רק אנחנו שנינו – פרק ז'

15/05/2014

ישבתי בסלון על כורסת הטלוויזיה שלי, בוהה במסך החשוך וניסיתי לחשוב מה אני עושה עכשיו כשאורי התפרץ הביתה בדהרה.
"איפה המנהל החשוב שלך? נסע כבר?" השליך את תרמילו ברשלנות בפינת החדר וצנח על הכורסא מולי.
"מריו נסע לפני שעה, הוא בדרך לשדה התעופה עכשיו." עניתי, וכדי לא להביט בפניו העמדתי פנים שאני בוחן בקפידה את כפות ידי.
אורי נדרך. "מה קרה? אתה עוד כועס עלי? למה אתה כזה? רבת איתו?"
"לא, לא בדיוק."
בלי להביט בו חשתי איך הוא מזדקף במתיחות. "מה קרה?" שאל בנשימה עצורה, "יש בעיות?"
"כן, אפשר להגיד שכן."
"סיפרת לו עלינו?" הוא זינק והתיישב על מסעד הכורסא שלי, מניח יד על כתפי. ישבנו ככה פעמים רבות, אבל פתאום היד שלו עלי, הגוף שלו, הנשען עלי קלות, כל הדברים הרגילים והיום יומיים האלו נעשו טעונים ומפחידים.
"אורי, תחזור לכורסא השנייה בבקשה. אני לא יכול לדבר אתך כשאתה יושב ככה."
הוא גנח, "אוף אתך!" רטן, אבל ציית לי ועבר לספה, השתרע עליה בתנוחה מרושלת, אבל הקפיד לשמור על קשר עין איתי.
"נו, ספר, רבתם? מה הבעיה?" האיץ בי.
איך הוא יודע בביטחון גמור כזה שנפל דבר ויש בעיה? ממתי אני כל כך שקוף לפניו? איך הוא חש אותי גם בלי שאגיד מילה? זה לא הוגן… "אל תדאג לא רבתי עם מריו וגם לא סיפרתי לו על ההתנהגות ה…" עמדתי להגיד חולנית, אבל עצרתי בעצמי ברגע האחרון. המחנך שבי לא הרשה לי להעליב ככה את רגשותיו. "ההתנהגות הלא ראויה שלך." תיקנתי את עצמי.
"לא ראויה, מה?" הוא גיחך בעצב, "גם כשאתה איתי חייב לדבר כמו מורה טוליק?"
"כנראה שכן, אני לא רוצה לפגוע בך אורי, אבל…"
"בסדר, בסדר, הבנתי." הוא הרים את ידיו כהודף את טענותיי, "בוא לא נדבר על זה יותר."
"מקובל עלי." חייכתי אליו, הרמתי את ידי וכמעט ליטפתי את לחיו, אבל התאפקתי והחזרתי אותה חזרה.
"אז מה? לא תיגע בי יותר בחיים כי פעם אחת התנהגתי כמו אידיוט." נעצב אורי אל ליבו.
"אורי… אני… אני לא יודע. בוא נדבר על דברים אחרים."
"לא רוצה לדבר על שוש."
"בסדר, אל תדבר עליה, אבל תדע לך שהיא מגיעה לכאן הערב. אני מצפה ממך להתנהג יפה ולדבר איתה בנימוס."
אורי נחרד לשמע הבשורה. פניו האפירו ונשימתו נחטפה. "מה? הערב? לכאן? מה פתאום? למה הסכמת שהיא תבוא לפה?"
"אז מה רצית, שאני אזמין אותה לבית קפה?"
"לא יודע, אני חייב להיות פה?"
"היא באה לראות אותך אורי, היא לא ראתה אותך כבר שלוש שנים והיא מאוד רוצה לדבר איתך ולנסות לשקם את היחסים אתך. אני יודע שבכל הפעמים הקודמות שנפגשתם זה לא היה ממש מוצלח, אבל אז היא הייתה שיכורה, או מסטולית, או משהו, ועכשיו זה יהיה אחרת. כרמל אומרת שהיא מאוד השתנתה, אני מבקש ממך לעשות מאמץ ולהתנהג בצורה בוגרת."
"רק הבוקר אמרת שאני ילד ופתאום אתה רוצה שאני אהיה בוגר?" עיווה אורי את פניו במורת רוח.
