דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
07/08/2014
"עופר," אמרה לו טל בבוקר כשראתה אותו, והוא ניגש אליה וחיבק אותה ברכות, מתרפק מעט על הגוף שלה. היה ברור ששני לובשי מדים לא אמורים להתחבק ככה, אבל הם לא שירתו בסביבה צבאית רגילה. מעבר לזה, הם היו פשוט חברים ולא היה בקשר שלהם מימד מיני. הוא לא היה אדיש לגמרי כשישן בדירתה על אותו מזרן, אבל הניח לזה והכול עבר.
"אני רוצה לדבר איתך." אמרה לו אביגיל, החיילת שלו, כשראה אותה. הוא חייך אליה בתגובה. "מה?"
"לא עכשיו. נדבר אחרי ארוחת הצהריים?"
הוא היה שמח במעמקי לבו על כך שהחיילת שלו מוצאת אותו כחשוב מספיק כדי להתייעץ איתו ולהיעזר בו. עד כה חשש שהוא לא נתפס כפיקודי מספיק בעיניה, והרצון שלה לדבר איתו – ולא חשוב אפילו על מה זה – נראה לו משמעותי.
בשעות הבוקר, לפני ארוחת הצהריים, היה דיון בראשות ברנע, המפקד הבכיר. עופר קיווה שתינתן לו הזדמנות לדבר ולהשמיע את דעתו. לפני הקורס קצינים היה חייל די מוערך, אבל עדיין לא ממש יצא לו להתבלט בתור קצין.
דינה, המפקדת הישירה של עופר, אישה כבת שלושים וחמש, הציגה למפקד הבכיר עבודה כלשהי שעבדו עליה במדור בתקופה האחרונה. היא הייתה אישה גבוהה, עם שיער חום-ג'ינג'י ועיניים ירוקות בצבע עכור. עופר חשב בפגישה הראשונה שלהם שהיא נחמדה, אבל עם הזמן זיהה במבע של העיניים שלה משהו לא ממוקד, כמעט מת. כשדיבר איתה קלט שהיא לא ממש מקשיבה לו.
עתה דיברה מול המפקד שלה, המפקד הבכיר, ברהיטות. היא נשמעה משכילה ומבינה עניין, אבל עופר תהה עד כמה היא חכמה באמת, בדברים החשובים. איזו מן אימא היא למשל. כמה היא יודעת להסתחבק. היא לא הייתה מפקדת טובה. סתם אישה אינטליגנטית שלמדה הרבה.
ברנע הקשיב. כשהקשיב היה נפער בן גבותיו קמט עבה ומטריד של ביקורת, וככל שהיה הקמט מעמיק יותר כך היה ברור שהוא לא מרוצה. כשסיימה דינה להציג את הדברים שאל: "יש למישהו הערות נוספות?" מישהי, אשת צבא אחרת, שברנע מצא כמועילה יותר, אמר שהיא לא ממש מסכימה עם הדברים שנאמרו כרגע. היא המשיכה והמשיכה לדבר ודינה הסתכלה עליה בעוינות דקה. ברנע הנהן הנהונים נמרצים של הסכמה ונעץ בדינה מבט מקפיא. היא הביטה בו בחזרה, אבל היה ברור שהיא לא נינוחה לגמרי מהדברים שנאמרו כרגע.
"אני רוצה רגע לומר משהו…" אמרה דינה, וניסתה לגבש כיוון חדש לדבריה, אבל המפקד הבכיר סימן לה בידו שתעצור ואמר לה, "שנייה."
אחר כך הוא פירט, באיטיות ובשיטתיות, את החסרונות של העבודה שנעשתה, והיה ברור שהוא לחלוטין לא מרוצה, שזה ממש לא מה שרצה. "אני רוצה שתשבו ותגבשו כיוון אחר, הגיוני. זה, כמו שזה, לא מספיק טוב. רחוק מלהיות טוב."
אותו אחר-צהריים היה מדכא במיוחד. דלתה של ראש המדור, דינה, הייתה סגורה. בארבע פתחה את דלת חדרה, נעלה במהירות ויצאה בלי לומר מילות פרידה לפקודים שלה. עופר נתקל בה כשחזר מהשירותים. ידיו עוד היו רטובות. היא הביטה בו ובידיו במבט מסויג ואמרה שלום.
במשרד חיכתה לו אביגיל. "איך היה הדיון?"
היא הייתה ממודרת מחלק מהדיונים כי הייתה רק חיילת.
