דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
10/07/2011
הפלמ"חניקית
שנת 1948, ישראל, תל אביב
אם הייתם שואלים אותי מה זה צבר, הייתי אומרת שאני דוגמא לאחת כזאת. צברית שלפי ההגדרה לא עונה על הקריטריונים, אבל בכל זאת ממשיכה להתעקש ולהגדיר את עצמה כך.
אפילו הייתי מפרטת ואומרת שכל מה שנהייה מהמדינה הזו זאת בטח ובטח לא מדינה של צברים, אולי חזירים שוביניסטים, אבל צברים? תעשו לי טובה!
דוגמא מובהקת לכך היא שהיום בבוקר הלכתי לערער על העובדה שלא מוכנים לקבל אותי כלוחמת בצבא ההגנה החדש. הם טוענים שהם לא יכולים להרשות לעצמם להקריב חיים של אישה חלשה וחסרת ישע, ושחס וחלילה אני עלולה להיאנס על ידי ערבי.
שכחתי לציין שאימא שלי הייתה איתי שם והתחילה לומר שאף ערבי לא יעז גם ככה לגעת בי, אבל כמובן שהם השתיקו אותה בגסות רוח. וטוב שכך.
אימא שלי תמיד אהבה להידחף איתי לכל מיני מקומות שיש בהם עניין, פעילות. מאז הגטו היא לא מפסיקה לחפש תעסוקות. כל דבר שרק ישכיח ממנה את מה שהיה שם, אבל במקום לשכוח היא לא מפסיקה לספר לי על הגטו, מה שהיה שם, הזוועות שהיא ראתה. כנראה שזאת הדרך שלה בכל זאת להתמודד.
אני הספקתי לברוח לארץ בגיל שלוש עשרה יחד עם אחותי הגדולה.
עזבנו שם בפולין משפחה שלמה. לבסוף נשארה רק אימא.
אבא, אח ואחות קטנים וסבא וסבתא לא שרדו את השואה, אז נשארנו רק אנחנו. אימא, אני וחנה.
"איך היה בצבא?" חנה ברכה את פנינו בכניסה לדירה.
"הם לא מוכנים לקבל אותה." אימא הכריזה כאילו מדובר בפרס.
"מה הבעיה?" חנה ניסתה להבין.
"הם לא מקבלים בנות."
"איך זה יכול להיות? קיבלו בנות בפלמ"ח, אז למה בצבא הגנה לא מקבלים?"
"נזכרו שצריך לשמור עלינו." הזעפתי את פני.
אימא ישבה מרוצה על כיסא הקש האהוב עליה. "לא נורא! גם ככה אני מעדיפה שתהייה כמה שיותר בטוחה."
"ממש תודה על כל התמיכה שלך." הלכתי לכיוון חדר השינה עצבנית עליה ועל כל הצבא הגנה המתיפיף הזה.
"מה את כועסת? את יודעת שאתן היחידות שנשארו לי. אני מעדיפה שתהיו בטוחות." היא צעקה לעברי בטון מפייס, אך אני התעלמתי והמשכתי לחדרי, מהולה בכעסים שלא פוסקים.
התרפסתי על הכר, מעט בוכה על המשפחה שאיננה ומקווה לשלומם למעלה. מעט מתוסכלת מהיחס שהיה כלפי. המפקד שכח לגמרי שהפלמ"ח היה מורכב מנשים שהגנו על המדינה ואני הייתי אחת מהן.
מה ההבדל בכלל בין גבר לאישה? מה הופך אישה לאישה וגבר לגבר? אישה לחלשה וגבר לחזק?
חשבתי ותהיתי ביני ובין עצמי עד שלפתע עלה במוחי רעיון מבריק!
תוך כמה שניות מצאתי את עצמי רצה כשמספריים בידי לכיוון השירותים, סגרתי את הדלת אחרי והתחלתי במלאכה.
כשיצאתי מהשירותים שמעתי את אימי צועקת לעברי, "לינה, מה קרה שאת רצה בשעה כל כך מאוחרת?"
"אימא, אל תיבהלי, אני רוצה להראות לך משהו." כמעט לחשתי, אבל היא עוד הצליחה לשמוע את דבריי.
