דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
28/04/2014
לא ישנו בלילה האחרון של מריו בבית, שכבנו במיטה, עייפים אחרי שטרחנו על אריזת מזוודותיו שנחו מוכנות לצד הדלת ודיברנו, שוקעים מידי פעם לנמנום קל ושוב מתעוררים, מגששים זה אחר זה, מנסים לא להחמיץ אף רגע מהלילה האחרון לפני שהוא עוזב.
שנינו היינו אחוזי געגועים עוד לפני שנפרדנו בפועל וניסינו לעודד זה את זה בסקירת ההיסטוריה של משפחתנו הקטנה ובהעלאת זיכרונות מניסיונות קודמים שעמדנו בהם בכבוד.
המעבר מהדירה הקטנה מידי של מריו ששכנה בבית דירות גדול שאף אחד מדיריו לא התעניין בשכנים לבית השוכן בקריה כפרית שקטה ושמרנית שברובה הייתה מורכבת ממשפחות מסורתיות של אבא, אימא וילדים, היה מפחיד במיוחד.
נכון, פה ושם היו שם כמה גרושות וזיהיתי גם מספר אימהות חד הוריות, אבל שני גברים שחיים עם ילד היו מחזה יוצא דופן במקום השמרני הזה, והעובדה שאורי היה שונה מאיתנו בצבעו ובתווי פניו – שנינו בהירי עור ועיניים והוא שחור שער ושחום – עוררה ללא ספק רכילות וסקרנות.
השיטה שלי להתמודד עם הבעיה הייתה פתיחות גמורה. מי ששאל קיבל תשובה מדויקת וכנה בלי שום סודות. אמרתי בפשטות את האמת – הוריו לא מסוגלים לטפל בו והעובדת הסוציאלית שלו מינתה אותנו להיות המשפחה האומנת שלו.
מסתבר שהאמת היא באמת המדיניות הטובה ביותר. אחרי כמה חודשים של מבטים תמהים אנשים התחילו להכיר אותנו, התרגלו אלינו וקיבלו אותנו כמו שאנחנו.
לא פעם אמרו לי בהתפעלות שקטה שהביכה אותי – כל הכבוד, איך אתה מטפל יפה בילד, עשית מצווה – במקרים כאלו הייתי מהנהן, מסמיק ושותק, נבוך, כי איך יכולתי להגיד להם שאצלי ואצל אורי זה בכלל לא ככה, שאין פה שום עניין של עשיית חסד מצידי, שאנחנו בעלי ברית שנאבקים שכם אל שכם כנגד אימת החורף הקר והבודד שבו נפגשנו לפני שנים, כשאני הייתי מורה צעיר וחסר ביטחון והוא לוחם קטן ונחוש שנאבק על חייו כנגד כל הסיכויים.
אף פעם לא הסברתי לאיש איך מהרגע הראשון בו נפגשנו הפכנו לשותפים, עזרנו ותמכנו זה בזה, לוחמים יחד בקור ובבדידות, מטפלים יחד בבאפי שלנו שאליה הסתפח אחר כך גם מריו שלא מבין בדיוק מה טיב הקשר שלנו, אבל לא נורא, הוא בסדר, אנחנו אוהבים אותו ונטפל גם בו.
קלטתי עד כמה מריו לא מבין מה טיב הקשר שלי עם אורי כשהוא העלה מידי פעם – בעיקר בשנה הראשונה – את השאלה אם לא עדיף לאורי להיות בפנימייה או במשפחה מסורתית שיש בה גם אב וגם אם. לא כעסתי, הוא אמנם היה הגבר של חיי, אהובי הנצחי והיחיד, אבל הוא רק בן אדם ויש דברים שאפילו הוא, החכם, הנדיב והטוב בגברים שהכרתי, לא יכול לקלוט.
גם אני לא הבנתי את הדחף שלו להצליח בכל מחיר, לנצח את כל מתחריו בתחרות המוזרה הזו של מי מרוויח יותר, ולמי יש יותר רכוש, או כסף, או מכונית גדולה יותר, ובכל זאת אהבתי אותו בכל ליבי. עד שאורי התחיל להתבגר ועבר לחטיבת הביניים החיים שלנו היו רגילים מאוד ושקטים להפליא. שני הורים שעובדים ומנהלים יחד את הבית, ילד שהולך לבית ספר כמו כולם, חוזר לארוחה חמה, מכין שעורי בית, הולך לחוגים ולחברים. סתם בית רגיל שהדאגה הגדולה ביותר בו הייתה מצב לימודיו של הילד, או העובדה המצערת שהוא עדיין הכי נמוך בכיתה, מה שלא הפריע לו להיות חביב מאוד על חבריו ושחיין מצטיין בנבחרת הילדים.
