתחמם, אך שום דרך לספק את כמות החשמל שהתיאוריה דרשה בשביל להציץ לעָבָר. לין ניסה בשבוע האחרון לחפש דרכים להקטין את הספק קרן הלייזר. אתמול, למרבה האכזבה, הוא הצליח להוכיח שבשביל לקמט את המרחב חייבים לספק לתותח את האנרגיה שצורכת מחצית המדינה.

"בוא, נמשיך," קרא ג'ף והכניס את עטיפות הסנדביצ'ים לתיק.

לין קם ומעילו הכחול הסתיר את גופו הרזה. "מה אתה חושב יאמר לוּק מחר?"

ג'ף דמיין את פרופסור לוּק, הפיזיקאי הראשי של המעבדה, במרכז השולחן בחדר הסמינרים. סביבו יֵשְבוּ שאר החוקרים, עובדי המחקר ותלמידי הדוקטורט. תחילה יעלה לין ללוח ויסביר את התיאוריה שפיתח ולאחר מכן הוא, ג'ף, יסביר איך ניתן להוציא את הרעיון לפועל.

"עיניו תידלקנה כשתדבר," הוא השיב, "והוא ישבח אותך כאילו הייתָ בְּנוֹ." ובי הוא יזרוק מבט ספקני, המשיך ג'ף בליבו, ויבקש מדוקטור קוזלוב לבדוק את הפתרונות שאציע.

* * *

"בקרוב ניתן יהיה לצפות בעבר!" ג'ף הרים את עיניו מהגיליון של הלוס אנג'לס טיימס שאחז בידיו והסתכל בידידו, שפניו החלקים גרמו לו להיראות בן שמונה עשרה. חברו החזיר לו חיוך וג'ף המשיך להקריא. "מעבדת המחקר בליברמור, קליפורניה, הודיעה כי פיתחה שיטה המאפשרת, באופן תיאורטי, לצפות באירועים שקרו לפני מאות ואף אלפי שנים. פרופסור אליזבת' קוֹר דיילי, מנהלת המעבדה, הסבירה כי קרן לייזר חזקה במיוחד שֶנוֹרֵית באופן רצוף למשך מספר שעות תיסע אחורה בזמן ואת הסטיות הקטנות באור החוזר ניתן יהיה לתרגם לתמונות. הרעיון הבסיסי, שפותח על ידי תלמיד הדוקטורט לין צ'אנג…"

"היא הזכירה אותך," אמר ג'ף, "בוא נשתה."

לין הניף את כוס הבירה שלפניו וג'ף עשה כמוהו. מה יקרה כששותפו לדירה יהפוך לאדם מפורסם, תהה ג'ף. הוא יקבל הצעות עבודה מהרווארד ו-MIT ויזכה במעבדה משלו. ליבו נצבט. אסור לי להתעצב, לא היום, הוא אמר בליבו והכריח את שפתיו להתעקל כלפי מעלה. ג'ף חשב שהבחין בסימן שאלה עולה בעיניו של ידידו, אך זה חטף את העיתון מידיו והחל לסרוק את הכתבה.

"לאילו רגעים גדולים של ההיסטוריה נגיע בזכות התגלית החדשה," הקריא לין, "האם נראה את שמלתה של אליזבת הראשונה במעמד הכתרתה למלכה? האם נצליח אחת ולתמיד להכריע אם וילהלם טל ירה בתפוח שעל ראש בנו?" הוא הניח את העיתון.

"מדוע עיתונאים חושבים שהקוראים טיפשים?" שאל לין.

"אולי באמת רוב בני האדם מתעניינים רק בבגדים ואגדות," השיב ג'ף.

"אינני רוצה שישתמשו בלייזר לשטויות," אמר חברו. מה בעבר שווה את המחיר של ההצצה אליו, שאל את עצמו ג'ף. האם הגאונות של מילטיאדס תועיל לנו או תמונה של בודהא? אל תהיה ציני, הוא גער בעצמו, תתגאה בלין.

* * *

ג'ף עצר את אופניו ליד השומר בשער המעבדה. "בוקר טוב, מר קוֹרְן," הוא אמר וסקר את הזר בחליפה שחורה שניצב סמוך לשומר.

"בוקר טוב, מר אטקינסון," השיב השומר, "פרופסור דיילי ביקשה שתסור למשרדה."

