רק אנחנו שנינו – פרק א'

24/04/2014

"אל תלך." הפסקתי את נאומו הנלהב של מריו באמצע, "בבקשה אל תעזוב אותנו."
"אבל טוליק, הרי הסברתי לך, אני לא עוזב, אני הולך רק כדי…"
"אל תלך." קטעתי שוב את הסבריו בקול קטן ועקשני, יודע שזה לא יעזור, שאני סתם מקשה עליו ומתנהג, כרגיל, בצורה חסרת היגיון ולא מעשית, ובכל זאת לא יכולתי להתאפק.
הבנתי את ההסברים, ראיתי את ההיגיון מאחורי התכנית שלו, חשתי את התרגשותו וגאוותו על שבחרו בו מכולם לייצג את הבנק באנגליה ואת הרצון שלו לצאת, לכבוש, לפעול, להביא הביתה שלל יפה, לשפר את המצב הכלכלי שלנו, לקדם את הקריירה שלו ולהוכיח לכולם שהוא יכול ומוכשר ונבון מכולם.
אהבתי את השאפתנות שלו, היא הייתה חלק ממנו ואני בחרתי בו ורציתי אותו בדיוק ככה – איש המעשה והפעולה, תחרותי, חרוץ ונמרץ. הוא מצליחן ושאפתן וככה אני אוהב אותו, סומך עליו, בוטח בו ובדרך כלל עומד מאחוריו ותומך בו, אבל הפעם לא יכולתי. רציתי בכל ליבי לחייך ולהגיד שזה נפלא שהבנק שולח אותו לשנתיים ללונדון, ושאני מאושר שבחרו דווקא בו, ושאני בטוח שהוא יצליח להפליא, אבל כל מה שהצלחתי להגיד היה – אל תלך – קטן ואומלל.
סוף סוף הוא קלט את האומללות שלי והפסיק להסביר לי איך, כבר אחרי שנה ומשהו נצליח לשלם את כל המשכנתא ואולי, עד שיחזור חזרה נוכל לרכוש גם רכב חדש. "טוליק." משך אותי אליו לחיבוק עוטף וחם, "גם אני מאוד אתגעגע, באמת, אבל נדבר כל יום בטלפון, ואני אבוא לחופשות, וגם אתם תוכלו לקפוץ אלי לשם. תראה, אני יודע שזו הקרבה עצומה מצידך, אבל אני עושה את זה בשביל שנינו, בשביל העתיד שלנו."
"אם הייתי מרוויח יותר כסף…" התחלתי שוב להתנצל על חוסר הכדאיות הכלכלית שלי.
"אל תתחיל שוב. אני גאה בך טוליק, אתה עושה עבודה חשובה, עבודה נפלאה שאתה אוהב ואתה טוב בה. להיות מורה זה הייעוד שלך, תן לי לדאוג לכסף, הנסיעה הזו ללונדון היא הזדמנות מצוינת בשבילנו לשפר את המצב הכלכלי שלנו ולחסל את המשכנתא שחונקת אותנו. אני יודע שיהיה לך קשה בלעדי, גם לי יהיה קשה לבד, אבל אנחנו נעבור את זה יחד, תסמוך עלי, אני סומך עליך."
עיני התמלאו דמעות. כל כך אהבתי אותו, "אני אהיה בסדר, כל זמן שלא תפסיק לאהוב אותי אני אשרוד, אבל אני דואג בגלל הילד. אני לא יודע איך נסביר לו את זה."
"הוא כבר בן ארבע עשרה טוליק, לא תינוק. הוא יבין ואחרי שאני אתחיל לשלוח לו מתנות מלונדון הוא אפילו ישמח, תראה שכן."
ידעתי שמריו טועה, אורי שחרד מכל צל של ויכוח ביני למריו ישנא את רעיון השליחות ללונדון שתראה לו כמו איום על עולמו הקטן והשברירי, אבל לא התווכחתי. מריו אהב את הילד בכל ליבו, אבל הוא לא הכיר את הלוחם הקטן והדרוך שהתחבא בתוכו, נזעק לצאת לקרב כל פעם שנדמה היה לו שחייו עומדים בסכנה.
ידעתי מה אורי יחוש עוד לפני שדיברתי איתו, הקשר שלי איתו היה חזק ומעל למילים והסברים ומריו למרות שהכיר אותו רוב חייו ואהב אותו כאילו היה בנו לא עמד מעולם על טיבו האמיתי. בשלישייה הקטנה שיצרנו, שני הגברים והנער, מריו היה החדש שבא זה מקרוב והסתפח אלי ואל אורי כצלע שלישית.