עד שנתו השתים עשר היה אורי דק גזרה וילדותי למראה, אבל בערך בזמן שהחל ללמוד את ההפטרה שלו הוא התחיל להשתנות. תוך כמה חודשים קצרים הוא גבה והתרחב, שיער החל לצמוח בערוותו ובבית השחי שלו וקולו השתנה. ככל שהוא התבגר יותר חיצונית ככה היה מריו מוטרד יותר מבעיית הנטייה המינית שלו.
"אתה פוחד שבגללנו הוא יצא הומו?" חייכתי, "אם אני ואתה יצאנו הומואים למרות שגדלנו בסביבה נטולת הומואים אין שום סיבה שהוא לא יצא סטרייט. אם זה היה תלוי רק בהשפעת הסביבה לא היה נשאר אף הומו בעולם."
"אבל למשפחה יש השפעה חשובה מאוד על הנטייה המינית." התווכח מריו, והראה לי מחקרים שהראו בפירוש שאחוז גבוה מההומואים גדלו במשפחות בהן האם הייתה דומיננטית והאב חלש, או נעדר.
אנחנו היוונו הוכחה לצדקת המחקרים – אביו מת שנה אחרי שהוא נולד ואימו נותרה אלמנה עד עצם היום הזה, ואבי, איש חביב ונעים הליכות, הניח לאימא לנהל הכול והסתפק בחיוכים ובשתיקה פזורת נפש – מצד שני אחיו הבכור של מריו ושני אחי הגדולים הם חובבי נשים מובהקים, למגינת ליבן של נשותיהן.
אני לא נתתי אימון במחקרים הללו שנראו לי שרלטניים ולא רציניים. "יש מחקר שמראה שיש גם אחוז גבוה של שמאליים בין ההומואים." גיחכתי, "והנה שנינו ימניים."
"האמת שאני הייתי שמאלי כשהייתי קטן ואילצו אותי, בכוח, להפוך לימני." התוודה מריו.
"איזה רשעות." נדהמתי ונחרדתי, " מסכן שלי, מה הם עשו לך?"
מריו נבוך כאילו הייתה זו אשמתו, "ככה היה מקובל בארגנטינה." הסביר, "הם חשבו שזה לטובתי, קשרו לי את היד השמאלית כדי לאלץ אותי לכתוב רק בימנית."
המחשבה על מריו הקטן והשמנמן – שערו ערמוני מתולתל ופניו עגלגלים כפני מלאך – יושב בכיתה עם יד קשורה הרעישה אותי עד דמעות, והוא נחפז לחבק ולנחם אותי.
"נו, די, מה אתה מתרגש, זה קרה מזמן. זה לא משנה, אל תהיה עצוב בגלל דבר שטותי כזה טוליק, זה לא נורא ועכשיו אני יכול לכתוב בשתי הידיים."
"זה לא שטותי, וזה כן נורא. אני לא מבין איך אפשר להתעלל ככה בילד? גם ברוסיה זה היה נהוג. טוב שבארץ נותנים לילדים לכתוב באיזה יד שהם רוצים ואורי יכול לכתוב בשמאל בלי שיציקו לו."
"מה, אורי שמאלי?" הופתע מריו שהצליח משום מה לא להבחין בכך עד היום, "אתה בטוח?"
"כן. נו, אז מה? לא כל שמאלי הוא הומו, וגם אם כן, למה אתה עושה מזה סיפור? להיות הומו זה לא פשע ולא אסון. תפסיק."
"אתה צודק, ובכל זאת הייתי מעדיף שהוא ירוץ אחרי בחורות."
"למה? כי זה מה שאתה ניסית לעשות כשהיית צעיר?"
"ואתה לא?"
"אף פעם לא. האמת שהן רצו אחרי."
"כן , בטח, כדי להתייעץ אתך איך לפתות בחורים."
"ולספר לי דברים, ולצחוק איתי, ולשאול אותי איזה שמלה לקנות ואיזה תסרוקת תתאים להן." הסכמתי איתו, צוחק.
