רגילה – פרק יב'

02/02/2015

תמיד אומרים שסקס מסבך הכל, לפחות זה מה שאחותי הגדולה אמרה תמיד. חשבתי שזו שטות, אבל התחלתי להבין על מה היא מדברת

ברגע שאתה מוצף באהבה אתה שוכח באותה הנשימה שפעם היית בודד וללא האדם שאיתו תוכל לחלוק את האהבה הזאת. אבל ברגע שיש את האדם הזה, אי אפשר לזכור מה היה לפני, כאלו החיים מתחילים מחדש. באילת הרגשתי שהחיים שלי מתחילים, אבל פחדתי עדיין מהיום בו אשוב לחיים שהשארתי. אורלי הייתה כל כך קשובה ואכפתית, מה שהיא נתנה לי, את הפעם הראשונה שלי, אף אחד לא יכול לקחת ממני, וזה היה כל כך קסום. המחשבה על אתמול גרמה לי להסמיק, אורלי עזרה לי להשתחרר כי סמכתי עליה וידעתי שהיא אוהבת אותי ולא תפגע בי. כל כך חשקתי בה והמגע איתה היה מטריף כל כך עד שהרגשתי שאני מאבדת מלבד הבתולים שלי גם את כל המגננות שהיו לי. נכון שהכי נחשפתי אבל גם הייתי הכי אני. היא גם הייתה כל כך מלאת תודה, כאלו באהבתי אליה אני ממלאת לה משאלה קסומה, וזה היה כבוד שלי לעשות זאת והחיבור בנינו רק גדל.

את שאר הרגילה העברנו בימים עם עינת ושלומי, ובלילות רק עם שתינו. יום אחד כשחזרנו מהים, אורלי לא הרשתה לי להיכנס להתקלח, וכשהיא יצאה היא הזמינה אותי לאמבטיה ריחנית מלאת קצף בשתיים. "מאיפה יש לך רעיונות האלה?" שאלתי אותה, אבל היא רק חייכה. נכנסנו לאמבטיה משולהבות ומלאות חול.

כשהגיעה סוף הרגילה, שחלפה כל כך מהר, היינו עצובות. "איך אפשר לחזור לכל החניכות האלה ולשמירות", שאלה אורלי, ואילו אני חשבתי על אחזור למשפחה שלי ואסתיר את מה שקרה כאן. "מה את מתכוונת לעשות?", שאלתי, "את מתכוונת לספר להורים שלך מה שהיה פה?"

"אני לא חושבת שזה עניינם." אמרה אורלי, "מה שקרה פה זה ביני לבינך."

"את לא מתחרטת על מה שקרה, נכון?" היא שאלה.

"ממש לא, זה הדבר הכי מופלא שקרה לי בחיים ובטח גם יקרה." עניתי. נזכרתי בשיחות עם ניר כשהיינו יושבים ב'הישי', או עם שירה בקפה נורדאו, הם תמיד גרסו שכל עוד הם תחת ההורים, בבית שלהם וחיים מהכסף שלהם, צריך לכבד אותם ולא לפגוע בהם, זאת אומרת לא לספר להם את האמת, ולשתף פעולה עם מה שהם רוצים. אז כעסתי עליהם כי חשבתי שזה "למכור את עצמך", אבל עכשיו לא יכולתי שלא להבין. פחדתי לאבד את האהבה של המשפחה שלי,  את התמיכה שלהם, את הנוכחות שלהם. אז רק כשאני אצא מהבית אוכל להיות מי שאני? חשבתי לעצמי, זה לא קצת טכני? ומה אז, אסכים לוותר עליהם? זה לא הכי חשוב לקבל כל אחד כמו שהוא, בלי שום תנאים? אבל המחשבות עייפו אותי מאוד והעדפתי ליהנות מהזמן שנשאר לי עם אורלי.

בדרך מאילת לבאר שבע התחבקנו באוטובוס וכבר לא היה לנו אכפת מה אחרים חושבים, אך כשהגענו לבאר שבע החיבוק הזה נגמר, כאלו אורלי אמרה לי בלי מילים, "כאן זה כבר מסוכן", וזה גרם לי לצביטה גדולה בלב.

