דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
19/05/2014
למרבה הפלא מריו הוא שהעלה ראשון את הרעיון שבמקום להשכיר את הבית ולהכניס את אורי לפנימייה ("לאשפז אותי במוסד." כפי שקרא לזה אורי) נבקש משוש שתחליף אותנו ותבוא לגור אצלנו.
בהתחלה הוא דווקא היה מאוד ספקן כשסיפרתי לו עד כמה שוש השתנתה ואיך הקשר בינה לבין אורי הולך ומעמיק. לתימהוני הוא קלט מיד מה הקשר הטוב בין אורי לאימו מעולל לי, והצליח להבין רק מנימת קולי כשסיפרתי לו ששוש הביאה לאורי כלבלב חדש עד כמה אני חש נבגד ומקופח.
"טוליק, תזכור טובת הילד." אמר לי בקול חמור.
"כאילו שאי פעם שכחתי." נעלבתי, "כל מה שעשיתי מאז שפגשתי את אורי היה רק לטובתו."
"אני יודע חמוד, ובבקשה, אל תפסיק גם עכשיו. נכון שאורי כבר כמעט מבוגר, אבל עדיף בשבילו להיות בקשר טוב עם אימא שלו. גם אם כואב לך אתה חייב לתת לה לחזור לחיים שלו, זה לטובת שניהם."
"אני יודע." אמרתי בקול אומלל, "ותאמין לי שאני הולך דבוק לקירות רק כדי לא להפריע להם, אבל זה לא צודק מריו, אחרי שעברנו את כל הקשיים איתו היא באה פתאום וקוטפת את הפירות, זה פשוט לא הוגן."
"החיים לא תמיד הוגנים." הזכיר לי מריו, "לפחות מצאו לך מהר מורה מחליפה, אני נורא מתגעגע אליך, נהדר שתגיע עוד לפני סוף השנה."
"כן, אני ממש מאושר מזה שבני מצא לי כל כך מהר תחליף." עניתי חמצמצות, והוא צחק וקרא לי פולנייה, והזכיר לי שהמורה הצעירה שתחליף אותי היא אחת מתלמידותיי לשעבר שתמשיך את דרכי בחינוך, ואחר כך סיפר לי שוב על הדירה המקסימה שמצא לנו בבריסל, על בית הספר היהודי שכבר ממתין לי בקוצר רוח ולמרבה המזל נמצא ממש ליד הדירה המקסימה שלנו ככה שאוכל להגיע לעבודה ברכיבה על אופנים, או בהליכה רגלית – איך שיתחשק לי – דרך פארק ירוק ונפלא.
השבועות לפני עזיבתי לבלגיה היו תקופה מוזרה מאוד בחיי. הרגשתי מעורער ומבולבל כפי שלא חשתי מאז שהשתחררתי מהצבא. הבסיס האיתן של חיי הלך ונשמט ממני פיסה אחרי פיסה, ובסיוטים שחזרו לפקוד אותי נפלתי תכופות לתהום, או שנסחפתי ללב ים על רפסודה רעועה.
למרות כל רצוני לגלות נדיבות ורצון טוב כלפי שוש התקשיתי בכך מאוד ולא באשמתה. היא עשתה מאמצים גדולים להיות אימא למופת, ולמרבה הכעס הצליחה בכך להפליא. הייתי מתוסכל מאוד מפני שכל מחווה קטנה שלה זכתה להתפעלות ולתשואות מכרמל שליוותה את כל התהליך, ועוד יותר מאורי שלא הפסיק לשבח אותה ולהתפעל מהשינוי הנפלא שחל בה. הוא תמיד תמך בה כנגדי ובמקרה של הכלב הגענו אפילו לעימות לא נעים.
מיד אחרי שאורי סיפר לשוש על מותה הטראגי של באפי היא החליטה לקחת אותו לצער בעלי חיים ולהשיג לו כלב חדש. הם נסעו לשם בלי לספר לי כלום וחזרו עם רוקו – כלב חמוד ומלא חיים שהיה תערובת לא ברורה של לברדור עם עוד מספר גזעים לא ידועים – אורי התאהב בו ממבט ראשון ולא הפסיק לחבק וללטף אותו ולהודות לשוש, שהוא כבר קרא לה אימא, על הרעיון הנפלא שלה.
