דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
01/05/2014
החודשים הראשונים להיעדרותו של מריו היו קלים מכפי שחששתי. כן, התגעגעתי מאוד, הוא חסר לי ללא הרף, אבל התמודדתי לא רע, ואפילו תפסתי את עצמי פה ושם גאה בעצמי על הדרך בה אני פותר בעיות, נחלץ ממשברים ביתיים קטנים, ומצליח להסתדר בכוחות עצמי, מנווט אותי ואת אורי על פני המעקשים והמהמורות של חיי היום יום.
הלכתי לבד לעשות טסט, שלמתי חשבונות, עשיתי קניות והתמודדתי עם הסתבכות מטופשת של אורי עם אחד מחבריו לנבחרת – ויכוח בין מתבגרים שהסתבך לקטטה אלימה משהו.
אורי השליך כסא על אחד מחבריו לנבחרת השחייה, הוריו של הנער השני הקימו מהומה ודרשו את הרחקתו של הגורם האלים מהקבוצה. המאמן נתקף בהלה כי אורי היה אחד מעמודי התווך של הנבחרת ופנה אלי בבקשת עצה.
הרגעתי אותו ופתרתי את המשבר בדרכים דיפלומטיות, מנסח יחד עם אורי מכתב התנצלות לנער הנפגע ולהוריו, ועושה איתו חזרות על נאום ההסבר שישא בפני בני קבוצתו.
אורי העווה את פניו בלגלוג כשהכתבתי לו את נוסח ההתנצלות שלוותה בהסבר על המתח שהוא סובל ממנו בגלל המבחנים החשובים בבית הספר והמעבר מחטיבת הביניים לתיכון.
"מה? זה לא נכון?" התרעמתי, "אני לא ממציא כלום."
הוא משך בכתפיו ושתק.
"אני יודע שהנסיעה של מריו בטח מוסיפה ללחץ שלך, אבל אני לא חושב שזה עסקו של המאמן שלך אם כי אתה יכול להוסיף, אם אתה רוצה, שיש עניינים בבית שמלחיצים אותך."
"אל תדבר שטויות." התיז אורי בזעף.
"אוריל'ה." הנחתי יד מרגיעה על עורפו.
הוא התנער, "תפסיק, אני לא תינוק, אני יודע לבד מה להגיד."
"אני מנסה לעזור." נפגעתי קצת והסרתי מעליו את ידי.
הכעס המרדני שלו התחלף באחת בחרטה. "אני יודע, אל תיעלב, תודה שאתה עוזר, אבל אני יודע לבד מה להגיד, יהיה בסדר, אל תדאג כל כך."
"זרקת כסא על חבר שלך, איך אני יכול לא לדאוג?"
"אולי הגזמתי קצת." חייך אורי חיוך שהיה בו קצת יותר מידי עליצות, וגם שמץ של אכזריות, "אבל תאמין לי שעשיתי מה שלכולם התחשק לעשות כבר מזמן. ההוא סתם מציק, ילד מפונק של אימא ונודניק זוועתי, אם לפחות היה שחיין טוב, אבל הוא כזה הו…" ברגע האחרון תפס את עצמו ונעצר.
עיני נפגשו בעיניו, "רצית להגיד הומו." קבעתי.
"כן, זה מה שאומרים, זה סתם, זה לא שהוא באמת הומו."
"לא אכפת לי ממנו, אבל מפריע לי שאתה משתמש במילה הזו כאילו היא מילת גנאי."
"אני יודע, סליחה טוליק, לא התכוונתי, זה סתם ביטוי כזה, אל תיקח ללב."
נאנחתי. "קשה לי לא לקחת ללב כשדווקא אתה מדבר ככה."
הוא כרך את זרועותיו סביב צווארי ונישק אותי כמו שהיה עושה כשהיה ילד ושוב הבחנתי, מופתע כל פעם מחדש, עד כמה גבה והתרחב לאחרונה. גופו הילדותי והדק נעשה שרירי וחזק כל כך מאז הקיץ האחרון, ועורו היה חם וחלק כל כך תחת כפות ידי… החזרתי לו חיבוק וידעתי שעל השיחה הזו ביני לאורי לא אספר למריו בשיחה הלילית הקבועה שלנו.
מריו אמנם לא היה איתנו בגופו, אבל הקפיד לשמור על קשר רצוף עם היום יום שלנו, מנסה לשתף אותי בחייו. זה עבד יפה בחצי השנה הראשונה וכשנפגשנו שוב לכמה ימים יקרים מפז מיד אחרי יום הולדתי – שאותו למרבה הצער ביליתי לבד – נפלנו איש לזרועות רעהו כאילו נפרדנו רק באותו בוקר.