"בסדר." הוא נשען על כיסאו וראה שהגיעו הרבה מיילים. לא היה לו כוח לקרוא אותם. לא היה לו כוח לעשות כלום. "שנדבר, אולי?"
"כן, אתה יכול לסגור את הדלת בבקשה?"
"זה מה שהתכוונתי לעשות," הוא אמר וזיהה בפניה קמט קטן, לא מובן, של כעס.
"טוב, עופר, אני יודעת שאתה משקיע מלא בעבודה שלנו ובתפקיד ובי, אבל אני מרגישה שמשהו לא עובד."
"או. קיי."
אחרי כמה שניות של שתיקה שאל: "מה לא עובד טוב?"
"העבודה שבינינו. כאילו, ברור שיש חלקים שהם סבבה. וברור שנוח לי יותר לעבוד איתך מאשר עם דינה. אבל משהו לא עובד, אתה מבין?"
"לא, אני לא מבין," הוא התפרץ, ולרגע התבייש על זה שענה באימפולסיביות ואמר: "פשוט אני רוצה שתסבירי לי למה את מתכוונת."
"טוב, אני אסביר. יוצא לנו לעבוד הרבה ביחד, כל הזמן, והכוונות שלך ממש טובות, אבל אתה לא מספיק נותן לי לטעות, אתה מבין?"
"או. קיי."
"אני פשוט מרגישה… קורה הרבה פעמים שאתה מעיר לי ומבקר אותי, ואני מרגישה שאי אפשר להתקדם ככה. כולם פה לומדים מהטעויות שהם עושים, נכון?"
"כן, ברור."
"אז פשוט תיתן לי יותר חופש, ו… לא יודעת, אולי אל תיקח את העבודה פה כל כך קשה? אני לא חושבת שזה מוצדק, כל המתח הזה שיש פה."
"איזה מתח? פה, בחדר?"
"לא, לא בחדר, לא רק אתה, בכלל, במקום הזה, במשרדים, גם דינה מאוד בלחץ, וכל הקצינים… וזה סתם. אין באמת סיבה לכל זה. אולי אפשר קצת לשחרר."
הוא חייך אליה חיוך עייף. "טוב, אני אשתדל להשתפר. זה חשוב שאמרת לי."
"תודה."
"מה חוץ מזה? את אוהבת את העבודה פה?"
"היא בסדר. אין לי תלונות מיוחדות."
"אבל?"
"לא, אין ממש אבל. ניר, חבר שלי, סוגר עשרים ואחת מלא פעמים, אז להתלונן על יומיות? זה לא יהיה בוגר."
"בסדר, את יודעת, אני לא שואל אם את מרוצה משעות העבודה, זה חשוב לי במובן עמוק יותר, את מבינה מה אני אומר?"
"כן, אני מבינה. העבודה בסדר. לא כל כך חשובה או מעניינת לדעתי, אבל בסדר."
עופר לקח את העט שעל שולחנו והחל לשחק בו, לפרק ולהרכיב תוך כדי דיבור. המכסה התחתון של העט נפל על הרצפה והתגלגל והוא רכן על הרצפה כדי למצוא אותו. בזמן הזה אביגיל חזרה לעבוד והוא הבין ששיחתם תמה מבחינתה, למרות שרצה לומר לה עוד כמה דברים.
בערב יצא עם טל לשבוע הספר. תל אביב הייתה שוקקת חיים באותה שעה בגלל המונדיאל. הברים היו מלאים לגמרי. ישבו שם אנשי מלאי שמחת חיים, חסרי דאגות, ולא משנה מה יש להם כרגע בבית או בעבודה – העיקר שהם נראים שייכים. הוא ידע שיש מסביבו עוד הרבה אנשים שלא אוהבים כדורגל, ובכל זאת משהו בזהות של לא-לאהוב-כדורגל התקשר אצלו לבדידות.
"מה שלומך, עופר?" שאלה טל בקולה החלש. כשהסתכל עליה ראה שעיניה החומות נוצצות. "איך עבר עליך היום?"
"בסדר. לא היה כל כך טוב, אבל אני מקווה שיסתדר."
"מה מציק לך?"
עיניה הגדולות יכולות לשאוב את כל המילים. הוא ידע שתבין את דבריו לעומקם ותאגור את הכול לתוכה. זה הפחיד אותו נורא פתאום.
"ברנע לא מרוצה מהתפקוד של המדור שלנו."
"איזה טיפש. מה יש לו לא להיות מרוצה?"