הניסיון שלי להחזיר אותם למציאות ולהזכיר להם שבקרוב אורי ילך לפנימייה ורוקו יזנח שוב לא התקבל בסבר פנים יפות. "למה אתה תמיד כזה שלילי טוליק, אימא תשמור לי על רוקו עד שאני אחזור." אמר אורי בהתרסה.
"אבל שוש גרה בדירה קטנה עם עוד שותפה, איפה יהיה שם מקום לכלב גדול כזה?" מחיתי, ובצדק גמור לדעתי.
"השותפה שלי עומדת להתחתן בקרוב, ואני מחפשת דירה חדשה." בישרה לי שוש.
"מזל טוב לשותפה שלך, אבל עדיין, דירה זה לא מקום מתאים לכלב." התווכחתי.
"אולי אני אמצא דירה נחמדה עם חצר או גינה? אל תדאג, יהיה בסדר." אמרה שוש בקלות דעת, והמשיכה ללטף את הכלב החמוד ולפטפט עם אורי, מתענגת על כל רגע במחיצתו, זורחת מאושר כל פעם שהוא קרא לה אימא.
פתאום הבנתי את הפולניות הממורמרות שמעדיפות לשבת בחושך במקום לשמוח עם כולם.
סיפרתי למריו על רוקו והשמצתי את קלות הדעת של שוש והנטייה שלה להתעלם מהמציאות ומתכנון לטווח ארוך. בתגובה הוא העלה את הרעיון שהיא תגור אצלנו עם אורי. את התנגדותי – הלא כל כך הגיונית אבל חזקה מאוד – לרעיון הוא ביטל בטענה שזה טובת הילד.
"אז היא תגור אצלנו בבית, אז מה? מה אתה עושה כזה סיפור? אלו רק קירות ורהיטים, מה אכפת לך מי יגור שם כשאנחנו לא נהיה? ואם היינו משכירים את הבית לזרים זה היה יותר טוב? ככה אורי לא יצטרך לשנות בית ספר ויוכל להמשיך את חייו כמעט כרגיל, שוש תשגיח עליו, הוא ישגיח עליה, זה פתרון מושלם. נכון שלא נקבל שכר דירה, אבל מצד שני לא נצטרך לשלם על פנימייה ולפחות על אורי אני יכול לסמוך שיטפל יפה בגינה שלנו, לדעתי זה פתרון מושלם."
"ומה אם שוש שוב תרד מהפסים ותשתגע?"
"אורי כבר לא ילד קטן טוליק, כיום הוא מספיק בוגר להתמודד איתה. אם חלילה היא שוב תשתכר הוא יקרא לכרמל ותמיד אפשר להזעיק לעזרה את ההורים שלך, או את אחיך הגדול. זה רעיון מצוין, למה לא חשבתי על זה קודם? אתה לא חושב שזה רעיון נפלא טוליק?"
"רעיון נהדר." הסכמתי בחוסר התלהבות, "נראה אם שוש ואורי יאהבו אותו."
שוש, אורי וגם כרמל אהבו את הרעיון מאוד. אורי כל כך שמח עד שלראשונה מזה זמן רב חיבק אותי ושתל נשיקה יבשה על לחיי, ושוש חייכה חיוך ענקי, לחצה בכוח את ידי, אמרה לי תודה בערך מאה פעמים והתעקשה לשלוח מייל נלהב ושופע תודות למריו.
גם כרמל התלהבה מהרעיון ושיבחה אותי ואת מריו על נדיבותנו. חייכתי חיוך מזויף ושמרתי לעצמי את העובדה שלא חשתי נדיב כלל. לא רציתי שאף אחד חוץ מאיתנו יגור בבית שלנו, ושנאתי את ההתלהבות של אורי מהשינויים שעמדו לחול בחייו. כמה מהר הוא החליף אותי בשוש, ואת באפי המסכנה שלנו ברוקו, הרגשתי זנוח ובודד והתמונות הנפלאות של הדירה המקסימה ששכר מריו למענינו בבלגיה, הפארק הירוק והיפה ששכן סמוך לה ובית הספר היהודי המסודר והנקי שבו עמדתי להתחיל לעבוד מיד אחרי חופשת הפסח לא ניחמו אותי כלל.