סיפרתי לו בחיוך מבטל על החלום המוזר שהטריד אותי במשך מספר לילות לפני שהוא חזר. בחלום הוא נכנס הביתה ולמרות שנראה בדיוק כמו לפני הפרידה חשתי שהוא אחר, שריחו זר, שכל מנהגיו שונים, שהוא לא הוא. כאילו ניזון מהפחדים שלי החלום נעשה ארוך ומפורט יותר מלילה אחד למשנהו. הייתי מתעורר ממנו בוכה, חש בודד כפי שלא חשתי מאז אותו חורף רחוק וקר בו פגשתי את אורי לראשונה.
כשמריו ישן איתי לא חלמתי כלל. רק אחרי שנסע שוב חזרתי לחלום עליו, אבל אלו היו חלומות טובים ומנחמים, חלומות עשירים בפרטים מדויקים ונעימים. בחלומות ההם היינו רק שנינו, בדרך כלל יושבים לנו בבית קפה שנשקף על כיכר מרוצפת אבנים שבמרכזה מזרקה קטנה וצנועה, וסביבנו עצים ירוקים ירוק דשן של אירופה. היינו שותים קפה טעים, אוכלים עוגות קצפת ואחר כך מטיילים לאיטנו בכיכר, נעמדים להציץ למטה אל הנהר שזרם בעמק מתחתיה, מתפעלים מהנוף, ואז הוא היה מניח יד על שכמי, מנשק את עורפי ולוחש לאוזני שהוא רוצה שנלך למלון כי הוא כל כך רוצה שנהיה כבר לבד. עם הזמן, ככל שגברו געגועי ומועד הפגישה הבאה שלנו שב ונדחה כל פעם מחדש היינו שותים פחות קפה ואוכלים פחות עוגות, ורוב החלום היה מתרכז בזמן שהיינו מבלים במלון עלום השם והנעים ההוא שחדריו היו גבוהי תקרה, חלונותיו גדולים ומקומרים ונברשת נחושת תלויה בו מעל מיטת אפיריון גדולה שבה אהבנו זה את זה.
הספקנו להיפגש עוד חמש פעמים במשך השנה הראשונה להעדרו של מריו. הוא בא עוד פעם אחת לסוף שבוע חטוף לארץ, ואני טסתי אליו ללונדון שלוש פעמים. פעם אחת עם אורי ופעמיים לבד.
אלו לא היו פגישות רעות, אבל לא טובות וארוכות כמו הראשונה.
מפגישה לפגישה חשתי שהוא קצת פחות איתי, קצת יותר דומה לזר בחלום הרע ההוא שחזר לבעת אותי אחרי מותה של באפי.
היא מתה קצת לפני יום הולדתי השלושים ואחת, נדרסה המסכנה בגלל רגע אחד של חוסר זהירות שבא לה בגלל גילה המופלג, ובגלל פזיזותו של הנהג שלא הבחין בה.
אורי מצא אותה כשחזר מאימון, מוטלת בשולי הכביש, לא רחוק מהבית, עדיין חמה וכמעט שלמה. רק מעט דם נזל מאפה, מכתים את פרוותה הדבשית הרכה. הוא נשא אותה על כפיים הביתה, בוכה בדמעות של ילד שבור לב.
לא היו בפי מילים לנחם אותו. התאבנתי מרוב צער ואשמה. איך יכולתי להניח לה ללכת מהחצר? הרי ידעתי שהיא קשישה מכדי להתרוצץ לבד והכביש מול הבית נעשה כל כך הומה מכוניות בשנים האחרונות.
"בוא נקבור אותה יחד בחצר." אמרתי לאורי והלכתי למחסן להביא מעדר. אני חפרתי קצת, ואחר כך הוא הגיש לי אותה וחפר בזמן שאני אחזתי בה. אחרי שהבור היה עמוק דיו עטפנו אותה בשמיכה שלה וכיסינו אותה בכפות ידינו בעפר.
"איזה מצבה אתה רוצה שנעשה לה?" שאלתי את אורי.
"שום מצבה. נשתול פרחים." אמר אחרי הרהור קל.
"רעיון יפה." הסכמתי והושטתי לו את ידי. הוא אחז בה ואנחנו חזרנו הביתה יד ביד, שותקים.
באותו לילה שוב לא הצלחתי להשיג את מריו בטלפון, זה קרה לעיתים די קרובות לאחרונה – לטענתו בגלל עומס העבודה שהוטל על כתפיו – ולכן לא יכולתי לספר לו על האסון. הייתי מדוכא מכדי לאכול ונרדמתי מול הטלוויזיה שדלקה בלי קול בלי שלבשתי פיז'מה וצחצחתי שיניים, מעשה מאוד לא אופייני לי.