עד אותו יום שוחח ג'ף עם ראש המעבדה פעם אחת בלבד, מיד עם הצטרפו לתוכנית הדוקטורט. הוא דילג בזריזות שתי קומות במעלה המדרגות, פנה למסדרון הימני ונכנס לחדר הכניסה של משרדי ההנהלה, שם ישבה מזכירת המכון, לורי פריימן.

"בוקר טוב, מר אטקינסון," אמרה לורי, "פרופסור דיילי ממתינה לך."

ג'ף פתח את הדלת הלבנה של משרדה של ראש המעבדה. שולחן עץ כבד שסביבו עמדו עשרה כיסאות מילא את השליש השמאלי של החדר. בחלקו האחורי של המשרד ניצב שולחן עבודה רחב, ומימין עמדו ארבע כורסאות ירוקות סביב שולחן זכוכית עגול. פרופסור דיילי, לבושה מכנסיים שחורים וחולצה לבנה מחויטת, עמדה לפני שולחן העבודה עם גבה לדלת, ידיה אוחזות בלחייה. הפרופסורית הסתובבה לעברו וג'ף הבחין באיפור הכבד מתחת לעיניה.

"בוקר טוב, מר אטקינסון, שב בבקשה," היא אמרה והתיישבה בכורסא לשמאלו. "אתמול בערב ביקרו בביתי שני סוכנים של ה-FBI. הם ביקשו," היא השתתקה ומבטה נדד לעבר החלון שצפה לחצר, "הם רוצים," היא ניסתה פתיחה אחרת ועצרה שנית. היא קמה והחלה לצעוד מאחורי פינת הישיבה. "הם חושבים שהפרויקט עלול לפגוע בביטחון המדינה," היא ירתה במהירות, כאילו פחדה שאם תדבר לאט, המשפט יתמוסס כמו אלה שלפניו. "כן, הם הִיסְטֶרִים, אבל אתה יודע איך גנרלים חושבים. הם ביקשו שהמחקר יהיה מסווג ולא נפרסם אותו או נדבר עליו עם אנשים שאינם חלק ממנו. יותר מאוחר אקרא לצוות הפרויקט ואתדרך אתכם," היא קמה וצעדה לכיוון הדלת. "אגב," היא הוסיפה, "דוקטור מיטשל יחליף את דוקטור קוזלוב בניהול צוות התותח."

ג'ף עזב את משרדה של דיילי ובמקום לרדת לחדר הדוקטורנטים בקומה הראשונה הוא פנה לשער הכניסה. "יום טוב, מר אטקינסון," בירך אותו השומר כשעבר על פניו, והזר שעמד לידו הזעיף פנים. ג'ף לא ענה, עלה על אופניו ודיווש לעבר המעונות. אחרי חמש דקות רכיבה וטיפוס שני גרמי מדרגות נכנס ג'ף לדירה שאותה חלק עם לין ונקש על דלת החדר של חברו.

"כן," ענה קול רדום מבפנים. ג'ף פתח את הדלת ועיניו התרגלו לאפלולית שבתוכו. לין שכב במיטתו, מכוסה בשמיכה שממנה בולטים רק ראשו וכתפיו.

"בוקר טוב," הוא פלט בקול חורק ושפשף את עיניו. "מה השעה?"

"עשר ורבע," ענה ג'ף. "דיילי קראה לי הבוקר אליה למשרד. הם השתגעו."

ג'ף הזיז את הכיסא שעמד ליד שולחן הכתיבה, הציב אותו עם גבו לעבר המיטה והתיישב עליו כשפניו לעבר ידידו. בדקות הבאות הוא עידכן את לין בשיחה שקיים זה עתה. "אני לא אתן להם להרוס את הפרויקט," אמר חברו, קם מהמיטה וניגש לג'ף. "תבטיח לי שגם אתה לא תיתן להם להרוס את הפרויקט." הוא הניח את ידיו על כתפיו של ג'ף, שחש חמימות חודרת דרך חולצתו.

ג'ף הביט מוקסם בשותפו, בפניו המאורכות, בעיניו ההחלטיות, בחזהו שעלה וירד בקצב אחיד. בבקשה אל תוריד את הידיים. "לא ניתן להם," הוא אמר, "נמשיך ביחד ולא ניפרד."

לין נסוג לאחור. "בוא, תתארגן ונצא למעבדה," אמר ג'ף ויצא מהחדר.

