דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
30/07/2013
אתה יושב מול מסך המחשב. השעון שמתקתק על הקיר, מראה קצת לפני חצות. אתה בוחן תמונת פרופיל של בחור שחום, גופו אמור להיות ברסטריקציה לכל הדברים שהוא גורם לך להרגיש.
ולמה הוא בלי חולצה? ומדוע הוא עומד בפוזה פרובוקטיבית כל-כך שמזרימה את הדם לחלקים הדרומיים של גופך?
התסכול אוכל אותך וכרגע הדבר שאתה הכי רוצה, זה להחזיר את עצמך עשרים שנה אחורה. או שבעצם לא. לא את זה אתה רוצה. אתה רוצה אותו. רצוי עכשיו.
המוח שלך מחליט לבוא לעזרתך ומספק לך מספר לא מוגבל של תמונות ארוטיות, כך שידך עושה את דרכה אל בין רגליך. אתה פותח עוד כמה מהתמונות היותר חשופות שלו ולא מצליח להחליט אם להשאיר את עינייך פקוחות או לעצום אותן.
לפתע אוזניך קולטות רעש במסדרון. כל שמץ של נינוחות נעלם כלא היה. אתה מספיק להסתובב אל הדלת כשהיא נפתחת ובתך הקטנה עומדת בפתח. פתאום קשה לך לבלוע ואתה רק מקווה שהגב שלך מסתיר את הזין העומד שתופס את רוב המסך ברגע זה.
"הילה, למה את לא ישנה חמודה?" אתה מנסה לחייך אליה.
"חלמתי חלום רע." היא עונה לך בתמימות של ילדה בת עשר. תמימות שאתה מנסה לשמר, אבל כנראה עושה עבודה גרועה.
אתה לוקח אותה לחדרה ומסביר לה בסבלנות את העובדה שאין מפלצות מתחת למיטה ושהיא יכולה לישון בשקט ואתה תישאר לצידה עד שתירדם. אבל המחשבה היחידה שמתרוצצת לך בראש, היא שהמסך בחדר העבודה נשאר דולק. רק חסר לך שאשתך תחליט לטייל בבית באמצע הלילה ותיתקל בו. זה באמת הולך להיות סיוט. ושלא כמו המפלצות שמתחת למיטה, הוא הולך להיות אמיתי ביותר.
אחרי שנשמתה של הילה הפכה ליציבה ועמוקה, אתה יוצא בשקט מחדרה וחוזר במהירות אל המחשב ואל הזין שמברך אותך מהמסך. התמונה גורמת לך להיאנח בתסכול. החשק לא עבר לך, אבל המוטיבציה כן. סגרת את כל התמונות וכבר באת לצאת מהפרופיל כשצליל מוכר מבשר לך על קבלת הודעה חדשה.
במחשבה שזה לא יזיק לבדוק מי זה, אתה פותח את תיבת ההודעות החדשות.
'היי, חתיך. אני פנוי הלילה, רוצה לקפוץ אלי בעוד שעה?'
הגרון שלך מתייבש. זה אותו בחור שחום, בשם איל, שהזלת עליו ריר כמה דקות לפני כן. האם זה ייתכן? אתה שוקל את כל האופציות שלך ומחליט לשים זין פעם אחת בחיים שלך.
'כן, איפה אתה?' אתה שולח במהירות כדי לא לאפשר לו להתחרט. התגובה שלו כמעט מיידית ואחרי התכתבות קצרה יש לך את הכתובת ואת מספר הטלפון 'כדי שתתקשר כשתהיה בסביבה' כפי שהוא דואג לציין.
אתה מכיר את הרחוב שבו הוא גר ויודע שייקח לך פחות מעשרים דקות להגיע לבית שלו. מבט אחד בשעון מאשש את חששותיך. מחוגיו מסרבים לזוז ומעמידים את סבלנותך במבחן. אתה יודע שאתה חייב למצוא לעצמך עיסוק לחצי השעה הקרובה. אחרת תשתגע.
אתה תופש ספר, אבל בוהה במילים בלי יכולת להבין את משמעותן. אחרי הרהור קצר אתה מחליט לסדר את הניירת שהצטברה לך על השולחן ולמיין את כל המסמכים לתיקיות. דבר שלא דורש מאמץ מוחי כלשהו.
המלאכה לוקחת לך לא יותר מעשר דקות ואתה לא מבין למה דחית את זה זמן רב כל-כך. את רבע-השעה האחרונה אתה מבלה בבהייה בשעון וכשהמחוג מגיע לנקודה דמיונית שקבעת לעצמך, אתה משרבט את הכתובת ואת מספר הנייד על פתק, חוטף את המפתחות של האוטו וירד לחניה.