"מה את רוצה להראות לי?" היא באה לקראתי כשפתאום פניה נראו מבוהלות "מה עשית?! לינה, מה עשית עם השיער שלך? "
מאוד הופתעתי לנוכח התגובה שלה. חשבתי שהיא תגלה יותר תמיכה. "אימא, תירגעי. רק נפטרתי מהשיער."
"את רוצה שאני יירגע?!" היא התחילה לבכות. "בתקופה הכי רעה בחיים שלי גזרו לי את השיער ואת עכשיו הולכת וגוזרת בעצמך."
"אימא, את לא הקשבת לרעיון שלי." ניסיתי להרגיע אותה, אבל היא בשלה, עדיין בוכה. "אימא, אני הולכת להתחפש לגבר."
"מה?!" הפעם הבהלה אפילו הייתה יותר חמורה ממה שציפיתי.
"את תהפכי לגבר? מי הכניס לך את השטויות האלו לראש? "
"אני לא הולכת להפוך לגבר, אני הולכת להתחפש אליו."
"להפוך, להתחפש, מה זה משנה? בין כה וכה אין לך שיער!" היא התחילה למלמל בינה לבין עצמה ובין השורות היא מלמלה, "איפה הילדה היפה שהייתה לי?" היא הפסיקה לרגע למלמל והביטה אלי, "חנה! בואי הנה מהר!" הקול שלה כבר נהייה מעט צרוד מרוב צעקות.
חנה יצאה מהחדר, מעט מטושטשת. "אימא, אני רק נרדמתי, מה את רוצה עכשיו?"
"תראי את אחותך." היא הצביע עלי באצבע מאשימה.
"מה עם אחותי?" חנה לא הבינה במה מדובר עד שמבטה התלכד בי. פתאום חיוך ענק התפשט על פניה שהיה מלווה בצחוק. "מה הבעיה?" היא ניגבה את דמעות הצחוק.
"את עוד צוחקת?! היא רוצה להתחפש לגבר!" ניראה שאימא התעצבנה מהתגובה של חנה.
"היא כבר סוג של גבר בבית עם הרגלי האכילה שלה." חנה חייכה כדי לנסות ולרכך את זעמה של אימי.
"זה ממש לא מצחיק, סך הכול פעם אחת אכלתי את כל הביצים והלחם שהיו, אבל עם כמות כזאת של אוכל, איך אפשר בכלל לאכול כמו גבר? גם ככה התלושים האלו בקושי מספיקים לאדם וחצי אז לשלושה?"
"ולמה בדיוק את רוצה להפוך לגבר?" חנה שאלה במבט מזלזל.
"תפסיקו לצחוק עלי, בסך הכול חשבתי שאני אוכל להתקבל כלוחמת לצבא אם אני אתחפש לגבר."
"זה לא יעבוד." חנה קבעה ישר אחרי סיום דברי.
"למה את חושבת שזה לא יעבוד?"
"כי דבר ראשון," חנה נעמדה מולי ובחנה את החזה שלי. "את בחיים לא תצליחי להסתיר את הציצים שלך".
"יש לי שיטות." ניסיתי להמשיך ולגבות את הרעיון שלי.
"שיטות או לא שיטות, הציצי שלך עדיין יהיה קיים וברגע שתהיה בדיקה כלשהי את אבודה ומגלים אותך."
"נחיה ונראה." חייכתי אליה ונכנסתי לחדר באווירה טובה יותר מהפעם הקודמת.
עבר שבוע שבמהלכו רקמתי תוכניות על מנת שאוכל להסתיר את נשיותי ורכשתי בגדי גברים וכל מיני אביזרים נלווים.
אחרי כל ההכנות והתיזוזים שמתי את פעמי ללשכת הגיוס. היה יום די לוהט מה שהגביר את רמת הלחץ והוריד את רמת הנוחות של התחבושות שהיו מהודקות לי לחזה.
כל היום בדקו אותי מכף רגל עד ראש מה שמאוד הקשה על המצב. השם שלי הוחלף מלינה לדויד. דויד רוזמן.
כשהם טענו שלא ראו פרטים עלי בשום מקום אמרתי להם שאני עולה חדש ושהגעתי משם. הם ישר הבינו את הכוונה ואפילו לא פתחו את זה לדיון, דבר שכבר פתח לי דלת.
