שבוע גדנ"ע – ד ואחרון.

07/05/2006

"אממ.. טוב. זה לא קל, זה.. מאוד אישי" ברחו לי המילים, שכחתי מה רציתי להגיד.
"את לא חייבת לספר.."
"לא, לא. אני רוצה לספר לך, בגלל זה ביקשתי לדבר איתך"
"אוקיי, רוצה ללכת למקום יותר רחוק?" והראתה לי את השטח החשוך שאליו יצאנו מוקדם יותר.
רציתי, כל כך רציתי להגיד לה: 'כן' ושנלך לשם, נהיה לבד, בשקט, בחושך, אבל המילים שכן יצאו אמרו: "לא, זה בסדר. אממ.. " לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי לספר לה.

"נראה לי שאת חושבת שאני מפונקת וזה נכון, אני באמת מפונקת. אני בת יחידה ואמא שלי נותנת לי הכל, בגלל זה לא הייתי רגילה לכל התנאים פה, שפתאום לא מפנקים אותי. אבל זאת לא הבעיה העיקרית, יש לי בעיה יותר רצינית מזו.. ו.. בגלל זה אני ככה, בלי מצב רוח"
לקח לה כמה שניות עד שהיא התחילה לדבר.
"אוקיי, דבר ראשון אני לא חושבת שאת מפונקת. ממש לא, לכל אחת קשה כאן. דבר שני איזו בעיה?"
"אממ.. זאת הבעיה הרגילה" אוי, בראש שלי זה נשמע יותר טוב חשבתי לעצמי, כי הבעיה הרגילה שיש לכולם זאת אהבה, ופה זה לא מובן בכלל. דבריה קטעו את המחשבות שלי.
"זה משחק הניחושים? אני אמורה לנחש כאילו?" אוח לרגע הייתי באשליה שהיא לא תהיה 'המפקדת', אבל היא כן הייתה ככה, קשוחה.
הידיים שלי רעדו, כולי רעדתי, הגרון שלי התייבש. ראיתי שהיא מחכה לתשובה, לא רציתי לגרום לה לחשוב שהיא מבזבזת את חצי שעת ט"ש שלה על שיחה סתמית עם חניכה.
"לא, אני מצטערת.. זה פשוט קשה לי. אממ.. זה בגלל מישהי.."
"מישהי?" היא הרימה גבה ונראתה מופתעת.
"כן, היא.. משחקת בי" התחלתי לספר לה על האקסית "היינו ביחד כמה חודשים וזה נגמר.
לא היינו בקשר אחרי שזה נגמר ולאחר כמה זמן חידשנו אותו, חשבתי ששכחתי אותה והתברר לי שלא, שאני עדיין מרגישה אליה משהו, אבל היא לא. היא משחקת בי, פעם אחת היא אומרת לי שהיא כן אוהבת אותי ופעם אחרת היא אומרת שהיא דווקא מעדיפה את גיא, האקס שלה, זה קשה.
לפני שיצאתי לגדנ"ע דיברנו עד 4 בבוקר בטלפון והיא אמרה לי 'ליאור, אני אוהבת אותך' וביום הראשון כשהגעתי לפה והתקשרתי אליה היא התייחסה אליי כל כך מגעיל. נמאס לי מזה."

הפעם, לא לקח לה זמן להגיב.

"אוקיי, לפי מה שאני מבינה, אז הייתן כמה חודשים ביחד, הייתה אהבה, הייתה משיכה. אבל זה נגמר.. תראי, אני אתן לך עצה אבל בסופו של דבר תעשי מה שאת מרגישה. לפי ניסיון…"
'ניסיון?' חשבתי בפליאה ואחרי כמה שניות הבנתי שהיא מדברת על ניסיון בקשרים ולא על ניסיון עם בנות.
"… עדיף לנתק קשר, כן זה יהיה קשה לא לענות לטלפון או להודעה אבל בסוף זה משתלם"
"נכון" אמרתי והסתכלתי על הקרקע, משחקת עם החול.
"ראיתי שמצב הרוח שלך בימים הראשונים לא היה עקב המסגרת, ראיתי שזה מעבר אבל לא יכולתי להתערב ולשאול"
אחרי שהיא אמרה את זה נזכרתי שביום הראשון היא קראה לי לפני המסע ושאלה אותי למה המבט שלי כל הזמן כלפיי מטה.
"עוד משהו?" היא קטעה את מחשבותיי.
"לא"
היא קמה מישיבה ואני אחריה.
"אם את צריכה לדבר איתי, תבואי, אל תתביישי"
הסתכלתי עליה, מתרחקת. הולכת לדבר עם שאר המפקדות.

