רק אנחנו שנינו – פרק ה'

08/05/2014

לא יכולתי להאמין למראה עיני כשראיתי אותו עומד לפני בגודל טבעי, מחייך, לבוש בגדים אלגנטיים, נראה אירופי מאוד ולא ממש שייך למזרח התיכון המרושל שלנו.
נפלתי על צווארו ונישקתי אותו שוב ושוב, בטוח שהוא הגיע בגלל השיחה הלא נעימה שהייתה לנו בבוקר, פשוט עזב הכול וחש לשדה התעופה כי לא יכול היה לשאת את הזרות האיומה שנפערה פתאום ביני לבינו.
"איזה הפתעה עשית לנו!" קראתי בשמחה, "אתה נראה נהדר מריו! תראה אותו אורי, תראה איזה אלגנטי הוא נעשה בלונדון."
אורי הביט בנו במבט קר וזועף ושתק.
"אורי, למה אתה רק בגרביים?" נזף מריו בעודו מחבק אותי, "למה אתה בפיז'מה בשעה כזו טוליק?" הרחיק אותי מעליו וסקר אותי בביקורתיות, "ולמה אתה חיוור כזה?"
"הוא חולה. תפס איזה וירוס מהתלמידים שלו." אמר אורי, ואז נזכרתי בתה שהוא הכין לי וחזרתי לחדר השינה. מריו הורה לאורי לנעול נעלי בית וללכת להכין שיעורי בית או משהו והלך בעקבותיי, סוגר אחריו את דלת חדר השינה.
"איך הצלחת להגיע לכאן כל כך מהר?" שאלתי, ולמה אתה מיד מתחיל למתוח ביקורת ולחלק הוראות? חשבתי ביני לבין עצמי.
"טסתי במטוס המנהלים של הבנק, היית צריך לראות איזה יופי של מטוס, איזה כורסאות ובר, אפילו שולחן ישיבות יש שם, שלחו אותי במיוחד להביא מסמכים מהסניף בארץ בשביל ישיבה מאוד חשובה שתהיה בעוד יומיים בבלגיה. מחר בצהרים אני חוזר ללונדון, עובר עם הבוס על החומר ומיד אחר כך אנחנו טסים לבריסל." זרח אלי מריו בגאווה.
"חשבתי שחזרת בגללי, לא בגלל מסמכים לישיבה." אמרתי, מאוכזב.
"טוליק, כל אחד היה יכול לטוס לארץ להביא את המסמכים, אבל אני התנדבתי, אפילו התעקשתי שזה חייב להיות אני כי רציתי לראות אותך. השפעת שלך זה משהו רציני? איך אתה מרגיש?"
"בסדר, זה סתם… סתם התקררות לא משמעותית."
הוא קרן אלי בשמחה. "נהדר, תגמור את התה שלך ובוא למיטה, אין לי הרבה זמן."
"רק רגע מריו, רציתי לשאול אותך משהו, אתה זוכר שדיברנו בבוקר?"
"כן, בטח." הוא ענה ברהיטות נחפזת, "תפסת אותי ממש לפני שיצאתי, הייתי קצת לחוץ ולכן נשמעתי כל כך עצבני אבל…"
אם קודם עוד היה לי שמץ ספק עכשיו כבר הייתי בטוח. "היית לחוץ כי היית שם עם מישהו." קבעתי ומין שקט נורא שלפני הסערה התפשט בתוכי, מרדים את הכאב.
עיניו התחמקו מעיני, מוכיחות לי שניחושי היה מדויק והשקט התפוגג, משאיר אחריו כאב נוקב. הרגשתי כאילו מישהו תקע בי סכין, מעולם לא שיערתי שמריו יגרום לי סבל כזה.
"איך אתה יכול… איך אתה מסוגל לגעת במישהו אחר כמו שאתה נוגע בי?" ניסיתי להבין, להכניס היגיון במצב הבלתי נתפס הזה.