"יש דברים שאתה עדיין צעיר מידי לעשות, ויש דברים שלא. זה גיל כזה, רגל פה ורגל שם. אני יודע שזו תקופה קשה בשבילך אורי, אני מבין. בעוד כמה שנים נוכל לצחוק על גיל ההתבגרות שלך, אבל בינתיים הכול נראה לך קשה ומסובך. ככה זה בגילך, אם זה מנחם אותך אז כדאי שתדע שלכל גיל יש את הקשיים שלו, תאמין לי שגם לי לא קל."
"אני בטוח שלמנהל החשוב שלנו אין שום קשיים." עקץ אורי. "הוא בטח שותה שמפנייה במטוס המנהלים שלו, צוחק כל הדרך לבנק בבריסל."
"לא נכון אורי. אתה טועה לגמרי. לכל אחד יש קשיים ובעיות, לא משנה כמה אתה עשיר ומצליח ובאיזה דרך תבחר תמיד יש התלבטויות ומועקות ו…"
"נו, די!" זינק אורי מהספה וצנח על ברכיו למרגלותיי, מניח את כפות ידיו על ירכי, "מספיק לצטט מתוך המדריך להורה המושלם. אתה מעצבן. תפסיק להיות מורה לדוגמא, אתה בבית עכשיו. שתוק ותן לי חיבוק." לפת את מותני ומשך אותי אליו.
מבולבל קצת מהשינוי הפתאומי במצב רוחו נחלצתי ממנו ונאבקתי לעמוד על רגלי. הוא שחרר אותי מיד, הניח לי לעמוד זקוף, ואז נעמד מולי וחיבק אותי בעדינות, משעין את סנטרו על כתפי.
"אני רוצה שהכול יחזור להיות כמו פעם." אמר, מחכך את פניו בשקע כתפי, "אי אפשר להחזיר הכול אחורה?"
"לא חמוד, אבל אפשר ללכת קדימה למקום טוב יותר." ליטפתי את גבו, ולרגע קט שוב היינו סתם אנחנו, טוליק ואורי הרגילים. יכול להיות שאם באפי הייתה מתפרצת לחדר בנביחות ומתחילה למרוט את שולי מכנסינו, לקשקש בזנבה וליבב שנשתף גם אותה במשחק הכול היה מסתדר, אבל היא לא נכנסה והזקפה המטרידה של אורי שוב נלחצה אל בטני, קרוב מידי לקו החגורה שלי… ממש קרוב מידי…
הדפתי אותו מעלי והוא צנח חזרה על הספה, נשען לאחור בידיים פרושות לרווחה על המסעד והפשיל את ראשו לעבר התקרה, עיניו עצומות כדי לעצור את הדמעות שאיימו לפרוץ.
"סליחה." אמר חרש, "לא התכוונתי, רציתי סתם חיבוק ופתאום הזין שלי… אני לא ממש שולט בו."
"אל תדאג, עם הזמן תלמד לשלוט בעצמך, זה לוקח זמן, אבל זה יבוא." ניחמתי אותו. כל כך רציתי לחבק אותו חיבוק גדול וחם, לגרש את הכאב שלו בנשיקה, כמו שעשיתי תמיד, ואולי אוכל לעשות גם בעתיד, אבל לא כעת, כל מה שאני יכול לעשות למענו עכשיו הבנתי בעצב זה להתרחק ממנו ולהניח לו לחדש את הקשר עם אימו.
"אורי, תקשיב חמוד." התיישבתי מולו, "תסתכל עלי ותקשיב."
"אני מקשיב." הציץ בי אורי לרגע, ושוב עצם את עיניו.
"מריו קיבל הצעה לנהל את הסניף בבלגיה והוא רוצה שאני אסע איתו לשם."
הוא שתק רגע, מעכל את הידיעה, ואז פקח את עיניו והביט בי במבט שקרע את ליבי, "אתה נוסע לחו"ל?" שאל, נשמע אבוד ונואש, "אתה עוזב אותי? מתי?"
"אני לא יודע עדיין, שום דבר עוד לא הוחלט סופית, אבל…"
דמעות חרישיות החלו לגלוש מעיניו של אורי, מציירות פסים מבהיקים על פניו של הלוחם הקטן שלי שעד היום לא בכה אף פעם. "זה בגללי, אתה בורח ממני?"
"לא, לא, מה פתאום. זה בכלל לא ככה חמוד, אתה לא מבין." מצאתי את עצמי יושב לצידו, ידי כרוכות סביבו, מאמץ את ראשו היפה אל חזי, מפציר בו להירגע, " נו די חמוד, אל תעשה פרצוף כזה. תנסה להבין גם אותי… מריו עומד להעדר מהארץ לכמה שנים טובות ואם אני לא אבוא איתו… אם אני אשאר פה איתך אני אאבד אותו אורי…" ניסיתי לשכנע אותו להבין אותי, לשחרר אותי, לקבל באהבה את הבגידה שלי.