כל פעם שהיא העבירה שיעור, כשדיברתי איתה, כל זמן שיצא לי להיות איתה – הסתכלתי עליה כדי לשנן את דמותה.
השיער שלה החלק, בצבע החום, עם הפוני שכל הזמן מאיים ליפול על הפנים והיא מסדרת אותו.
העור החלק והבהיר, העיניים הקטנות והבהירות שהיא כל הזמן מקווצת אותן, השפתיים.

עמדתי שם עוד מספר שניות וחזרתי לאוהל, אל בובי.
"על מה דיברת איתה?"
"על הפוסטמה"
"למה?"
"כי רציתי שהיא תדע"
"ולמה בדיוק?"
"לא יודעת, גם רציתי לדבר איתה אז.."
"הבנתי"
"איך הרגל?" שאלתי בתקווה להחליף נושא.
"כואבת, אני לא יכולה להזיז אותה ופרח המעצבנת הזאת לא יכולה לעשות כלום"
"פרח?" התחלתי לצחוק "מעניין איך קוראים לה באמת"
"לא זה לא מעניין אותי, כל מפקדת פה חשה את עצמה יותר מידי וכשבאים לבקש עזרה, אז הן לא עוזרות בגרוש"

נכנסנו אל האוהל, ניסיתי להתעלם מהריח הזוועתי שהיה בתוך שקי השינה, בסופו של דבר נרדמתי.
באמצע הלילה העירו אותנו לשמירה מסביב לשטח של האוהלים, זה היה סיוט אבל לפחות זה היה רבע שעה ולא יותר.

בבוקר, עשו לנו מעין הקפצה. זה היה בשעה 5, אמצע הלילה ממש ועוד מבלי לצחצח שיניים קודם, לא יכולתי לסבול את זה.
לצערי לא נתנו לנו ללכת לאף מקום אז לקחתי מסטיק מה שהקל על ההרגשה.

לא ידעתי מה הולך להיות עם המפקדת אחרי אותו לילה שסיפרתי לה על עצמי, לא חשבתי גם שזה ישנה את היחס שלה.

באותו בוקר יצאנו למטווחים, די התרגשתי לירות בנשק, פחדתי יותר נכון.
כשהמקצה שלי נכנס לתחום של קו היורים התחלתי לרעוד, אבל אחרי הכדור הראשון זה כבר בא לי בטבעיות, הנשקים לא היו מאופסים והכדורים עפו לכל עבר רק לא למטרה. לא פגעתי, קצת התאכזבתי אבל זה עבר.

כשחזרנו לבסיס הייתה לנו הפסקה. בהפסקה הרגשתי כאבי בטן, מהכאבים האלה שיודעים שהמחזור הגיע, קיוויתי שזה לא נכון. קפיצה קטנה לשירותים הוכיח לי שדווקא כן. זה היה ממש מוזר, הרבה בנות קיבלו מוקדם מהצפוי באותו שבוע, גם אני.
שני התחילה לפתח תאוריה שזה מדבק ולכן הרבה בנות קיבלו, כמובן שכשהיא שיתפה בזה את רכזת השיכבה שבאה לבקר אותנו היא נוכחה לדעת שכנראה אין דבר כזה 'מחזור מדבק'.

אחרי ההפסקה הייתה לנו איזשהי פעילות, היינו צריכות לחבר שיר. הבנות בצוות שלי לקחו את זה כל כך ברצינות עד שהן החליטו לחבר לזה כראוגרפיה. אני, שלא מתה על הדברים האלה לקחתי את המעיל שלי והלכתי.