כמו להכעיס חלמתי שוב את אותו חלום נורא ומריו היה הפעם זר כל כך עד שאפילו עברית הוא כבר לא דיבר, אלא מן תערובות לא ברורה שנשמעה כמין ג'יבריש בלול מאנגלית ומספרדית. כשביקשתי שידבר עברית כעס עלי וזיק של רשעות בהק בעיניו הטובות.
התעוררתי בזעקה, מבולבל וחרד, מגלה שאני עדיין בבגדי, הטלוויזיה האילמת מהבהבת מולי, גופי מזיע ובפי עומד טעם רע של בדידות ופחד.
אורי נזעק לחדר השינה שלי. "מה קרה?" שאל, "למה אתה לא בפיז'מה?"
"נרדמתי עם הבגדים." התחלתי לפשוט אותם מעלי בתנועות מסורבלות, "ולא צחצחתי שיניים ואני מת להשתין."
"מה מריו אמר על באפי? הוא כועס עלינו?" שאל אורי.
"לא דיברתי איתו." הודיתי ונעמדתי מול האסלה, משתוקק להקל את הלחץ על השלפוחית שלי.
"למה לא? צריך לספר לו."
"ניסיתי אורי, אבל לא הצלחתי להשיג אותו. הוא מאוד עסוק לאחרונה. תעשה טובה ולך מפה, אני רוצה להתקלח."
"אז תתקלח, מי מפריע לך, אתה מתבייש ממני?" הטיל אורי את עצמו על המיטה בפישוק ידיים ורגלים. חשתי את עיניו על גבי הערום, אבל הלחץ על השלפוחית גבר, השתנתי ואחר כך נכנסתי להתקלח. המים החמים הרגיעו אותי, שטפו את הזיעה וגירשו את ביעותי החלום המטריד. צחצחתי שיניים וחזרתי למיטה, אורי שכב על צידו, ראשו על הכרית של מריו וישן שינה עמוקה, נושם נשימות רגועות של ילד.
מריו היה מתרגז לראות אותו ישן במיטה שלנו, ועוד בצד שלו, חשבתי, אבל מריו לא היה שם, ואני הייתי עייף מכדי להעיר את אורי ולשלח אותו למיטתו, במקום זה נשכבתי לצידו ונרדמתי.
ערב אחר כך הצלחתי להשיג את מריו בטלפון וסיפרתי לו על מותה של באפי. הוא היה מלא אהדה וצער, ולא חלם אפילו להאשים אותנו במותה. כשסיפרתי לו שאורי חש אשמה כי הכלבה יצאה מהחצר כדי להמתין לו שישוב מאימון מריו התעקש לדבר איתו ולהרגיע אותו, אמר לו דברי נחמה רכים, התנצל שקצת קשה להשיג אותו לאחרונה בגלל עיסוקיו הרבים, וחזר והבטיח שהוא מתגעגע אלינו מאוד ושהוא יגיע בקרוב לעוד ביקור מולדת ממושך. הוא נפרד ממני בנשיקות ובדברי חיבה שנשמעו לי מופרזים ומודגשים קצת יותר מידי, ועם זאת ניחמו אותי בדרך מוזרה, כי גם אם הוא מתנחם בגופם של אחרים (כפי שהחלטנו בפגישה האחרונה שלנו להרשות זה לזה) לפחות הוא חש אשמה ומנסה לכסות ממני את מעשיו.
"לדעתי הוא בוגד בך." אמר אורי אחרי השיחה המעיקה עם מריו ושמתי לב שהוא מביט כאילו עלי, אבל מתרכז באיזה נקודה מסתורית קצת מעל לכתפי הימנית.
"אורי… זה לא ככה. אתה לא מבין."
"מה יש להבין? קודם הוא עוזב כדי לקדם את הקריירה שלו ועכשיו הוא מבלה במיטה עם אחרים ואתה… אתה טיפש."
"למה אני טיפש?"
"כי זה לא מגיע לך ואתה שותק."
"אבל גם אני יכול… דברנו על זה ש… יש לו צרכים גופניים ואין לזה שום קשר לאהבה שלנו."
"אבל…"
"מספיק אורי. אתה צעיר מידי לשמוע דברים כאלו וחוץ מזה זה לא ממש העסק שלך."
"לא העסק שלי? בטח שזה העסק שלי. אלו לא רק החיים שלכם, זה גם החיים שלי, מה אני אעשה כשתיפרדו? אחזור לאימא?"
"גם זו אופציה אורי, העובדת הסוציאלית שלה סיפרה לי שהיא הצליחה להיגמל סוף סוף ושהיא עובדת בעבודה קבועה ומשתתפת בפגישות של אלכוהוליסטים אנונימיים. בשנה האחרונה המצב שלה מאוד מאוד השתפר."
