ריסטרט – פרק א'

04/08/2014

אם הייתי מחבק אותך העצמות שלך היו מתפרקות.

היא הנחתה אותו לשכב על המזרן ולנשום נשימות עמוקות, מעגליות. עופר שכב על המזרן התכול, שיערו השחור, הקצוץ, על הכרית הדקה, וחיכה.
הוא רצה שמשהו יקרה.
המחשבות התחילו להתערבל בראשו והסיחו את דעתו מהדבר העיקרי שהיה אמור לעשות. למה אני עושה את זה בכלל? שאל את עצמו בקול הפנימי, מנסה להבין את ההיגיון של הפעולה הזאת.
"עופר, צריך שהנשימות יהיו עמוקות יותר." ביקשה ממנו מיכל.
מיכל הייתה אישה עדינה נורא. תמיד דיברה בשקט, באיטיות, בסבלנות. היה משהו כמעט לא מוחשי בהופעה שלה, העיניים שלה היו בהירות בהירות והשיער חום כהה, כמו צבע של גזע עץ. עופר אהב אותה מאוד אבל הרגיש לפעמים כאילו היא שברירית מדי כדי להיות בעצמה מטפלת.
"עופר, אתה רוצה להמשיך?"
"כן, כן, אני רוצה."
שום דבר לא קורה. העיניים עצומות והנשימות נמשכות אבל הוא לא נזכר. כשקרא על השיטה של הנשימות המעגליות באינטרנט לראשונה קרא את התיאור של אחד הגולשים, שתיאר את החוויה כ"יוצאת דופן", וסיפר איך חבט במזרן שוב ושוב, הלום מרוב כעס, כעס על אביו ואמו, על גרושתו, על חבריו, על עצמו. מאגרים של כעס שנצברו ורק עכשיו זכו לבוא לידי ביטוי.
גם עופר רצה לכעוס ולחבוט ככה. לגלות בעצמו עומקים חדשים. אבל כשעצם את העיניים גילה רק את כל השחור הזה, את הפנים הזה שמדי פעם צצות בו צורות אקראיות, צבעוניות, אבל אין שם שום דבר שאפשר לנתח אותו. ומעל לכל הוא לא האמין ולא חשב שהדבר הזה יכול לעבוד. לא שהתנגד לניסיון, אבל לא התמסר לו באופן מלא.
עופר ישב על הכיסא. גופו לא היה צנום אבל בשנה האחרונה רזה מאוד, בעיקר בזכות הכושר שעשה בבה"ד 1. הוא היה פעם יותר שמנמן. בטח לא בגוף. קצת בפנים. העיניים החומות, העמוקות שלו, היו קצת שקועות פנימה.
הוא מצא שאחת הבנות בקורס קצינים, תמר, מוצאת חן בעיניו, ועקב אחריה בעיניים האלה שלו, ופעם אחת היא הסתכלה עליו בחזרה.
"איך היו לך הנשימות?" שאלה מיכל בעדינות, קולה הרך מלטף הכול.
"את האמת, לא כל כך טוב. אני כנראה לא יודע לעשות את זה."
"אולי זה רק עניין של תרגול. להגיד, אני לא יודע לעשות את זה, זה משהו שקצת חוסם אותך. אתה לא מרגיש?"
"לא, לא התכוונתי שזה בכלל לא יכול לעבוד, פשוט כרגע זה לא עובד. בכלל. בכלל לא עובד."
"מה קורה לך כשאתה עוצם את העיניים?"
"מה קורה לי? אני מתחיל לנשום ומרגיש שאת לידי וממש מנסה לזכור לשאוף כמה שיותר עמוק אבל זה כל פעם נכשל. יכול להיות שזה לא מספיק עמוק?"
"אני לא יודעת. מה אתה חושב?"
"נו, מיכל…"
היא הביטה בו במבט רציני. קצת קודר, כאילו נשכה את שפתיה בכוח שלא לומר שום דבר בלתי נעים.
"אתה מרגיש שאתה נכשל בזה?"
"אני… לא נכשל בקטע כזה, לא בדרמטיות, פשוט יכול להטיות שזה לא בשבילי השיטה הזאת של הנשימות. זה בסדר, נכון? זה לא חייב להתאים לכל המטופלים."
"לא. באמת לא. לכל אחד יש את הדרך שלו להעמיק פנימה."
"את חושבת שזאת המטרה, להעמיק פנימה?"
"נדמה לי שזאת אחת המטרות. זה דבר שיוכל מאוד לעזור לך להבין."
הוא שמט את עיניו על הרצפה. "נמאס לי להיות עצוב."
"מה את אומרת?"
"אני רוצה לשאול למה אתה עצוב."
הוא צקצק בלשונו. "אני… זה לא מספיק טוב. זה לא עובד מספיק טוב."