"לאן זה ליאור?" המפקדת שאלה.
"אממ.. לשתות" היא הנידה בראש לשלילה.
"אז.. לשתות כדור"
"ואיפה הכדור?"
"בחדר..?" ספק אמרתי, ספק שאלתי.
"טוב, אבל תחזרי ליאור, אל תתחמקי אני סומכת עלייך"
"טוב" אמרתי והלכתי לחדר.

יותר מאוחר באותו היום היה לנו "בוחן פלוגה".
בוחן פלוגה זה כל מיני תחנות שהצוותים מגיעים אליהם כל פעם בתורם והם נדרשים לבצע משימות שונות, כמובן שזאת הייתה תחרות כדי לראות איזה צוות הכי טוב.
זה היה ממש נחמד – בתחנה אחת היינו צריכות לסחוב אלונקה בריצה, בתחנה אחרת היינו צריכות לעשות פירמידה אנושית ובעוד תחנה היינו צריכות לזכור כמה שיותר רמט"כלים שונים וכל זה כשאנחנו עושות שכיבות סמיכה.
בתחנה הזאת, אני חייבת להודות שרימינו קצת, היה לנו את העט של המפקדת וכל פעם שמישהי חזרה רשמנו את שם הרמט"כל שהיא ציינה ובסוף התחנה כשהמפקדת האחראית שאלה אותנו פשוט הקראנו לה את השמות מהדפים.

לאחר המשימה הזדרזתי להכניס את העט לתוך הכיס שלי כדי שמישהי אחרת לא תיקח אותו.

אחרי בוחן הפלוגה הקריאו לנו מי זכה. מהמחלקה של הבנות – צוות 4 זכה, לא הצוות שלי ומהמחלקה של הבנים – צוות 1.
כולם שמחו ופירגנו. במהלך בוחן הפלוגה היו לצוותים בפלוגה שלנו כל מיני שירים שהם המציאו קצת קודם, אני זוכרת במיוחד את השיר של צוות 6, ע"פ המנגינה של "ארתור":

"בכל יום אתה פוגש חבר, דומה לך וקצת אחר
צוות 6 הוא מיוחד, אז שים לב
היי, איזה ח' נפתח היום
ננקה את המקום
יום נפלא לרוץ ביחד,
הקשב היטב למפקד,
כי הזמן אוזל,
ואתה נופל,
אסור להירדם,
פקח את העיניים, תזיז את הרגליים
תקשיב ולא תרצה ללכת
צא מהשאנטי!"

מהבנים בעיקר שמעתי:

"אני מודה לאלוהים,
שהוא נתן לי ת'מדים,
אני הולך למסדרים,
נותן הקשב למפקדים!
אחריהם אני הולך,
לכל מקום שאצטרך,
אני אוהב את המ"מ
ואת הסמל המתרומם!"

נו, בנים.

סוף, סוף לקחו אותנו לארוחת ערב.
זה כבר היה היום הרביעי, יום לפני שהולכים הביתה והפתק עדיין אצלי.
כשעמדנו בטורים מול חדר האוכל היא אמרה לכמה בנות שיכנסו פנימה, אני הייתי בין הראשונות.
כשהלכנו לשטוף ידיים הוצאתי את העט של המפקדת מהכיס ואיתו את הפתק, עטפתי את הפתק מסביב לעט ונתתי לה, הלב שלי דפק כל כך חזק, לא ידעתי אם היא תבחין בפתק ותתפוס אותו וזה מה שקרה, היא החזיקה רק את העט. כשהיא ראתה שאני מתמהמהת היא הסתכלה עליי ואני הסתכלתי על העט, היא הבחינה בפתק ולקחה אותו.