"אני מבין, אני מבין הכול." לחש אורי, דמעותיו גולשות על צווארי, "בטח שאתה צריך לנסוע. אני לא אפריע, אתה יודע שאני ילד טוב שלא מפריע אף פעם." התרפק עלי, "נכון שאני ילד טוב טוליק?" שאל אותי שאלה שלא נשאלה כבר שנים רבות, אבל פעם הייתה חלק מהטקס הקבוע שלנו לפני שהייתי משכיב אותו לישון.
"אתה הילד הכי טוב שלי." נישקתי את מצחו, "אתה אורי שלי, שחור תלתלים ונבון, רסיס הנהרה שלי." לחשתי לו חרש כמו שהייתי עושה פעם, לפני שמריו נכנס לחיינו.
הוא נאנח אנחה ארוכה ומיוסרת, התרחק ממני מעט והזדקף, מוחה את פניו הלחות. "אז מה יהיה איתי? איפה תשימו אותי?" שאל בהשלמה, כובש את מבטו ברצפה.
ליבי התכווץ מרוב אשמה וצער. "אני עוד לא יודע אורי, זה לא שאני נוסע מחר. יש עוד זמן עד שנסדר הכול ונחליט מה ואיך. אני אעזוב כנראה רק בסוף שנת הלימודים. עד אז יש לנו עוד המון זמן לברר על פנימיות טובות."
"פנימייה?" נחרד אורי, "אבל אני לא רוצה לעזוב את הבית." מחה, "למה אני צריך? הבית שלי כאן." רקע ברגלו על הרצפה.
"גם אני לא רוצה לעזוב את הבית." הודיתי, "וגם את הארץ אני לא רוצה לעזוב, כבר סיפרתי לך אורי איך באתי לכאן מרוסייה כשהייתי בן שש?" הוא הנהן, סיפרתי לו את סיפור העלייה שלי לארץ לא פעם ובכל זאת חזרתי וסיפרתי לו את הסיפור שוב, והוא הקשיב לי בשתיקה, ראשו מונח על כתפי וידו מונחת בקלילות על ירכי.
"מיד כשירדתי מהמטוס הרגשתי שהגעתי הביתה. כולם התלוננו על החום, התגעגעו לרוסיה ואמרו שהאור פה דוקר להם בעיניים והכל כאן צהוב ויבש, אבל אני הייתי מאושר. אהבתי פה הכל, את האור החזק, השמש, החום, הכול מצא חן בעיני. אני כל כך לא רוצה לעזוב אותך ואת הארץ, אבל מריו לא יחזיק שם מעמד בלעדי, הוא לא בנוי לחיות לבד, הוא צריך אותי, אם אני לא אהיה איתו אז… אז…"
"הוא ימצא לו אחר." השלים אורי את דברי.
נאנחתי. "כן, כנראה שכן. הוא אוהב אותי, אבל חמש שנים זה הרבה זמן לישון לבד."
"חמש שנים? עד שתחזרו אני כבר אהיה לקראת סוף הצבא שלי." קרא אורי בייאוש, "חמש שנים זה מלאן זמן, למה הוא לא יכול להיות מנהל חשוב בארץ? למה בחוץ לארץ?"
"לא יודע." הודיתי, "אבל ככה זה, הוא רוצה את התפקיד הזה, זה חשוב מאוד לקריירה שלו, רק שם הוא יכול להתקדם ואני יכול להיות מורה גם בבריסל. יש שם בתי ספר יהודיים שרק מחכים למורה מארץ ישראל שילמד אותם עברית והיסטוריה וכל זה. בבלגיה אני גם ארוויח יותר כסף, והתלמידים שלי בטח יהיו ילדים טובים יותר מהצברים החוצפנים שאני מלמד פה. הייתי לוקח אותך איתי אורי אבל…"
"אתה פוחד שאני שוב ארד מהפסים ואתנפל עליך?" הצטחק אורי צחוק מריר, "ההצעה של מריו באה לך ממש טוב, עכשיו יש לך תירוץ מצוין להיפטר ממני."
"זה ממש לא נכון." נעלבתי, "אני לא רוצה להיפטר ממך, בדיוק ההיפך, אני תמיד אדאג לך אורי, אבל רק התחלת השנה ללמוד בתיכון… ויש גם את הנבחרת… והסיבוך עם אימא שלך והכל." הבטתי בו בתחנונים, "אתה מבין למה אני לא יכול לקחת אותך איתי חמוד?"