"מה לא עובד מספיק טוב?"
"אני הייתי רוצה שזה יהיה אחרת, שאני אהיה מוצלח יותר ומאושר יותר, וגם היה נחמד אם הייתה לי חברה. אבל אני פשוט מרגיש לא טוב. שאני לא טוב."
"אתה עושה את הרשימה שסיכמנו?"
"כן. לפעמים זה עוזר. הרבה פעמים לא."
"תזכור שצריך סבלנות לדברים האלה." אמרה מיכל. "לוקח זמן עד שדברים משתנים, עד שהמוח מסוגל ליצור חשיבה חדשה. העיקר שאתה ממשיך להתמיד. אני ממש מבקשת ממך להמשיך."
הוא הנהן.
"עופר, אנחנו צריכים לסיים."
הוא הביט בה בייאוש. הטקס הזה, האזכור הקבוע של סיום הפגישה, תמיד הגיע בהפתעה. הרי חמישים דקות זה זמן קצר כל כך…
היא חייכה. הוא הושיט את ידו לארנק והוציא מספר שטרות, והגיש לה. היא הודתה לו בתנועת ראש כמעט בלתי נראית.
"להתראות, עופר."
"להתראות".
אם הייתי מחבק אותך העצמות שלך היו מתפרקות.
עופר יצא אל הרחוב. חום מחניק ולא נעים של אמצע חודש יוני שרר בחוץ. בפאבים ובברים שודרו משחקי המונדיאל. עופר ראה את העיניים הנתלות במכסים, את תנועות הידיים הלהוטות, שמע את קריאות העידוד וזעקות השבר. הוא הכיר אותם טוב מהבית, את התנועות והקולות האלה. אחר כך חיכה לאוטובוס שיבוא.
בתחנת האוטובוס לא היה לו נוח. הוא צעד מצד אחד של התחנה לצד השני בהמתנה לאוטובוס, ולשווא: כנראה שעשר בלילה נתפסה כשעה מאוחרת בעיניי חברת האוטובוסים, ולכן התדירות הייתה נמוכה מדי.
הוא שמע את עצמו חושב את המחשבות האלו ומצא שזה מכעיס אותו, עצם המחשבה הזאת, על התפיסה הזאת שיש לו איזה קושי מיוחד בגלל שהוא מחכה לאוטובוס. החיים שלו אף פעם לא היו קשים באמת. רק קשיים סינתטיים, מזויפים. עטפו אותו כל החיים. אולי בגלל זה הוא מתנהג ברפיון ובתחושה של חוסר מסוגלות. ככה עופר חשב בזמן שהאוטובוס סוף סוף הגיע.
עופר עלה לאוטובוס אחרי שהציג לנהג את החוגר שלו. לבוש היה במדים, דרגת הסג"מ תפורה על כתפיו הצרות. מדי פעם חשב שאולי כדאי לו ללכת לטיפול ברביעי בערב על אזרחי, חשב שיש משהו לא נכון בשילוב הזה שבין צבא לחולשה, וזה למרות שדווקא בצבא פגש את האנשים הכי פתטיים שראה כל החיים שלו – יותר מבמשפחה המורחבת או בתיכון – אנשים שהחיים שלהם עצובים, חסרי מודעות, ריקים.
באוטובוס הייתה לו את ההתלבטות הקבועה שליוותה אותו – האם לשמוע מוסיקה ב-mp3 או להסתכל על הדרך מהחלון ולחשוב. לא שהנסיעה הייתה ארוכה כל כך: בכל מקרה נסע רק מהקליניקה בתל אביב לבית שלו בגבעתיים.
אבל הוא לא היה טוב במיוחד בלבחור את הבחירות הנכונות, וידו נשלחה מאליה אל התיק, אל התא הקטן. הוא שלף משם mp3 שחור והתחיל להקשיב לשירים. מסביבו, אנשים עלו לאוטובוס, צחקו, דיברו, התבוננו, היו שם אפילו שני זקנים שדיברו בשפת הסימנים, אבל הוא היה עם המוזיקה הזאת, שהייתה רק זרז לכל המחשבות שרצות קדימה. כל הזמן לחשוב. רק לחשוב ולחשוב. עופר חשב מה יהיה במדור שלו בצבא. מתי ירגיש סוף סוף שהוא מצליח ומתקדם טוב בתפקיד, כמו שציפה. מתי ירגיש שהוא מאושר, רגוע. הזמן עובר אבל הדברים לא מסתדרים.