* * *

"מה אתם צריכים בשביל להציץ אל העבר?" שאלה את לין וג'ף פרופסור דיילי, שישבה בראש שולחן הישיבות במשרדה. בנוסף לשני תלמידי הדוקטורט, ישבו סביב השולחן פרופסור לוק, פרופסור מיטשל וארבעה גברים כבני ששים בחליפות אפורות.

"נצטרך אספקת חשמל של מאה טרה-וואט," השיב לין.

"למשך כמה זמן?" המשיכה דיילי.

"שלוש שעות עד שנתחיל לראות את התמונות הראשונות, ולאחר מכן עד שננתק מגע," ענה לין.

אחד הזקנים רשם מספר מילים בבלוק כתיבה ואחר, שראשו קירח, נד בראשו מצד לצד.

"מר אטקינסון, האם התותח ערוּך לירות קרן חזקה למשך ארבע שעות?" שאלה דיילי.

"לא, צריך יהיה להוסיף מערכות קירור ולשדרג חלק מהרכיבים ואת מערכת החשמל," ענה ג'ף.

"פרופסור לוּק," פנתה דיילי לפיזיקאי הראשי, "כמה יעלה שדרוג התותח?"

האיש הממושקף נע בכסאו. "לא הספקנו להכין תוכנית מלאה," הוא אמר, "אני מעריך שמאתיים מליון דולר."

הזר המשרבט כתב מספר מילים נוספות בבלוק הכתיבה. "האם מערכת החשמל של המעבדה ערוכה לעמוד בעומס?" המשיכה דיילי לחקור.

"נצטרך לשדרג גם אותה," השיב לוק.

"וכיצד תקלטו את התמונות?" היא הוסיפה.

"במקלט הנוכחי שלנו," השיב לין, "הקרן החוזרת תהיה…"

"האם אתה בטוח שהקרן החוזרת לא תהיה חלשה מדי?" קטעה המנהלת את הדברים.

"את צודקת," התערב פרופסור לוק, "נצטרך לשדרג גם את המקלט. אני מעריך את העלות בחמישים מליון דולר."

אחד המחויטים, שנראה מבוגר יותר מהאחרים, פנה ללין. "מר צ'אנג, האם אפשר יהיה לראות שני מקומות שונים אחד אחרי השני?"

מצחו של לין התקמט ועיניו הצטעפו. שבעה זוגות עיניים הופנו לעבר הגאון הצעיר, שהתרומם מהכורסא ופסע לעבר שולחן העבודה של דיילי. הוא נשען עליו והחל לפלוט מילים לא ברורות. חלפו חמש דקות ולין עדיין מלמל לעצמו. אחרי עשר דקות נוספות הוא הסתובב לעבר השאר. "אני חושב שכן."

"כמה זמן יעבור בין שני ה…" חיפש המבוגר את המילה הנכונה, "ביקורים?"

"אני חושב שבין רבע שעה לחצי שעה," השיב לין, "אבל זו הערכה גסה. אני…"

"יותר מדי," קטע אותו המבוגר, "תצטרך לקצר את ההמתנה, חמש דקות מקסימום."

אתה אידיוט גמור, חשב ג'ף. הוא הבחין שלין רצה לומר משהו, אבל דיילי הקדימה אותו. "נעשה כמיטב יכולתנו, מר דוֹקְלֶס."

"מתי תוכלו להפעיל את המערכת?" שאל דוקלס.

ראש המעבדה הביטה בפרופסור לוק. "אני חושב שתוך שנה התותח יהיה מוכן," הוא אמר, "ונצטרך חודשיים נוספים לניסויים שיוודאו שהמערכת עובדת והתי…"

דיילי הרימה את ידה ולוק השתתק.

"מהניסיון שלי, נוכל לנפק את הסחורה תוך שנתיים," היא אמרה.

הקירח נד שוב בראשו.

"מאוחר מדי," אמר המבוגר. "המערכת צריכה לשדר בספטמבר."

"בלתי אפשרי," התפרץ פרופסור לוק, "מדובר בניסוי המורכב ביותר שתכנְנו עד היום בארצות הברית ולא ניתן לבצע אותו בזמן כל כך קצר."

"נצטרך לעבוד שעות…" החלה דיילי לומר ועצרה כשהמבוגר קם מכיסאו.

"הממשלה הפדראלית מעניקה לָךְ חמש מאות מליון דולר לפרויקט," הוא אמר. "אנשים שלנו ילוו אתכם ויבטיחו שתקבלו את העזרה הדרושה." הוא צעד לעבר הדלת יחד עם שלושת הזרים האחרים וכשהגיע אליה הסתובב. "ספטמבר," הוא אמר, ליווה את המילה בהנפת אצבע, ויצא מהמשרד.

