רק אנחנו שנינו – פרק ט'

22/05/2014

ביום שהגעתי לגיל ההסכמה הסכמתי לוותר על אהבת חיי והנחתי לטוליק לעזוב אותי, עשר שנים אחר כך חזרתי אליו.
בגיל שש עשרה הייתי צעיר מידי מכדי להתעקש, נכנעתי לרצון החזק שלו, רצון נחוש כפלדה שהוא היטיב להסתיר מאחורי חזות עדינה ורכה, ושיחקתי את המשחק, משנן לעצמי כל הזמן – מתוך שלא לשמה תבוא לשמה אורי, תמשיך לנסות ותראה שזה יקרה.
אחרי שפגשתי את תמר זה כמעט קרה. במשך כמה שנים הייתי בטוח שכן, הוא צדק, והייתי אסיר תודה לו על ההתעקשות שלו. כשפגשתי את תמר כבר הייתי מספיק בוגר כדי להבין למה הוא ברח ממני (ולא משנה עד כמה ניסיתי להדחיק את העובדה הזאת, טוליק ברח ממני) וזה לא הפסיק לכאוב לי גם עשר שנים אחר כך.
במשך כל אותן עשר שנים שבהן התאמצתי לרצות אותו ולא להיות אני – אורי שלו שהוא הציל ואהב – חלקנו רק לילה קצר אחד של אהבה שסחטתי ממנו בצורה לא הוגנת (רק כעת, עשר שנים אחר כך, הבנתי עד כמה מניפולטיבית ומכוערת הייתה ההתנהגות שלי אז). פה ושם היו גם עוד כמה שעות גנובות של יחד, אבל זה קרה לעיתים רחוקות מאוד, רחוקות מידי.
עשר השנים בלעדיו עברו כמו חלום, כיום נשארו לי מהן רק זיכרונות מעורפלים. הייתי בלעדיו למרות שכל אותו זמן היינו בקשר רצוף. כמעט כל שבוע שוחחנו בטלפון שיחות קצרות ומנומסות, שלחנו מיילים חביבים ומשעשעים, אפילו שיגרנו זה לזה תמונות מבוימות בקפידה בהן הוא הציג בפני את הזוגיות המושלמת שלו עם מריו, ואני החזרתי לו כגמולו בתמונות שלי עם מישהי לצידי, בהתחלה שוש, אחר כך נקבה אחרת – לא משנה מי, העיקר שזו תהיה מישהי מהמין שמשתין בישיבה.

תמר מצאה חן בעיני כי היו בה הרבה דברים שהזכירו לי את טוליק – המבטא הרוסי הקל והרך, העיניים הכחולות והנבונות, החיוך השליו והעדין, הביישנות הרכה ונועם ההליכות שהסתירו רצון חזק ואופי נחוש, האומץ שלה והדבקות שלה בעקרונות שהאמינה בהם – בזה היא הייתה מוצלחת יותר מטוליק – כנראה שזה היתרון של נשים על גברים, הן עקשניות וחזקות יותר. עובדה, הוא ויתר מידי פעם על העקרונות שלו והסכים, לפעמים, לרמות את מריו ולאהוב אותי בגניבה מאחורי גבו למרות שלא שכח אף פעם להגיד לי – בדרך כלל רק אחר כך – שזה לא בסדר, שמה שאנחנו עושים נחשב לכמעט לגילוי עריות והוא מקווה שזו הפעם האחרונה ושזה לא יקרה יותר.
אני הייתי עושה פרצוף רציני ואומר לו שהוא צודק, ושנינו העמדנו פנים שאנחנו מתכוונים ברצינות למרות שידענו שזה יקרה שוב ברגע שרק נצליח למצוא זמן ומקום מתאים…
תמר לעומת זאת לא ויתרה לעצמה כמלא הנימה, ברגע שהחליטה שאני לא מתאים הועפתי מחייה בלי היסוס וללא שמץ של סיכוי לשוב אליהם שנית.

