רק אנחנו שנינו – פרק י'

26/05/2014

"אני לא מאמין, איזה בן זונה, אחרי כל כך הרבה שנים יחד, אחרי שהוא תיזז אותך בכל אירופה וגרם לך לעזוב אותי ואת הבית ואת העבודה שלך, ובגד בך כל הזמן הוא זורק אותך? איזה בן אלף."
"הוא לא זרק אותי, אני העפתי אותו, ואל תתחיל להרגיש פה יותר מידי נוח אורי כי אנחנו מוכרים את הבית. כבר יש לנו כמה קונים רציניים."
זרקתי את עצמי על המיטה לידו, מעיף כדרכי את הכרית של מריו על הרצפה, משעין את ראשי על כתפו של טוליק שהסתובב לעברי, מניח לי להתרווח בזרועותיו, והחל ללטף את שערי.
"לא מספיק כל מה שהוא עשה לך, הוא גם חייב לזרוק אותך מהבית?" התמרמרתי, "זה לא שחסר לו כסף, מה דחוף לו כל כך למכור את הבית שלך?"
"הבית הזה הוא לא רק שלי, הוא רשום על שם שנינו. אם אנחנו נפרדים אחד מאיתנו צריך לקנות את החלק של השני, או שנמכור את כולו ונתחלק בכסף, זה היה ההסכם שעשינו כשקנינו אותו."
"אז תקנה ממנו את הבית. אני מוכן לעזור לך."
"לא." פסק טוליק וידו החמימה והרכה החליקה על חזי, מתווה מעגלים עדינים סביב פטמותיי.
"למה לא טוליק?"
"כי אני לא רוצה לגור פה יותר, החלטתי שהגיע הזמן לזוז מכאן ולפתוח דף חדש. תגיד, אתה בטוח שהסיפור עם תמר הסתיים? מאוד חיבבתי אותה."
"גם אני. היא הזכירה לי אותך."
"אז אולי… יש סיכוי שעוד תחזרו?"
"אתה צוחק?" הסבתי את ראשי ובחנתי את פניו. לא, הוא היה רציני. "אמרתי לך, היא מצאה מישהו חדש, איזה בילי אחד, ועשתה את זה ממש בזמן, חסכה לי להעיף אותה."
"להעיף אותה?" הופתע טוליק, "חשבתי שאתה אוהב אותה, נראיתם כל כך טוב יחד."
"אז מה? גם אתה ומריו נראיתם טוב יחד. מה קרה שסוף סוף החלטת להיפטר ממנו?"
"אני מעדיף לא לדבר על זה אם לא אכפת לך."
"אבל כן אכפת לי, תספר לי מה קרה." הפצרתי בו.
"רק רגע אורי, למה התכוונת שתמר עזבה אותך בדיוק בזמן?" התעקש טוליק לשמוע מפי הסבר מדויק למרות שאם היה חושב לבד…
"אבל טוליק, הרי לא חשבת שאני אמשיך לחיות איתה עכשיו, אחרי שאתה סוף סוף פנוי? היא הייתה רק ברירת מחדל."
הוא נאנח ונראה מוטרד. "אני לא מבין איך זה קרה, התכוונתי לטוב ובסוף דפקתי לך את החיים אורי, אני ממש מצטער."
"על מה אתה מצטער? אני לא מבין, לא דפקת כלום. אתה עוד אוהב אותי?"
"כן, אבל…"
"תמיד עם האבל הזה." התרגזתי, "די כבר. אתה אוהב אותי או לא?"
"בטח שכן אורי, אתה יודע שכן א…"
הנחתי את פי על פיו וחסמתי אותו בלשוני, ואחר כך בזין שלי. הוא עוד ניסה להתנגד קצת ולהכניס עוד איזה אבל אחד או שניים, אבל אחרי שנתיים שבהן הסתפקנו רק בחיבוקים צנועים בציבור, ובנשיקה סודית לוהטת אחת שהצלחתי להגניב לו בסדר פסח בשנה שעבר כשפינינו יחד את הצלחות מהשולחן – בעוד שוש מפגינה לפני מריו, איציק ותמר את כישוריה בתעלולי קלפי טארוט – למי היה ראש לדבר?
"אל תהיה עצוב." הפצרתי בו אחרי שהתקלחנו יחד והחלפנו את הסדין המוכתם, "אתה לא שמח שאנחנו שוב יחד? למה אתה מדוכא כזה?"
טוליק ליטף את פני, מביט בי במבט אוהב, אבל עצוב. "אני מרגיש שאני הורס לך את החיים."
"שטויות, אתה לא הורס כלום. די כבר להיות חמוץ כזה, תן חיוך."
הוא ניסה לחייך, אבל ראיתי שהוא עדיין עצוב.