בבה"ד 1 היה מזג אוויר קיצי במיוחד. הוא שנא את הקיץ. היה לו קשה להיות כל הזמן עם אנשים מסביב. וגם האווירה הצבאית, עבודות הבסיס, ההצדעות, הנאומים של מפקד הגדוד, לא נעמו לו. לפעמים היה מנסה להתגבר על חוסר ההנאה שלו בעזרת דברים מתוקים. היו המון דברים מתוקים לאכול. לחם עם שוקולד שהגישו בפינת הפריסה, בקומה התחתונה, דגני בוקר בטעם קינמון, לואקר, כמויות של קולה. זה שרזה, היה רק בזכות הספורט.
לא הכול היה נעים שם. ובכל זאת הייתה הרגשה טובה ומתמדת של שיפור עצמי, של התקדמות. ועכשיו נותרה רק תחושת הריקבון הזאת. כמו שיניים שלא צוחצחו זמן רב מדי.
הוא בכלל לא הקשיב למוזיקה שהתנגנה באוזניות, אבל היא המשיכה להתגלגל בקצב גם כשירד מהאוטובוס ברחוב כצנלסון. גבעתיים, בשונה מתל אביב, הייתה כבר מנומנמת לגמרי בשעה כזאת. הוא קרא פעם בספר של אמרות חוכמה שזה מאוד מטומטם לשמוע מוסיקה בזמן שאתה הולך ברחוב, וידע שזה אחד המשפטים הכי נכונים ומדויקים שקרא, ובכל זאת לא יכול היה לתקן.
הוא עלה לביתו שהיה בקומה העליונה בבניין. רוני ואבא ישבו בסלון ופיצחו גרעינים בזמן הצפייה במשחק. "נו, תמסור, תמסור!" קרא רוני בייאוש וחבט באגרופו על שולחן העץ. הסלסלה הקטנה עם העפרונות שניצבה שם רעדה קלות. "תירגע, רוני," אמר אבא של עופר, אבל גם הוא צפה במשחק בעיניים בורקות. עופר נזכר בכמה תמונות מאלבומים הישנים – אפילו הוא היה שם פעם וצפה איתם בכדורגל. גם לו היה את המבט הזה המתוח כשהיו משחקים. גם הוא למד לאמץ לו את תנועות הידיים הרוגשות. ועכשיו נראה שכל זה היה לחינם – היה ואיננו.
הוא נכנס לתוך הבית. "היי אימא."
"היי מותק." אימא שלו לבשה שמלה קיצית צהובה ועצרה לכבודו את תוכנית הטלוויזיה שצפתה בה. "מה שלומך? אתה רוצה לאכול משהו?"
הוא התבונן בה במבט שואל, כאילו מצפה שתחליט בשבילו מה עדיף. לא מזמן קרא בעיתון שאנחנו אוכלים הרבה יותר ממה שאנחנו באמת צריכים, שהאכילה היא למעשה צורך נפשי הרבה מעבר לזה שהיא צורך גופני. עופר תהה אם כאבי הבטן שהוא חש, אם ההליכות הרבות לשירותים, נובעות מזה שהוא פשוט אוכל הרבה יותר ממה שהוא צריך, והשתדל לשים לב ולאכול בדיוק כמה שצריך – לא פחות ולא יותר. אבל האוכל היה זמין מדי, והוא אכל כמות רבה של אוכל גם כשמה שהיה לפניו בכלל לא היה טעים – כמו האוכל בחדר האוכל הצבאי, שהיה עוף מכובס ואורז יבש ותפוחי אדמה דלוחים וקצת אפונה וגזר ותירס שנראו לו בעיקר עייפים. הוא נהג לשבת מסביב לשולחן עם חבריו וכשהסתיימה הארוחה היה הורס את כל האוכל שלו, מערבב את האורז עם הגזר והאפונה ושופך על הכול הררי מלח וחותך את חתיכות הבשר שנותרו מהעוף לחתיכות קטנות קטנות ושופך קצת פטל וחבריו היו מסתכלים עליו וצוחקים והוא היה חוזר אחר כך לחדר שלו במשרד ומרגיש כובד כזה שמרגישים אחרי ארוחת צהריים, בייחוד אחרי שאוכלים מנה בשרית. אחרי כעשר דקות נאלץ כבר ללכת לשירותים. למערכת העיכול שלו לא הייתה סבלנות.
"כן, אני אשמח."
אימא שלו טרחה בשבילו, קמה ממקומה וחיממה שניצלים והגישה לו אורז שנשאר משבת והוסיפה על זה פירות – תפוח, ענבים ומשמש. אחר כך הגישה לו את האוכל לשולחן והתיישבה לצדו. שאלה אותו אם הוא רוצה לשתות משהו. הוא אמר שכן אבל שיביא בעצמו. בצעדים קצת איטיים קם ממקומו ומזג לעצמו כוס מים מהברז. רוני לא הבין איך זה שאין להם בבית תמי 4. הוא חשב שהמים אצלם פשוט לא טעימים והיה מדי פעם שואל את בני המשפחה אם הם לא מרגישים גם כן בטעם המתכתי, המוזר, של מי הברז. עופר אמר שלא. הוא באמת לא הרגיש כלום. המים היו בסדר, כמו שזרם האמבטיה בשירותים היה בסדר בעיניו. אבל רוני עדיין התלונן.
