רגע בחיים – פרק ב'

08/08/2010

העיניים שלה, השפתיים שלה, השיער החלק… לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר! רק עליה.
שעתיים שכבתי על המיטה עם חיוך על הפנים ועם ההרגשה הכי טובה שהייתה לי כבר הרבה זמן. אני רוצה אותה כאן, לידי… להרגיש אותה שוב, לדבר איתה, הרהרתי.
עוד מעט תתחיל לי שמירה והדבר היחידי שרציתי לעשות זה לקום ולחבק אותה. הזמן אף פעם לא עבר לי כל כך לאט… אולי עינב תענה לי לטלפון למרות ששתיים וחצי בלילה והיא ככל הנראה ישנה עם תומר עכשיו? חשבתי לעצמי… טוב אני אנסה, מקסימום אני מעירה אותם. כל כך לא אכפת לי, אני חייבת לדבר עם מישהו.

קמתי מהמיטה, מתארגנת כמה שיותר בשקט כדי לא להעיר את הבנות שישנו. מסכנות, הן הרי לא צריכות לסבול מהשיגעונות שלי.
פתחתי את הדלת של החדר והרגשתי גל חום עוצמתי אופייני לחודש אוגוסט. הבדלי הטמפרטורות עוד יעשו את כולנו חולות חשבתי. המזגן בחדר היה דלוק על שש-עשרה מעלות ובחוץ היה שלושים ושתיים.

הוצאתי את הפלאפון, התקדמתי קצת וראיתי אנשים יושבים בחוץ ומדברים. הסתובבתי חזרה כדי למצוא מקום שקט לדבר עם עינב ולפני שעשיתי כמה צעדים שמעתי מישהו קורא לי. "לירון!"
הסתובבתי ולא ראיתי מישהו מוכר.
"לירון!!" הסתובבתי שוב וראיתי את הקצין תורן קורא לי.
"מה אתה רוצה?" שאלתי עם חיוך.
"מה אני רוצה? מה את רוצה?" השיב.
"אני רוצה לדבר עם עינב" אני גם רוצה את נועה, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.
"עינב? לא נשמעת כמו בחורה מעניינת… בואי תדברי איתי"
"אני חושבת שאני אלך על עינב" קרצתי.
"מי זאת העינב הזאת שאת רוצה לדבר איתה כל כך?"
"חברה שלי" עניתי.
"אם היא חברה שלך, למה את מעירה אותה באמצע הלילה?" ניסה להתחכם.
"אני רואה שממש משעמם לך, אה?" באמת משעמם לו! מה זאת החפירה הזאת עכשיו? אני צריכה את עינב!
"נו בטח שמשעמם לי, תראי עם מי אני סוגר שבת" צחק.
"אדון קצין, אם כל כך משעמם לך, למה אתה לא הולך לישון?"
"אני צריך לפרוק נשק לאנשים עוד חצי שעה" השיב. מסכן כל שעתיים הוא צריך לקום…
לרגע שכחתי מהשיחה החשובה שאני צריכה לנהל עם עינב. אני אדבר קצת עם אדון קצין ואז איתה.
"יש לך גם שמירה עוד מעט, לא?" שאל.
"כן, אבל אני לא מצליחה להירדם. יותר מדי מחשבות משאירות אותי ערה" יותר נכון בחורה אחת.
"את יודעת מה אומרים… כשאת לבד עם עצמך וכשאין לך לאן לברוח, כל הדברים הכי עמוקים ולפעמים הכי כואבים עולים לך לראש".
איזה חמוד הוא! שמעתי את המשפט הזה כבר יותר מדי פעמים אבל איכשהו כשזה בא ממנו, הייתה משמעות אחרת, אמיתית יותר, כאילו הוא באמת מבין.
"אני עומר דרך אגב" הציג את עצמו.
"אז אני כבר לא יכולה לקרוא לך אדון קצין?"
"איך שבא לך" חייך. "נו אז מה מטריד אותך? על מה את חושבת בשעות הקטנות של הלילה?"
"מכיר את זה שאתה מצפה למשהו כל כך והציפייה פשוט הורגת?" עניתי בייאוש.
"ברור שאני מכיר, אבל תחשבי על זה ככה, שהציפייה היא מה שעושה את הרגע הרבה יותר טוב ועוצמתי".
"לפעמים היא גם הורסת." אני מבינה משהו בזמן שהמחשבות רצות לי בראש.
"למה?" שאל.
"כי לפעמים מחכים למשהו שבראש נראה הכי נפלא בעולם וכן, שהוא מגיע אין משהו יותר נהדר, אבל אז, כשהזמן עובר, אתה מגלה שאותו דבר הוא לא מה שחשבת שהוא יהיה." אולי אני הורסת לעצמי בגלל כל המחשבות והציפיות שלי מנועה?
"דברים לא יכולים להתנהל תמיד כמו שאת רוצה, בדיוק באותו אופן שבו דמיינת אותם, את צריכה להיות עם ראש פתוח ופשוט לקבל שינויים ולהבין שלפעמים יש הפתעות בחיים" אמר באופטימיות.
"אל תחשבי על דברים יותר מדי ויהיה לך הרבה יותר קל." נבהלתי לרגע, שפתאום לא יבין על מה אני מדברת.
"ממש פילוסוף" חייכתי.
"למה פילוסוף? אני סתם מייעץ."
"טוב אז לא פילוסוף, פסיכולוג. או במקרה שלי פסיכיאטר" צחקתי.
"את באמת נראית פסיכית" ראה את המבט שלי ואמר מיד אחר כך :"סתם, סתם" עם חיוך. מבוהל.
"בכל צחוק יש טיפת אמת" אמרתי.
"נו אז את פסיכית?" חוצפן, מה הוא צוחק עליי! למרות שאני התחלתי עם זה…
"עומר אתה פשוט חצוף ומגיע לך שאתה לא יכול ללכת לישון" אמרתי בציניות.
"ולך מגיע שאת פסיכית!" שנינו צחקנו.
"טוב אני הולכת לדבר עם עינב, אני אחזור לפריקה" חייכתי.