"סתם, דינה הציגה משהו וזה לא הלך טוב… היא כל כך לא טובה בעיניי."
"כן, היא לא מפקדת טובה."
"הייתי סולח לה אם היא סתם הייתה לא טובה. אבל היא גם ממש לא חכמה. היא כאילו ממש בינונית. אין לה זכות להיות שתלטנית ומעצבנת כל כך."
"לאף אחד אין זכות, גם אם הוא חכם."
"לא, נכון, אבל כשברנע עושה את זה… את מבינה?"
"כן, בערך. בכל אופן, אל תהיה עצוב בגלל זה. זה לא נראה לי חשוב מספיק."
היא חיבקה אותו בזרועה. מגעה ידה על גבו היה נעים, אבל בו בזמן משונה, כאילו נוגע בו מישהו לא לגמרי אנושי.
ליד כיכר רבין צפר להם רוכב אופניים. עופר שנא את הקול הזה של הצפירה, את המסר שמבוטא בה: אני צריך לעבור עכשיו, אז כולכם תזוזו. הוא לא הבין איך אנשים מרשים לעצמם להתנהג ככה.
הוא נשאר במקומו, ושמע את רוכב האופניים מסנן: "נו…" בכעס. עופר הסתובב אליו וצקצק בלשונו. מה הוא חושב, שהמדרכה הזאת שייכת לו?
רוכב האופניים עקף אותם ואמר לעופר: "פעם הבאה אולי לא תלך על המדרכה של האופניים."
עופר רצה לומר משהו חכם או קולע אבל הוא כבר דיווש משם. טל נראתה שקועה במחשבותיה, לא לגמרי שמה לב לדיאלוג.
שבוע הספר היה עמוס. "אימא, מחלקים שוקולד," אמר איזה ילד קטן לאמו, מצביע על משאית בצבע אדום. בחורה חייכנית עמדה מאחוריי דלפק וחילקה חפיסות שוקולד. "אני הולך שנייה לקחת," אמר עופר לטל. "את רוצה?" היא אמרה שלא. הוא ניגש רגע למשאית, שמסביבה התקבצו כבר אנשים רבים. בכל פעם שהתקרב גילה, למורת רוחו, שמישהו אחר, זריז ממנו, לוקח את חפיסת השוקולד המוגשת – גם אם הגיע אחריו לתור. הוא נדחק והתקדם יותר, שולח זרוע ארוכה לעבר המחלקת – ותוך כדי כך מרגיש שהנעל הצבאית שלו דורכת על כף רגל קטנה, נשית.
"סליחה," הוא מלמל. בחורה נמוכה עם שיער סתור ועיניים אדומות הסתכלה עליו בתוכחה מאובנת, והוא התקדם משם לדרכו.
הוא וטל עברו ביחד בין הדוכנים של שבוע הספר, לאט ובהתמדה. טל הייתה הרבה יותר מחוברת לאירוע הזה ממנו. הוא הניח שהיא נהנית הרבה יותר. היא שקעה בספרים בריכוז, בוחנת את הכריכה האחורית, שואלת את המוכר שאלות, מתעניינת, בודקת, רושמת להמשך אפשרויות לקנייה. היא סיפרה לעופר שהשיטה שלה היא כזאת – לעבור בכל הדוכנים, לרשום בכל אחד מהם את הספרים שנראים לה מעניינים, ובסוף, אחרי שהיא עוברת את הכול, לקחת את הארבעה-חמישה שהכי עניינו אותה.
הייתה בטל תכונה חמקמקה שלא הלמה את הדמות השברירית שלה – היא ידעה איך לחיות. עופר ידע שבניגוד אליה הוא נמצא ברגעים אלה בשבוע הספר ורואה אנשים ומסתכל בספרים, אבל כל המחשבות שלו במקום אחר. מדי פעם ביקש להזכיר לעצמו שהוא רוצה להיות כאן ועכשיו, שזאת אחת הדרכים הנכונות ביותר לחיות, אבל לשווא. משהו בו פשוט לא היה ממוקד.
כשהיה ילד, ספרים היו משהו הרבה יותר מיוחד עבורו. הוא היה הולך ברגל עם אימא שלו לספרייה שליד הבית, בכל יום שלישי אחר הצהריים, והתהליך של בחירת הספר ושל הקריאה שלו בבית היו מענגים כמו לראות טלוויזיה. אז הוא לא היה מעסיק את עצמו בכל מיני שאלות וטרדות. משהו פשוט עבד נכון.