הכול היה קלי קלות עד שהגיע תורי להיבדק אצל הרופא.
לא ידעתי מה אני עושה ואיך אני מתגברת על השלב הזה, אז פשוט התפללתי שאלוהים יהיה לצידי ובאמת כשפתחתי את הדלת הייתה לי הפתעה ענקית בפנים. מי שהיה הרופא הוא לא אחר מנחום ברגר ששירת איתי בפלמ"ח.
הוא חייך אלי כשנכנסתי לחדר. "בוקר טוב ילדון, מה אתה מחפש פה בדיוק?"
כחכחתי בגרוני, "אני לא ילדון, אני בן עשרים ושלוש."
נחום נראה די בהלם מהגיל שלי ולקח לידיו כמה טפסים. "מתחילים בבדיקות?"
"טוב, זאת תהיה בעיה." המשכתי לכחכח בגרוני.
"למה בעיה?" נחום נראה מופתע. "יש לך משהו בגרון שאתה משתעל כל הזמן."
"לא אני בסדר גמור רק ש…"
"אתה מתבייש?"
"אתה לא מזהה אותי?" הבטתי היישר לתוך העיניים שלו.
הוא בחן אותי וגירד בראשו מרוב בלבול. "אתה נראה לי למען האמת די מוכר." פתאום מבט המום כיסה את פניו. "לא!" הוא נראה אפילו מבולבל יותר ממקודם.
"נחום, זאת אני, לינה." חייכתי אליו בתקווה שילך לקראתי.
הוא נראה המום עוד יותר והדפים שהחזיק נשמטו מידיו. "לינה? מה קרה לשיער שלך ולמה את לבושה כמו גבר?!"
"לא מוכנים לקבל אותי בתור אישה אז חשבתי שאולי יקבלו אותי בתור גבר."
"את לא נורמאלית." הוא ישב על הכיסא שלו וגירד במצח.
"זה לא משנה עכשיו, אני צריכה את הטובה שלך."
"אני מריח משהו רע מאוד מתקרב." נחום לא נראה רגוע בכלל.
"להיפך, אתה מריח משהו מאוד טוב. אני צריכה שתאשר לי להתגייס ושזה יהיה אישור שמיועד לגבר." חייכתי אליו חיוך נחוש.
הוא קם מהכיסא והתחיל להסתובב בחדר בלי להוציא מילה, רק לא מעט גירודים בראש ובמצח וכמה מבטים שואלים לעברי.
אחרי כמה דקות, כשראיתי ששום דבר לא מתקדם פה, החלטתי לצאת במסע שכנועים. "נחום, שכחת כמה קרובים היינו בפלמ"ח? תמיד היינו עוזרים אחד לשני כל הזמן."
"בוודאי שאני זוכר, איך אני אשכח אותך? את היית אחת הבנות הכי יפות בפלוגה." הוא חייך. "את לא חייבת להתגייס, למה את לא מנצלת את ההזדמנות הזו?"
"כי זאת לא הזדמנות בעיני. אתה בעצמך אמרת שהיית רוצה להגן תמיד על המדינה ושזו זכות ענקית."
"אבל עדיין פחדתי." הוא הפנה את מבטו. "לא המשכתי לדבר ככה אחרי שאיבדתי את ראובן ואת גידי." דמעות החלו לזלוג מעיניו. הוא אחז בכמה ניירות שמש מן הרצפה והחל רושם בהם. "את יכולה להיות רגועה, הסוד שלך הולך איתי לקבר ואני מאשר לך להמשיך בתהליך הגיוס."
חייכתי אליו וחיבקתי אותו חזק "תודה נחום".
הוא הנהן בראשו וניגב את הדמעות.
התקדמתי לכיוון הדלת כשלפתע ידו אחזה בכתפי. הסתובבתי לראות מה רצונו והוא חייך אלי, "אם את פוחדת אל תהססי לחזור בך, זה אפשרי תמיד." דאגה עטפה את קולו.
הנהנתי ויצאתי מהחדר בהרגשת ניצחון.
חלף שבוע נוסף והייתי בדרכי לפגוש את חברי הפלוגה שעימם אשרת בצבא. היו לי חששות, אבל די מעטות, מכיוון שהייתי רגילה להיות בחברת בנים עוד כששירתתי בפלמ"ח, הבעיה שהפעם היה לי מה להסתיר מאותם הבנים וזאת הייתה משימה לא קלה.
