שברת, שילמת – פרק ג' (ואחרון)

10/07/2011

"אני כל כך מצטער." התרגש ג'וני, "אני מרגיש שהכל קרה בגללי, אתה רוצה שאני אתקשר לאור? אולי זה יעזור?"
"לא, זה לא."
"אני בטוח שאם אני אסביר לו איך זה היה, שזה קרה באשמתי…"
"איך באשמתך? הרי לא אנסת אותי."
"כן, אבל אם אני אספר לו שפיתיתי אותך… שלא תכננו כלום ושזה פשוט קרה… יכול להיות שאז הוא יבין ויסלח לך."
"לא חושב שזה יקרה, ובכל מקרה, לא מגיע לי שהוא יסלח לי, בגדתי בו, למה שהוא יסלח לי?"
"כי אתה אוהב אותו, כי הוא אוהב אותך, לא חבל שתיפרדו בגללי? מה כבר קרה? היה קצת סקס, אז מה?" מחה ג'וני טוב הלב, מנופף את ידיו בהתרגשות.
"זה לא הסקס, זו הבגידה, ואגב, אני לא חושב שהוא אוהב אותי יותר."
"אל תדבר שטויות, בטח שהוא אוהב אותך, אני מכיר אותו, הוא בטח אומלל עוד יותר ממך, הוא כועס, אבל הוא יתגבר על זה בסוף ויסלח לך."
"לא, הוא לא, ולמה שיתגבר? הוא צודק, גם אני לא הייתי סולח לו על דבר כזה."
"אני בטוח שכן." מחה ג'וני.
"אתה טועה." הנחתי יד על שכמו והובלתי אותו החוצה, "אני יודע שיש לך כוונות טובות ג'וני, אבל זה לא יעזור, פישלתי, הוא תפס אותי על חם ועשה מה שצריך לעשות, העיף אותי, ובצדק."
"אבל…" המשיך ג'וני להתווכח, אבל הניח לי להוליך אותו החוצה. היה ברור שגם הוא רוצה להסתלק, אבל מצפונו לא הניח לו לעזוב אותי במצב כזה, "אני לא מבין, אתה לא מתכוון לנסות לשכנע אותו, להסביר? אתם כבר חמש שנים יחד, לא חבל לזרוק הכל בגלל כמה דקות של חרמנות?"
"כן, חבל, אבל מה לעשות, ככה זה, שברת שילמת."
"מה זה השטויות האלה? מה שברת שילמת? החיים שלכם הם לא צלחת חרסינה, הייתם יחד חמש שנים באהבה גדולה, וככה אתה מוותר על הכל? אני מציע שתיתן לו כמה ימים להירגע, ואז תחזור אליו שוב, תתנצל, תסביר, אני בטוח שבסוף תחזרו." התעקש ג'וני להישאר אופטימי.
"לא ג'וני, אנחנו לא." הורדתי אותו בעקשנות לקרקע המציאות, "ברגע שהוא הבין שבגדתי בו הוא התקשר לבחור אחד… מישהו שהיה איתנו אחריך, עכשיו הם יחד, אין לנו יותר כלום, נגמר, הבנת?" פתחתי את הדלת, הדפתי אותו החוצה, סגרתי את הדלת על פניו הנדהמות וחזרתי לחיים השוממים שהיו לי פעם, לפני שאור בא והאיר אותם.