"אתה לא מתגעגע לתמר?" שאל, "היית איתה שנתיים, גרתם יחד שנה, לא יכול להיות שכמה שעות אחרי שנפרדתם מחקת אותה לגמרי מהחיים שלך?"
"למה לא? אמרתי לך היא הייתה רק ברירת מחדל. כשהיא העיפה אותי בכלל לא הצטערתי, הרגשתי שהוציאו אותי לחופשי. למה? אתה מתגעגע למריו?"
"כן, קצת. בעצם הרבה."
"אני לא מבין איך אתה יכול להתגעגע למנהל השתלטן הזה שניצל אותך כל כך הרבה שנים?"
"זה לא היה בדיוק ככה אורי, בטח שלא בהתחלה, ולא הוגן מצידך להשמיץ אותו, הוא תמיד התייחס אליך יפה."
"הוא כל הזמן ניסה לחנך אותי וחילק לי הוראות." התמרמרתי
"אבל אורי, היית בן שש כשהוא פגש אותך. הוא התנהג אליך כמו שצריך להתנהג עם ילד קטן. אתה לא זוכר איך הוא היה שר לך שירים, וקורא לך סיפורים? ואיך הוא לימד אותך את לוח הכפל ולרכב על אופניים, לשחק שח ולשחות? הוא מאוד אהב אותך."
משכתי בכתפי, "לא נכון. הוא היה נחמד אלי בגללך, וגם זה נגמר אחרי שהתחלתי לענות לו בחזרה והפסקתי למלא את הפקודות שלו. אני עוד זוכר איך הוא היה מציק לי לא ללכת יחף. איזה מציקן שהוא היה."
"זה לא הוגן אורי, מריו בן אדם מאוד סמכותי, אבל אתה שוכח שהוא היה מאוד נדיב ועדין אתך כשהיית קטן, וגם כשגדלת הוא תמיד ניסה להיות סובלני ולהבין אותך. אתה היית מתבגר די חצוף, הוא לא ניסה להציק לך סתם, הוא ניסה לחנך אותך."
משכתי בכתפי בקוצר רוח, "די כבר עם מריו. למה אנחנו מדברים עליו בכלל?"
"כי היינו יחד המון שנים ואני עדיין מתגעגע אליו." הודה טוליק חרש, "אתה לא אורי?"
"הבן אדם היחיד שאי פעם התגעגעתי אליו שוכב לידי." הנחתי את ידי על לחיו והבטתי בפניו היקרים והאהובים, "איפה נגור אחרי שתמכרו את הבית טוליק?"
טוליק נאנח ושאל אם אני בטוח שאני רוצה לחזור ולגור איתו.
"בטח," נדהמתי, "איזה שאלה. איפה עוד אני יכול לגור?"
"לא חסרות לך אפשרויות, אתה יכול לגור עם חבר בגילך, או עם חברה, או אפילו לבד."
"למה יש לי הרגשה שאתה מנסה להיפטר ממני?" שאלתי וניסיתי לחייך כאילו זו בדיחה, אבל הייתי פגוע מאוד והוא הרגיש בזה, וחיבק אותי חזק, מלטף את גבי, ונתן לי נאום שלם על ההבדל בגילים שלנו, וההיסטוריה הבעייתית שלנו, והחובה המוטלת על כל אדם צעיר לצאת מהקן המשפחתי ולבנות לו חיים משלו.
לא התרגשתי, זו הייתה שוב אותה הרצאה העתיקה והמשומשת של 'עוף גוזל' שכבר שמעתי ממנו לא פעם בנוסח זה או אחר.
כשהרגיש שהפסקתי להקשיב השתתק ונאנח. "אולי אני צריך לתת לך ריטלין כדי שתתרכז במה שאני אומר?" העיר בקנטרנות.
"כיום אני משתמש בקונצרטה, ורק כשאני צריך ללמוד משהו חדש, ואתה לא חידשת לי כלום, שמעתי את כל זה בעבר. עדיין לא נתת לי את ההמלצה ללכת לייעוץ נפשי, בדרך כלל אתה נוהג לדחוף אותה בערמומיות בסוף הנאום, יכול להיות שהחמצתי אותה כי נמנמתי קצת?"
"לא נאמתי." מחה טוליק שההערות הציניות שלי הרגיזו אותו, "בסך הכול הסברתי לך ש…"
ואז שמענו את רוקו נובח נביחת שמחה קצרה ואחר כך מייבב בחנפנות, ולפני שהספקנו לקלוט מה קורה דלת הכניסה נפתחה, שנייה אחר כך הופיע מריו בפתח חדר השינה ולטש בנו מבטים המומים.