הגעתי למקום בדמותי הגברית, דויד. מחנה מלא חול ואבנים עם כמה אוהלים בודדים שמתמקדים סביב אוהל אחד דגול. קיבלתי את המדים ואת כל מה שנחוץ לי והפנו אותי למפקד שלי.
הוא צעד לפנינו בצורה סמכותית, אם אפשר לומר אפילו סנובית, ובחן כל אחד ואחד כאילו היינו חשודים במשהו.
הוא נעצר והמשיך לבחון אותנו. "בוקר טוב חיילים, כפי שאתם וודאי מבינים, אני הולך להיות המפקד שלכם. דבר ראשון שאני מצפה לו הוא משמעת! הדבר השני הוא עזרה לחברי הפלוגה שלכם! ועוד משהו! אני רוצה לראות כל אחד ואחד מכם עם מדים כל היום וכל זמן שאתם במסגרת הצבא, מובן?"
לא הייתה אף תשובה. רק שתיקה מביכה מצד חברי הפלוגה.
"מובן?" הוא חזר עוד פעם בטון יותר תוקף וחזק.
"מובן!!!" ענינו לו במקהלה.
"שכחתם משהו – מובן המפקד!"
"מובן המפקד!!!" חזרנו אחריו בבהלה, כמו תוכים.
"תעמדו בשורה זקופים ואני לא רוצה לראות אף אחד עם הראש לכיוון הקרקע!" הוא הוסיף ואחרי שראה שכולנו עומדים בשורה, זקופים, עם כל המבטים אליו, הוא המשיך, "אתם הולכים לעבור אימונים לקראת יציאה למלחמה שיש לכם עם האויב. אני יודע שלחלקכם זאת הפעם הראשונה שאתם יוצאים לקרב אז מה שיש לי לומר לכם…" הוא שתק לכמה שניות והמשיך, "חזק ואמץ." הוא המשיך לעבור לידינו ולבחון כל אחד מהחיילים עד שהגיע אלי.
שתקתי והרגשתי איך גל של רוק מציף את הגרון שלי דווקא עכשיו. הייתה לי הרגשה כאילו כל רגע יכול להוביל לגילוי הסוד החבוי שדאגתי כל כך להסתיר.
"בן כמה אתה ילדון?" הוא המשיך לבחון אותי.
"עשרים ושלוש." עניתי לו בקול צרוד.
"עשרים ושלוש מה…?" הוא שאל שוב.
"עשרים ושלוש המפקד!" ניסיתי לצעוק, אבל יצא לי צעקה צרודה.
"באמת? עשרים ושלוש? נראה צעיר לגילך." הוא טפח לי על השכם.
"תודה המפקד." חייכתי.
"טוב, לא להגזים חייל!" הוא נראה מעט מובך.
"כן המפקד!"
כל היום המפקד העביר אותנו ממקום למקום, מתרגיל לתרגיל, ממטלה למטלה והעיקר, בכמה שפחות זמן. את מפספסת רק שנייה מהזמן ואת מוזנקת לעוד מאה כפיפות מרפקים. מרוב שבזבזתי שם זמן, כבר יצא לי להכיר מקרוב מאוד את האדמה ונראה לי שבאותו יום ביליתי בצמוד אליה את רוב זמני.
כשהרגשתי שאני לא יכולה יותר להזיז את גופי וכל איבר נהפך לנטל החלטתי שאני מוותרת וישבתי בצד. היה לי כל כך חם בתוך כל תחפושת ההסוואה הזאת, והתחלתי לחשוב שכדאי לי לוותר על התפקיד, להתוודות שאני בחורה ולחזור הביתה, הרחק מכל מלחמת האגו והגבריות הזאת. הם כנראה צודקים, צבא זה באמת לא מקום לבנות.
המפקד מיד הבחין שאני יושבת בצד ונעמד מולי כשהוא מביט בי במבט זועף ואפילו מפחיד. "אפשר לדעת למה אתה יושב בצד כמו בחורה?" המילה בחורה פתאום נשמעה לי מאיימת כל כך באיך שהוא הגה אותה.