הוא הנהן, "כן, אני מבין. נו, די, אל תעשה פרצוף עצוב כזה, יהיה בסדר, אני כבר מספיק גדול לדאוג לעצמי."
היה לי כל כך נוח להאמין לדבריו, להניח לו להרגיע אותי ולדחוק את הדאגה והאשמה שחשתי לירכתי מוחי. "כן, בטח שיהיה בסדר, הרי אנחנו לא זורקים אותך לרחוב חלילה, נמצא לך סידור במקום טוב, אני אבוא לבקר אותך בחגים, נדבר כל הזמן בטלפון ונשלח מיילים… בטח שנתגעגע נורא, אבל תראה שבסוף הכול יצא לטובה, ועכשיו בוא נסדר קצת את הבית, עוד מעט שוש תגיע ואני לא רוצה שהיא תחשוב שאנחנו צמד שלומפרים שחיים בבלגן."
סידרנו בזריזות את הבית. אורי טאטא ואני חיסלתי את ערמת הכלים המלוכלכים בכיור. יחד ניגבנו בחיפזון משטחים מאובקים והחזרנו כל מיני חפצים שהתפזרו ברחבי הבית.
"נראה לי שהכול בסדר, פחות או יותר." הבטתי סביב, "מה דעתך?"
"כן, נכון לעכשיו הכול בסדר." הסכים איתי אורי, "אני רק מקווה שמי שתשכירו לו את הבית לא יהרוס אותו." הוסיף קדורנית.
על זה עוד לא הספקתי אפילו לחשוב. הערתו של אורי פתחה פתח להר שלם של בעיות שיהיה עלי לפתור לפני עזיבתי – השכרת הבית, מכירת האוטו, הפרידה מבית הספר שהרגשתי בו כל כך נוח ובטוח, ואיך אני אספר לתלמידים שלי שאני מסתלק פתאום? אני רק מקווה שבני יבין ולא יכעס עלי שאני נוטש אותו – במובנים מסוימים אורי היה הרבה יותר מעשי ממני.
דפיקה זהירה נשמעה בדלת ואחריה צלצול קצר והססני בפעמון. אורי חש לכניסה ופתח את הדלת לרווחה. "שלום." התרונן קולו בעליזות מפתיעה, "חיכינו לכן. מה שלומך כרמל? את נראית נהדר, תני לי את המעיל שלך, גם את שוש. שבנה בבקשה, מה אפשר להציע לכן לשתות?" כרכר סביבן בנימוס, שופע חביבות, "אני הולך להביא כיבוד טוליק, ואתה תשעשע בינתיים את הגברות." פקד עלי בסמכותיות ונעלם במטבח.
התיישבתי מולן, מחייך, מנסה להסתיר את עצבנותי. את כרמל זיהיתי כמובן מיד, למרות שראיתי אותה לאחרונה לפני יותר משנתיים, אבל מי האישה הקטנה והמבוישת הזו שמנסה להתחבא מאחורי גבה? לא יכול להיות שזו שוש?
אבל זו כן הייתה שוש אסרף, אימו הביולוגית והחוקית של אורי. האישה הזועמת, הפרועה והגסה שהייתה פעם השכנה המפחידה שלי השתנתה בצורה מדהימה. אני זכרתי אותה כאישה עבה ורעשנית, בעלת שיער פרוע, קול צורמני, שפע איפור זול וצעקני וגוף שופע, הדוק בבגדים צמודים מידי. עכשיו היא שוקלת עשר ק"ג פחות ממשקלה הקודם, לבושה בבגדים שמרניים וצנועים מאוד, ופניה שפעם היו מרוחים בשכבת איפור עבה נראים כיום עדינים וחיוורים. כל הזעם שהיה בה פעם נעלם, משאיר אחריו אישה צעירה למדי וביישנית למראה בעלת שיער קצר ומסורק בקפידה ובגדים של דוסית
ישבתי בשקט בצד, נדהם מהשינוי שחל בה ועוד יותר מופתע מהשינוי שחל באורי שהפגין הכנסת אורחים נדיבה, משולבת בחביבות סמכותית. מעולם לפני כן לא שיערתי בנפשי שהוא מסוגל להיות כל כך מנומס, בוגר ונעים הליכות.
"השתנית מאוד שוש." אמר, סוקר אותה מכף רגל ועד ראש, "את נראית פשוט נפלא. מאוד הולמת אותך התספורת הזו."
"תודה אורי." לחשה שוש, והוציאה מהתיק השחור והשמרני שתלה על כתפה מעטפה. "כתבתי לך מכתב, וגם לך אנטולי." הגישה גם לי מעטפה זהה.