נפגשתי עם אורי מזמן, בחורף קר אחד לפני כתשע שנים. שנינו היינו בודדים ונזקקנו לחבר, זיהינו את הצורך שלנו זה בזה ממבט ראשון ומיד הפכנו לצוות, עזרנו אחד לשני תמכנו זה בזה ויחד גידלנו את הכלבה שלנו, באפי. את מריו פגשתי רק שנה אחר כך אחרי שחיי כבר נכרכו לבלי הפרד באלה של אורי.
כשפגשתי את מריו אורי עדיין היה ברשות אימו – השכנה האלכוהוליסטית שלי מהדירה ממול – ברגע שמריו החל לישון איתי הוא חזר לישון על הספה המרופטת בדירתה, מבין בחוש דק של ילד שנאלץ לשרוד כבר מגיל רך ביותר בכוחות עצמו שמוטב לו לצמצם את נוכחותו ולא להפריע לי.
בבקרים היה נוקש ביישנית על הדלת כדי להגיד לי שלום לפני שהלך לבית הספר, ותמיד היו לי כוס שוקו ועוגה מוכנים בשבילו שלא ילך לבית הספר על קיבה ריקה. אחרי שהיה לוקח את הריטלין ששמרתי אצלי למענו (אימו הייתה מחסלת אותו לבד או מוכרת אותו) הייתי מוסר לו את הכריך והפרי שלו שהיו מוכנים למענו בשקית, בתוספת של חמישה שקלים כל יום שלישי כפי שסיכמנו, וכשהיה צורך בכך גם הייתי מעביר מסרק מהיר בשערו הכהה והפרוע, מיישר את חולצתו הקמוטה ומשלח אותו בחיבוק חטוף לבית הספר.
למרבה המזל הייתה אימו אז בתקופה שקטה יחסית ועד ששוב התחילו הצרות כבר העמיקו היחסים שלי עם מריו עד כדי כך שהתחלנו לדבר על מעבר מהשכונה העלובה בה גרתי למקום נעים יותר. בתקופה ההיא מריו עוד ניסה לשכנע אותי שאולי כדאי שאפסיק ללמד בבית הספר הבעייתי בו לימדתי, מתמודד יום יום עם ילדים אלימים, הורים קשי יום, חוסר תקציב כרוני, אומללות, בורות ועוני ואלך ללמד במקום בו יעריכו אותי וישלמו לי משכורת שהיא קצת יותר מבדיחה עצובה.
הוא שפע כל כך הרבה בוז לאותם עלובי חיים שנתקעו במקום העלוב הזה בגלל חוסר יוזמה, טיפשות וניוון עד שלא העזתי לספר לו על אורי ואימו, נציגים מובהקים לאותם עלובי חיים שאני מנסה לעזור להם בעזרת משכורתי המצחיקה.
אחרי כשבועיים שלושה היא שוב התחילה והילד שקודם היה חומק מדירתי בלי ויכוחים בסביבות השעה שש בערב כדי להניח לי להיות בפרטיות עם החבר החדש שלי – הספרדי כמו שקרא לו, חוקר אותי בזהירות מי הוא? מה שמו והאם השעון המבהיק שלו הוא מזהב? – ניסה להתעכב אצלי עוד ועוד וחיכה ממש עד הרגע שבו נשמעו צעדיו של מריו על המדרגות לפני שהסתלק בחוסר רצון לאימו.
מריו, לא מודע לנוכחותו בחיי, ניסה לשכנע אותי כבר אחרי כמה ימי הכרות להסתלק מדירתי מיד ולעבור אליו מהר ככל האפשר, מבטל בהינף יד בוטחת את טענותיי שזה מוקדם מידי, שכבר שילמתי שכר דירה עד סוף השנה ואני לא יכול סתם ככה, ללכת משם.
המשכתי להתעקש, נקרע בינו, הגבר שכבר מההתחלה ידעתי שהוא אהבת חיי, לבין הילד שלא היה שלי, שהיו עוד מאות כמותו שנזקקו למבוגר שיטפל בהם, מהסס ומתעכב, עד שלילה אחד היו צעקות וצרחות מדירתה, נשמע רעש של בקבוק נשבר, צעקה של אישה זועמת, קללה של גבר שתוי וקול ריצה של רגליים קטנות ויחפות על המרצפות הקרות והמטונפות. זינקתי היישר מזרועותיו המגוננות של מריו לדלת הכניסה, ועוד לפני שאורי הקיש עליה כבר פתחתי אותה לפניו.