הוא ידע שהוא קצת משקר לעצמו, ושבמובנים רבים היה הרבה פחות קל בגיל האלה של בית הספר היסודי.
בכל אופן, עכשיו היה נשרך אחרי טל בסביבה המנוכרת של שבוע הספר. טל לא רצתה בכלל שוקולד, ולכן הוא הכניס לפיו עוד קובייה ועוד קובייה. בהתחלה זה היה מענג, הטעם המתוק שהתפשט בגוף, אבל אחר כך זה סתם עורר בחילה. ובכל זאת הוא לא היה מסוגל להפסיק. באמצע המתחם, בין הדוכנים, ילדים אכלו גלידות, קרפ צרפתי, פיצה, פלאפל. הוא ידע שהוא רוצה לאכול משהו מהדברים האלה, אבל לא ידע מה בדיוק. פשוט היה ברור לו שיש משהו שהוא חייב לקנות, למרות שלא הרגיש רעב.
הספרים עוררו בו עניין מסוים. כשהסתכל מאחורה חשב שיש סיכוי שאולי כמה מהם יכולים להיות מעניינים, ובכל זאת, כשקרא כמה שורות ראשונות ושמע מהמוכר שהוא "ממליץ על זה בחום" ידע שבסופו של דבר הספר הזה יעבור לרשימת הספרים שקנה סתם, אם יקנה אותו.
לפני שנה, קצת לפני שיצא לקורס קצינים, הייתה לו תקופה מדהימה שבה קרא המון ספרים טובים, והלך להופעות, ועבד במידה, ומצד שני נחשב לחייל מאוד מוצלח. כמה שניסה לשחזר את התקופה הזו, עכשיו הכול התהפך והתבלגן לו לגמרי, ולא רק שלא היה מצוין, היה גרוע לגמרי. ותאריך השחרור בכלל לא נראה באופק.
בקיץ הקודם, הטוב, היה ספר שאהב במיוחד, של שמי זרחין. עופר נזכר שבאותה תקופה הייתה לו משמרת לילה ארוכה, שתיים עשרה שעות ברציפות, משמונה בערב ועד שמונה בבוקר, ולמרות שהיה עייף נורא, קרא את הספר אחרי המשמרת, באוטובוס, משתוקק לקרוא עוד ועוד עמודים.
עכשיו הספרים נערמו בשידה שמעל מיטתו, רובם בינוניים וחלקם ממש חלשים. הוא השתדל לסיים אותם. התחושה שלא סיים משהו שהתחיל לא עשתה לו טוב. אבל בחלק מהמקרים מחשבה אחרת, מרדנית, גרמה לו לתפוס כיוון אחר: למה אני צריך לחייב את עצמי לעשות משהו שאני לא רוצה בשעות הפנאי?
אימא שלו אמרה לו את זה פעם כשהסבירה למה לראות הרבה טלוויזיה זה תחביב לגיטימי לא פחות מללכת כל היום למוזיאונים או לטייל בחו"ל. הפריעו לה במיוחד אנשים שהרבו בנסיעות לחו"ל ושהקפידו לספר לאנשים שמסביבם על כל נסיעה ונסיעה. "הם חייבים להרגיש שיש להם קהל, האנשים האלה," אמרה פעם לרוני ולעופר, פניה מלאות בוז. "חייבים להרגיש שהם מנותקים מהמקום הזה, שהם בינלאומיים."
פעם קראה ב"קיצור תולדות האנושות" שבעבר אנשים חיו בקבוצות קטנות ולא נהגו לטייל בטריטוריות סמוכות. הסופר ניסח את הרעיון הזה בשפה קצת צינית, משועשעת, והיא אימצה אותו כהוכחה לזה שצדקה תמיד.
עופר הסתכל עכשיו על הספר הזה, שנמכר במאות אלפי עותקים והיה למשך מספר רב של שבועות ברשימות רבי המכר, ותהה מה מרגיש הסופר. איך זה מרגיש לקבל כזה אישור ליכולות שלך, לכישרון שלך. עופר ידע במטושטש שיכול להיות שיום אחד ימצא את עצמו במקום כזה, ושהתחושות יכולות להיות הרבה יותר מורכבות ומעורבבות, ועדיין הייתה בו איזו כמיהה להצלחה גדולה, שאחריה כבר יהיה שבע, נבדל מכולם ביכולות שלו, ולא יזדקק עוד לכלום.
"ספר מצוין," אמר המוכר הקירח, החביב למראה, שהצביע על "קיצור תולדות האנושות". "מאוד מומלץ."
