דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
12/05/2014
מריו חזר מאוחר מאוד בלילה. כבר ישנתי כשהוא נכנס חרש לחדר השינה, מעיר אותי למחצה, התפשט במהירות והחליק מתחת לשמיכה. הוא חיבק אותי בלהיטות, דחף יד מתחת לעורפי, מקפיד להדק אלי את גופו לכל אורכו, נצמד אלי מכף רגל ועד כתף.
זה היה נעים. אהבתי את לחוש אותו לצידי, להרגיש את חום עורו המחליק על עורי. תחושת הכובד של זרועו על מותני עוררה בי תחושת נועם וביטחון. שקעתי לאט חזרה לשינה ואז – לא יודע כמה זמן אחרי שנרדמתי – התעוררתי פתאום בגלל תנועה חדה שהוא עשה, נדרך בבת אחת, מתנער מאיזה סיוט ואחר כך נאנח בקול מתייפח, קורא בקול מבוהל בשמי.
"אני פה." ניסיתי להסתובב אליו, אבל הוא אחז בי בכוח, מרתק אותי תחתיו, לא מניח לי לנשום.
"מריו, אתה מועך אותי." התפתלתי תחתיו עד שנרגע והניח לי להסתובב. "מה קרה חמוד? חלמת חלום רע?"
הוא הנהן, פניו כבושות בחזי. "כל כך התגעגעתי אליך, אני שונא לישון לבד טוליק, אתה חסר לי כל הזמן, זה לא הוגן שאתה פה ואני שם." התלונן בקול בכייני.
"אבל מריו…" ניסיתי להתווכח, לפני שהספקתי להמשיך בטיעוני העמיק קול נשימתו וגופו התרפה על גופי. הוא שוב צלל לשינה עמוקה, מוחץ אותי תחתיו. רק אחרי כמה דקות ארוכות של מאמץ לזוז הצידה בלי להעיר אותו הצלחתי להשתחרר קצת, ועדיין ידו נותרה כרוכה בחזקה סביבי, מעיקה עלי בכוח.
זה המשיך ככה לאורך כל הלילה – כל פעם הוא היה מתעורר, מגשש אחרי, מושך אותי אליו, מייבב קצת, מתלונן מתוך שינה שאני שוב נעלם לו ומיד שב ונרדם, מועך אותי תחתיו.
התעוררתי בבוקר עייף ודאוב מהתנוחה הלא נוחה שבה נרדמתי לבסוף, כתפי כואבת וזרועי רדומה, וחמקתי למקלחת כדי להשתין ולהתקלח ואחר כך הלכתי להתלבש.
"טוליק! איפה אתה?" צעק מריו פתאום והתיישב במיטה, עיניו פעורות לרווחה, תר אחרי בפראות.
"נסעתי לאמריקה לבקר את הדודה בלה." אמרתי בבדיחות הדעת, מציץ אליו מחדר הארונות שם בחרתי לי חולצה נקייה.
"מה אתה עושה שם?" התלונן מריו, "בוא הנה, אני צריך אותך." הסיר מעליו את השמיכה, חושף את זקפת הבוקר שלו.
הנחתי לחולצה וחשתי אליו. הוא הסתער עלי, חזק ודורסני, נישק אותי בכוח ואהב אותי בפראות תוקפנית, מתענג על גופי בשתלטנות אלימה, לא מניח לי לזוז בלי רשותו.
זה היה מרגיז ומגרה בעת ובעונה אחת. הרגשתי שהוא כובש אותי מחדש, מפגין לפני את כוחו כאילו כל השנים בהן היינו יחד נמחקו מזיכרונו ואנחנו שוב שני זרים שלומדים להכיר זה את זה.
זה היה מלהיב ומעורר, וגם קצת מפחיד.
אחר כך הוא התמוטט על גופי, מתנשם, ונשך את פטמותיי בתוקפנות נואשת, כאילו מתריס – כזה אני! חזיר חסר התחשבות! מה תעשה לי?
"מריו, מריו, די." ניסיתי להרגיע, מלטף את עורפו, מדבר בקול רך, "הכול בסדר, די."
"לא הכאבתי לך?" חקר, וסוף סוף הביט בעיני.
"כן, קצת, אבל לא נורא. מה עובר עליך? ישנת ממש נורא הלילה, כל הזמן התפתלת במיטה ונאנחת. ממש מעכת אותי."
הוא ביקש סליחה, הודה שהיו לו סיוטים, אבל לא פירט אותם, ואחר כך פיהק וביקש שנישן עוד קצת.
"אי אפשר חמוד. אני חייב ללכת להעיר את אורי."
"למה הוא לא מתעורר לבד?" הזעיף מריו פנים, "אין לו שעון מעורר?"