נכנסנו לחדר אוכל. נגיסי העוף היו קרים וקשים, נראה לי שבזמן מלחמה היו יכולים להשתמש בזה בתור נשק.
לא היה לי תאבון, התרגשתי מידי, לא ידעתי אם היא קראה.
אחרי כמה דקות אני ובובי יצאנו מחדר אוכל כדי לנצל את הזמן לנוח קצת מאשר לנסות ללעוס משהו קשה.
בדרך החוצה הסתכלתי עליה, הראש שלה היו מורכן כלפיי מטה, ראיתי שהיא קוראת משהו, ישר אחרי זה היא הרימה את המבט והסתכלה עליי, העיניים שלנו נפגשו, הלב החסיר פעימה. יצאתי החוצה.

"טוב, אני מוכנה לספר לך" אמרתי לבובי כשהיינו שתינו לבד בחדר.
"נו, מה כתבת בפתק?"
"כתבתי לה שאני לא רוצה להפרד ממנה"
"זה לא טוב" בובי עירערה את ביטחוני.
"למה לא?"
"יום קודם סיפרת לה על הפוסטמה ועכשיו את נותנת לה פתק כזה, מה את חושבת שהיא תבין?"
"ש.."
"את התאהבת בה!"
"לא נכון" ניסיתי להגן על עצמי והמשכתי לומר "אם לא הייתי מספרת לה והייתי כותבת לה את הפתק, אז היא לא הייתה חושבת לכיוון, נכון?" תקפתי את בובי.
"יכול להיות, אבל את כן אמרת לה"
"אוף, גם ככה מחר יום אחרון, אני אשאל אותה בשבירת דיסטאנס אם היא קראה" אמרתי לבובי ביציאתינו מהחדר.

אחרי ארוחת הערב היה לנו מסדר, שבו היינו צריכים להישבע.
חלק מהבנות עשו מזה צחוק וחלקן בכו, לי זה הזכיר שזה כבר כמעט הסוף.
השמיעו את השיר "נשבע" של חיים משה והמפקדת עברה והורידה לכל אחת את התגית עם השם של הפלוגה.
הקשבתי לשיר, ובדיוק הגיעה השורה "ואת יפה, כמו כאב. באת ותפסת פינה בלב"
באותו הזמן הסתכלתי עליה, על המפקדת. כמה שהשורה הזאת מתארת את מה שאני מרגישה אליה, את הפרפרים בבטן, את הצביטות בלב, המבטים, איך שבכל כך מעט זמן היא הצליחה לתפוס מקום בלב שלי.

מיד אחרי הטקס חזרנו לחדרים.

התעוררתי לבוקר האחרון של שבוע הגדנ"ע שלנו.
התלבשתי, ציחצחתי שיניים ויצאתי אל רחבת המגורים, שם חיכתה לנו המפקדת על מדי א', חשבתי שכל המפקדות על א', עד שגיליתי ששלנו היחידה.

"בוקר טוב, אני צריכה ללכת מוקדם, אז אני לא אהיה איתכן עד סוף היום" המפקדת הודיעה.
הבעות מופתעות היו לכולן ורק הלב שלי נשבר, זה לא יכול להיות, עד שחיכיתי ליום הזה, לסוף שבו היא באמת תצא מתפקיד 'המפקדת'.

"תהיה לנו שבירת דיסטאנס?" אחת מהצוות שאלה.
"אני לא אהיה פה בשלב הזה" ענתה לה המפקדת.

הפה שלי היה פעור, ראיתי שהיא שמה לב לזה.
הלכתי עם הראש מורכן, לא הבנתי למה זה קורה לי, זה פשוט לא יכול להיות.
בובי תפסה אותי יושבת על המיטה שלה כשידיי מכסות את הפנים, היא הבינה שיורדות לי דמעות.

"נראה לך שהיא הולכת? זה הכל בשביל הדיסטאנס"
"לא נראה לי, היא היחידה על א"'
"אם היא הולכת, אז היא סתם זבל" אבל זה לא היה הזיז לי, רק רציתי שהיא תישאר.