אתה יוצא מהשכונה שלך ופונה לכביש הראשי של העיר שנראית לפתע מלאה ברמזורים אדומים שרק אתה עומד בהם. ברדיו מתנגנת מוזיקת רוק כבד שאופיינית לשעות הלילה הקטנות.
רמזור אדום נוסף גורם לך לעצור ולטופף על ההגה בחוסר סבלנות. כשהאור מתחלף אתה לוחץ על הגז והאזהרה היחידה שאתה מקבל זה רעש חזק משמאלך כשאופנוען מתפרץ לצומת מולך. אתה מספיק ללחוץ על הבלמים ושומע את החריקה הנוראה. רגע של שקט ואתה פוקח את עינייך. לא שמת לב שהן נסגרו לך בציפייה להתנגשות. אתה סורק את האזור בחרדה למצוא מישהו מוטל על האספלט ללא רוח חיים.
ברגע שאתה רואה את הגבר בריא ושלם יורד מהאופנוע, אתה מחנה את הרכב במהירות ומזנק החוצה בכעס. ריח גומי חרוך ממלא את נחיריך בזמן שאתה צועק:
"תגיד, אתה שפוי?! להתפרץ ככה לצומת! כמעט דרסתי אותך!"
"וואלה?" האיש לא מאבד את עשתונותיו. הוא מוריד את הקסדה ולבך ירד לתחתונים ביותר ממובן אחד.
בחור חיוור בתחילת שנות העשרים שלו הביט בך בתוכחה. מבט שהיטבת להכיר.
"מיכאל, מה אתה עושה פה?"
"עומד."
"אני רואה." אנחת ייאוש נמלטת מפיך. "למה אתה נוהג כמו מטורף?"
"זה מה שאני תמיד עושה."
אתה מרגיש שקשה לך לבלוע. הגישה העוינת שלו אף פעם לא עשתה לך טוב.
"אתה בא?" הוא שואל.
"מה? לאן?" הופתעת. "אתה לא יכול ליפול עלי ככה מתי שמתחשק לך."
הוא דוחף את הקסדה לידיך ומתיישב על האופנוע. אתה מהסס רק עד לרגע שהוא מתניע ועולה מאחוריו. האופנוע מזנק קדימה ואתה תופש את גופו בחוזקה כדי לא להחליק לאחור בגלל התנופה. ברור לך שנצמדת אליו יותר ממה שהיה צריך, אבל הוא אף פעם לא התנגד לקצת כאב.
כשאורות פנסי הרחוב חולפים על פניך והרוח שורקת סביבך את שיר האימים שלה, אתה מנסה להסיח את דעתך מהנסיעה הפרועה ולחשוב על דברים חיוביים ורק אז נזכר. שכחת לגמרי מהבחור השחום שקבעת להיפגש איתו. הוא בטח מחכה לך ואתה עושה חיים עם טיפוס לא יציב על אופנוע. אבל כשעצרתם והוא הסתובב אליך, כל דבר אחר עף מהראש שלך.
אתם עולים במדרגות לקומה חמישית. כשלבסוף הוא נעצר בשביל לפתוח את הדלת, אתה נשען על הקיר ומתנשף בכבדות. פעם היית יותר בכושר.
הוא פותח את האור כשאתם נכנסים לדירת החדר שלו. מקום קטן, אבל מסודר. אתה מנחש שהוא מנקה את המזבלה כל פעם מחדש לפני שהוא מביא אותך הנה. המיטה הזוגית המוכרת מושכת את תשומת לבך במהירות.
"אתה יודע, אני כל-כך עייף, שכרגע המיטה נראית הרבה יותר מזמינה ממך." אתה מחייך לעברו. "למרות שאתה במיטה זה גם מזמין…" אתה מנסה להתחכם, אבל המבט שלו משתיק אותך. "מה קרה, מיכאל?"
"העדפת להזדיין איתו מאשר להתקשר אלי?"
"מה?! איך אתה יודע?"
"מה גבר נשוי עושה בלילה כשהוא יוצא מהבית?"
"נו באמת. יכולות להיות אלף ואחת סיבות."
"אבל לא אצלך."
אתה נאנח. תמיד היה לך קשה איתו.
"למה אתה חוקר אותי? מאיפה אתה יודע דברים עלי?" אתה תוקף בחזרה. "מה, אתה מרגל אחרי?"
"ממתי אתה מאמין שהעולם סבב סביבך?" יורה אליך.
"העולם לא, אבל איזה רוסי אחד כן."
"כי אי אפשר להשאיר אותך לבד לרגע."
"אתה מקנא?"
המבט הרצחני שלו מספר לך מספיק, אבל הוא עונה בקול רגוע "לא."
"לא מאמין לך."
"אל תאמין."