זה קרה כמה שבועות לפני שמלאו לי עשרים ושש. נכנסתי הביתה ומצאתי אותה שוכבת על הספה, ממתינה לי.
"בוא, שב, אנחנו צריכים לדבר אורי." אמרה במין אדישות קרה שהזכירה לי את שוש בימים הכי גרועים שלה – הימים האיטיים שקדמו להתפרצויות. בזיכרונות המוקדמים ביותר שלי היא שוכבת על הספה בעיניים עצומות, שותה, מטפחת את הכעס שלה, אוזרת כוח להתקיף את העולם המרושע שהקיף אותה. בימים כאלו הייתי מתגנב מפינה לפינה, מנסה לנשום בזהירות בתוך האוויר הקרוש ממתח, גבי מופנה כל הזמן לקיר, עיני מתרוצצות לצדדים, מחשב לאן לברוח כשהכל סביבי יתחיל לגעוש, ממתין לרגע הנורא הראשון של התנפצות השקט. עד היום, בסיוטי הלילה שלי, אני חוזר לתקופה ההיא ומתעורר רועד, מחפש את טוליק שיציל אותי…
"לדבר על מה?" שאלתי וניסיתי לרכון ולנשק לה, אבל היא הסבה את פניה והדפה אותי מעליה.
"מה קרה תמר?"
"אורי, אני באמת מצטערת, אבל אני חושבת שאנחנו צריכים להיפרד."
בהיתי בה והדבר הראשון עלה במוחי לשמע דבריה היה – סוף סוף אני חופשי.
אחר כך היו עוד הרבה דיבורים שכללו פירוט מלא של הסיבות לכך שעלינו להיפרד ומיד. מכל המלל הרב הזה (נשים ממש טובות בדיבורים ובנאומים חפרניים) בלטו שלוש עובדות מוצקות שאותן פירטתי לפני טוליק מיד אחרי שהנחתי את מזוודותיי בחדרי הישן והתרווחתי לצידו על הספה – אני סובל מקיפאון רגשי, אני בעל אישיות מתמכרת בדיוק כמו אימא שלי, וחשוב מכל, היא אוהבת גבר אחר והיא לא רוצה אותי יותר.
"אתה מקבל את זה ממש יפה." אמר טוליק, בוחן את פני בדאגה, "אולי אתה עוד בהלם?"
"לא ממש, מיד אחרי שתמר פגשה את אימא היא אמרה לי שאני דומה לה יותר מכפי שנדמה לי ואחר כך אבחנה את שוש כסובלת מאישיות אובססיבית התמכרותית, אישיות שמתפתחת בגלל גורמים חברתיים וגנטיים כאחד.
"באמת?" הרים טוליק גבות משתוממות לכאורה, ועיקם את פיו בהעוויה אירונית. "מה אתה אומר? והיא עלתה על זה מיד אחרי שהן נפגשו? מדהים. צריך כושר אבחנה מזהיר כדי להבין שאישה שעברה מאלכוהוליזם לאמונה בקריסטלים וקלפים, אוכל אורגני ו… מה השיגעון החדש שלה נכון לשבוע הזה?"
נאנחתי. "עזוב, זה טיפשי מידי. אין לי כוח לדבר על זה."
"תנסה בכל זאת, אני אוהב להיות מעודכן."
"משהו שנקרא הסוד."
"איזה סוד?"
"הסוד שאם תרצה משהו מספיק חזק היקום ייתן לך אותו."
"אתה צוחק?" נדהם טוליק, והפעם ברצינות, "מה זאת אומרת היקום?"
"מאין לי לדעת?" איבדתי את סבלנותי, "די כבר עם השטויות של שוש, כל זמן שאיציק מחזיק מעמד ולא בורח ממנה והיא לא שותה ולא נעשית אלימה אני לא מתלונן. שתאמין במה שהיא רוצה, בפיות, באסטרולוגיה, בחייזרים, אפילו בנומרולוגיה, לא משנה לי במה, כל זמן שזה חוקי ואף אחד לא נפגע פיזית אני מרוצה."