הוא חמק פנימה בזריזות, מתנשם, שריטה על לחיו השחומה, עיניו פעורות לרווחה, יבשות מדמעות, לוחם קטן, נחוש להיאבק על חייו, מגייס את כל אומץ ליבו להתגונן מהאישה שהייתה אמורה לטפל בו ולהגן עליו.
היה זה מריו, (מבין בלי הסברים מה המצב), שעצר בעדה, החזיר אותה לדירתה, גירש את הגבר ששכב שיכור במיטתה – דבר שאני מעולם לא אזרתי עוז לעשות – והתקשר למשטרה
השוטרים כבר הכירו אותי, אותה ואת הילד, והניחו לו להישאר אצלי הלילה, מבטיחים לשלוח אלי מחר את העובדת הסוציאלית.
"מה זה?" נדהם מריו, כשארגנתי את הילד לשינה, "כל הבגדים שלו אצלך? איך זה?"
"לא כל הבגדים. גם אצלה יש דברים של אורי."
"כבר לא. היא מכרה הכול." אמר אורי ופיהק, משפשף עיניים באגרופים קטנים ומזוהמים, "גם את המעיל מהג'ינס שקנית לי."
"לא נורא חמוד, הוא היה קטן עליך בין כה וכה. נקנה לך חדש." אמרתי בעוד הוא מעביר מבט בוחן ושוקל – בוגר עד שברון לב – ביני לבין מריו.
"תקנו לי? באמת?" שאל
"כן, בטח." אמר מריו, "ועכשיו קדימה, לצחצח שיניים ולישון."
"אני וטוליק ישנים יחד." אמר אורי בהיסוס.
"מעכשיו אני ישן איתו, אתה ישן על הספה." פסק מריו, "קדימה, אם תראה לי איך אתה מצחצח יפה שיניים אני אכסה אותך ואשיר לך בספרדית שיר על חתולים."
אורי צחצח שיניים בקפידה, כפי שלימדתי אותו, ומריו שר לו בספרדית שיר עליז ואחר כך חזר למיטה והתיישב, מביט בי במבט רציני.
"כמה זמן זה נמשך?"
"שנה בערך. אני דואג לו מאז שבאתי לגור פה. יש לאימא שלו תקופות יותר טובות ופחות טובות, אבל בעיקרון היא לא ממש מתפקדת, לפעמים היא יורדת מהפסים ואז היא מסוכנת".
"ואתה כמובן התנדבת לעזור."
פרשתי את כפי בתנועת חוסר אונים של – איך לא?
"מילא לתת לו לאכול, אבל לישון אצלך?"
"היא מביאה לשם גברים שתויים וגם היא שותה, יש מכות וכל מיני… כל מיני דברים שילד לא צריך לראות. עדיף שיהיה פה."
"במיטה שלך?" נשמע שמץ של נזיפה בקולו של מריו, פעם ראשונה שהוא דיבר אלי ככה, ופתאום היינו שקועים במריבה הראשונה שלנו.
אני הסברתי שזה חורף וקר, הילד היה מפוחד ובודד, המיטה שלי חמה וגדולה דיה לשנינו.
מריו לטש בי מבט לא מאמין והזכיר לי שאני הומו שמכניס למיטתו ילד קטן ובודד בלי אף מבוגר שישגיח עליו.
"אני המבוגר שמשגיח עליו." הצלחתי לא להבין על מה הוא מדבר.
"לא טוליק, אתה השכן שמכניס למיטה שלו ילד מבוהל שאימא שלו לא מתפקדת." אמר מריו בחומרה.
עכשיו גם אני כבר הרמתי את קולי. "אתה קורא לי פדופיל מריו? כי אם זה מה שאתה חושב עלי אני מבקש שתלך מפה כבר עכשיו ואל תחזור."
לטשנו זה בזה מבטים זועמים. פיו נקפץ לקו חמור ועיני נמלאו דמעות. רגע לפני שהן גלשו על לחיי התרככו פניו וידיו הושטו אלי לחיבוק. "כמובן שלא טוליק, אני יודע שאתה… אתה פשוט תמים, אתה לא מבין כמה זה מסוכן, אתה יודע איזה רושם זה עושה?"