ממש חמוד העומר הזה… היה בו משהו שמאוד משך אותי, משהו מוזר. לא ידעתי בדיוק מה זה היה, אבל הוא משך אותי. באותו זמן שהוא סיקרן אותי, הוא גם גרם לי לעצבות כלשהי וחששות כשדיברתי איתו.

טוב עכשיו נחזור למה שבאמת חשוב- נועה! החיילת הכי יפה בצה"ל שעושה לי פרפרים בבטן כל פעם שאני רואה אותה או אפילו רק חושבת עליה.
איך שהיא גורמת לי להרגיש, איך שהיא גורמת לי לחייך, המועקה שיש לי בלב כשהיא לא לידי…
זה מדהים איך היא יכולה לגרום לי להיות הכי שמחה בעולם ברגע אחד ובאחר בדיוק את ההפך.

צליל חיוג, אמצע הלילה, הייתי מחוץ למגורים על מדי ב', נשק, נעליים גבוהות, מרגישה הכי קרבית שיש וחושבת לעצמי למה לא הלכתי להיות לוחמת.
"הלו?" פאק, הערתי אותה…
"עינבי! מאמי שלי אני ממש מצטערת שהערתי אותך אבל אנחנו חייבות לדבר!"
"לא יכול לחכות למחר?" ענתה בקול רדום.
"לא מאמי… לא הייתי מעירה אותך סתם"
"מה קרה?" קול יותר ערני.
"את לא תאמיני מה קרה היום…" התחלתי.
"נו דברי כבר איזה דרמטית את" צחקה לתוך הטלפון.
"תקשיבי, נועה גם סוגרת" אמרתי.
"אוקי…"
"מה אוקי אחות? נועה סוגרת איתי שבת!"
"נו לא ירד לך ממנה עדיין? כמה זמן אפשר… אמרנו שתכירי מישהו חדש" ענתה.
"מה אם אני לא רוצה מישהו חדש?" השבתי.
"נו לירון יש לה חבר… את בעצמך אמרת שאת לא רוצה להסתבך עם מישהי שיש לה חבר! זה לסבול סתם יפה שלי"
"היא נפרדה ממנו!"
"נועה נפרדה מגיא? מתי?" שאלה בהפתעה
"לא יודעת, לפני כמה ימים לפי מה שהיא אמרה לי"
"למה הם נפרדו? ומתי דיברתי איתה?!"
"ממש אכפת לי למה הם נפרדו!" אמרתי כאילו זה לא היה ברור.
"מתי דיברת איתה?"
"אחרי השמירה. הלכתי לראות טלוויזיה והיא הייתה שם ו…"
"ומה?!" דרשה כבר שאדבר.
"עינבי אני מאוהבת" אמרתי כשחיוך על פניי.
"מה זאת אומרת?"
"עינבי, נישקתי אותה והיא כזו מושלמת!"
"לירון!" צרחה לתוך הטלפון בקול ששילב שמחה ובלבול. "ממתי נועה אוהבת בנות?!"
"מה אני עושה עכשיו? מה אני אגיד לה?" שאלתי בפחד.
"תתקשרי אליה! אבל ממתי היא…. טוב היא תמיד הסתכלה עליך בצורה כזו… ולמה את לא מספרת לי ישר?! אני לא מאמינה שנועה…"
הבנתי שעינב לא הולכת לצאת מהשוק בזמן הקרוב וכבר הייתי צריכה ללכת להחליף את השומרות.
"אני אדבר איתך מחר. אני הולכת להגן על הבסיס" צחקתי
"את לא נורמאלית. את מספרת לי דבר כזה ואז הולכת?"
"אני חייבת! נדבר מחר!"השבתי.