"אז אני מניחה שגם בבסיס לא נתחבק?" שאלתי, אבל בעצם אמרתי, ואורלי אפילו לא ענתה, רק עשתה את הפרצוף שלה, לקחתי כבר את התיק שלי והלכתי לאוטובוס, אך היא רצה אחרי, הורידה ממני את התיק, וחיבקה אותי לפני כל תושבי באר שבע. בדרך הביתה ישבתי ליד החלון ונזכרתי בכל הדברים שחוויתי וכמה שאורלי הייתה טובה אליי, והרגשתי הרבה יותר בוגרת מכפי שהרגשתי לפני שהגעתי לאילת, וללא כל קשר ליום ההולדת שחגגתי. כשראיתי את בבואתי בחלון, חולמנית ושזופה, ראיתי גם את ההיקי שלא שמתי לב אליו שעיטר את צווארי ולא ידעתי מה להגיד להורי, או יותר נכון לאימא, אם תשאל. בהתחלה חשבתי על מייק אפ, אבל אחר כך חשבתי שתמיד אפשר לספר לה על בחור שפגשתי שם. אחרי שהחלטתי להמציא סיפור כיסוי, נרדמתי. כשקמתי חשבתי למי אני יכולה לספר שאני לא בתולה, לאימא או לאחותי אין מצב, והחברות מבית הספר לא יבינו. היחידה שיכולתי לחשוף בפניה את הסוד המרגש הזה הייתה לימור, אבל הובכתי מכיוון שהיא מכירה את שתינו, ואולי אורלי לא רוצה לספר? חוץ מזה, לימור איתנו בבסיס, ואם זה יתגלה אולי יעיפו אחת מאיתנו מהחדר שלנו? או בכלל מהסגל, אולי בכלל מהצבא? אבל נזכרתי שלימור היא בונקר ואפילו את הסיוט שלה עם אבא שלה היא שמרה כל השנים, שידעתי שאם ארצה שהיא לא תספר, היא לא.

כשהגעתי הביתה כל המשפחה הייתה, זה היה מאוד מביך, קיוויתי שהם לא יראו איך השתנתי. הם היו המומים מהשיזוף שלי וכולם ניגשו לחבק אותי, אפילו אבא. "התגעגענו אלייך", אמרה אימא, "בקושי דיברנו איתך השבוע, אפילו כשאת בצבא את מתקשרת יותר." אבא השתיק אותה ואמר "מה את רוצה, שבחופש שלה היא תחשוב על ההורים שלה, תני לה קצת ליהנות."

"היה ממש מגניב," אמרתי, "אפילו פגשנו עוד חברה מהטירונות באילת עם החבר שלה." אבל ישר התחרטתי שאמרתי את זה, כי אנחנו כאמור היינו נטולות חבר.