* * *

"קליפורניה גאה להיות חלק מהפרויקט הפדראלי החשוב ביותר של המאה העשרים ואחת." ג'ף ולין ישבו בסלון דירתם, על הספה מול המחשב הנייד, ואכלו ארוחת ערב מאוחרת בזמן שהמושל עִדְכֵּן עיתונאים על הצפוי לאזרחים עם בוא הסתיו.

"האם יהיה לנו קל? לא ולא. דרישות האנרגיה של הפרויקט עצומות, וחלקים גדולים במדינה יוחשכו בזמן שהמדענים יפעילו את תותח הלייזר ויַחְיוּ את העבר. נזכור שמאז ימי הבהלה לזהב קליפורניה הייתה חוד החנית של ארצות הברית, וכל אחד ואחת מתושבי המדינה יוכל לספר לנכדיו שהוא תרם להגשמת חלום ששום אדם מעולם לא חשב לאפשרי."

"פוליטיקאים וקשקושי ההבל שלהם," פלט ג'ף. "האם כותב הנאומים שלו באמת חושב שמישהו מתרגש מהמילים הנבובות האלה?"

"חבל לי שדווקא אנחנו, שמשלמים מחיר יקר עבור הפרויקט, נהיה האחרונים שנחזה בסרטוני העבר," המשיך המושל. "שוחחתי בנושא עם הנשיא, והסכמנו שתושבי המדינה יבחרו את המקום הראשון בעבר שאליו האנושות תציץ."

"הם באמת מתכוונים להחשיך את המדינה בשבילנו," אמר לין. "אנחנו נראה את ההיסטוריה קמה לתחייה."

"ואם לא נצליח?" שאל ג'ף.

"אז ההימור שלקח הנשיא ייכשל והוא לא ייבחר מחדש," משך ידידו בכתפיו.

"אף אחד לא ייקח אותנו יותר ברצינות ויבטלו את הצעות העבודה שקיבלנו," אמר ג'ף.

"דיילי תשמח שנישאר," ציין לין. "אף אחד לא הכניס למעבדה יותר כסף מאיתנו. מה דעתך שנבקש ממנה הגדלה של המלגה שלנו?" ידידו צחק וגומת החן שעל לחיו השמאלית זהרה.

"או מימון לנסיעה לכנס בניו זילנד?" הציע ג'ף.

"יש כנס בניו זילנד?" שאל לין.

"זה משנה?" השיב ג'ף ודמיין את פניה של ראש המעבדה כשיבקש ממנה מימון לנסיעה. הלוואי שהוא ולין ייסעו לחופשה, רק שניהם, לטרק באי הדרומי. לא, הוא ידע, עד נובמבר לא יאשרו להם להיעדר מהמעבדה. ואחר כך, האם יאזור אומץ ויציע לחברו לנסוע לטיול? ואם כן, האם יפתח בפניו את ליבו?

* * *

ג'ף ישב בפינת העבודה שלו בחדר הדוקטורנטים, ידיו חופנות את ראשו, מרפקיו על השולחן. השעה הייתה אחרי חצות והוא השתוקק לישון. "מה קורה?" שאל חברו מאחוריו. לין תמיד פסע בשקט, כאילו סוליות נעליו עשויות קטיפה.

"לא נצליח," ענה ג'ף. הוא הרגיש מגע בכתפיו. כפות ידיו של לין נחו עליו, מעסות את שריריו העייפים. ג'ף נשען לאחור והתמכר למגע.

"בוא נרכב לאַפֶּלְבִּי," אמר לין אחרי דקה ארוכה והתרחק, "שנינו צריכים אנרגיה."

ג'ף התרכז ואצר את זיכרון תחושת הידיים לפני שהצטרף לידידו. רכיבה של עשר דקות באוויר הקריר הביאה אותם למסעדה שהייתה פתוחה עשרים וארבע שעות ביממה. הם התיישבו בשולחן פינתי, אחד מול השני, וג'ף הזמין סלט עוף.

חברו בחן אותו. "לא," אמר חברו למלצר שעבד תמיד במשמרת הלילה, "תבטל את הסלט. תביא לנו בבקשה שני סטייקים מטוגנים בינוני." המלצר התרחק. "אתה נראה מוטרד," ציין לין.