"זה לא מצחיק." מחה מריו, "אתה והחברות האלו שלך…"
"אותי זה מצחיק." התעקשתי והתנפלתי עליו. התגוששנו מעט, ולמרות שאני נראה עדין, ואפילו מעט ילדותי מול מריו רחב הגרם והמוצק, וכל מי שרואה אותנו מניח, ובצדק, שהוא האקטיבי, הרי שהפעם, ולא לראשונה, הוא הניח לי להיות זה שחודר אליו ונהנה מזה מאוד.
בהתחלה זה לא היה ככה, כשרק הכרנו הוא הקפיד מאוד להתנהג כמאצ'ו גברי, אבל לאט לאט הוא נרגע, התחיל לבטוח בי והניח לעצמו, מידי פעם, להתמסר ולהיפתח אלי. נהנינו לא רק מהגיוון בסקס אלא גם מעצם המגע זה בזה, אהבנו להתכרבל יחד, להתנשק המון ולהחזיק ידיים סתם ככה, בשביל הכיף.
ליד הילד נזהרנו לא להגזים באותות חיבה כדי לא להביך אותו והבחנתי שמריו מקפיד לא להסתובב לידו ערום ומזעיף פנים כל פעם שאורי נכנס לחדר השינה שלנו ותופס אותנו שוכבים במיטה גם אם רק קראנו או צפינו בטלוויזיה.
הוא הקפיד מאוד מאוד לנעול את הדלת כל פעם שהיה סקס אפילו אם השעה הייתה ממש מאוחרת והילד ישן לבטח במיטתו. זה שעשע אותי מעט, אבל השלמתי עם צניעותו. מריו שהיה הבן החביב על אימו שתמיד דרשה ממנו להיות הגבר בבית קיבל את עצמו כהומו בקושי רב ורק אחרי מאבק ממושך בנטיותיו המיניות השלים עם עצמו. בעברו נרשמו אפילו נישואי בוסר שהתמוטטו מהר מאוד בגלל חוסר התפקוד שלו במיטה עם אשתו הטרייה.
אני שגדלתי בצילם של שני אחים בוגרים ומאוד דומיננטיים שהסבו את כל תשומת הלב המשפחתית ממני אליהם יצאתי מהארון בקלות, כמעט מבלי משים. תמיד הייתי שלם לגמרי עם עצמי ועם ההומואיות שלי ומעולם לא חשתי צורך להסתתר או להתנצל.
אני חושב שזו הייתה אחת הסיבות בגללן מריו התאהב בי מהר וחזק כל כך. חוסר הארוניות המושרש שלי הרגיע את פחדיו, גירש את ספקותיו וחששותיו, פיזר את הבושה שחש ונתן לו מקום לנשום לרווחה ולהיות הוא עצמו.
את מסיבת בר המצווה שלו חגג אורי רק איתנו, אימו לא באה להשתתף בשמחתו למרות שהזמנו אותה. עלייתו לתורה נערכה בבית כנסת כשכל חבריו לכיתה שטרחו להגיע בבוקר שבת לבושים בכיפות ובחולצות חגיגיות, משליכים עליו סוכריות טופי ומריעים בסוף ההפטרה שלו שאותה שר בצורה מושלמת.
אחר כך לקחנו אותו לארוחת ערב במסעדה של גדולים, נתנו לו להזמין לבד מהתפריט ולשתות קצת יין – שהוא לא אהב – למחרת הוא חגג שוב עם עוד שלושה מחבריו שיום הולדתם היה סמוך לשלו במסיבת בני נוער שהכניסה אליה הייתה אסורה עלינו, תודה לאל.
שבוע אחר כך יצאנו שלושתנו לסוף שבוע ארוך ומהנה באילת, המתנה שלנו לבר המצווה של אורי והחופשה הראשונה שלקחנו, מריו ואני, מאז שהתחלנו לחיות יחד.
"אתה תמיד מבין הכול בלי שיסבירו לך." אמר והחליק על ברכי בסתר השמיכה שכיסתה אותנו כשישבנו במטוס לאילת באותה חופשה ראשונה שלנו יחד שארגנתי לגמרי לבד, יודע שהוא יחוש לא בנוח להזמין חדר זוגי לשני גברים. אורי היה דבוק לחלון המטוס, גומע בהתרגשות את נופי הארץ, ואנחנו ישבנו לידו, אני באמצע, כרגיל, מתלטפים לנו בשקט מתחת לשמיכה, מאושרים לצאת מהשגרה, שמחים אחד בשמחתו של השני, מתרגשים לקראת הבאות.