"איך אתה יכול להיות מרוצה? החברה שלך זרקה אותך מהבית בגלל קיפאון רגשי ואתה מרוצה?" נזף טוליק.
"ככה זה אצלנו, הקפואים רגשית, ואם מדברים על רגשות קפואים, איפה מריו?"
פניו של טוליק נאטמו. "לא פה."
"את זה אני רואה בעצמי, אבל איפה הוא? באירופה, בתל אביב, אולי באפריקה? מלמד כושים פרימיטיביים להפוך לאנשים מתקדמים בעלי משיכת יתר?"
"אין לי מושג." אמר טוליק, קם מהספה וברח למטבח.
הלכתי אחריו, מודאג. היחסים בין טוליק למריו ידעו עליות ומורדות שטוליק רק רמז עליהם בקצרה, בלי לפרט יותר מידי, בפעמים הנדירות בהן היינו לבד.
התקשיתי להאמין בכך שמריו עזב. הם היו יחד כבר כמעט עשרים שנה ולא נפרדו אפילו בזמן המשבר הגדול שעבר עליהם כשחזרו מבלגיה. טוליק גילה אז מה שכולם ידעו מזמן, שמריו בוגד בו עם בחורים צעירים, בדרך כלל מתלמדים בבנק, ובכל זאת הם נשארו יחד. אחרי שאחד מהצעירים הללו התקשר לטוליק וסיפר לו את האמת היה סקנדל נוראי – צעקות, דמעות, אפילו הושלכו כמה צלחות – אחר כך טוליק ברח לדירה ששכרתי לי קצת לפני שהם חזרו, וככה זכיתי לכמה שעות גנובות מתוקות בזרועותיו, מאשר לו שהוא עדיין גבר שווה ומדהים… הייתי קרוב מאוד… ממש קרוב להגשים את החלום שלי ואז מריו התעשת, הרים טלפון, התחנן והתחנף וטוליק חזר אליו מיד, משאיר אותי טרף לאבחנות של תמר שטרחה באותה תקופה על עבודת הגמר שלה בפסיכולוגיה.
אולי בגלל זה סר חיני? אחרי שהיא קיבלה תואר והתחילה לעבוד ולהצליח היא כבר לא נזקקה לי. היו לה כבר מספיק פסיכים בעבודה ובבית, היא רצתה גבר יציב, רגיל, נורמאלי. בן אדם עם אישיות בריאה ולא מתמכרת, אימא שפויה ואבא נחמד שיציץ לה למחשוף. מה היה לה לעשות עם אחד כמוני שיש לו אובססיה לגבר שגידל אותו – לא שהעזתי לגלות לה את זה אי פעם – ואת מריו הבוגד כתחליף מאוד לא מוצלח לאבא?
"טוליק." שמתי יד על כתפו של טוליק שעמד ושטף כלים, מתעלם מהמדיח, "תדבר איתי."
"על מה?"
"על מריו."
"לא בא לי."
"נו, באמת, איפה הוא?"
"הלך."
"ומתי הוא חוזר?"
טוליק זרק את הכף שסיבן בחריצות לכיור והסתובב אלי בתנועה חדה, "אורי די, אתה כבר לא ילד, מספיק לנדנד, עזוב אותי." צעק וברח לחדר השינה.
הלכתי אחריו לאט, הוא שכב על בטנו, ראשו חבוי בין זרועותיו, מתעלם ממני. נכנסתי לחדר הארונות וגיליתי שרוב בגדיו של מריו נעלמו – החליפות ההדורות שלו, אוסף העניבות היקרות והסולידיות – הכול נעלם. גם מגירות הנעלים שלו היו כמעט ריקות, נשארו רק הסנדלים וזוג כפכפים בלויים, ובמגירת הגרביים היו רק כמה גרביים בודדים נטולי בן זוג.
אין ספק, מריו לא גר כאן יותר.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il