"אני מצטערת המפקד, פשוט לא ציפיתי לכל זה." נפלט לי המשפט יחד עם הקול הנשי שלי.
המפקד נראה המום.
"אמרת שאני יושב כמו בחורה, לא?" אמרתי הפעם את המשפט בקול הגברי שלי.
המפקד הביט הצידה והסתיר את פיו עם ידו. "אני רואה שיש לך חוש הומור מפותח, חייל. איך אמרת שקוראים לך?"
"דוד רוזמן, המפקד!"
"טוב, רוזמן, עכשיו תבוא אחרי!" הוא התחיל ללכת מבלי לחכות שאקום.
זינקתי ממקומי והתחלתי ללכת אחריו בחוסר ידיעה מוחלט לאיזה מקום ירצה להוביל אותי, כל כך קיוויתי שהוא לא חושד.
הוא התחיל ללכת בין האוהלים ואני אחריו, כאילו אנחנו הולכים בתוך מבוך. הוא נעצר מול אחד האוהלים, פתח אותו והציץ לתוכו. "אני יכול להכניס את החייל שלי אלייך?" הוא דיבר לתוך האוהל ואני רק חשבתי כמה שהמשפט נשמע רע.
"כן, בשמחה!" נשמע קול עדין של בחורה מתוך האוהל.
"רוזמן, אתה יכול להיכנס, אני צריך שתעזור לבחורה הנחמדה בעבודה שלה." הוא ניסה לעטות על פניו מבט של קשיחות.
"אין בעיה המפקד!" חייכתי אליו ונכנסתי אל תוך האוהל.
בתוך האוהל ישבה לה בחורה יפיפייה שנראתה מעט יותר צעירה ממני. היה לה שיער חום שנאסף בזנב סוס ארוך שהגיע עד לאמצע הגב. העיניים שלה היו מאורכות בצבע חום בהיר ומסתורי.
היא ישבה מאחורי שולחן עמוס בדפים, לבשה מדי חיילת שכללו חצאית חמודה. שמחתי נורא לראות אותה מאחר והייתי צריכה חברת בנות בין כל הבנים שהיו סביבי. היא חייכה אלי. "בוא, אני באמת צריכה עזרה של גבר בכל הבלגן הזה."
חייכתי אליה בחזרה והתיישבתי מולה. "מה את רוצה שאעשה?"
"בוא נגיד שאתה לא צריך לשבת בשביל זה."
"מה? חשבתי שזה סוג של מנוחה." הרגשתי איך שהחשק שהיה לי קודם לעבודה יורד בבת אחת.
היא המשיכה לחייך אלי במתיקות. "איך קוראים לך?"
"איך קוראים לך?" השבתי לה את אותה השאלה בטון מתגרה.
"מה? זה מידע סודי או משהו כזה?" היא המשיכה לעיין בדפים שלה.
"השאלה אם את שומרת מידע סודי כלשהו." השבתי לה שוב בהתחכמות.
היא חייכה אלי שוב כשהיא מפנה את תשומת ליבה ועיניה אלי. "תמרה, בת עשרים, גרה בתל אביב." היא אמרה בזריזות. "עכשיו תורך."
"באמת? גם אני גר בתל אביב." כחכחתי בגרוני כשהבחנתי שהקול הגברי שלי הולך לאיבוד. "דויד בן עשרים ושלוש." הושטתי לה את ידי. היא צחקה ולחצה את ידי. "מאוד מכובד מצידך."
"כן, אני בן אדם מכובד." החזרתי מהר את היד.
היא הרימה בקושי חבילת דפים גבוהה במיוחד והגישה לי אותה. זה היה ממש כבד והרגשתי שברגע שאני תופסת בחבילה נשברות לי כמה חוליות בגב.
"קח את זה לאוהל מספר שבע עשרה." היא פקדה עלי.
"כן המפקדת." הצדעתי לה בצחוק ויצאתי מהאוהל.
ככה, במשך שעה שלמה, תמרה החצופה תיזזה אותי מאוהל לאוהל כאילו נועדתי להיות נערת השליחויות שלה או יותר נכון נער השליחויות.
לבסוף היא קראה לי לשבת על ידה. היא נראתה מרוצה. "תודה, ממש עזרת לי היום."