היא לקחה אותנו לאסוף אשפה מהקרקע ואני ישבתי ולא עשיתי כלום.
"למה את לא עושה כלום?" צעקה לי מרחוק.
"אין לי כוח" השבתי לה ובתוכי אמרתי: 'גם ככה את הולכת, אין כבר טעם'

במהלך השעה האחרונה שהיא הייתה איתנו ירדו לי הרבה דמעות וניסיתי להסתיר כמה שיכולתי בתקווה שהיא לא תראה.
בזמן ההפסקה כמה בנות רשמו בשם כל הצוות כמה מילות פרידה:

"הקשב, המפקדת. היה לנו אחלה שבוע איתך, את המפקדת הכי טובה, והנה שיר קטן להמחשת השבוע הזה – (ע"פ השיר "איך את מסובבת אותי")

איך את מטרטרת אותי
את מטרטרת אותי, את מטרטרת אותי
כל היום הקשב אומרת
וב-ח' מעמידה,
כל היום את מטרטרת,
להשתין אני לא מספיקה"

בסוף הן חתמו את השמות של כולן.

נעמדו במסדר וחיכינו שהיא תגיע כדי לתת לה את זה, ראינו שהיא לא באופק אז שאלנו מפקדת אחרת, המפקדת אמרה לנו שהיא כנראה הלכה.
כולן היו מופתעות וכועסות. חלקן התחילו להגיד שהיא לא שווה את זה שרשמנו לה את המזכרת הזאת.
אני רק הצטערתי שלא הספקתי לשאול אותה אם היא קראה, אפילו את השם האמיתי שלה לא ידעתי.

אחרי כמה שניות בובי צעקה : "הנה היא!!"
כל הצוות רץ אליה והיא התחילה לחייך, כמה בנות אמרו בהתלהבות "יא, היא מחייכת!"
אני רק הסתכלתי עליה וראיתי את החיוך היפה שלה.
היא אמרה לנו לחזור למקום שלנו, היא באה אחרי כמה שניות לקחה מאיתנו את הדף ואמרה שהיה לה מאוד כייף והלכה לכיוון ההסעה.

"לכי אליה, נו" דחפה אותי בובי, הרגליים השתתקו לי והלב שלי דפק במלוא העוצמה. גם עכשיו כשאני נזכרת בזה עוברת בי את אותה התחושה.
ידעתי שאני לא אסלח לעצמי אם אני לא אשאל אותה, אז רצתי אליה.
היא ראתה אותי ועצרה.
"המפקדת, איך קוראים לך?" היא חייכה חיוך ענק, והסמיקה קלות.
"שירי" אמרה והמשיכה ללכת לכיוון ההסעה.
"רגע!" אמרתי "קראת את מה שכתבתי לך?"
היא המשיכה ללכת, לא הסתובבה ואמרה: "כן".

היא המשיכה ללכת ועלתה לאוטובוס.
זאת בעצם הייתה הפעם האחרונה, שראיתי אותה, את המפקדת הראשונה שלי.

* * *

מהגדנ"ע חזרתי מורעלת עם כאב לב ופחות 3 קילוגרמים. נשבעתי שכשאני אתגייס אני אעשה הכל כדי להתקבל לתפקיד מדריכת נוער בסיס – התפקיד של שירי.
תמונה שלה לא הייתה לי, מה שנשאר לי ממנה זה רק זיכרון.

עם האקסית לא חידשתי קשר למרות הנסיונות החוזרים שלה, כל פעם שהיא שלחה לי הודעה פשוט נזכרתי במשפט ששירי אמרה לי באותו ערב כשסיפרתי לה.

לפני שעלינו לאוטובוסים חזרה הבייתה, קיבלתי את הדואר של הבסיס ממפקדת אחרת, כמה ימים אחרי שהייתי בבית כתבתי לשירי מכתב, אני לא יודעת אם היא קיבלה אותו.

בכובעים שקיבלנו מהבסיס כתבתי משהו שילווה אותי להרבה זמן:

"כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים.
בסיס גדנ"ע צלמון, פלוגת מעוז, מחלקה 1, צוות 2. מרץ 06' "

אז זהו,
תודה שנתתם לי לחלוק את הזיכרון היפה והקצת כואב הזה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il