"מה זה נוגע לי?" התמלא קולו של אורי עוינות, "למה אתה מספר לי עליה?"
"כי היא אימא שלך."
"הייתה פעם, קצת. עכשיו כבר לא. בחיים אני לא אחזור אליה, וחוץ מזה אני כבר מבוגר מידי, אני לא צריך אימא."
"כל אחד צריך אימא, אף אחד לא מבוגר מידי בשביל זה."
"אתה כזה הומו טוליק!" התפרץ אורי, קצת נרגז וקצת מתבדח. "יאללה, בוא נלך לישון."
"נו, אז לך."
הוא השתרע שוב על הצד של אורי, מפנה אלי את גב השחיין השחום והחלק שלו.
"אורי, זו לא המיטה שלך."
"עזוב, אל תציק."
"אורי, יש לך מיטה משלך ו…" הוא התחיל לנחור בהפגנתיות.
הנחתי יד על כתפו, מנסה לטלטל אותו, אבל הגוף הדק ומלא החן הזה היה חזק עד להפתיע, וסירב להיות מטולטל מהמיטה, ואני הייתי עייף מכדי להתווכח… שוב ישנו יחד.
ובבוקר חלמתי שוב עלי ועל מריו, והפעם קפצנו מבית הקפה שבכיכר ישר למיטת האפיריון, נאחזים זה בזה מתחת לנברשת הנחושת שהתנודדה מעלינו בפראות. חיבקתי אותו בכוח, מעביר כפות ידיים מתגעגעות על כתפיו, גבו, מותניו, לוחץ אליו את זקפתי הבוערת, מצמיד שפתיים אל עורו החלק, החם ה… זה לא הוא…
"אורי!" קרעתי את עצמי מעליו, נאבק להשתחרר משיירי החלום שנכרכו סביבי, דביקים ולחים.
אורי, בניגוד אלי, היה ער לגמרי. הזדעזעתי כשהבנתי שהוא מודע לחלוטין לטעותי ואינו נבוך כלל.
"התעוררת." חייך אלי והושיט לעברי יד, מנסה למשוך אותי שוב אליו.
זינקתי מהמיטה כנשוך נחש. "תפסיק עם זה מיד! מה אתה עושה?"
הוא התיישב, מושך על כתפיו שמיכה שלא הצליחה להסתיר חזה רחב ומפוסל להפליא של שחיין צעיר, מעוטר בפטמות כהות ומפתות שצבען צבע שזיפים בשלים.
"אתה כועס עלי?" סקר את פני בדאגה.
חזרתי והתיישבתי על המיטה, שומר על מרחק ביטחון. "אורי, אני לא רוצה שתבוא לישון איתי יותר, זה ברור?"
"למה? ממה אתה פוחד?"
"זה לא עניין של פחד, זה… לא משנה. פשוט אל תבוא יותר."
הוא רכן לעברי, מביט ישר בעיני, "אתה שוכח שאני כבר לא ילד קטן טוליק, ואני אוהב אותך מאוד."
"גם אני אוהב אותך אורי."
מהיר וגמיש הוא משתחרר מהשמיכה ונעמד על ברכיו, סמוך מאוד אלי, ערום לגמרי, ידיו על כתפי, מצמיד אלי את גופו הצעיר והחם. אני חש את זקפתו נלחצת אלי ונחרד.
"אורי לא!"
"אבל אמרת שאתה אוהב אותי?"
"לא ככה חמוד, בבקשה לך מפה." הוא כבר לא ילד, כמה קשה לי להדוף אותו מעלי, הוא חזק ממני ועקשן ואני… קמתי בחיפזון והסתגרתי במקלחת.
לא יצאתי משם עד ששמעתי אותו מסתלק.
אחר כך הסתערתי על הטלפון והצלחתי להשיג את מריו דקה לפני שיצא לעבודה.
"מריו אני יודע שהחלטנו על יחסים פתוחים כל זמן שאתה שם ואני פה, אבל זה לא עובד, אני לא עומד בזה, אני חייב לפגוש אותך."
מריו ענה לי בנימוס בקול מוזר, כאילו לא שלו, הבטיח שכן, בוודאי, ניפגש בקרוב, יהיה בסדר, ביקש שלא אדאג ושאמסור ד"ש חמה, ועשה את כל זה בלי שנקב בשמי אפילו פעם אחת.
רק אחרי שהשיחה האיומה הזו הסתיימה הבנתי שהוא כנראה לא היה לבד ולכן הוא דיבר אלי כאילו הייתי זר.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il