זו הייתה חופשה מוצלחת מאוד. גבות מופתעות לא הורמו למראה זוג חד מיני עם נער ואף אחד לא העיר הערות מכוערות. הרגשנו רצויים ומקובלים, ולשמחתו לא היינו ההומואים היחידים במלון אם כי רק אנחנו באנו עם מלווה צעיר שישן בחדר משלו כמו נער בוגר ועצמאי, גאה מאוד להפגין את כישורי השחייה יוצאי הדופן שלו, צוחק מהחשש שלנו, שני אשכנזים בהירי עור שכמותנו, להישרף מהשמש העזה, בעוד שעורו השחום רק העמיק את גונו היפה ונעשה נוצץ ובוהק עוד יותר מתחת לקרני השמש העזות.
את הבשורה שמריו נוסע לשנתיים ללונדון בישרנו לאורי יחד. הוא קיבל את הידיעה בפנים שקטות ובלי שום סימן התרגשות חיצוני, אבל אני לא הוטעיתי, ידעתי שזו העמדת פנים והוא ממתין עד שמריו ילך לעסקיו כדי לשפוך בפני את כל התהיות, החששות והדאגות שעוררה בו הנסיעה.
כך נהג תמיד, מריו – ואיתו כל שאר העולם – הורשו להכיר רק את הצד החיצוני, הרגוע והחביב שלו, ומעולם לא פגשו את אורי האמיתי שרק אני הכרתי. הלוחם הקטן והנחוש שפגשתי באותו חורף בודד וקר הפך לנער רגיש, זהיר ומודאג שהשתמש בקסם האישי ובחן שלו כדי להסוות את אישיותו הסוערת והמוטרדת.
גם חבריו וידידיו הרבים שכיבדו וחיבבו אותו בגלל חוש ההומור שלו, נדיבותו ונאמנותו, מאמן השחייה שלו שהיה מלא התפעלות מכישרונו ומיחסו הרציני לספורט, ומורותיו שאהבו אותו מעל ומעבר למקובל מפני שידע להקסים אותן ולסחרר את ראשיהן, כמעט לחזר אחריהן, כדי שיעניקו לו את כל החמימות והחיבה הנשיים שלא קיבל מאימו המתנכרת, אף אחד מהם לא הכיר אותו כמוני. רק אני, בעל בריתו הוותיק, היה היחיד שהורשה לראות, לפעמים, את אורי האמיתי.
כשהיה צעיר יותר הייתה לי גישה חופשית אליו, אבל ככל שאורי התבגר הוא למד להסתיר טוב יותר את הלוחם הקטן והדרוך שעדיין חי בתוכו, נחוש לשרוד בכל מחיר.
עם השנים הוא למד להעמיד פנים כל כך טוב עד שלפעמים אפילו אני חשבתי שאולי הוא באמת הפך לאותו נער מקסים וחסר דאגה שייצג את אורי כלפי חוץ, אבל אז היה קורה משהו שהיה מאיים לזעזע את העולם הקטן והבטוח שלנו והלוחם היה מגיח החוצה שוב, כועס ואומלל, עיניו פעורות לרווחה, יבשות מדמעות, גופו נוקשה ודרוך, אגרופיו קפוצים, רואה אויבים בכל מקום.
הנסיעה של מריו הייתה זעזוע חמור בשבילו, חמור מכפי שתיארתי לעצמי. ברגע הראשון בו נותרנו לבד ירד החיוך הנעים מעל פניו – פנים שחומים שאיבדו לאחרונה כמעט את כל מתיקותן הילדותית ונעשו מארכות ומזוותות שופעות קסם גברי, צעיר ופראי – והלוחם הקטן הסתער עלי, מודאג ומבוהל, ודרש הסברים.
"קרה משהו בינך לבינו טוליק? תגיד לי את האמת, אני כבר לא תינוק."
"אורי באמת… אתה לא חי יחד איתנו באותו בית? אתה לא רואה שאנחנו אוהבים זה את זה כמו תמיד?"
"אז למה הוא עוזב." הטיח אורי בשולחן כף יד שגדלה בשנה האחרונה למימדים מפתיעים. גם מספר נעליו גדל פתאום ולפתע התקשיתי למצוא בשבילו נעלים.
