שבוע גדנ"ע – ב

26/04/2006

הרמתי את העיניים והסתכלתי עליה, הייתה בי התרגשות מסויימת כשראיתי אותה בחדר.

"קומי"

היא אמרה לי בתקיפות. ידעתי שאני הולכת לעבור עכשיו מסע התעללות, היא הייתה הכי קשוחה מבין המפקדות.
התיישבתי מספר שניות על המיטה, בנתיים מנגבת את הדמעות כדי שלא תראה אותי ככה ונעמדתי.

"באיזה זכות עזבת ככה את הצוות?"

לא עניתי לה, הדמעות איימו להתפרץ שוב, הסתכלתי על הריצפה, על הנעליים שלה, הרמתי את המבט והסתכלתי על העמידה שלה, על מבנה הגוף, כמה שאפשר לראות עם מדי הב' האלה שהיו קצת גדולים עליה.

"תסתכלי עליי!"

הרמתי את המבט אליה ושוב הסתכלתי הצידה אל החלון שומעת צוותים שמקריאים זמנים.

"תעני לי! למה עזבת את הצוות? באיזו רשות?!" ושוב, רוצה להגיד משהו והמילים נתקעות, לא יכולות לצאת, מסתכלת עליה, עומדת מולי, קשוחה, יפה.
"תעני לי כשאני מדברת איתך!!!" הפעם היא צרחה, כבר לא יכולתי לשתוק.
"איך את רוצה שאני אשאר עם הצוות? כשאת מורידה אותי לשכיבות סמיכה כל שנייה, שכשאת מריצה אותנו אני צריכה להחזיק את המכנס כי הוא נופל לי כל שניה?! זה קשה!!" פרצתי בבכי.
הפעם היא היססה, חזרה להיות המתוקה שיוצאת לפעמים מכל הקשיחות.
"אז זהו? טיפה קשה אז נשברים?" הקול שלה, כל כך חמוד ושקט, היא כבר לא צעקה, כמעט וחיבקתי אותה, אבל ידעתי שאסור.
"אוף, אבל זה לא קשור!" רציתי עכשיו לצעוק כמה קשה לי בגלל האקסית וכמה אני רוצה שהיא לא תהיה המפקדת שלי, אלא משהו אחר.
"אז מה כן?" שתקתי, היא כן המפקדת שלי, ולא משהו אחר.
"טוב, קחי את הדברים שלך, תכניסי את החולצה למכנס, תלבשי את המעיל ובואי אחריי"
"עכשיו?"
"כן, עכשיו!"
"אני לא רוצה"
"אף אחד לא שואל אותך!" אוי, הנה היא חזרה להיות המפקדת הקשוחה.
"טוב, אז תצאי מהחדר" ניסיתי להרוויח זמן.
"אל תתחכמי"
בלי חשק הכנסתי את החולצה לתוך המכנסיים, שמתי את הכובע ולבשתי את המעיל. היא יצאה ואני אחריה, היא הובילה אותי לרחבת כיתות ואמרה לי
"שימי את הכובע, תגידי 'הקשב המ"מ' ותצדיעי"
"אוקיי"

נכנסתי, הצדעתי. המ"מ אישרה לי להיכנס, התיישבתי בשורה האחרונה, לא כל כך הקשבתי למ"מ הייתי שקועה באקסית ובמה שקרה בחדר עם המפקדת שושנה, לעזאזל למה ההורים שלה קראו לה ככה? למה להרוס לבחורה כל כך יפה את החיים עם השם הזה?
דמעות התחילו לרדת, מכיוון שהייתי בשורה אחרונה לא היה איכפת לי, אף אחד לא ראה ולא שמע.

השיעור עם המ"מ הסתיים וכל הצוותים עמדו בטורים מול המפקדות שלהם, אני הייתי אחרונה בטורים, עדיין לא הצלחתי להירגע.
שיחררו אותנו להפסקה, הלכתי לחדר עם בובי ונשכבתי על המיטה, התחלתי לספר לה את מה שקרה.