הוא נאנח. "אבל טוליק, אמרת בעצמך ש…"
"אמרתי מה שרצית לשמוע, לא חשבתי שמיד תרוץ לחפש לך מישהו אחר במקומי… אני לא מבין איך אתה יכול… אני לא מסוגל אפילו לחשוב על דבר כזה."
ליבי כאב כל כך עד שלא הייתי מתפלא לראות את דמי ניגר ארצה, קשה היה להאמין שמשהו שקרה במקום רחוק שמעולם לא הייתי בו יכאיב לי עד כדי כך, הייתי מוכה תימהון מעצמת הכאב.
"טוליק." הוא ניסה לשלוח יד, לגעת בי, אבל אני הדפתי אותו מעלי ופרצתי בבכי.
"טוליק חמוד, בבקשה, אל תבכה, אני מצטער, זה היה סתם אחד… מישהו שאני בקושי יודע איך קוראים לו, אל תיקח ללב, בבקשה ממך." הפציר בי מריו, מבוהל מעצמת רגשותיי.
"איך אתה היית מרגיש אם הייתי עושה דבר כזה?" יבבתי.
"הייתי מרגיש נורא, אבל אני יודע שאתה לא תעשה דבר כזה, נכון שלא? נו, די, תפסיק לבכות, בוא אלי, תן לי לחבק אותך חמוד."
ניסיתי להתנגד, אבל הייתי אומלל מידי. אחרי כל השנים הרבות בהן התרגלתי לפנות למריו לקבלת עזרה ונחמה למי עוד יכולתי לפנות אם לא אליו?

לפני שהספקתי להתרגל אליו הוא כבר היה צריך ללכת. "אני חייב ללכת לפגישה." אמר ויצא מהמיטה, "אבל אני אחזור לישון אתך בלילה טוליק, ומחר בבוקר, לפני שאני אטוס חזרה, נאכל יחד ארוחת בוקר ונדבר, מקובל עליך?" ספק שאל, ספק קבע, בעודו עוטה על עצמו את הבגדים היקרים וההדורים שלו וחוזר להיות המנהל החשוב מהבנק שטס במטוסים פרטיים.
הנהנתי והוא נישק על מצחי והלך, משאיר אחריו ריח חדש של בושם גברי זר ומעודן שלא הכרתי וגעגוע לימים בהם יכולנו להתכרבל יחד במיטה שעות ארוכות ולדבר בלי לקבוע פגישות מראש.

הוא רק יצא ומיד נכנס אורי לחדר, עדיין בגרביים, ערום מתחת לחלוק המגבת שלו. הוא אהב ללבוש אותו בחורף כשהיה בבית – עוד סיבה למריבות בינו לבין מריו שטען בתוקף שחלוק אמורים לפשוט מיד אחרי שיוצאים מהמקלחת.
"איך הצלחת לשכנע את המנהל החשוב להקדיש לך שעה שלמה מזמנו היקר?" הלעיג וצנח לצידי על המיטה.
"תעבור בבקשה לשבת על הכסא אורי." אמרתי בחומרה.
"ומה אם לא בא לי?" התחצף אורי.
"אז אני אקום." אמרתי וקמתי, שוכח שאני ערום. אורי חייך והעיר שיש לי תחת חמוד, ובמקום להעמיד אותו במקום ברחתי למקלחת, מזל שהשארתי שם את הפיז'מה שלי.
"אני מקווה ששמתם קונדום, מי יודע מה הוא תפס שם בלונדון, ועכשיו, כשהוא טס בכל רחבי אירופה אז בכלל… כדאי שתיזהר טוליק."
"כדאי שתסתום את הפה אורי." נזפתי. ניסיתי להישמע גברי וכועס, אבל נשמעתי מיואש ואורי, רגיש כרגיל למצבי רוחי, התמלא מיד חרטה. הוא לא אמר כלום, אבל ראיתי בעיניו שהוא מצטער ומיד סלחתי לו.
"בוא נפתח דף חדש." אמרתי כמו שנהגתי להגיד לו כשהיה ילד קטן ועקשן שניסה להרגיז אותי, ובדרך כלל הצליח.