סאת המרירות והעלבון שלי נגדשה לגמרי אחרי שאורי החליט לחגוג את יום הולדתו השש עשרה בחברת שוש ומשפחתה – שהייתה למעשה גם משפחתו – בלי להזמין אותי.
שוש דווקא כן רצתה שאבוא, אבל הוא סירב בשמי, מחליט בשבילי שאני לא ארצה להכיר את קרובי משפחתו האמיתיים ושיביך אותי להסביר להם מי אני ולמה אני לא נשוי ולמה אני טס לבלגיה.
הוא סיפר לי את זה כבדרך אגב בעודו יושב מול המחשב שלו, הורג בחריצות חיילי אויב וירטואליים שהעסיקו אותו כמדומה יותר ממני. פעם הוא הביט בפני כששוחח איתי, אבל כיום שמר את מאור פניו רק לשוש ולכלב החדש שלו, אני נעשיתי מיותר.
"יכולת לשאול אותי לפני שהחלטת בשבילי שאני לא רוצה לבוא." אמרתי לגבו.
"אם אתה רוצה לבוא אין בעיה." השיב, הפנה אלי לרגע קט את מבטו ומיד אחר כך חזר להביט במסך, "אני אבקש מסבתא להוסיף עוד כסא. תוכל לשבת ליד סיגל."
"מי זו סיגל?"
"החברה שלי." השיב אורי בנחת, "מה, לא סיפרתי לך? יש לי חברה, היא לומדת בכתה המקבילה. אימא מאוד מחבבת אותה."
"אני מודה לך על ההזמנה." עניתי בקרירות, "אבל אולי עדיף שאני אוותר, לא כדאי שהומו חסר בן זוג יגיע למסיבה שלך ויקלקל את האידיליה המשפחתית, חגגתי אתך כבר מספיק ימי הולדת, עכשיו תורה של שוש."
אורי הסתובב סוף סוף והביט בי, אבל זה כבר היה מאוחר מידי, הלכתי משם לחדר שלי – שבקרוב מאוד לא יהיה יותר שלי – הטלתי את עצמי על המיטה שעוד מעט שוש תישן בה ובכיתי בשקט, מקווה שהוא ישמע ויכנס, יטיל את עצמו בפישוק רגלים וידיים רשלני לצידו וידבר איתי קצת כמו פעם.
זה לא קרה, הוא המשיך להרוג חיילים וירטואליים ואני המשכתי לבכות בשקט עד שנרדמתי, ושוב חלמתי שאני נופל לתהום, נסחף בים גועש והולך לאיבוד בפארק בלגי ירוק שורץ חיות טרף.
רצה המקרה ודווקא ביום הולדתו של השש עשרה של אורי היה מזג האוויר חם מהרגיל. "ככה זה בעונת המעבר." התנצל החזאי והזהיר את צופי הטלוויזיה מפני החמסין הראשון של השנה, מתרה בהם לשתות הרבה מים, למרוח קרם שיזוף ולחבוש כובע.
על פי התוכנית אורי היה אמור לחגוג באותו ערב את יום הולדתו עם קרובי משפחתו במסעדה, אימו הגאה מצידו האחד והחברה החדשה שנהייתה לו מצידו השני, ואחר כך ללכת עם סיגל למועדון לילה שם המתינו לו כל חברי הנבחרת שלו כדי לחגוג איתו בנוסח עדות הצעירים בליווי מוזיקה רעשנית וריקודים פרועים.
בעוד הוא חוגג ארזתי את בגדי וחפצי לקראת הנסיעה, ממיין ספרים ודיסקים, מפרק את חיי הישנים וטומן אותם בארגזים, מתכונן לקראת החיים החדשים שחיכו לי במרחק כמה שעות טיסה.
הייתי עייף אחרי שביליתי את הימים האחרונים שלי בבית הספר בחברת המורה שעמדה להחליף אותי, עושה לה חפיפה, ומנסה לדחוס לראשה את כל הידע והניסיון שצברתי. היה לי חם מאוד והייתי מתוסכל על שבמקום לשמוח ולהתרגש לקראת הפגישה עם מריו ולצפות באושר לחיי החדשים באירופה הקרירה והנעימה אני חש מוטרד, עצוב, עצבני ואחוז געגועים.