"אל תהיה ילד."
"אבל אני כן ילד!" הוא מתפרץ.
הכנות המוזרה שלו תמיד הפתיעה אותך. אפילו כשהוא שיקר, הוא אמר הכל עם העיניים הכחולות האלה שלו.
חבטה חזקה ליד האוזן שלך מחזירה אותך למציאות ואתה מוצא את פניו מאוד קרובות לשלך. פנים מעוותות בכאב. מבט אחד הצידה מספר לך שזה האגרוף שלו שפגש את הקיר בחוזקה. אתה מסרב לחשוב על כך שהאגרוף הזה היה מיועד לפנים שלך.
"מיכאל, אתה דפוק." אתה לוקח את ידו בעדינות ובוחן את פרקי האצבעות השרוטים והדואבים.
"אני יודע." הוא עוקר את ידו מאחיזתך הרפה ומסתובב ממך. "תודות לך."
זה נראה לא במקום כשהוא מושך מעצמו את החולצה. אבל מצד שני, כל-כך מוכר. מוכר עד כאב.
ידיך נשלחות קדימה ועוד לפני שהבנת מה אתה עושה, גבו צמוד אל החזה שלך, ראשו שעון על כתפך ואנחות רועדות בוקעות מפיו כשידיך מוצאות את דרכן אל מכנסיו.
"לא…" הוא נאנק ומצליח להדוף אותך ממנו. הוא מסתובב אליך עם מבט כועס. "כל דבר אתה פותר בסקס?"
"לא, אבל איתך זה בדרך-כלל עובד." אתה עושה צעד לעברו והוא נסוג לאחור.
"אין אצלי כזה דבר בדרך-כלל." מתריס לעומתך. "אתה מנסה להכניס אותי לתבנית, לא ילך לך."
אבל אתה יודע שאלה רק דיבורים. שהוא מושך את הזמן. מחכה שהסבלנות שלך תגמר.
"מיכאל, בוא אלי."
גופו נדרך לנוכח המילים השקטות, כאילו מחכה למתקפה. אבל המתקפה לא באה. אתה ממשיך לעמוד בשקט ולהמתין לו.
כשהוא לבסוף עושה צעד קדימה, אתה יודע שניצחת. עוד שני צעדים והוא נעמד מולך. אתה שולח את ידך באיטיות, לא להבהיל אותו. נוגע קלות בבטנו. שריריו מתקשחים, אבל הוא לא נסוג. אצבעותיך מתחילות לעלות, נוגעות לא-נוגעות בגופו. מבטו הכחול נעוץ בך בקריאת תגר, אבל פיו נעול, לא מוחה. עד שאתה מגיע אל צווארו, כל גופו רועד. אותו רעד שמספר לך עד כמה הוא רוצה את האחיזה שלך. אבל אתה לא מתעכב שם וממשיך אל מאחורי ראשו ואצבעותייך טובעות בשערו החום. הוא שולח אליך חיוך מתנשא ובתגובה ידך נסגרת על שערו בחוזקה. עיניו נעצמות ומפיו בוקע צליל של עונג מעורב כאב. צליל שאתה כל-כך אוהב.
עכשיו כשאתה דוחף אותו אל המיטה הוא לא מתנגד.
אתה שוכב במיטה שלו. הרגשה נעימה של אחרי אורגזמה גורמת למוח שלך לעופף. מיכאל כבר נרדם עם גבו אליך והשינה מנסה להשתלט גם עליך. אבל משהו בשולי התודעה מציק ולא נותן להירדם. ואז זה חוזר. איל מחכה לך.
"שיט." אתה מקלל בלחש כדי לא להעיר את הצעיר שלידך. אתה תופס את הטלפון ומחייג. שני צלילים חדגוניים והפלאפון של מיכאל מתעורר לחיים. אתה מפסיק את החיוג והמנגינה פוסקת מיד לאחר מכן. רק השקט המצלצל נשאר.
"מה לעזאזל…"
"מה," הוא מסתובב אליך. "ירד לך האסימון?"
אתה מביט בו שנייה ואז האסימון באמת נופל.
"מניאק!" אתה צועק ומנסה לבעוט מעצמך את השמיכה ולצאת מהמיטה. איך יכולת להיות כזה טיפש? למה לא הבנת מלכתחילה?
לפתע ידיים נשלחות ונכרכות סביב מותניך וראש עם שער סבוך נח בחיקך. אתה עוצר את מאמציך לעזוב. תנוחה כזאת מתרפסת ולא אופיינית לו. תנוחה שחושפת את גבו המצולק כאילו אומר 'אני מוכן לספוג עוד'. אבל במקום, הוא לוחש "אני שונא אותך." ומחזק את האחיזה.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il