אני החזרתי לו מבט ישיר בלי שום מבוכה, אבל טוליק התכווץ כולו וכיסה את פניו בכפות ידיו.
מריו נראה כאילו השמיים נפלו על ראשו, אף פעם לא ראיתי אותו כל כך אבוד וחסר ישע. תמיד חשדתי בטוליק שלא התאפק ולמרות הבטחותיו גילה למריו את הסוד שלנו, אבל למראה פניו של מריו ברור היה שהוא הופתע לגמרי למצוא אותנו שוכבים יחד, ערומים, במיטה שהייתה פעם שלו. גם אם היה לו שמץ של ספק בקשר למה שהתרחש לא מזמן בחדר השינה הישן שלו הרי שעטיפת הקונדום שהתגוללה על השידה והתגובה מלאת האשמה של טוליק אישרו את חשדותיו במלואם.
"מה? איך? מה אתם עושים?" גמגם, מביט במבט אבוד בטוליק שהמשיך להסתיר את פניו בכפות ידיו.
"מה נראה לך שאנחנו עושים? בדיוק התקלחנו ותכננו ללכת לישון." אמרתי בחוצפה שלווה, "ומה אתה עושה פה בשעה כל כך מאוחרת?"
מריו הפנה אלי את מבטו במין תמיהה מבולבלת, נראה כאילו עדיין לא הפנים שאני שוכב לי בנחת בצד שלו של המיטה. "באתי לדבר עם טוליק." אמר לאיטו.
"אני לא חושב שהוא רוצה לדבר אתך." המשכתי להתחצף, מתפלא למה הניצחון שלי עליו לא משמח אותי כמו שחשבתי.
אולי הוא הגיע מאוחר מידי, מריו שתמיד היה הדמות הגברית, הסמכותית בחיי, מקור הפקודות והמשמעת, נראה כל כך אבוד ושברירי פתאום. הוא כבר כמעט בן חמישים נזכרתי לפתע, עדיין רחב כתפיים ומוצק, עדיין נראה גברי וחזק למרות ששערותיו כבר מאפירות וגופו מלא יותר. למרות שהם כבר לא יחד והוא כבר לא אותו גבר צעיר, שרירי וחם מזג שתפס את מקומי במיטה של טוליק וגנב ממני את מלוא תשומת ליבו, אני לא יכול להתעלם מכך שהמצוקה שמריו משדר גורמת לטוליק להתנער, להפסיק להתחבא מאחורי כפות ידיו ולנסות לעשות מעשה.
"אורי, אני מאוד מבקש ממך." פנה אלי טוליק, "לך לחדר שלך ותן לי לדבר עם מריו בפרטיות."
הנה, הם שוב עושים לי את זה. מתעלמים ממני, מרחיקים אותי, מדברים עלי מאחורי הגב, מתנהגים אלי כמו אל ילד קטן חסר דעה.
"לא." סירבתי, אבל קמתי מהמיטה והתחלתי להתלבש, "אני כבר לא ילד שאפשר לשלוח אותו לישון. אני רוצה לשמוע על מה אתם מדברים."
מריו התעלם ממני והתיישב לצידו של טוליק, מתרכז רק בו. "הוא הכריח אותך?" שאל, מציץ בדאגה בפניו.
"כמובן שלא מריו, באמת, איזה רעיונות יש לך?" ענה טוליק, נרגז מעט והחל להתלבש גם כן.
"אז למה… אני לא מבין, כמה זמן זה נמשך, הדבר הזה בינך לבינו?"
טוליק הציץ לעברי ואחר כך החזיר מבט למריו, "לאיזה דבר בדיוק אתה מתכוון מריו?" שאל בקפדנות של מורה ותיק.
"לקטע הזה שאתה והילד מזדיינים." התעצבן מריו.
"אחרי כל מה שאתה עשית עם אחרים אני לא חושב שזה ממש עסקך." ענה טוליק בקרירות.
"בטח שזה עסקי, שאלתי אותך עליו ממש בהתחלה ואתה נעלבת ואמרת לי שאתה לא פדופיל והנה עכשיו…"
"זה היה לפני עשרים שנה מריו, אז הוא היה רק ילד בן שש ואתה… אתה אהבת אותי אז, גרנו יחד, היינו בני זוג ואורי היה הילד שלנו, מאז השתנו דברים."
"אני עדיין אוהב אותך." אמר מריו, ממשיך להביט בעיניו של טוליק.
"באמת?" התרגז טוליק, אוהב אותי? אם ככה, מה זה עושה על האצבע שלך?" אחז באצבעו של מריו וטלטל אותה ברוגז, ורק אז ראיתי לתדהמתי שמריו ענד טבעת נישואין כבדה ורחבה מזהב על אצבעו.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il