בחצות סיימתי את כל ההכנות – כרטיס הטיסה והדרכון שלי היו מוכנים על המדף בכניסה, המזוודות הארוזות כמעט לגמרי עמדו הכן, מריו כבר פינה לעצמו יום חופשי מהעבודה כדי לקחת אותי משדה התעופה ולהיות איתי עד שאתאקלם – חוץ ממני הכול היה מוכן לקראת השינוי.
התקלחתי בפעם השלישית באותו יום ונשכבתי עירום על המיטה, מייחל לשינה שתבוא כבר ותשכיח ממני את המועקה והחום. ידעתי שאני מתנהג בצורה ילדותית ושעלי לשמוח שהכול מסתדר יפה כל כך. ילדותי היה מצידי להרגיש אומלל על שכולם הצליחו למצוא כל כך מהר תחליפים מוצלחים יותר ממני. הרי מה שחשוב זה טובת הילד, ברור שעדיף בשבילו להמשיך לגור בבית עם אימו, ועדיף לבית הספר ולתלמידי שתהיה להם מורה חדשה שתחליף אותי בצורה חלקה ונעימה, אז למה אני מרגיש רע כל כך?
בערך באחת לפנות בוקר כשכבר נואשתי מהרעיון שאירדם שמעתי את המפתח מרעיש במנעול ומישהו נכנס הביתה. רק לאורי היה מפתח, אבל הוא תכנן ללכת לישון אצל החברה שלו בהנחה שהם יחגגו על הלילה ויחזרו מהמסיבה עייפים ואולי קצת שתויים.
הצצתי מחדר השינה וגיליתי את אורי יושב על הספסל בכניסה ונאבק בשרוכי נעליו. המנורה הקטנה מעל הראי דלקה ולאורה ראיתי שהוא עצוב מאוד, משכתי עלי את תחתוני וניגשתי אליו.
"אורי, מה קרה? אתה מרגיש טוב? למה חזרת כל כך מוקדם?"
"סתם, לא בא לי…" משך בכתפיו.
"אבל מה קרה חמוד?" כרעתי על ברכי לפניו וחיש קל התרתי את הקשר בשרוכיו, חלצתי בזריזות את נעלו ואחר כך גם את השנייה.
"אתה בטוח שאין לך ערמות חול בנעליים?" התלוצצתי, "זוכר איך הייתי מביא ארגזי חול שלמים הביתה? ואולי בהזדמנות הזו תסביר לי למה אתה צריך נעלים בחום הזה? מה רע בסנדלים?"
"כי ככה זה. כמה פעמים אני צריך להסביר לך שסנדלים זה פשע אופנה שדינו מוות." חייך אורי, "ואם מדברים על פשעי אופנה, שמת לב שאתה רק בתחתונים?"
"נו, אז מה? חם נורא, קודם הייתי ערום, את התחתונים לבשתי לכבודך, איך הייתה המסיבה?"
"לא משהו, המון רעש וכולם שתו יותר מידי. סיגל הרגישה לא טוב אז לקחתי אותה הביתה במונית וחזרתי הביתה."
"אתה שתית?"
"ניסיתי, אבל לא הצלחתי. לא יעזור כלום, אלכוהול עושה לי בחילה איומה."
"טוב מאוד, אלכוהול זה גועל נפש."
הוא צחק, "אתה כזה הומו טוליק, בגלל החינוך שלך נעשיתי חנון מושלם."
"שטויות, אתה יפה מידי להיות חנון." אמרתי והנחתי יד על כתפו. הבטנו זה בזה וכל הריחוק, הזרות והמתח ששררו ביני לבינו נעלמו באחת. שוב חזרנו להיות מה שהיינו פעם – שותפים ובעלי ברית – זה היה כמעט כמו פעם, אבל לא בדיוק.
"אורי, אם פגעתי בך במשהו אני מתנצל. אני מקווה שאתה לא כועס עלי יותר."