"איך עבר עליך היום?" עיניה של אימא של עופר הפיקו חום אמיתי, אימהי. חיצונית, היא לא הייתה דומה לעופר בכלל – עופר נראה כצאצא ממשפחתו של אביו, וזהו.
"היה בסדר. הייתי קצת לא יעיל היום."
"אויש, אני בטוחה שהיית בסדר."
"אל תגידי את זה."
"אתה יושב שם המון שעות, משקיע שם את כל הזמן שלך. כדאי שתעריך את זה קצת יותר."
"אבל זאת בדיוק הבעיה, אני יושב שם ולא מצליח לעשות כלום."
"מה זאת אומרת? לא יכול להיות. אתה פשוט לא עושה כלום? יושב ולא עושה כלום?"
"נו, אימא, לא התכוונתי להגזים, אני פשוט לא יעיל מספיק."
"תסביר לי מה זה יעיל."
"נותנים לי מלא משימות ואני לא מצליח לגרום לעצמי לעשות אותן. אני כל היום מעדיף לדבר עם חברים שלי."
"אולי אתה צריך לנצל את היום שלך טוב יותר."
"וואי, אימא, תודה רבה, זה בדיוק מה שאני צריך לשמוע עכשיו."
"מה העניין? אני בסך הכול משקפת לך את הדברים שאתה בעצמך אומר."
"טוב, טוב, די."
"בסדר, לא נדבר על זה יותר. שתדע לך שאם אני הייתי מדברת ככה להורים שלי…"
"מה היה קורה?"
"לא היה קורה כלום כי לא הייתי מתנהגת ככה. זה משהו שהשתנה בשנים האחרונות ביחסים של הורים וילדים."
"טוב. סליחה."
"שטויות."
"אני רואה מהיומנים שלה איזו מן אישה הייתה אימא שלי. לא היה לה קל. ידעתי את זה תמיד אבל פתאום זה נהיה גלוי הרבה יותר."
"סיימת את היומנים?"
"לא, נשארו לי עוד שלושה. אלפיים עד אלפיים ושתיים. אבא אמר לי שאסור לקרוא את זה, שזה משהו פרטי שלה גם אם היא מתה. אבל אני חושבת שאם היה חשוב לה להסתיר את זה, היא כבר הייתה מוצאת דרך, לא?"
"לא בטוח שהיא הייתה כל כך מתוכננת כמו שאת אומרת. זאת אומרת, מאוד יכול להיות שהיא התכוונה לזרוק אבל לא יצא… אבל מה זה חשוב עכשיו, תקראי כבר וזהו."
היה לו לא נעים, כאילו אמר – מה זה משנה מה תעשי, בכל מקרה היא בקבר עכשיו.
אימא של עופר התאפקה ולא שאלה אותו איך האוכל שהגישה לו, כי ידעה שהוא שונא שהיא עושה את זה.
רוני ואבא של עופר עברו מהסלון למטבח, מסכמים בהתלהבות את המשחק שהיה – הגול העצמי, הנבדל, שני השערים במחצית השנייה. זה היה משחק טוב, סיכמו. אימא של עופר הקשיבה וזרקה לחלל החדר שאלות ואמירות מתעניינות – זה נכון שהמונדיאל הזה נחשב למונדיאל טוב? איך זה שספרד הודחה? קראתי בעיתון שיש נשים שאוהבות כדורגל שנעלבות כשאומרים שכל הנשים לא אוהבות.
"מי אומר דבר כזה?" אמר אבא של רוני במחווה מבטלת. תמיד הייתה לו נימה צינית כלפיי כל אותן שטויות שכתובות בעיתון. כל מה שכתוב שם זה שטויות, היה אומר לרוני ולעופר כשהיו צעירים יותר, ולא ביאר.
"מה קורה, עופריקו?" שאל רוני את עופר וטפח על שכמו. "אתה מבלה בצבא?"
"ככה, בסדר," אמר עופר והעווית של פניו חשפה.
"כל הכבוד, קצין!" קרא רוני בהתלהבות ואמו צחקה. אחר כך לקח שני פלחי תפוח ואכל אותם בבת אחת.
עופר סיים לאכול. הייתה לו התלבטות אם לקנח את כל הארוחה במילקי אבל בסוף החליט שלא. את הערב הזה, שהיה כולו מתיש ורע, חתמה מקלחת חמימה. כבר היה חם מדי למקלחת עם מים חמים מדי, ועדין הייתה בעמידה מתחת למים הזורמים איזו נחמה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il