"זה לא עוזר, אם אני לא אנער אותו בכוח ואציק לו עד שיקום הוא ישן עד הצהרים, וחוץ מזה אני צריך להכין לו קפה וכריך."
"שיכין לבד."
"קל להגיד, אבל הוא לא יכין וילך לבית ספר על קיבה ריקה, ושם יקנה איזה ממתק במקום לאכול כמו בן אדם."
"אתה מפנק יותר מידי את הילד הזה." נזף מריו, ואחר כך שב ופיהק, כבש את ראשו בכר ונרדם.
התלבשתי והלכתי להעיר את אורי. הפעם רוטינת הבוקר המעיקה שלנו הייתה ממושכת ומרגיזה מהרגיל. היה עלי לנדנד שוב ושוב עד שהוא הצליח להתנער ולצאת מהמיטה. את הקפה שלו שתה בעמידה ורק בקושי רב הספיק להסעה, דוהר במעלה המדרגות, עדיין חצי ישן, לחמנייה מרוחה בשוקולד – ארוחת הבוקר היחידה שהוא הסכים לאכול – ביד אחת, ושקית עם כריך גבינה ופרי בידו השנייה. התרמיל שלו היה כבד להחריד, בקושי הצלחתי להרים אותו, אבל אורי תלה אותו על כתפו בקלילות, רץ חיש קל למעלה ולקול תרועות חבריו הספיק לקפוץ על האוטובוס ממש ברגע האחרון.
התחלתי להכין ארוחת בוקר לי ולמריו, תוהה אם עלי להעיר אותו או להניח לו לקום לבד. הוא פתר את הבעיה והופיע במטבח בכוחות עצמו, שערו סתור מעט ופניו רכים משינה, ולא התיישב לאכול לפני שמשך אותי אליו ונישק אותי שוב, והפעם בעדינותו הרגילה.
אכלנו ושוחחנו בנעימות על ענייני הבית, מרגישים לרגע כאילו אנחנו שוב גרים יחד והכל כרגיל, ואז שבו בעיות ההווה להעיק. מריו אמר שהועלתה הצעה שהוא יעבור לנהל את הסניף בבריסל וחייך בצניעות מעושה.
ראיתי עד כמה החניפה לו ושמחה אותו הבקשה, ולמרות שליבי שקע בקרבי לשמע הבשורה דבר ראשון בירכתי אותו והחמאתי לו, ורק אז התחלתי לברר במה דברים אמורים.
"מי מחליט אם תקבל את התפקיד הזה?"
"אתה." ענה לי לתימהוני.
"אני?" הופתעתי, "מי בכלל יודע בבנק שאני קיים?"
"הבוס שלי ועוד כמה חשובים בהנהלה. ברגע שעלה הרעיון שאני אגיע לבריסל סיפרתי להם עליך."
התמלאתי מתיחות לא נעימה. עצם קיומי בחייו של מריו היה מעין סוד בפני הקולגות שלו בבנק שלא היו אמורים לדעת שהוא הומו למרות שאני בטוח שהממונים עליו ידעו כבר שנים למה הוא עדיין רווק. ברגע שהוא התחיל להתקדם ולהצליח הם בטח עשו עליו כמה בירורים דיסקרטיים… לא מפקידים סתם ככה את האחריות לכל כך הרבה כסף בידי אדם בלי לברר עליו פרטים בסיסיים.
"מה הם אמרו כשסיפרת להם?"
"לא היו ממש מופתעים." חייך אלי מריו, מודה בלי מילים שאני צדקתי בויכוח שהתנהל ביני לבינו כשהוא התמנה למנהל הסניף והוזמן לאיזה נשף בכירים עם בת זוגו. הוא הראה לי נבוך את ההזמנה, לא האמין לי שלא יקרה שום דבר אם יבוא איתי והתמלא מצוקה ומבוכה ורגשות אשמה כשמשכתי באדישות בכתפי וויתרתי ברצון על התענוג, לחגוג עם פקידי בנק? לא נשמע לי כיף גדול כל כך.
זה נגמר בכך שהוא הלך עם אחת מהקולגות שלו, רווקה מתבגרת נטולת בן זוג, במקום איתי ואחר כך התאמץ לפצות אותי ולרצות אותי על העלבון שכלל לא חשתי.
"תבין טוליק," רכן מריו לעברי, ממקד בי את כל כושר השכנוע, הכריזמה וכשרון השיווק שלו שהשפיעו להפליא על כל לקוחותיו, אבל אותי הותירו אדיש ומשועשע משהו. "מדובר בחוזה לחמש שנים לפחות, אין מצב שאני אשרוד את זה בלעדיך. אמרתי להם שאני מסכים רק בתנאי שאתה תבוא איתי ושיסדרו גם לך עבודה, כמו שמקובל לעשות כשמדובר בנשות מנהלים. הם מאוד שמחו כששמעו שאנחנו יחד כבר שמונה שנים ושאתה מורה ואמרו שאין בעיות וזה ממש בסדר, אפילו מסרו לך דרישת שלום." חייך בשביעות רצון להוטה לרצות, עיניו מתרוצצות על פני במעין עצבנות שעוררה בי חשדנות מיידית.