"רוצה לאכול משהו?" הציעה אימא הפרקטית, וכולנו ישבנו לארוחת ערב מאולתרת. אחותי הקטנה התנצלה לאחר כמה זמן ואמרה שהיא הולכת לישון כי יש לה מחר מבחן חשוב בתנ"ך, ונשארנו אימא ואחותי, כי אבא כבר קם לראות את הסיכום השבועי בטלוויזיה. לפני שהלך לסלון הוא אמר, "טוב שחזרת מתוקה, רואים שעשית חיים." ואני כמעט בכיתי מולו. הנה התנאים האידיאלים חשבתי לעצמי, אמא ואחותי, שלשתינו הנשים הבוגרות במשפחה, אין משהו שאישה לא יכולה להגיד לאישה, לא? הנה כר ההזדמנות, אבל רק המחשבה כמעט גרמה לי להיחנק מהחביתה שאימא הכינה. כשראיתי שאחותי מסתכלת עלי כל הזמן, היא ישבה לימיני, איפה שההיקי שלי היה, ידעתי שהיא ראתה אותו ואולי אפילו גם אימא ראתה אותו גם 'בזכותה', הובכתי מאוד. אחותי אף הגדילה לעשות ושאלה אם אני רוצה לספר להן משהו, ואני עניתי שלא. לבסוף אימא שאלה אם הסתדרתי עם אורלי, כי להיות שבוע ביחד עם מישהי באותו חדר יכול לעלות על העצבים, אבל על זה הייתה לי תשובה פשוטה, שאני מכירה אותה מהצבא ושזה לא היה חדש לי וגם שיחידת הדיור הייתה כל כך גדולה, עם מלא חדרים שלכל אחת היה ספייס, מה שהיה שקר מוחלט, כי את חדר הטלוויזיה זנחנו לגמרי. פתאום רציתי כבר להתקשר לאורלי, לשמוע איך עברה אצלה קבלת הפנים, וגם רציתי לספר ללימור, כך שאחרי כמה דקות ביקשתי סליחה ועליתי למעלה, לטלפון בחדר שלי. אימא של אורלי ענתה כשהתקשרתי, וכשהבינה שזו אני, אמרה ספק בצחוק ספק ברצינות, "לא היית מספיק זמן איתה שכבר התגעגעת?" אך אורלי כבר ענתה וכשווידאנו שאף אחד לא שומע אותנו מהקו השני שאלתי איך עבר. היא אמרה שהם לא שמו לב לכלום ושהיא צ'יק צ'ק עלתה להתקלח ונשארה בחדרה. "זה נשמע התנהגות מחשידה, אולי תרדי אליהם, תספרי להם על המסעדה הסינית, היה טעים שם, לא?" הצעתי, "סיפרתי לאימא ולאחותי על המסעדה והן התלהבו מאוד." הוספתי.

"אהבתי את הקינוח." אמרה אורלי.

"יופי אורלי." עניתי, אבל הפנים שלי היו סמוקות לגמרי. "אגב, תודה על ההיקי, חשבתי שאני מתה, אחותי בטוח ראתה."

"שטויות," אמרה אורלי, "תגידי שזה מהמציל." איך היא יודעת להצחיק אותי כשאני חושבת שהעולם מתמוטט עליי, חשבתי לעצמי. "תגידי," אמרתי, "אם אספר ללימור זה יהיה בסדר מבחינתך?"

"בדיוק חשבתי על זה בעצמי." אמרה.

"חשבתי לדבר איתה עוד מעט." אמרתי.

"אולי תחכי שנהיה מחר בבסיס ונספר לה ביחד?" השיבה.

תפסנו את לימור רגע לפני שעלינו לאוטובוס לג'וליס מתל השומר, לקחת את החניכות מלשכת הגיוס. ניגשתי אליה ואמרתי לה בשקט, "אנחנו זוג."

לימור הסתכלה עלינו ושאלה, "מה זאת אומרת?"

"אני ואורלי, אנחנו זוג!" אמרתי בחגיגיות.

"אה, הכוונה שעשיתן את זה באילת?" היא השיבה.

"גם," אמרתי במבוכה, "אבל אנחנו ביחד." אמרתי.

"ברור שאתן ביחד, אתן לא נפרדות מאז שהגענו לג'וליס אחרי קורס מ"כיות, רק חשבתי שאתן לא מספרות." השיבה.

"אפילו אני לא ידעתי," אמרתי לה, "רק בחופשה הבנתי ש…" עניתי מהר.

"את רוצה להגיד לי שלא ידעת?" היא הסתכלה עליי בשוק, "טוב," הוסיפה, "לפחות עם אורלי זה היה ברור, עם כל הכיתוב בסגול על חגורת הנשק וצבעי הגאווה על סיכת ההדרכה."

"סליחה," מחתה אורלי, "אני לא לסבית!"

"אז מה סיפרתן לי כרגע?" שאלה לימור.

"שאנחנו ביחד," ענתה אורלי, "אבל אני אוהבת את ליעד, לא נשים באופן כללי."

"אה," חייכה לימור, "הכחשה כמו שאומרים. טוב," המשיכה, "לי ולשירה זה היה ברור, לגביכן זה היה רק עניין של זמן, אז מזל טוב!"

"תודה," אמרתי, אבל עכשיו הייתי פחות נלהבת. "את יכולה לשמור את זה בסוד?" שאלתי. "אין בעיה מותק." אמרה, "אבל לשירה אני חייבת להגיד, התערבנו עליכן וזכיתי במאה שקל."