"זה באמת כלום בשבילי." שיקרתי לה קצת.
היא הניחה על השולחן חבילת דפים נוספת.
"תקשיבי, נראה לי שאני הולך למפקד שלי. בטח הוא כבר עצבני עליי שנעדרתי לו כל כך הרבה זמן." חייכתי חיוך מתנצל.
"זה בסדר, אתה רק צריך לעזור לי לשדך את הדפים האלו." היא צחקה "חשבת שאתה צריך לסחוב גם את זה?"
"כך זה היה נראה." ישבתי על הכיסא מולה והיא הגישה לי בידה העדינה חבילתי דפים. "אני אסדר לך את הדפים ביחד ואתה תשדך, מוסכם?"
"מוסכם." אישרתי לה בתנועה עם הראש והיא הגישה לי כל פעם חבילת דפים ואני שידכתי עד שנגמרו הדפים וכבר לא היה מה לשדך.
היא הסתכלה עלי במבט המתוק שלה. "ממש עזרת לי, בלעדייך לא הייתי מסיימת את העבודה השחורה הזאת."
המשכתי להביט בה והרגשתי כמה שמחתי להכיר אותה, אולי אם היא הייתה יודעת שאני בחורה היה לנו יותר קל להיות חברות. מעניין איך היא תגיב אם היא תדע על כך. אם היא תכעס, תיבהל, תצחק. כן, בבירור הייתי מעדיפה שהיא תצחק.
"זאת הפעם הראשונה שאתה יוצא למלחמה?" היא הביטה בי במבט נוקב, אפילו מעט מודאג.
"לא, הייתי לפני זה בפלמ"ח." הרגשתי איך הישיבה נהיית לי פחות נוחה ופחות מובנת מאליה.
"באמת? איך היה שם?" עיניה התרחבו ונראו כאילו היו שייכות לילדה קטנה וסקרנית.
קמתי ממקומי ולא העזתי להסתכל לה בעיניים כבר, כי פתאום נזכרתי במה שקרה שם ולא יכולתי שתראה את פרצופי הסובל. "אני מצטער, אבל אני לא אוהב לדבר על זה." ניסיתי לחייך אליה שלא תחוש רגשות אשמה. "היה מאוד כיף להכיר אותך." אמרתי לה ופניתי לכיוון היציאה מהאוהל, אבל לפני שהספקתי להיעלם לה היא הספיקה לשאול, "אתה תבוא שוב?"
הסתכלתי עליה. "את תרצי שאני אבוא?"
"ברור!" היא חייכה. "ובפעמים האלו תבוא כדי לארח לי חברה ולא כדי לעבוד אצלי."
"אני אשמח." חייכתי אליה בחזרה ויצאתי מהאוהל.
חזרתי מהעבודה לאימונים. אימונים לא קלים בכלל. ככה הזענו כל הבנים ואני ומכל הקושי והמחנק הייתה גם הרגשה טובה באוויר של הנאה בתוך כל הסיפור הזה והתחילו להיווצר חברויות. זה קרה ברגע שגילינו את ה"ביחד".
עם צאת החמה הלכנו לישון באוהלים על המיטות הקשות.
רגע לפני שנכנסתי למיטה הרגשתי יד מלטפת את ראשי כאילו הייתי ילד קטן או ילדה קטנה.
"איך היה היום ילד?" איתי חייך אלי כאילו הייתי האח הקטן שלו.
הרגשתי איך אני בשנייה אחת מאבדת את סבלנותי. "בן כמה אתה?" שאלתי בתוקפנות.
"בן עשרים ואחת." פניו נראו מבוהלות.
"אז אני יותר גדול ממך." חייכתי אליו בחיוך של ניצחון.
"למה, בן כמה אתה?" הוא התפלא.
"בן עשרים ושלוש."
"מה?!" הפה שלו נשאר פתוח בהברה האחרונה ואני נכנסתי מתחת לשמיכה מרוצה מעצמי ומהיום שעברתי.
לפני שנרדמתי ראשי התמלא במחשבות, לא על היום שהיה, אלא על הפלמ"ח. על כל החברים שלי משם שכבר אינם ועל אלו שניתק עימם הקשר, אבל מבין כולם לא הפסקתי לחשוב על מרי.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il