"תודה רבה, תמסור ד"ש בחזרה." אמרתי בפיזור נפש בעודי בוחן אותו בקפידה. משהו פה לא נראה לי… משהו בו היה להוט מידי… משתדל מידי.
"אני מאוד מופתע לשמוע שהבנק נעשה כל כך ליבראלי." הערתי הערה ניטראלית שנועדה לבחון את גובה פני המים, "כנראה שאתה באמת חשוב להם מריו."
מריו הסמיק, דבר שעשה לעיתים נדירות ביותר, והחשד העמום שניקר בי החל להתברר. "תגיד מריו, מי בדיוק היה אתך אז, כשהתקשרתי בפעם האחרונה?"
"לא חשוב, סתם אחד, לא משנה." העמיק הסומק שלו ועיניו ברחו מעיני.
"נער ליווי?" שאלתי, מתפלא על עצמי איך אני נשאר כל כך שליו ורגוע למרות שהלב כואב לי כאילו ביתרו אותו בסכינים.
"לא." רטן מריו, "מה זה משנה?"
"אני לא יודע. תגיד לי בעצמך."
הוא כבש את פניו בכפות ידיו וגנח, "לך תזדיין." אמר, והוסיף עוד כמה קללות מזוהמות מאוד בספרדית, נאצות שלא הבנתי, אבל נשמעו מגונות מאוד.
"מריו!" צעקתי, "תפסיק כבר לקלל ותדבר איתי, מה הסיפור?"
הוא נאנח אנחה דרמטית מאוד שהייתה אמורה לגרום לי לרחם עליו, אבל רק הצחיקה אותי, ואז סוף סוף סיפר את כל האמת הלא נעימה שניסה להתחמק ולהסתיר ממני. מסתבר שבנו של אחד המנהלים החשובים והמשפיעים ביותר בבנק הגיע לסניף בלונדון כמתלמד ונדלק על מריו שמצידו לא נשאר כמובן אדיש…
הסיפור התחיל מזמן, עוד לפני הביקור האחרון שלי אצל מריו, ונמשך לסירוגין עד היום. אביו של הצעיר שהיה מאורס לבחורה חסודה ממשפחה טובה נחרד עד עמקי נשמתו והציע למריו להעביר אותו לבריסל, לקדם אותו, לתמוך בקריירה שלו, הכול רק כדי שיפסק הקשר בינו לבין בנו.
"מה זה משנה אם זה יהיה אתה או אחר? לא אתה הפכת אותו להומו מריו. אם הבן שלו הומו אז הוא יישאר הומו גם אם ישלחו אותך לפתוח סניף על הירח. למה לא אמרת לו את זה?"
"בטח שכן, אמרתי שוב ושוב, והסברתי שאני… שבעצם…" הוא הניע את ידו בשאט נפש, "אתה לא מבין. אני יודע שבעיניך אני יוצא הנבל בכל הסיפור הזה טוליק, ואני מודה שלא הייתי בסדר… אתה בטח לא היית מסתבך בדבר כזה, אבל…"
הוא זינק פתאום מכיסאו וניגש אלי, אחז בכוח בכתפי וקירב את פניו לפני, "אני אוהב אותך." אמר בשקט, מביט ישר בעיני, "עשיתי שטות והשתעשעתי קצת עם הילד הזה כי הייתי חרמן ובודד, זה הכול. אחר כך הכל הסתבך כל כך… ניסיתי להסביר לך ש… אתה בטח חושב שאני חרא."
"לא." הבטחתי לו, "אני לא חושב ככה. גם אני אוהב אותך מריו, אני אוהב אותך למרות שאתה טיפש וחרמן."
ההקלה על פניו הייתה נוגעת ללב ולרגע פשוט התחבקנו חזק, נאחזים זה בזה בכוח. "הרגשתי נורא כשהם הציעו לי קידום כזה רק בשביל להציל את הבן היקר של הבוס, ולא האמינו לי שזה לא יעזור כלום. הוא רק ילד מבולבל, ואבא שלו כל כך שמרן ומבוהל, אין לו עם מי לדבר. חבל שאתה לא יכול לשוחח איתו קצת טוליק, אתה היית מצליח להסביר הכל, לי הם לא האמינו, כל מה שאמרתי נראה להם כמו ניסיון לסחוט תנאים יותר טובים."
"אני לא בטוח שאתה צודק." אמרתי אחרי שחשבתי קצת על דבריו, "לדעתי הם היו מציעים לך את הסניף בבריסל בכל מקרה, אולי הסיפור עם הבחור ההוא זירז קצת את ההצעה, אבל אם לא היית מתאים לא היו מציעים לך דבר כזה."