ג'ף פחד מהרגע שבו ייאלץ לספר לשותפו לדירה שהוא מפשל, שבגללו הניסוי ייכשל. "אני לא מצליח לגרום לקרן לנוע יחד עם השמש," הוא השיב והשפיל את עיניו. "לא משנה מה אני עושה, אחרי עשר דקות הקרן צונחת."

"אני מבין," מלמל לין ועיניו המשיכו לחפור בפניו של ידידו.

אינך מבין דבר, רצה ג'ף לצעוק בעודו מביט בקערת הבוטנים המונחת על השולחן. שריריו דחפו אותו לקום ולברוח, והוא הכריח את עצמו לא לזוז. אתה קיבלת מ-MIT הצעה למשרת פרופסור. אחרי שהניסוי יסתיים, תיסע לחוף המזרחי ותפתח חיים חדשים. בלעדיי. ואני קיבלתי הצעה למשרת פוסט דוקטורט בברקלי, ארבעים קילומטר מכאן. נכשלתי.

* * *

בקיץ הצבע הירוק שלט בפארק בֶּרְנָאל. עצי האלון נשאו בגאון אדרת מפוארת של עלים, שיחי אשחר וטוֹיוֹן טיפסו אלה על אלה בניסיון לתפוס את טיפות האור שהעצים הותירו להם, פרחי מימוּלוּס ודוֹדֶקָתֶאוֹן ניקדו את המקום בורוד וצהוב, ואפילו הצבים באגם נראו מאושרים מתחת לשריון שהם סחבו. ג'ף ולין ירדו מהאופניים ליד ספסל אבן ולגמו מים. מתי הייתה הפעם הקודמת שיצאנו לטייל, שאל ג'ף את עצמו. בחצי השנה האחרונה הם עבדו ללא הפסקה, מבוקר עד אחרי חצות. שותפו לדירה היה עסוק בחישובי זוויות, מהירויות ומרחקים, והוא הכין את תותח הלייזר לעומס שבו הוא מתוכנן לעבוד ואת התוכנה שתשלוט בפעולתו לאורך הניסוי.

"באיזה דיוק השתמשת בחישובים?" שאל לין.

"אלפיים ספרות אחרי הנקודה," השיב ג'ף. הזיעה הותירה שני כתמים מתחת לבתי השחי של חברו. "רק כך הצלחנו לשמור על הקרן במרחק קבוע מהשמש במשך יממה." הוא נזכר באותו רגע לפני שבועיים שבו ישב עם לין במסעדה, מדוכדך עד אֵימָה. המלצר התקרב אליהם עם מגש שעליו שתי צלחות עמוסות בסטייק וצ'יפס. מסיבה כלשהי הזיז המלצר את ידו בתנועה סיבובית, וממקום שבתו של ג'ף נראתה היד כאילו הקיפה את ראשו של ידידו, נוגעת-לא-נוגעת בשיערו המשיי. "היינו מדויקים ככל שיכולנו ונתנו לכם אותה כמות של בשר וצ'יפס," אמר המלצר והתרחק. ג'ף זכר את הנגיסה הראשונה שלקח מהסטייק, את ההבנה שהקרן נופלת לשמש בגלל בעיות דיוק, את הזינוק שלו מהכיסא, את החיבוק שקיבל מלין.

"התותח יהיה מוכן?" המשיך שותפו לדירה. ג'ף הנהן. מערכת החשמל שודרגה, המַקְלֵט הוחלף, נמתחו קווי מתח גבוה חדשים מהמעבדה לרוב תחנות ייצור האנרגיה במדינה.

"התיאוריה נכונה?" הוא שאל.

"יש רק דרך אחת לבדוק," ענה לין.

האוויר בפארק היה חמים וציוץ ציפורים נשמע סביב. ג'ף התבונן בחברו, בשפתיו הדקות, באפו הישר, בצווארו העדין. הגיע הזמן, הוא חשב ובלע את רוקו. "ואם יש בה טעות?" נפלטו המילים מפיו והוא קילל את פחדנותו.

"אז הצלחנו לסדר את כל העולם," צחק לין, קם מהספסל, הגיש את ידו לג'ף ומשך אותו. "בוא, נמשיך לתצפית האלון הכחול."

* * *

הטלפון על שולחן העבודה של ג'ף צלצל. הוא הרים את ראשו מהמסמך עמוס המספרים שהיה פרוש לפניו והצמיד את האפרכסת לאוזנו. "המנהלת מבקשת שתעלה למשרדה," מסרה לוֹרִי, המזכירה של דיילי, כפי שעשתה מדי יום בשבועיים האחרונים.