"ואז יצאנו מהחדר והגעתי לשיחה עם המ"מ, הופתעת שראית אותי?" שאלתי את בובי.
"אממ לא, ידעתי שהיא הלכה להביא אותך"
"מה זאת אומרת?"
"אחרי שנעמדנו בטורים, היא התחילה לספור אותנו, ומיד אחרי זה היא אמרה: 'איפה ליאור?"'
"יפה, היא כבר זוכרת את השם שלי, זה כבר הישג!" הצטחקתי. בובי צחקה ואמרה
"היא דואגת לך מלא אבל.."
"מי?!" הופתעתי.
"הפרח"
"שושנה?!"
שתינו פרצנו בצחוק.
"למה להרוס לה את החיים?" בובי אמרה והמשיכה לצחוק, לא יכולה לעצור את עצמה.
"גם אני חשבתי על זה"

אורטל נכנסה לחדר ואמרה "בואו, יש עוד שתי דקות"

אני ובובי לקחנו את המעילים שהיו לעול במשך כל השבוע הזה, זה היה סיוט לסחוב אותם כל פעם, כשהיינו צריכים לרוץ.

המפקדת לקחה אותנו לעשות תרגיל. כזה שיש לו משמעות, כזה שמאחד את הצוות, שמראה שיותר קל שיש עוד מישהו איתך.
אחרי שהתרגיל הסתיים היא הסבירה לנו, כמה חשוב שיש אחד את השני, ותמיד לעזור לאחרים, כי כשלנו יהיה קשה אנחנו נצפה שיעזרו לנו.

אחרי התרגיל היא לקחה אותנו לכיתה והתחילה להסביר לנו על הנשק, על 5 נקודות האחיזה, על למה מפרקים נשק בזוית של 60 מעלות ועוד.
כמובן שאני הסתכלתי רק עליה, על איך שהיא הולכת, מדברת, מסבירה, מדי פעם היא החזירה לי מבט, כי היא הבינה שאני לא מסכלת עליה כמו כל אחת וחזרה להדריך ולהסתכל על שאר הצוות.
כשהיא הסבירה על הנשק היא הראתה לנו איפה הניצרה ועברה אחת, אחת.
כשהיא הגיעה אליי הורדתי את הראש כדי שלא תראה שאני מסתכלת עליה ולא על הנשק

"בוקר טוב!"

אני מרימה את המבט ורואה אותה מסתכלת עליי במבט קשוח וממשיכה הלאה. אני ובובי מחליפות מבטים, מצחקקות קצת, אני בעיקר מעצבים.

אחרי השיעור, אחת מהצוות באה אליי ואמרה לי "נופלת עלייך חזק, אה?"
"מה?" שאלתי כלא מבינה.
"המפקדת, מפילה אותך חופשי לשכיבות סמיכה, אומרת לך בוקר טוב"
"אה, כן. היא ממש מעצבנת, אני לא סובלת אותה!"
"כן, רואים"

חייכתי אליה והמשכתי ללכת לחדר, בלב אמרתי לעצמי שהייתי רוצה שלפחות בובי תדע את מה שאני מרגישה למפקדת, אבל לא יכולתי לספר.

בדרך לחדר עלה לי רעיון, אם לאחרים אני לא יכולה לספר, אז למפקדת לפחות. ולא, לא השתגעתי.
החלטתי לחתוך פתק מהאישור הרפואי שהבאנו איתנו, לקחת ממנה עט ולכתוב את הדבר הבא: "אני אוהבת אותך"
מלאת התרגשות הלכתי אל המפקדת ואמרתי "אממ, המפקדת. אפשר עט?"
"כן, למה את צריכה?"
'לכתוב לך שאני אוהבת אותך' חשבתי בתוכי וחייכתי.
"סתם בשביל משהו"
היא פתחה את הכיס, הוציאה את העט ולא שכחה להגיד לי שאני אחזיר לה אותו.