"אני זה שצריך להתנצל" אמר אורי, "הייתי מגעיל אליך, בגדתי בך, התנהגתי יפה אל שוש רק כדי לעצבן אותך."
"שטויות, מה פתאום, לא בגדת, עשית מה שהיית צריך לעשות, וחוץ מזה שוש באמת בסדר, אתה לא מסתיר ממני דברים, נכון?"
"לא, לא, היא באמת בסדר. אני לא מרגיש שהיא באמת אימא שלי, אבל היא בן אדם בסדר. בהתחלה הייתי נחמד אליה רק כדי לפגוע בך, אבל סך הכול בסוף הכל יצא לטובה."
"מתוך שלא לשמה בא לשמה." אמרתי – בכל זאת מורה לתנ"ך – ואורי צחק וחיבק אותי ואני אותו, ובמשך כמה שניות הכול היה בסדר עד ששוב…
נרתעתי מפני הזקפה שלו, שפגשה בשלי, והשפלתי מבט נבוך אל כפות רגליו היחפות.
"אתה טס מחר בבוקר." אמר אורי אחרי שתיקה קצרה, "ועדיין לא נתת לי מתנה ליום הולדת."
"שכחתי לקנות לך, הייתי כל כך עסוק, אני אשלח לך מבלגיה משחק מחשב עם המון חיליים שצריך להרוג, בדיוק כמו שאתה אוהב."
"אבל אני לא רוצה משחק מחשב, אני רוצה משהו אחר."
הרמתי אליו את מבטי, כמה יפה הוא נעשה לאחרונה, הילד הקטן שלי, כמה רחבות כתפיו ונאות פניו… "מה אתה רוצה אורי? מה אני יכול עוד לתת לך?"
"אתה יודע."
"אורי… אני… הרי יש לך עכשיו חברה."
"גם כן חברה, שוכבת שיכורה במיטה שלה ונוחרת כמו חזירה." הוא הניח את ידו הגדולה והחמה על לחיי, "אני מעדיף אותך."
הבטתי בו חסר אונים, מזיע בחום המחניק ששרר בחדר הכניסה הקטן שלנו, נקרע בין רצונות, תשוקות ואיסורים שנאבקו אחד בשני בתוכי, ולפתע נאנחה רוח בעליו של עץ האלון הגדול המצל על החלון ואוויר לח וקריר נשב לתוך הבית, מצנן את עורי הלוהט.
"איזה יופי, החמסין נשבר." אמר אורי ואחז בזרועי, "בוא." משך אותי לחדר השינה.
"אורי." שחררתי בבהילות את זרועי, "מספיק, מה אתה עושה? מה אתה רוצה ממני?"
הוא נעצר בפתח חדר השינה והביט בי במבט מפציר, "אני רוצה שתלמד אותי, זו המתנה שאני רוצה ממך ליום ההולדת. הגעתי לגיל ההסכמה ואני רוצה שלפני שאני מחליט למה אני מסכים אתה תלמד אותי מה שאתה יודע על אהבה בין גברים."
הבטתי בו עוד פעם אחת, נפרדתי סופית מהילד שהכרתי ואז ניגשתי אל הגבר הצעיר שהוא נעשה ואחזתי בידו, "בסדר." אמרתי והובלתי אותו למיטה הזוגית שלי.
אני יודע שזה לא היה בסדר, ובטח שמור לי מקום בגיהינום בגלל המתנה שנתתי לאורי לכבוד יום הולדתו, אבל גם אם אחיה עד מאה ועשרים לעולם לא אשכח את הלילה בו הגיע אורי לגיל ההסכמה. לימדתי אותו כל מה שידעתי, ולמרות שהוא היה עדיין ילד גם הוא לימד אותי דבר אחד או שניים.
נרדמנו חבוקים, נהנים מהרוח הקרירה שהמשיכה לנשב, מנעימה את השעות האחרונות שלי בארץ, הוא עדיין ישן כשגררתי את מזוודותיי מחוץ לבית והתחלתי במסע שהוביל אותי בסופו של דבר לבלגיה הרחוקה, היישר לזרועותיו של מריו.