ליד שולחן המזכירה הוא מצא את לין.

"היא קראה גם לך," ציין ידידו. גומת החן של לין קרצה לג'ף וכעסו מהטרדותיה של דיילי התפוגג.

"אתם יכולים להיכנס," אמרה לוֹרִי.

לג'ף הייתה תחושה שהוא חוזר לעבר. מפינת הישיבה הביטו בו דיילי, פרופסור לוּק, פרופסור מיטשל וארבעת הסוכנים שהם פגשו לפני זמן כה רב.

"שלום מר צ'אנג," נדה דיילי בראשה לעבר לין, "מר אטקינסון," היא הוסיפה כלאחר יד. "אנא שבו. אתם זוכרים את …" היא עצרה, "הידידים שגייסו את הכסף לפרויקט. אנחנו מתקרבים לרגע שבו נבדוק את התיאוריה, ומר דוֹקְלֶס מעוניין לתדרך אותנו בנוגע לאתר שבו נציץ."

ג'ף לא הבין את דבריה של ראש המעבדה. קליפורניה בחרה את האתר: סונומה, 14 ביוני 1846, שעה 3 אחר הצהריים. היעד מטופש למדי – לראות עשרה גברים מזוקנים מניפים את דגל הדוב, וזאת בהנחה שהשעה שההיסטוריונים סיפקו מדויקת. אחרת, נראה סוסים אוכלים עשב. אתה מעדיף שהיינו מציצים ליעדים האחרים שעמדו להצבעה, שאל אותו לין שבוע קודם לכן, כשתוצאות ההצבעה התפרסמו. ידידו צדק; שתי האפשרויות הבאות בפופולאריות היו גאספאר דה פּוֹטוֹלָה מגיע לסנטה ברברה וגילוי גרגרי הזהב הראשונים.

"צ'אנג, אטקינסון, אמרתם שנוכל לבקר בשני מקומות," אמר דוֹקְלֶס. "כמה זמן יחלוף בין הביקורים?"

"עשרים וחמש דקות," השיב לין.

"האם אפשר לקצר את ההפסקה?" שאל המבוגר את דיילי, שהפנתה את עיניה ללוּק.

"אני מצטער," ענה הפרופסור, "מדובר במגבלה תיאורטית. אנחנו יכולים לברר עם עמיתים בגרמנ…"

"אין צורך," קטע אותו הסוכן.

"הם מומח…" ניסה שוב הפרופסור.

"עזוב את זה."

"אנחנו יכולים לוותר על סונומה," העיר הקירח.

"נסתדר עם עשרים וחמש דקות," אמר דוֹקְלֶס והסב את ראשו לעבר לין. "אתם יכולים לבקר בתוך חדר מסוים בְּבִנְיָן?"

"אם תספק לי את השעה, הקואורדינאטות המדויקות והגובה שלו מעל פני הים." אמר לין ופניו הזכירו לג'ף שקיעה באוקיינוס.

"ולעבור בין חדרים?" המשיך דוֹקְלֶס.

לין נד לשלילה. "הקרן מכוונת ליעד מסוים, ובשביל לשנות אותה צריך להמתין עשרים וחמש דקות," הוא אמר.

"לפני שנבקר בסונומה, ישנו יעד נוסף שאליו נשלח את הקרן," אמר דוֹקְלֶס לדיילי. "חדר מסוים באחד הבניינים בכיכר לוביאנקה במוסקבה. מר גָלֶרִיס ימסור לכם את הקואורדינאטות, התאריך והשעה. נבקר שם במשך שלושים דקות ולאחר מכן נעבור לסונומה."

* * *

שמש אחר הצהריים חדרה מבעד לעצים ושלחה כתמים בהירים לשביל שנמשך לאורך פסגת רכס פלזנטון. ג'ף ולין צעדו במסלול המוכר, מברכים לשלום צועדים שהלכו בכיוון הנגדי. מצב רוחו של ג'ף היה מרומם וליבו פעם בחוזקה. מזג האוויר היה מושלם, המקום היה מושלם, המועד היה מושלם. הפעם הוא לא יפספס את ההזדמנות.

"אני לא מאמין," מלמל לין, "הם הופכים אותנו למרגלים."

"הם אסרו עלינו לדבר על הניסוי," הזכיר ג'ף. "תראה את החיפושיות," הוא הצביע על שתי חיפושיות מזדווגות בניסיון להסיט את הנושא, לשמור על אווירה נעימה.