הלכתי לחדר. בנתיים בובי הלכה לשירותים ואני ניצלתי את זה שהיא לא בחדר כדי לכתוב לה.
הוצאתי את הפתק ורשמתי "אני אוהבת אותך =(" , את האמת היה לי קצת מוזר לכתוב את זה, כי לא הרגשתי ככה, אבל כבר כתבתי.
מיהרתי להכניס את הפתק ואת העט לתוך הכיס ויצאתי החוצה.

כבר התחלתי לחשוב על איך אני אכניס לה את הפתק לתוך הכובע כשהיא שמה אותו בצד בשיעורים שהיא מעבירה, או דרך אחרת.

לא חשבתי על דבר אחד, שכבר כמעט ערב, והיא לא מעבירה יותר שיעורים ויום למחרת יש יום שדאות, שאנחנו כל היום בשטח, ושם בטח היא לא תעביר שיעורים.

אחרי ארוחת צהריים מאוחרת הלכנו להקים צילייה עם הרס"פ. היה נחמד, היה משעמם והיה מעייף לעמוד ולהחזיק את הצילייה עד שהרס"פ יחזק את המוטות עם הבזנ"ט וככה יצא שאיך שהוא אמר שהוא צריך 3 מתנדבות, ישר הרמתי את היד. כמובן שנדפקתי, היינו צריכות לאסוף זבל, נו מילא, זה יותר טוב מאשר לעמוד.

הלכתי לאסוף את הזבל שהיה על הקרקע וזרקתי לפח, אחרי כמה דקות שהשטח היה די נקי המפקדת התקדמה לעברנו, הלכתי אליה.

"המפקדת, אפשר ללכת לשטוף ידיים?"
היא הסתכלה עליי ואמרה: "כן, ליד חדר האוכל יש ברזייה"

הלכתי לברזייה שלא הייתה רחוקה וליד הנשקייה ראיתי חברות שלי.

"לייייאור" הן קראו לי.
"מה נשמע יפעת?!" חייכתי חיוך ענק.
"בסדר! כבר לא עצובה?"
"לא, אבל המפקדת שלי מתעללת בי!" אמרתי בקול שזקוק לחיבוק.
"למה?" יפעת שאלה.

הסתובבתי וראיתי את המפקדת מסתכלת עליי, הרגשתי צביטה בלב, והבנתי שלדבר עליה עם יפעת זה לא היה נכון עכשיו, לא כשהיא מסתכלת.
הראתי ליפעת עם הידיים שאני אדבר איתה יותר מאוחר והלכתי לברזייה, שטפתי את הידיים וחזרתי.

כשחזרתי המפקדת ניגשה אליי ושוב היא נהייתה נחמדה, מתוקה, שרק בא לחבק אותה

"איך מצב הרוח?"
"יותר טוב"
"כן? יופי.. תראי, אם יש בעיה אז ישר תבואי אליי"
"אוקיי" הסתכלתי עליה, כמה קשה להתאפק שלא לחבק אותה.

פתאום מצב הרוח חזר, כמה שבנאדם אחד יכול לשלוט על מצב רוח של אחר מבלי שהוא מודע לזה בכלל.

אחרי שסיימנו להקים את הצילייה עם הרס"פ שיחררו אותנו, ואז ראיתי את דניאל הולכת לבד.
הבנתי שזאת ההזדמנות שלי ללכת לשאול אותה אם היא קראה את המכתב.
יום לפני שיצאנו לגדנ"ע כתבתי לדניאל מכתב בגלל שהתרחקנו מאוד מאז שנהיה לה חבר וזה הציק לי.
רציתי שתדע שאני אוהבת אותה מאוד בתור חברה ולא יותר מזה, שאני נורא שמחה בשבילה ובשביל אלון ואני רק רוצה שנחזור להיות כמו פעם.
עדיין התבלטתי אבל לבסוף אזרתי אומץ והלכתי לכיוונה, נגעתי לה בגב והיא הסתובבה אליי.

"דניאל, קראת?"

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il