"זה מה שאבא של שון אמר, אבל לא האמנתי לו." הודה מריו.
"אני חושב שבלי שום קשר למה שאני אחליט אתה צריך לקבל את ההצעה מריו, זו הצעה טובה שתקדם אותך, ובטח גם המשכורת טובה יותר."
"כן." הודה מריו, "זה קידום וזה יותר כסף, אבל מה זה שווה בלעדיך? אתה לא מבין שאני לא אחזיק שם מעמד לבדי?"
"אתה כן תחזיק מעמד." הערתי בקרירות, למרות שליבי התכווץ מרוב כאב ואומללות, "הזוגיות שלנו לא תחזיק מעמד בפירוד כל כך ממושך, אבל אתה ואני כן נשרוד. אף אחד לא מת היום מלב שבור."
מריו השמיע שוב את אחת הגניחות המיוסרות שלו והביט בי בעיניים לחות וטרגיות.
"אז מה אתה אומר, אתה מוכן לבוא איתי או לא?"
"מה אני יכול להגיד? אני לא יודע מריו. אני אוהב אותך, אבל ממש לא נראה לי הרעיון הזה, לעזוב את הארץ."
"זה לא נקרא לעזוב טוליק, זה משהו זמני בלבד, חמש שנים גג, ואחר כך נחזור."
"או שלא, ומה אם בינתיים תמצא לך אחר ותנפנף אותי ואני אחזור לארץ בלי עבודה, ובלי בית, ובלי כלום. זה סיכון אדיר בשבילי, ואתה לא בדיוק הבן אדם שמתחשק לי לקחת איתו סיכונים. פעם היית, אבל זה השתנה."
פניו נפלו. "אתה לא סומך עלי יותר?"
"איך אני יכול? אתה היית סומך עלי אם הייתי עושה מה שאתה עשית?"
"אם אתה היית מזדיין עם אחר?" זיק הכעס שניצת בעיניו הפחיד אותי בעוצמתו, "הייתי הורג אותך ואותו בלי רחמים." אמר בקול קר וזועם, ומבלי משים מצאתי את עצמי מתרחק מעליו.
שתקנו רגע ארוך שנמשך נצח ואז הוא הסתובב והחל לאסוף את הכלים מהשולחן ולערום אותם בכיור.
"אתה לא חייב לענות לי מיד, אבל אני צריך תשובה עד השבוע הבא." אמר אחרי שהכיור היה מלא כלים מלוכלכים, (כמובן שהוא לא טרח לזרוק את שיירי האוכל לפח קודם) והשולחן נוגב היטב.
"בסדר, אני אחשוב על זה." אמרתי ביובש, ופניתי לצאת מהמטבח.
"טוליק." הוא זינק אחרי וסובב אותי אליו, "אל תהיה כזה, בבקשה, אני מתחנן לפניך." נפל לפני על ברכיו וטמן את פניו בבטני, מחכך את מצחו בעורי שנחשף מבעד לחולצתי. "כל מה שהשגתי לא שווה כלום בלעדיך." אמר וקולו רטט מרוב רגש, "בבקשה ממך, אל תעזוב אותי, אני צריך אותך."
זו הייתה מחווה מאוד תיאטרלית, אפילו קצת נלעגת, אבל לא הצלחתי להישאר אדיש לתחנונים הכנים שבקולו ולמגעו הלוהט בגופי. במקום לענות הנחתי את ידי על ראשו ושיקעתי את כפות ידי בשערו הסמיך והבהיר, מבחין, מופתע קצת, עד כמה התרבו בו חוטי השיבה.
"ומה יהיה עם הילד?" נזכרתי פתאום.
"אנחנו לא יכולים לקחת אותו איתנו." פסק מריו והדף אותי לכסא כדי שיקל עליו לפתוח את מכנסי. "אנחנו רק המשפחה האומנת שלו ולא ירשו לנו להוציא אותו מהארץ, וחוץ מזה מה הוא יעשה בבריסל? הוא לא מדבר מילה צרפתית וגם האנגלית שלו לא משהו איך הוא ילמד שם?"
"אז מה? נשאיר אותו כאן?"
"למה לא? יש פנימיות מעולות בארץ, הוא כבר לא תינוק."
"אני לא יודע מריו זה… זה לא נראה לי." מלמלתי, אבל מכנסי כבר היו פתוחים ואברי כבר הזדקף בפיו.
וככה, במקום לדבר על עתידנו ועל אורי חזרנו לחדר השינה ושם הוא נשכב על בטנו וביקש שאחדור אליו, מה שעשיתי בשמחה ובהנאה, ורק אחרי שהוא הלך שאלתי את עצמי אם הזיון הזה נחשב בעיניו כעונש או כפרס.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il