החלפתי מבט מופתע עם אורי שחייך חיוך נלבב, מהנהן לעברי בהתלהבות כאילו חלם כל ימיו לקבל מכתב מאימו המתנכרת. כל התנהגותו – עליצותו, נימוסיו הטובים, הרצון הטוב ששפע ממנו – עשו עלי רושם מעושה וחשוד. לי היה ברור לגמרי שהוא מבצע לפנינו הצגה, אבל את כרמל ושוש הוא הצליח לשכנע. למרות חוסר הנוחות שגרמה לי ההופעה של אורי שלי כמתבגר המושלם, יפה הנימוסים ושופע הקסם האישי לא העזתי לקלקל את האווירה הטובה שהשתררה בינינו, ולכן פתחתי את המעטפה וקראתי בצייתנות את מכתב ההתנצלות המנוסח בקפידה שכתבה לי שוש.
היא הודתה לי שטיפלתי בבן שלה שנים רבות כל כך, שהייתי נדיב וסלחני כלפיה, והתנצלה אם פגעה בי או העליבה אותי חלילה ולא שכחה לציין שבזמנו הייתה במצב נפשי לא טוב, חולה ואומללה, אבל כעת היא בריאה ומשתוקקת לשכוח את העבר והיא מקווה שגם אני אשכח ואסלח לה.
אחרי שהן הלכו קראתי גם את המכתב של אורי. היה כתוב בו בערך אותו דבר, התנצלות נעימה, שפע כוונות טובות ותקווה לעתיד טוב יותר שבו הוא יוכל לחזור ולקרוא לה אימא.
לדעתי לא הייתה שום בשורה מיוחדת במכתב שלה שכלל לא נגע לליבי ולא סיפק שום הסבר משכנע לגיהינום שבו חי אורי בילדותו המוקדמת. בטח שלא היה בו שום דבר שיצדיק את החיבוק החזק שהוא נתן לה ואת הנשיקה ששתל על לחייה אחרי שסיים לקרוא את ההתנצלות וההסברים הלא ממש מספקים שלה.
כרמל ושוש יצאו מביתנו מאושרות ורגועות אחרי שאורי שקיבל מיד ובלי היסוס את התנצלותה של שוש קרא לה אימא ועוד הגדיל לעשות והזמין אותה לאימון שלו.
בלי להתייעץ בי הם החליטו שאחרי שהיא תראה אותו שוחה הוא יבוא אליה הביתה ויאכל איתה ארוחת ערב, ונפרד ממנה על סף הדלת בעוד חיבוק, מניח לה להתרומם על קצות אצבעותיה ולנשק את לחיו בעוד היא מעירה לו בחיבה שהוא נעשה גבוה כמו אבא שלו.
"אני מתאר לעצמי שמחר היא כבר תתחיל לספר לי עליו, על הבן זונה הזה שתרם לי את הגנים שלו." העיר ביובש אחרי שהן נסעו לדרכן.
"אתה לא חייב לשמוע אם זה לא מעניין אותך."
הוא משך בכתפיו, "שתספר אם זה מה שיעשה לה טוב. מה לא עושים בשביל אימא? אימא הרי יש רק אחת. לא ככה?"
"אורי, מה עובר עליך?" חקרתי בדאגה.
"למה אתה מתכוון מה עובר עלי? לא התנהגתי כמו שצריך? לא הייתי ילד טוב? למה אתה מתלונן? אני חושב שמגיע לי פרס."
"היית מאוד… מאוד…" היססתי, מגשש אחרי מילים הולמות, "מאוד נחמד, מקסים אפילו, אבל אף פעם לא ראיתי אותך מתנהג ככה."
"כי אף פעם לא הייתי צריך להיות כזה איתך, רק בחוץ הייתי נעשה מקסים ומנומס, אבל מעכשיו אני אהיה כזה כל הזמן."
"איך כזה?"
"הנה, ככה, מושלם כזה." מתח אורי את שפתיו וחשף את שיניו בחיוך הרחב מידי הזה שגרם לפניו להיראות מוזרים ומזויפים.
"תפסיק לחייך ככה, זה מפחיד אותי. די, אורי, נו, די." התנפלתי עליו ואחזתי בפניו בידי, מביט בעיניו הכהות, מחפש שם את אורי האמיתי.
הוא ניער אותי מעליו, מרחיק אותי ממנו בעדינות. "אל תיגע בי יותר." אמר חרש ונכנס לחדרו, ולראשונה בחייו נעל בפני את הדלת.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il