התקשרתי לעמית מיד אחרי השיחה עם עינב לראות שהיא קמה והלכתי לפרוק את הנשק.
"נו מי העלה לך חיוך?" עומר שאל.
"עינב הלא מעניינת."
"אז אם אני רוצה לגרום לך לחייך אני צריך לשעמם אותך?" מה הוא רוצה ממני? אני של נועה.
"משהו כזה" חייכתי.

הלכתי עם עמית לכיוון השער, אמצע הלילה ועדיין חם כאילו יום.
"מה הולך איתך ועם הקצין?" עמית שאלה בסקרנות.
"עם עומר? כלום, צריך לקרות משהו?"
"שמתי לב שהתחלתם לדבר הרבה… גם הפלרטוטים שלכם לא כל כך באים להגנתכם" חייכה.
"אני בן אדם פלרטטן מטבעי" חייכתי.
"נו ולא בא לך חבר עם שני ארונות על הכתף?"
"אני לא יכולה להיות סתם ידידה שלו?" שאלתי
"אבל את צריכה להודות שיש שם משהו, רואים את זה."
"אולי אם דברים היו שונים יכול היה להיות משהו בינינו" השבתי. "חוץ מזה, לפעמים, גם אם יש משיכה בין שני אנשים, אפשר לקחת את זה למקומות אחרים ולא ישר לזוגיות" חייכתי.
"את באמת מאמינה בזה?" שאלה בכנות.
"אני מאמינה בהמון דברים."
"במה את מאמינה?"
"אני מאמינה שיהיה בסדר!" צחקתי.
"אומרים את המשפט הזה רק כששום דבר לא בסדר" השיבה.
"יש המון דברים שהם לא בסדר. אבל מצד שני, אם הכל היה בסדר, לא היינו מעריכים את זה."
"את ממש מבלבלת את יודעת את זה?"
"אני מזהירה אותך מעכשיו שבשעות הקטנות של הלילה אני הכי לא החלטית בעולם… אז תכיני את עצמך מעכשיו" צחקתי. זה לא אמיתי כמה דברים הזויים אני יכולה לומר כשאני עייפה.

היה לי חם לי כל כך, חם כל כך שאפילו יתושים לא היו בחוץ… לפחות לא הייתי צריכה לפחד שאני אחזור מהשמירה מלאת עקיצות.
חזרתי עם עמית ושוב הבדלי הטמפרטורות תפסו אותי לא מוכנה. הורדתי את המדים וישר נכנסתי מתחת לשמיכה שלי. הצלחתי להירדם. היא התישה אותי כבר ממחשבות, מחר איך שאני קמה אני מתקשרת אליה, חשבתי.

"לירון… לירון קומי כבר שתיים-עשרה וחצי." פקחתי את עיניי וראיתי את עמית מולי. "כבר שתיים-עשרה וחצי לירוני, קומי יש לנו שמירה עוד חצי שעה, תתארגני" היא אמרה בקול רם.
"איך לא קמתי? לא שמעתי בכלל את השעון…" חשבתי לעצמי. הייתי כל כך עייפה שאפילו לא היה לי כוח לענות לעמית. כשישבתי על המיטה הבנתי שלא התקשרתי לנועה. אחרי ששטפתי פנים, התאפסתי קצת, החלטתי להתקשר אליה, לשמוע את קולה המתוק, להתחיל את היום בצורה הכי נעימה שאפשר.