מריו קיים את הבטחתו והחיים שלי איתו בבלגיה היו נפלאים. הדירה הייתה מקסימה, העבודה בבית הספר היהודי תרמה לי המון, השכר היה טוב, התלמידים שלי היו מחונכים, אסירי תודה ונעימי הליכות, ומריו נשאר מריו – הגבר של חיי, אהבתי האחת והיחידה, שותפי, בן זוגי, מאהבי וחברי הטוב ביותר.
התגעגענו לארץ כמובן, ובאנו לביקור כל קיץ לבדוק מה נשמע, מה חדש אצל שוש ואורי, ולבקר את המשפחות שלנו.
אורי סיים בהצלחה את התיכון וקיבל ציונים יפים במבחני הבגרות. במשך הזמן שוש והוא הפכו לכמעט משפחה, וגם רוקו נשאר אותו כלב חמוד ועליז.
עד שהתגייס לצבא החליף אורי את סיגל בנורית, וכשהיה חייל יצא עם רקפת… בנות כרכרו סביבו תמיד למרבה אושרה וגאוותה של אימו שגם היא התחילה לגלות שוב עניין במין הגברי, שמצידו לא נשאר אדיש, וקצת אחרי שאורי סיים קורס קצינים קיבלנו הזמנה לחתונה שלה.
מריו התנצל ושלח ברכות וצ'ק שמן, אבל לא היה יכול להגיע בגלל ישיבה חשובה, ואני נשלחתי במטוס הפרטי של הבנק (האמת שסתם תפסתי עליו טרמפ, וזה היה באמת כיף וממש ממש נוח. הייתי יכול בקלות להתרגל לזה) לייצג את שנינו בחתונה.
הייתה חתונה מקסימה, צנועה ונעימה. החתן היה בחור כארז, והכלה יפה וחסודה. הם תכננו לגור במצפה בצפון הארץ ואורי שחתם קבע נשאר לגור לבד בבית שלנו, מגיע אליו רק בסופי שבוע.
אחרי החתונה שלחנו את הזוג המאושר לירח דבש בכרתים וחזרנו יחד הביתה, ולראשונה מזה שנים רבות ישבנו לדבר קצת בשקט, רק אנחנו שנינו.
"אז מה אורי? איך ההרגשה לקבל סוף סוף אבא חוקי וכשר אחרי שכל כך הרבה שנים הסתפקת בתחליפים?" התבדחתי, שיכור קצת מרוב הרמת כוסות לחיים.
הוא גיחך, "אל תסחף, הסתדרתי יפה מאוד עם התחליפים. עכשיו אני כבר לא צריך אבא למרות שהוא באמת בן אדם נחמד ומטפל יפה באימא, חסר לו שלא." הוסיף.
"אורי." השענתי את ראשי על כתפו, "אני חושב ששתיתי קצת יותר מידי, יש לי סחרחורת."
"שתית רק קצת יין טוליק. בתור נציג העלייה השותה אתה פשוט בושה וחרפה, אבל אני יותר גרוע ככה שעדיף שאני אשתוק."
"לא, אל תשתוק. אני רוצה לדבר אתך אורי, אף פעם לא דיברנו על הפעם ההיא ש… ש… אתה יודע."
"שנתת לי מתנת יום הולדת לכבוד גיל ההסכמה."
"כן, על המתנה הזו. אמרת שאתה רוצה לדעת למה אתה מסכים לפני שאתה מחליט ואני רוצה שתדע שאני מאוד שמח שהחלטת על נשים למרות הכול כי… כי…" גמגמתי ואיבדתי את חוט המחשבה.
הוא גיחך והניח את ידו על לחיי, "כי מה?"
"כי ככה עדיף, וקל יותר, ונוח יותר, וגם כי ככה יהיו נכדים ו… מה אתה צוחק? החלטת על נשים, נכון?"
"בעקרון כן, אבל…" הוא רכן ונשק לי, "תמיד יש יוצא מהכלל, ואני רוצה להזכיר לך טוליק שעדיין לא נתת לי מתנה לכבוד זה שנעשיתי קצין, וגם מהמתנה שקיבלתי ליום הולדת 21 שלי אני לא ממש מרוצה. כסף זה אחלה, אבל מה עם המגע האישי ?"
"אה, זה, בוא הנה ואני אתן לך מגע אישי." משכתי אותו אלי.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il