"שיקפצו לי," סינן לין והמשיך לצעוד. "הפרויקט שלנו. לא שלהם, שלנו." מבטו הכעוס של שותפו לדירה וידו המתוחה הזכירו לג'ף את אלוהים בציורו של מיכלאנג'לו. הלוואי שאני הייתי השמש הזוהרת לידך, המלאך הצמוד אליך.

"רק בזכות המימון שלהם יש לנו סיכוי להוציא לפועל את הניסוי," הוא ניסה פעם נוספת להרגיע את ידידו.

"הם לא יקנו אותי תמורת כסף," ירק לין.

כמו שהם קנו אותך, השלים ג'ף את המשפט וליבו נצבט.

השניים המשיכו לצעוד בדממה. "ג'פרי, מה תעשה אחרי הניסוי?" שאל לין כשעברו עיקול בשביל.

"לא חשבתי על זה," השיב ג'ף. הוא ידע מה היה רוצה לעשות.

"אני אבקר את ההורים למספר ימים," אמר לין, "הם רוצים להכיר לי קרובת משפחה רחוקה. תרצה להצטרף?"

פטיש נחת על ראשו של ג'ף. הוא לא שמע את המשך המשפט של ידידו, הוא בקושי ראה את השביל שהתפתל לפניו. הוא המשיך לצעוד באופן אוטומטי, עוקב אחרי הצל של לין.

* * *

הלילה לא נגמר. ג'ף שכב במיטתו, מתגלגל מצד לצד. מדי פעם קם, יצא למטבחון, לגם כוס מים וחזר למיטה. פעם אחת הוא הצמיד את אוזנו לדלת הסגורה של חדרו של לין ולא הצליח לשמוע את נשימתו.

אחרי חג המולד יעבור ידידו לחוף המזרחי, יתחתן, יבנה משפחה, יהיה הפרופסור לפיזיקה הידוע בעולם, יתראיין לעיתונים ולרשתות הטלוויזיה, יקבל מענקי מחקר מכובדים, וישכח אותי. יותר גרוע, הוא יזכור תמיד שאת ג'פרי קנו בכסף, שהוא מכר את נשמתו לזקנים של ה-FBI.

השעון שעל השידה ליד מיטתו מיאן להתקדם. שלוש ועשרה, שלוש ורבע, שלוש ושש עשרה דקות. תמונות התרוצצו בראשו: לין מתחבק עם אשתו בראש פסל החירות ומספר לה על הרגע שבו גילה את תיאוריית ההצצה לעבר, לין מטייל עם ילדיו במֶסָה וֶרְדֶה ומציע להם לבוא למעבדה ולהציץ איך נראתה העיר בשיא תפארתה, לין מקבל את פרס הנובל, מוקף בגדולי הפיזיקאים. והוא יושב במעבדה בברקלי, מְשַמֵן את תותח הלייזר שלהם, מחליף סוללה ומחזק את חוטי החשמל. הממשלה קנתה אותי וזה מה שמגיע לי. אינני ראוי ללין. אינני ראוי לאהבתו. ג'ף יצא ממיטתו, שרבט מספר מילים על נייר ועזב את הדירה.

"ערב טוב, מר אטקינסון," בירך אותו שומר הלילה של המעבדה חצי שעה מאוחר יותר.

ג'ף התעלם מהשומר ומהגברתן שעמד לידו, הניח את אופניו בחניית האופניים, נכנס למבנה המעבדה וטיפס במעלה המדרגות לקומה הרביעית, שם עמד תותח הלייזר היקר ביותר שנבנה אי פעם. הוא זכר את הביקור הראשון במעבדה לפני שבחר ללמוד כאן את לימודי הדוקטורט. דוקטור קוזלוב הדריך את הקבוצה הקטנה של התלמידים שהגיעו לסיור היכרות. ג'ף התאהב בתותח הלייזר ממבט ראשון, בכיסוי הכסף החלק, בכבלי החשמל האדומים שנמתחו לאורכו, בברגים הכחולים שקישטו את חזיתו, בלוע החמים והשחור שבקצהו. "נהניתי לעבוד איתך," הוא מלמל בעודו מלטף את התותח. אצבעותיו נעצרו כשהגיעו לכבל חשמל אפור שהותקן לפני מספר חודשים. תשעה כבלים נוספים הקיפו את התותח ושיוו לו מראה של אסיר בכלוב. הכבלים טיפסו לתקרה וממנה נמשכו לקופסת פלדה שהותקנה בפינת האולם. ארבעה כבלים ענקיים, כל אחד מהם בעל קיבולת שלושים טרה-וואט, נכנסו לצידה השני. ג'ף התלהב מהתקציב הענק שקיבלו לפני חצי שנה; הוא שמח כשאנשי חברת החשמל והגז של קליפורניה מתחו את הכבלים; הוא חש הִתְעלות כשלפני חודש התותח ירה במשך עשרים דקות קרן בעוצמה של מאה טרה-וואט שהקיפה את השמש ארבעים פעמים, שבה לכדור הארץ ונקלטה במעבדה. כמה פתי הוא היה.