"הסברנו לך חמוד." הנחתי יד מרגיעה על כתפו, מבחין בזעזוע שהוא כבר גבוה כמוני. לא שאני גבוה במיוחד, אבל הנער היה רק בן ארבע עשרה ועדיין צמח, "זה קידום רציני מאוד בשבילו, זו מחמאה אדירה לאדם צעיר כמותו לקבל משימה רצינית כזו."
"צעיר?" הרים לעומתי אורי גבות רבות הבעה ומלאות חן, "הוא כבר כמעט בן ארבעים, מה פתאום צעיר?"
"ארבעים זה צעיר." התעקשתי, "בעיקר בעסקי הבנקאות, וחוץ מזה הוא רק בן שלושים ושמונה."
"אבל אתה יותר צעיר, אתה עוד לא בן שלושים."
"אני אהיה בן שלושים בעוד כמה חודשים, אני מקווה שהוא יגיע לחופשת מולדת ליום ההולדת שלי."
"ואם לא אז תכעס עליו נורא ותיפרדו?" הניח אורי לעצמו להפליג על נחשולי דמיונו הסוער.
"כמובן שלא, אני אהיה עצוב מאוד, וגם מריו, אבל זה רק יום הולדת, אני אשרוד."
"אני לא רוצה שתהיה עצוב." הניח אורי שתי כפות ידיים חמות על לחיי, ממסגר את פני בכפות ידיו ארוכות האצבעות, מפנה את פני אליו, מקרב אותן לפניו ומביט בעיני כפי שעשה כשהיה ילד.
כשהיה קטן הנחתי לו לשבת בחיקי, לחבק אותי, להתרפק עלי ככל שרצה, מנסה להעניק לו מעט מהחמימות הגופנית והחיבה שאימו מנעה ממנו מאז היוולדו. בשנה שבילינו לבד, בלי מריו, הוא הרבה לגעת בי, להתכרבל בתוכי, ואהב לישון במיטתי, מצונף בתוכי כתינוק. הופעתו של מריו הפריעה מעט לקשר הגופני שלי עם אורי אם כי עדיין, בכל הזדמנות בה היינו לבד, אורי היה חש למיטתי וישן לצידי.
לפעמים כשהיה סובל מסיוטים היה בא לישון איתי גם כשמריו היה שם, שואב ממני נחמה וביטחון למשך הלילה ובורח מהר למיטתו בטרם יעלה השחר. מעולם לא מנעתי זאת ממנו, חשתי את הצורך שלו במגע שלי ולא ראיתי בכך כל רע. למריו לא ניסיתי להסביר, זה היה משהו פרטי ביני לבין הילד. מריו שגדל בחיקה של אימא אוהבת ומפנקת שחנקה אותו מרוב אהבה לא היה מסוגל להבין את הצורך הפיזי המכאיב של אורי בחום אנושי שרק אני יכולתי להעניק לו כי הייתי האדם היחיד בו בטח הלוחם הזהיר והמבוהל ששלט על חיי הרגש שלו.
עם התבגרותו של אורי פחת הצורך שלו במגע בי וכבר שנים לא בא לישון לצידי. אפילו כשמריו היה נעדר לפעמים מהבית לרגל עבודתו ישנתי לבד. רק מידי פעם היה אורי מעניק לי חיבוק מהיר או מפתיע אותי בנשיקה זריזה על לחיי.
הבנתי למה השינוי שעמד להתחולל בחיינו חידש את הצורך שלו לגעת בי, להיות בטוח שאני מבחין בו, ומעין עצבות כיווצה את גרוני כשנזכרתי איך היה יושב פעם על ברכי, ילדון קטן, רזה ומודאג, מביט בעיני בריכוז וחוקר אותי בדריכות רצינית אם אני אוהב אותו, רק אותו, ותמיד אוהב אותו, גם אם יהיה ילד רע ומרגיז.
הייתי מחבק אותו חזק, מצמיד אותו אלי ומבטיח לו שאני תמיד תמיד אוהב אותו, וגם אם אכעס ואצעק עליו לפעמים (זה מעולם לא קרה) שידע שבלב אני אוהב אותו ורק אותו מכל הילדים בעולם.
כיום הוא כבר כבד כמוני ואם היה יושב עלי היה מועך אותי, אבל המבט הכהה והרציני שקדח בעיני היה עדיין אותו מבט דרוך ולוהט של הלוחם הקטן שפגשתי לפני שנים בחורף אחד קר ובודד.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il