"כולם אמרו לי."
"אז אולי כדאי."
"לא יודע, אם כולם אומרים את זה, זה בטח לא יכול להיות כל כך טוב."
המוכר משך בכתפיו. עופר נתן לאנשים שהקיפו אותו להתקרב לספרים, התרחק ותחב לפיו עוד שורה של שוקולד. נותרה לו רק שורה אחת, עטופה בנייר כסף. אני חייב ללמוד לשים גבולות לעצמי. הוא הניח בילקוטו את השורה שנשארה.
אחר כך הגיעו ספרים מעניינים יותר. הוא ראה את הספר שכבר היה אצלו בבית, "זרימה", ספר עם כריכה בצבע ירוק שנועד להסביר לקורא את חשיבות ההתמקדות בפעולה שעושים באותו הרגע. זה היה ספר בסגנון כתיבה מאופק, שלא הבטיח תוצאות יוצאות דופן – ובכל זאת כשעופר קרא אותו הוא התמלא בתקווה שאחר כך כמובן נגוזה.
הוא כן נתקל בשני ספרים שמצאו חן בעיניו לאורך השיטוטים. הראשון, ספר בשם "עבודה והגשמה עצמית", שהבטיח, בכותרת המשנה שלו, דרכים יעילות להשגת סיפוק בחיים המקצועיים: וכן ספר נוסף בשם "עכשיו או לעולם לא" שהמליץ ללמוד להתמקד בהווה וברגע הנוכחי ככלי להשגת שליטה ושביעות רצון בחיים.
זה נראה לו כמו ספר טוב. בעמוד הראשון שאל המחבר "למה בעצם אנחנו חושבים כל כך הרבה" ואמר שזה אחד מהכשלים החמורים ביותר של החשיבה האנושית בתקופה בה אנחנו חיים. היה מבצע אחד פלוס אחד, אז עופר קנה את שני הספרים והכניס אותם לילקוטו, מרגיש תחושה עמומה של תקווה.
"מה קנית?" שאלה אותו טל. היא אחזה בשתי שקיות, כל אחת מהן עם שני ספרי קריאה, והוא כבר תיאר לעצמו שהבחירות שלה ראויות הרבה יותר משלו.
"ספר על עבודה וספר על לחיות בהווה."
"אני תמיד מסתכלת על הספרים האלה קצת בחשדנות. יש כמות גדולה מדי של ספרים כאלה בעולם והם תמיד בטוחים כל כך בדרך שהם מציעים… משהו פה לא נשמע אמין."
"אני גם חושב ככה. זה פשוט ש… כאילו נכון, לא צריך להאמין בכל מה שכתוב בכל ספר ולנסות לעשות את זה בדיוק כי זה סתם מייאש, אבל נראה לי באיזשהו מקום שבכל ספר יש משהו אחד שאפשר לקחת, את מבינה למה אני מתכוון? כאילו, אלא אם כן זה ספר מטומטם ממש, שמבטיח לך שאם תקרא אותו אז תגיע למצב קבוע של אושר ותוכל להשיג כל מה שאתה רוצה בכוח המחשבה בכלל. זה מפגר. ספר כזה אני בחיים לא אקנה."
טל הנהנה, ולא אמרה שהיא חושבת שגם ספרים שסתם מציעים אסטרטגיות לחיים נראים לה מטופשים. עופר היה בטוח שזה מה שהיא חושבת והיה אסיר תודה על זה שלא אמרה.
"מה את קנית?"
היא מנתה את שמותיהם של חמישה ספרים, והוא פתאום דמיין אותה קוראת אותם, שוכבת במיטתה אחרי מקלחת, כששיערה החום מרטיב את המצעים.
"אתה רוצה ללכת לאכול איפשהו?"
"אפשר, איפה בא לך?"
"איפה אתה רוצה?"
"נסתובב ונחליט כבר?"
הם נעו קצת ברחוב עד שהגיעו לאחד מבתי הקפה שהיו פרוסים שם. הוא נעץ לרגע מבט בחזה הזקוף של מלצרית שהסתובבה שם, וכשזו הבחינה בו השפיל את מבטו והשיב אותו לשולחן. בטל לא הביט. האמת היא שלא כל כך רצה לשבת שם, בעיקר ביקש לשוב לביתו ולהניח את איבריו העייפים על המיטה הלבנה, הגדולה, שקנו לו ההורים ליום ההולדת העשרים. אבל חוסר הרצון לפגוע בטל גרם לו לבוא איתה לבית הקפה.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il