ג'ף הוציא מאחד הארונות כבל חשמל עבה שבשני קצותיו תקעי חשמל, ניגש לקופסת הפלדה וחיבר את קצהו האחד של הכבל לשקע חשמל שהיה קבוע בה. אני חייב לעשות את זה, הוא אמר לעצמו, אתה תראה שאף אחד לא יקנה אותי. הוא משך את רגליו לעבר התותח, צעד אחר צעד. אחרי שעה ארוכה הצליח להגיע לבסיס התותח וניסה לנעוץ את קצהו החופשי של הכבל בשקע חשמל שהיה קבוע שם. ידו רעדה בפראות. הוא הביט בתותח, בעורו החלק, בצלעותיו הבולטות. "אני מצטער," הוא אמר, אחז בכבל בשתי ידיו ודחף את התקע לתוך השקע.

הוא הסתובב לאחור ועשה את הדרך חזרה לקופסת הפלדה, באיטיות, נלחם בנעליו המשוועות להתמסמר לרצפה. פסיעה קטנה. עוד פסיעה קטנה.

"ג'פרי אוגוסטין אטקינסון," הוא שמע את קולה של אימו, "רק אם תמשיך לעבוד, ישו, פטרוס ויוחנן יחזרו לחיים."

ג'ף אטם את אוזניו. חצי צעד נוסף.

"ג'ף," פנה אליו אביו, "זכית במלגה יוקרתית בברקלי, אתה מוכשר ותגיע לאן שתרצה."

אשאר בודד עד יומי האחרון, הוא זעק ללא קול, משך את עצמו לקופסת הפלדה ושלח את ידו למתג חשמל שהיה קבוע במרכזה. נורה אדומה נדלקה ליד המתג. ג'ף הסיט את ידו למתג חשמל שני. הוא ניסה לסובב אותו וידו מיאנה להישמע לפקודה שמוחו נתן לה. אל תיכנע, הוא ציווה על עצמו, תפס את מתג החשמל בשתי ידיו וסובב אותו.

* * *

"לין, אני אוהב אותך. מאז שנפגשנו ידעתי שאתה האדם שאיתו אני רוצה לבלות את חיי. ארבע השנים האחרונות היו מדהימות. חלמתי שניסע לטייל. סין, אלסקה, ניו זילנד. חלמתי שנקבל משרה באותה מחלקה, שנעבוד באותה מעבדה, שנאמץ ילדים ונגדל אותם. הייתי מוכן להתעמת עם הוריי, לאבד אותם בשבילך. בשביל שנינו. בכל טיול בפארק ברנאל רציתי לספר לך מה אני חש, והמעצורים המטופשים שמערכת החינוך טבעה בי מנעו ממני להתוודות בפניך.

היום הבנתי שהחלומות אינם שווים את מעט האנרגיה שהמוח שלי צורך בשביל לפנטז אותם. אנחנו חיים בעולמות שונים, והחלק המשותף של חיינו עומד להסתיים. אִכְזַבְתִי את כולם, במיוחד את עצמי.

כשתקרא את המכתב התותח לא יהיה קיים ובמקום המעבדה יעמוד גוש של אפר. אני אזרים למנוע עשרים טרה-וואט ואת השאר אלוהים יעשה בשבילי.

אני מאחל לך כל טוּב והמון הצלחה ב-MIT.

שלך תמיד, ג'ף"

לאורו של הסמארטפון קרא לין פעם נוספת את המילים שנכתבו במרחקים לא שווים, מתעלם מרעש רכבי ההצלה שעברו ברחוב הסמוך. למה לא אמרת דבר, הוא הרגיש מחנק בגרונו, למה לעזאזל לא אמרת דבר?

 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il