לפתוח דף חדש הייתה הדרך שלנו להתפייס ולחזור לעצמנו. מזמן לא השתמשתי בביטוי הזה. באמת הגיע הזמן לחזור לעצמנו כמו שהיינו פעם.
"סיפרת לו עלינו." שאל אורי בעודו מיטיב את חגורת החלוק ומכסה בצניעות את ירכיו בבד המגבת השחוק מכביסות.
"מה, על… על השטויות שלך? בטח שלא, מה פתאום? כאילו שיש מה לספר."
"אין על מה לספר?" זקף לעומתי אורי גבות משועשעות.
"אין."
"אתה בטוח?" עלה חיוך בוגר וידעני מידי על שפתיו.
משהו בחיוך הזה ערער אותי כל כך עד שמצאתי את עצמי נואם לפניו נאום מתגונן – ומעושה קצת – מנסה להכניס, בתוקף ניסיוני כמחנך, שפיות לקשר שלנו שהתפרע פתאום ונעשה מוזר כל כך.
"אורי, אתה בגיל ההתבגרות, גדלת בצורה כזו… גידלנו אותך עם דוגמא מאוד לא אופיינית לזוגיות ולכן… יכול להיות שמריו צדק והיינו צריכים להתעקש שתגדל במשפחה אומנת רגילה."
"אתה מתכוון עם זוג שלא מכיר אותי ולא אכפת לו ממני, ושמחזיק אותי אצלו רק בשביל הכסף שהממשלה נותנת עבורי?"
"לא. אני מתכוון במשפחה רגילה, אצל זוג שמורכב מגבר ואישה."
"ועוד המון ילדים עזובים שבאים והולכים וכולם יודעים שהזוג הרגיל שלך נותן להם לגור אצלו רק בשביל כסף, ולא ממש אכפת להם מהם."
מתי הוא נעשה כזה חכם וציני? "למה אתה מעוות כל מה שאני אומר?" התלוננתי.
"כי אתה מדבר שטויות. מתי מריו חוזר? הוא בכלל חוזר?"
"הוא הלך לישיבה חשובה ויחזור רק בלילה, כנראה שדי מאוחר, מחר הוא שוב מסתלק."
"אני לא מבין איך אתה יכול לחיות ככה? למה הוא הגיע בכלל?"
"כדי להיות אתנו קצת, וגם כדי לקחת איזה מסמכים או משהו."
"הוא נעשה נורא חשוב כזה, רואים שהוא נהנה מזה, טס לו במטוס פרטי לישיבות בבריסל… נעשה מנהל גדול."
"מאין לך שהוא טס במטוס פרטי אורי? הקשבת לנו מעבר לדלת?"
הנער משך בכתפיו, "תפסיק להילחץ, כשהפסקתם לדבר והתחלתם להיאנח הסתלקתי."
"יפה מאוד מצידך." התרגזתי.
"נו, אל תתרגז, אני פשוט… סליחה טוליק, שמת לב כמה הוא נהנה מכל הקטע הזה של מטוס פרטי עם חדר ישיבות וכל זה? הוא ממש פורח מכל הקטע הכאילו חשוב הזה."
נאנחתי. "כן, שמתי לב. הוא שאפתן אורי, מעמד וכסף וקריירה חשובים לו מאוד. הוא כזה, ידעתי את זה תמיד, ואני אוהב אותו למרות הכול. כשאתה אוהב מישהו אתה מקבל אותו בשלמות, ככה זה. יום אחד תתאהב, במישהי אני מקווה, ותבין."
"אין מצב שאני אתאהב בנקבה, ואני כבר מבין את זה. אותך למשל אני אוהב בשלמות למרות שאתה מטומטם ברמות."
"כדאי שתעדן את ההתבטאות שלך כשאתה מצהיר הצהרות אהבה אורי, ואל תקרא לנשים נקבות, זה לא מכובד."
"מה יש לכבד בהן?"