"בוקר טוב" אמרתי עם חיוך.
"בוקר? כבר צהריים חמודה" נועה ענתה בקול מתחצף
"אבל קמתי עכשיו!"
"בסדר, בסדר… בוקר טוב לך יפה" אמרה בקול מתוק. "בואי לפה קצת" ביקשה.

"אני לא יכולה אני צריכה לשבת על כיסא פלסטיק, למות מחום ולהחזיק נשק למשך שעתיים" השבתי.
"תוציאי כבר פטור מנשק!" צחקה.
"מה פטור? אני אפילו חשבתי אתמול לעבור לתפקיד קרבי, גיבוש לוחמות וכל זה" אמרתי בצחוק.
"את בתפקיד קרבי?! נראה לי השמש שרפה לך את הראש! ישברו אותך בגיבוש" צחקה עליי.
"מי ישבור אותי? אני אוכלת שם את כולם!"
"בטח גם יתנו לך ללכת לגיבוש עם התת משקל שלך!" השיבה.
"מה תת משקל?! אני בסדר גמור!"
"מטר שבעים ושוקלת חמישים ושלוש קילו זה לא הכי בסדר בעולם אבל סבבה יפה שלי" צחקה עליי כאילו היא נמצאת במצב יותר טוב משלי! חוצפנית קטנה. אם הייתי לידה עכשיו, איזו נשיקה הייתי נותנת לה…

"אוף אני צריכה ללכת לשים מדים לשמירה…" אמרתי.
"טוב מאמי, חסר לך שאת לא באה אליי אחר כך!"
"ברור שאני באה!" רצה אליה ישר אחרי!

השמירה עברה כל כך לאט, השמיים צהובים יותר מהמפקד תורן, הרגשתי שאני נדבקת אל הכיסא מרוב החום. סחרחורת קלה נעלמה אחרי ששתיתי מהבקבוק מים שהבאתי… אני ועמית היינו מתעלפות שם בכיף אם לא היינו מביאות איתנו מים שהתקררו מהמזגן בחדר.
"למה את לחוצה?" שאלה.
"אני לחוצה? אני לא לחוצה" השבתי.
"כל הזמן מסתכלת על השעון. אני כל כך גרועה?" קרצה.
מה היא מכניסה את עצמה לפרנויות עכשיו? "לא, מה פתאום! אני פשוט צריכה ללכת לראות מישהי אחרי השמירה שלנו"
"נחמד… מי זאת?"
"סתם מישהי" לפי החיוך שהיה מרוח לי על הפנים היא כבר הבינה.
"איך קוראים למישהי הזאת?" חייכה.
"נועה" עניתי.
"איזה חמודה את כשאת מתרגשת!" היא צחקה.

נועה גרמה לי להרגיש דברים שמעולם לא הרגשתי, עוד לפני הנשיקה שלנו, היא תמיד הייתה כזאת. תמיד היה בינינו חיבור עמוק והיא הייתה חסרה לי כשלא הייתה נמצאת. תמיד יש לה משהו שנון לומר בכל סיטואציה. היא סוחפת, מרתקת… אני יכולה להקשיב לה מדברת כל יום, כל היום.
נגמרה השמירה, סוף סוף יכולתי ללכת אליה.
אחרי השמירה עומר רצה שאשאר לדבר איתו. כבר לא ידעתי מה לומר לו. אני שייכת לנועה, לא יכולתי ללכת ככה סתם.