בלילה לא יכולתי לישון. המחשבה שאני ליד אורלי אבל לא יכולה לגעת בה שיגעה אותי. המיטות שלנו היו קרובות, ויכולתי להושיט לה את היד, והיא נתנה לי אותה אבל זה רק הקשה עליי יותר. "מה נעשה?" שאלתי אותה, והיא הציעה שנתנשק אבל לא נמצמץ את השפתיים בסוף כדי שלא ישמעו. "אבל יראו אותנו." לחשתי והיא אמרה שכל הבנות ישנות. ניסינו את זה אבל המחשבה שאנחנו עלולות להיתפס, וגם הנשיקות שחיממו אותי יותר מידי, גרמו לי לחשוב שאולי עדיף כלום מאשר משהו באמצע, והרגשתי איך זה חונק אותי.

את שאר הימים העברתי כאלו אני על אוטומט, החניכות הפכו לנטולות צבעים. "אף פעם לא הייתי כל כך מבולבלת." אמרתי לאורלי, והיא מצידה השיבה לי שאין לי מה להיות מבולבלת, יש לי תפקיד שרציתי, יש לי חברה אוהבת, מה עוד צריך? אבל הרגשתי שגם היא מבולבלת כמוני. תמיד אומרים שסקס מסבך הכל, לפחות זה מה שאחותי הגדולה אמרה תמיד. חשבתי שזו שטות, אבל התחלתי להבין על מה היא מדברת. כל כך רציתי להתייעץ עם אחותי אבל לא הייתי מסוגלת.

באפטר ביום שלישי אורלי הציעה שאסע איתה לבאר שבע, "הרי זה ממש קרוב לג'וליס,"  אמרה, "וכבר מזמן לא היינו ביחד." הסכמתי איתה וסירבנו ללימור שאמרה שהיא הולכת אחר כך לקפה נורדאו ול'הישי', "זהו, עכשיו שאתן זוג הפכתן להיות כבדות." אמרה לימור וצחקה.

"זו הפעם הראשונה שאני אפגוש את ההורים שלך." אמרתי לאורלי. "בינתיים רק את פגשת את ההורים שלי ואני אראה סוף כל סוף את הבית שלך, אני לא מאמינה שעוד לא הייתי בחדר שלך." המשכתי. נסענו מרוגשות לבאר שבע ולמרות שהייתי שם רק לפני שבוע הרגשתי כאלו שזו הפעם הראשונה שאני נוסעת לשם. הבית של אורלי ניצב ברחוב ללא מוצא בשכונה די חדשה. היו שם הרבה וילות וקוטג'ים, והבית היה חדש יחסית, גדול ומעוצב. נכנסנו ואימא של אורלי, צעירה ותמירה, פתחה לנו את הדלת, הציגה את עצמה כדרורה ואמרה ששמעה עליי הרבה, ואז הגיע אבא של אורלי, לחץ לי את היד ואמר ששמו צדי. האח הקטן של אורלי בדיוק חזר מחוג כדורגל והיה עדין עם המדים, ואחיה הבינוני ישב בחדרו ולמד. "אתן בטח מתות להתקלח." אמרה דרורה, ועלינו למעלה לשים את התיקים בחדר. החדר של אורלי היה חדר בנות טיפוסי, מלא דובים ורודים ומיטה נסיכותית לבנה. אי אפשר היה להתבלבל שיש בת אחת בבית וזו היא. בחדר היו תמונות של להקת הבנים "take that'" ותמונה של הזמרת קיילי מינוג. "גם אני חולה עליה," אמרתי, "יש לך את הדיסק האחרון שלה?"

"אם לי יש את הדיסק שלה?" השיבה אורלי, "ניר קנה לי אותו ליום ההולדת."

"איזה מגניב, מוזר שלא אמרת לי כלום עליה."

"את יכולה לשמור סוד?" אמרה אורלי.

"בטח" עניתי.

"אני חולה גם על זהבה בן, את יודעת שהיא מבאר שבע?" הוסיפה.