"אורי, לא כולן כמו שוש, ואפילו שוש כבר לא מה שהייתה פעם."
"לא רוצה לדבר עליה."
"לא אכפת לי, אנחנו כן נדבר עליה ואתה תיפגש איתה."
"לא רוצה."
"אם לא תסכים אני אספר עליך למריו."
נשימתו נחטפה ופניו השחומות האפירו מחמת ההלם. "תלשין עלי לפניו? לפני הבוגד הזה? לך תזדיין, זה כל מה שיש לי להגיד לך אנטולי, לך דחוף… "
הנחתי את ידי על פיו. "די, אל תדבר ככה, בבקשה אורי, אתה חייב להיפגש אתה, כרמל עושה לי את המוות. היא יכולה לעשות לנו המון בעיות, וחוץ מזה אני חייב לה טובה ענקית מאז שהיא הסכימה לתת לנו אותך כשהיית קטן למרות ש… אתה יודע."
אורי הסיר את ידי מעל פיו ואחז בה בין כפותיו הגדולות והחמות, כפות ידיים שפעם נגעתי בהן בטבעיות ובלי חשש, ופתאום נעשו כה גדולות, קשות וזרות כל כך, לאן נעלמו הידיים הדקות והדביקות של הילד שאהבתי, מי החליף אותן בידיים החזקות והגבריות האלו?
"הידיים שלך ממש קרות." העיר, "אולי אתה באמת חולה?"
"אין לי זמן להיות חולה." משכתי את ידי מידיו, "יש לי יותר מידי בעיות לפתור."
"מריו באמת רצה לתת אותי לאנשים אחרים?"
"רק בהתחלה. כשרק התחלנו לגור יחד הוא חשש שיהיה לך קשה לגדול אצלנו, שילדים יציקו לך, שאולי תתבייש."
"אבל אתה לא הסכמת, נכון?"
נאנחתי. "לא, לא הסכמתי. אולי עשיתי טעות."
"אל תדבר שטויות, בטח שלא טעית. אחרי שנפטרנו מהפסיכית הכול אצלנו היה ממש בסדר, לדעתי הייתה לי ילדות נהדרת."
"הילדות שלך נעשתה נהדרת רק בגיל שש אורי. לגיל שש הגעת בוגר מאוד לגילך, אני חושב שאפשר להגיד שהייתה לך ילדות מאוד מיוחדת, אבל נהדרת? לא יודע."
"למה לא? היה לי טוב לגדול אתכם, כשהייתי קטן אפילו חיבבתי את מריו."
"ועכשיו אתה כבר לא מחבב אותו יותר?" התעצבתי.
"כל זמן שהוא לא מתקרצץ הוא בסדר, נורא מעצבן אותי שהוא נכנס הביתה ומתחיל לחלק הוראות, ולמתוח ביקורת. מה אכפת לו מה אני לובש ומה אני נועל? ואל תגיד לי שזו מרדנות של גיל הנעורים כי זה לא. אתה אולי אוהב שמחלקים לך הוראות ומנחיתים עליך פקודות, אותי זה מעצבן."
"גם אותי זה קצת מרגיז לפעמים, אבל זה גם הבית שלו אורי, לא רק שלנו, וחוץ מזה אני מעדיף להתמודד עם השתלטנות הקלה שלו בדרך שלי, לא במריבות ובצעקות."
"מה הדרך שלך? למצוץ לו עד שהוא ישכח שלא גיהצת לו את התחתונים ולא שמת מספיק מלח במרק?" גיחך אורי.
"זה לא מצחיק." תקעתי בו מבט כועס, "אני לא אוהב שאתה מדבר ככה אורי, לא ככה חינכנו אותך."
"אתה לא אשם, אני פשוט נפל חינוכי." סירב אורי להתרגש מנזיפתי ונשכב פרקדן על המיטה, "אוף, הכרית הזו מסריחה!" השליך את הכרית של מריו על הרצפה, "תחליף כלי מיטה, הם מסריחים מהבושם המגעיל שהוא הביא מלונדון."