"ולהשאיר אותו ככה, להשגחה של האלכוהוליסטית האלימה הזו זה לא מסוכן?"
"צריך לדווח למישהו שישלחו אותו ל…"
"הוא גדול מידי לאימוץ, יזרקו אותו לאיזה פנימייה, או משפחה אומנת, ומשם הוא כבר יצא פושע. נקשרתי אליו מריו, הוא ילד טוב, נשמה, ויש גם את באפי שאנחנו מטפלים בה יחד."
"באפי זו הכלבונת ההיא שישנה במלונה בחוץ?"
"כן, זו באפי שלנו, אנחנו מטפלים בה בשותף."
הוא נאנח. "טוב, אז מה עושים הלאה?"
"מחר אני אדבר שוב עם העובדת הסוציאלית, היא הבטיחה לברר אם אפשר לסדר שיתנו לי להיות משפחה אומנת של אורי עד שאימא שלו תגמל מאלכוהול."
מריו הניד בראשו בתיעוב, "זאתי כבר לא תיגמל בחיים, רק בקבר היא תפסיק לשתות."
"אל תדבר ככה." מחיתי, "היא בכל זאת אימא שלו."
"יש אנשים שצריך לשלול מהם את הרישיון להביא ילדים." התיז מריו בזעף. "תגיד, אם היא תחתום שהיא רוצה שאתה תיקח אותו זה יעזור?"
"היא בחיים לא תעשה דבר כזה. כמה שאני מנסה לעזור לו יותר ככה היא שונאת אותי יותר."
מריו הניד ראש בשאט נפש, "אני אטפל בזה, אל תדאג."
"במה תטפל? איך? מה אתה מתכנן לעשות?"
"עוד תראה." חייך וגלש מתחת לשמיכה, אחז בי בחוזקה ונישק אותי, "קדימה, הולכים לישון. מחר יש לנו הרבה עבודה."
למחרת הוא הסיע אותי ואת אורי לבית הספר במכוניתו ונסע לדרכו, נמרץ, מעשי ונחוש. כמה ימים אחר כך הסכימה במפתיע אימו של אורי שאנטולי שטרן – זה אני – יהיה האפוטרופוס של בנה הקטין, אורי אסרף, בזמן שהיא הולכת למוסד גמילה.
בהתחלה עקרנו לדירה הקטנה של מריו ושנתיים אחר כך מאסנו בצפיפות ועברנו לבית הדו משפחתי הנחמד שלנו שבו היה לאורי חדר גדול משלו עם מרפסת קטנה בשביל באפי, ולנו היה חדר שינה גדול עם שירותים פרטיים. היה לנו מטבח ענק שהיה תענוג לבשל בו, סלון מרווח עם נוף נפלא ופטיו עם פרגולה מכוסה יסמין פורח. נכון, הייתה משכנתא מעיקה, אבל היינו מאושרים שם, והידיעה שאימא של אורי ברחה ממוסד הגמילה ונעלמה לאי שם לא הטרידה אותנו כלל.
מאז עברו שמונה שנים נפלאות. האהבה והקשר שלנו העמיקו, וחיי נשזרו בחייו של מריו. אורי גדל והתפתח מילד מתוח ושתקן לנער שחום, דק ונבון. הוא עדיין נזקק לריטלין כדי להתרכז בלימודיו, אבל זה לא הפריע לו להיות תלמיד טוב, להצליח להפליא בנבחרת השחייה ולהפוך לנער פופולארי שהטלפון הנייד שלו לא הפסיק לצלצל ולוח הזמנים שלו היה עמוס פגישות חברתיות, אימונים, מסיבות ובילויים
אימו הייתה צצה מידי פעם – בערך פעם בשנה שנתיים – להפריע את מנוחתנו. מציקה מעט, מנסה לשחק את האם האוהבת ולהפריע לחיינו השלווים, אבל כל פעם מריו היה משכיל לסלק אותה מדרכנו, לשלוח אותה שוב לגמילה, שהיא תמיד ברחה ממנה אחרי כמה שבועות, או לסדר לה עבודה במקום מרוחק.
אחרי כל ביקור כזה היה אורי חוזר להיות הילדון האמיץ ההוא שפגשתי בחורף הבודד והקר ביותר בחיי, ורק אחרי כמה שבועות היה נרגע, מפסיק להיות לוחם נחוש וחשדן וחוזר לעצמו הרגיל.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il