"טוב", עניתי, "לא לגמרי הכוס תה שלי אבל במילא חם אז מי שותה תה?" וצחקנו. "את מי את הכי אוהבת בטייק דאת?" המשכתי.

"את רובי." ענתה.

"מה? אני הכי אוהבת את מארק אבל גם את ג'ייסון." הודיתי.

"הם כאלה הומואים!" אמרה אורלי.

"מי שמדברת." עניתי.

"את רוצה להיכנס איתי למקלחת?" שאלה אורלי.

"את משוגעת, מה אם ההורים שלך יראו?"

"יש לי מקלחת בחדר, הם לא צריכים לדעת."

הסכמתי. נכנסנו שתינו למקלחת, סוף כל סוף לבד עם אורלי אחרי שלא יכולתי לגעת בה כמו שרציתי. לראות שוב את הגוף שלה, להרגיש אותו, זה היה הדבר הכי מדהים בעולם. "איזה באסה שצריך לרדת לארוחת ערב." התלוננתי, "הייתי הולכת איתך ישר למיטה."

היא צחקה ואמרה שלא חייבים להיות כאלו שקופים וחוץ מזה אימא שלה מבשלת מצוין. ירדנו למטה עם טרנינגים וקיוויתי שהם לא ידעו שהתקלחנו ביחד. ישבתי ליד אורלי, ודרורה שאלה איך הולך ואיך החניכות, ואורלי השיבה בקצרה תשובות מדויקות, כאלו היא נזהרת בתשובותיה. אחיה הקטן הסתכל עליי ונתתי לו חיוך, הוא כזה מתוק, והוא חייך חזרה והשפיל את ראשו. אחיה האמצעי של אורלי היה מאוד סקפטי לגביי, ראיתי שהוא בוחן אותי, ושאלתי אותו מה הוא לומד. הוא ענה שלמבחן בפיזיקה. שאלתי אותו אם הוא צריך עזרה. הוא חייך ואמר שהוא לא צריך, ואני נשמתי לרווחה כי לא ממש זכרתי את החומר, ובכלל, הרגשתי שהלימודים שלי היו לפני מאה שנה.

אחר כך עזרתי לאורלי לסדר את השולחן ואימא שלה שאלה אם אנחנו רוצות תה. ישבנו איתה ועם אבא של אורלי בסלון. באיזה שלב צדי עלה לראות את המשחק בחדר השינה ונשארנו שלושתנו. היא שאלה איך היה באילת, ואמרה שאורלי לא ממש סיפרה לה, ושאורלי תמיד מספרת לה הכל, אבל מאז הצבא היא לא מספרת כלום. הרגשתי את הזיעה משתפלת לי לכל אורך הגב. "גם אני כזאת." אמרתי לה, "מאז הצבא אין לי כוח לדבר, אנחנו כל הזמן כל כך עייפות, והחניכות כל כך נ'יגסיות שבא קצת שקט."

"כן," היא אמרה, "ברור, לא קל התפקיד שבחרתם לעצמכם." ופתאום הרגיש לי שכוונתה היא לאו דווקא לתפקידנו כמ"כיות. "נו, אז מה אבא שלך עושה?" התחילה דרורה לשאול, אבל אורלי אמרה שאנחנו כבר עייפות ושכדאי שנעלה למעלה. "אבל רק תשע." מחתה דרורה, ואורלי השיבה שמחר צריך לחזור לבסיס וצריך לקום מוקדם אז נלך לישון כבר עכשיו, ועלינו חזרה לחדר.

"את כזאת שקרנית!" אמרתי לאורלי, "איך את עושה את זה?" הוספתי.

"מה אני יכולה לעשות, אני מתה לנשק אותך שוב." השיבה אורלי וזרקה אותי למיטה. "כל כך התגעגעתי אלייך," אמרה.

"גם אני אלייך." אמרתי. "אני לא מאמינה שאנחנו עושות את זה כשההורים שלך בבית ושבאתי אלייך בפעם הראשונה, אם הם היו יודעים…" הוספתי, אבל אורלי אמרה לי להפסיק להיות פולניה ונסחפנו לאהבה סוערת ומספקת.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il