"הבושם שלו לא מגעיל, זה בושם יקר ומעודן." אמרתי בנאמנות.
"לא אוהב אותו, לא אוהב בכלל בשמים. אני מעדיף גבר שיש לו ריח טבעי."
"ממתי אתה מעדיף גברים אורי?"
"לא זוכר בדיוק, וממתי אתה?"
"אי אפשר לדבר אתך ברצינות." כעסתי, "יאללה, קום מהמיטה, אני רוצה להחליף כלי מיטה."
"רעיון מצוין, אני אעזור לך. איזה סדין אתה רוצה לשים?" נכנס אורי לחדר הארונות ובלי שיאלץ לעלות על הסולם הקטן שהצבתי שם הגיע בקלות למדף כלי המיטה.
"תוריד את הכחול עם הציפיות הירוקות והציפה התואמת." הוריתי לו, מבין פתאום בעצב שכיום אני היחיד שצריך להשתמש בסולם הקטן כדי להגיע לציפיות.
זרקתי את כלי המיטה המשומשים למכונת הכביסה והפעלתי אותה, ובינתיים אורי פרש את הסדין הכחול והתחיל להיאבק בציפית של שמיכת הפוך.
הוא ומריו לא הצליחו אף פעם לצפות שמיכה כמו שצריך, זה תמיד יצא להם עקום או הפוך. לא עזר כמה פעמים הסברתי להם שצריך להפוך את הציפה על צידה השמאלי, לתפוס בקצוות, להלביש אותן על קצות השמיכה ואז לנער, איכשהו תמיד זה התבלגן להם. מריו ויתר על העיסוק בכך מזמן, ואף פעם לא ניסה לסדר לבד מיטה או אפילו סתם לקפל כביסה. אורי הסכים לעזור לי בכך מידי פעם, אבל אם לא ביקשתי במפורש הוא היה מתעלם מכל הצד הזה של ניהול הבית ומסתפק באכילה ובניגוב השולחן ברשלנות אחר כך.
כפתרנו יחד את הציפה, הוא מצד אחד ואני מצד שני, ונפגשנו בכפתור האמצעי. "נו," שאלתי, "אז אתה מסכים להיפגש איתה?"
הוא השפיל את עיניו וחשב רגע. "כן, אבל בתנאי."
"איזה תנאי?"
"שתחבק אותי."
"אבל סתם חיבוק, בלי עניינים אורי."
"לא יכול, אני מבוגר מידי לסתם חיבוק."
"אורי, די. אני… אנחנו… אני כמו אבא שלך אורי, זה לא בסדר מה שאתה רוצה ממני."
פניו האדימו. "אתה מבוגר ממני בסך הכול בחמש עשרה שנה, אתה לא מבוגר מספיק להיות אבא שלי."
"לא הפרש הגילים קובע בעניין הזה."
"אז מה כן?"
"מה שמרגישים, אני פחות או יותר גידלתי אותך ואני מרגיש שאתה כמו הבן שלי."
"ואני מרגיש שאני אוהב אותך, ורוצה אותך, וחרמן עליך ו…" הוא משך אותי אליו, הפיל אותי על המיטה ונשכב עלי, אחז את פני בכפות הידיים הענקיות שצימח בין לילה ונישק את פני בשפתיים לחות, מכסה אותי בנשיקות מסנטר ועד מצח, בדיוק כשם שהיה עושה בילדותו לפני השינה, קוטף ממני נשיקות שיספיקו לו בזמן השינה.
שכבתי תחתיו מאובן, חש את זקפתו הקשה מתחפרת בבטני, ממתין שיקלוט עד כמה אני לא משתף פעולה ולא מרוצה ממעשיו ויניח לי.
זה לקח לו דקה או שתיים, אבל בסוף הוא קלט והתגלגל מעלי, נשכב בגבו אלי ורעד מעט לצידי. "בסדר." אמר אחרי שנרגע, "תתקשר לכרמל. אני מסכים לפגוש אותה." וברח לחדרו.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il