"לירון, כבר אמרתי לך לא לחשוב על דברים יותר מדי" הוא אמר. כנראה ראה שהרגשתי לא בנוח.
"איך אני אדע מה לומר אם אני לא אחשוב?"
"דברי מהלב" השיב.
"במילא כל המילים בורחות לי מהראש בסופו של דבר" חייכתי אליו. "אני צריכה ללכת, נדבר יותר מאוחר."
התחלתי ללכת לכיוון החדר שלי לשים שם את האפוד, עומר גרם לי לחוש בחשש מסוים ובלבול אפילו אחרי כמה דקות של שיחה. אולי זה מה שמשך בו? הדרך שבה הוא ערער לי את הביטחון?
הטלפון שלי צלצל, הוצאתי אותו מהכיס וראיתי על הצג את שמה של נועה וחיוך ישר עלה על פניי.
"מה קורה?" שאלתי.
"נו איפה את?"
"בדרך אליך, קרצייה."
"זה לא יפה שאת נותנת לי לחכות כל כך הרבה זמן" אמרה.
"נו אני הולכת הכי מהר שאני יכולה!" השבתי.
"אז תרוצי" אמרה בקול מתחכם.
"תרוצי את! נראה לך שאני רצה בחום הזה?" צחקתי
"אצלי יש מזגן, כמה שתבואי יותר מהר תתקררי יותר מהר."
"אני באה, קרצייה…!" אמרתי וניתקתי. אני אתן לה לחכות קצת.

מה אני אגיד לה כשאני אראה אותה? שהתגעגעתי אליה? לא… זה יהיה מוזר מדי… אבל באמת התגעגעתי אליה! אולי אני פשוט אראה אותה ואז אגיד את הדבר הראשון שעולה לי בראש כמו שעומר אמר?
למה אני מתייחסת למה שהוא אמר?! אני צריכה ללכת עם כובע, השמש באמת שרפה לי את הראש…

עליתי לקומה שלנו והנה היא יושבת שם, מחכה לי, מסתכלת על הטלפון. השיער נופל על הפנים ומסתיר את העיניים הירוקות המדהימות שלה. היא לבשה בוקסר משובץ שקיפלה על מנת שיהיה קצת יותר קצר, גופייה לבנה צמודה וכפכפים. היא פשוט מדהימה הבחורה הזאת.
מה אני אומרת לה עכשיו? הרהרתי. אולי מה שהיה אתמול היה חד פעמי ובאמת סתם פיתחתי ציפיות?!
למה היא כל כך שקועה בטלפון? אני פה!
לפתע היא הרימה מבטה אליי, מבט רציני.
"לירוני…" היא קמה לתת לי חיבוק.
"מה קורה, יפה?" שאלתי בזמן החיבוק הארוך ותהיתי אם לנשק אותה. היא הסתכלה עליי, חיוך קטן עלה על פניה. היא כל כך יפה… לא יכולתי יותר לחכות ונישקתי אותה. הרגשתי את ידיה מסביב לצווארי, מקרבות אותי אליה. ידיי היו על מותניה, חיבקתי אותה, רוצה להרגיש אותה כמה שיותר קרוב אליי, ליטפתי את גבה ונישקתי אותה נשיקה מסחררת. פשוט לא רציתי להתנתק מהבחורה הזאת.
בסופו של דבר התנתקנו אחת מהשנייה.
"יפה שלי, מה קרה?" שאלתי.
"לא, סתם… כלום. נדבר על זה ביום ראשון" היא התיישבה ואני מיד אחריה.
"נו את יודעת שאת לא יכולה לשקר לי" אמרתי בחיוך. התקרבה אליי והחלה ללטף את ידי.צמרמורת עברה לי בכל הגוף.
"באמת שזה סתם" השיבה. "עדיף שנדבר על זה בראשון."
"נו, אם זה סתם תספרי לי עכשיו ולא ביום ראשון". הפסיקה ללטף את ידי ועלה על פניה מבט רציני.
"את יודעת שאני אוהבת אותך, ותמיד אוהב אותך לא משנה מה, נכון?"
"נועה מה יש לך?" שאלתי בהפתעה ופחד.
"את יודעת שאני אוהבת אותך נכון?"
"נועה!"
"גיא התקשר אליי ודיברנו קצת…" עיניה נהיו אדומות. "הוא רוצה שנחזור למה שהיה פעם… "
היא התחילה לבכות. היא לא עושה לי את זה עכשיו, היא לא אמיתית, אמרתי לעצמי… "לירוני, אני אוהבת אותך כל כך…" היא אמרה.
"נועה מה את אומרת לי?" שאלתי בקול חנוק. הרגשתי את הלב שלי נסדק לאט, לאט ואת הדמעות עולות
"לירון…" היא התחילה…

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il