תכננתי להמשיך הכל כרגיל, להתעלם מהנסיבות, לחזור לעבודתי, ולעשות מה שהייתי אמור לעשות. נכון, הלב שלי היה מרוסק, וכאב לי כל כך עד שהייתי צריך להתאמץ לנשום כרגיל, אבל לא הנחתי לאף אחד להבחין בכך. החיים לימדו אותי לא לוותר לעצמי, להתעלם מרגשות ומכאבי לב, ולהמשיך הלאה, וזה בדיוק מה שעשיתי.
דחקתי את אור מזיכרוני וחזרתי לעבודה, אמנם בלילות התקשיתי לישון, תאבוני פג, והיה עלי להיאבק כדי להתרכז, אבל המשכתי לעשות הכל כמו תמיד.
לא תמיד הצלחתי בכך, עמיתים שהכירו אותי שאלו בדאגה אם הכל בסדר, תהו בחביבות אם אני מרגיש טוב, האמיצים יותר רצו לדעת במה אפשר לעזור.
לא הסגרתי כלום, כל מה שנשאר לי הייתה גאוותי וכמו בילדותי ובנעורי דבקתי בה בעוז ולא הנחתי לעצמי להישבר. חייכתי ועניתי לכל המודאגים שהכל בסדר, מסרב לשתף איש בכאבי למרות שדי היה להביט בי כדי להבין שמשהו רע עובר עלי.
בכיתי רק פעם אחת, כשאור שלח לי בדואר רשום את מפתח הדירה שלנו בצירוף מכתב פרידה קצר וקר. הוא לא סיפר לאן הוא עובר, ואיך אפשר להשיג אותו מעכשיו, ואני לא שאלתי כלום. אמרתי שלום ותודה ונפרדנו כמו זרים. אני מניח שאם הייתי מתאמץ הייתי מצליח לגלות לאן הוא הלך, אבל למרות שהגעגועים קרעו את ליבי לגזרים הייתי נחוש לקבל עלי את מלא העונש, לא לבקש מחילה ולא להתחנן לסליחה.
"פישלתי ולכן עלי להיענש." הסברתי לפסיכולוג שניסה לעזור לי להתגבר על בעיית האינסומניה שסבלתי ממנה מאז שאיבדתי את אור.
הוא היה דווקא בחור טוב, הפסיכולוג הזה, אמפטי ומלא רצון טוב. הוא ניסה לעזור, התאמץ להוכיח לי שלמרות ששגיתי מגיעה לי מחילה. כדי לא לפגוע ברגשותיו העמדתי פנים שאני מאמין לו, והנחתי לו להאמין שמצבי השתפר, ואולי הוא השתפר באמת? עובדה שאחרי שנתיים של אבל וסבל התחלתי להתאושש, מכרתי את הדירה שחלקתי עם אור וניסיתי לפתוח דף חדש. ניסיתי אפילו לחפש שוב סקס, ופה ושם מצאתי, אבל זה אף פעם לא היה מה שבאמת רציתי, מה שרציתי היה לחזור אחורה, להתחמם לאור אהבתו של אור, וזה היה בלתי אפשרי.
למרות מאמצי לחמוק ממכרים משותפים שרכשנו יחד הם התעקשו לספר לי שאור חי עם בחור מתוק אחד שעונה לשם פיני, ושהם נראים מאושרים יחד. אני מניח שיכולתי להעיר הערות מרושעות על עברו המפוקפק של בן זוגו הנוכחי של האקס שלי, אבל לא עשיתי זאת. גזרתי על עצמי שתיקה, ועד כמה שידוע לי איש לא ידע על עברו של פיני כנער ליווי בשם ולנטין. הוא התחיל לעבוד בבית ספר, והציג את עצמו כמורה להיסטוריה וספרות, ואף אחד ממכריו לא חשד שהבחור העדין והביישן הזה היה פעם עובד בתעשיית המין.
שנתיים ומשהו אחרי שנפרדנו קבעתי פגישה בחוף געש עם בחור נשוי, ומאוד בארון. חוץ מאשר את אשתו וילדיו הבחור אהב מאוד גם ים, גברים אקטיביים וסקס בחיק הטבע, ובעזרת אטרף הוא ניצל כל רגע פנוי כדי לטפח את תחביביו.
כבר נפגשנו בזמנו בקיץ, וזה היה מוצלח למדי עד כמה שסקס במים לאור שמש אוגוסט החורכת יכול להיות מוצלח. כשהוא פנה אלי שוב ניסיתי להתחמק והתלוננתי שבפעם הקודמת סבלתי מקילוף בגלל שיזוף מוגזם, ושלא ממש נהניתי מכל העסק, לא נעים לזיין כשכל רגע מישהו עלול להגיע ולהפריע, אבל הוא הפציר מאוד, ממש התחנן, וציין בצדק שבאוקטובר פחות חם ופחות צפוף על שפת הים. בסוף נכנעתי להפצרותיו ולחרמנות שלי והבטחתי להגיע.
החניתי את מכוניתי וכבר עמדתי לשים את פעמי לחוף ופתאום הנשוי החרמן שלי התקשר, שופע התנצלויות, והסביר שצץ משהו לא צפוי, ואחרי ששב והתנצל מעומק ליבו ביטל את הפגישה.
מאחר וכבר הייתי שם עם קרם הגנה ובגד ים החלטתי ללכת בכל זאת. טיילתי על החוף, לטשתי מבט בגברים ערומים, ראיתי גם זוגות ושלישיות, ואפילו זכיתי לכמה הצעות שדחיתי בנימוס, ולבסוף נמאס לי והחלטתי לחזור. בדיוק כשהתחלתי לשרך את דרכי חזרה למכונית נתקלתי פתאום באור.
עמדנו ובהינו זה בזה באור השמש האכזרית שחשפה כל קמט וכל שערה, ושתקנו, נדהמים.
"נורא רזית." הוא אמר לבסוף, והושיט לי את ידו.
נאחזתי בה כטובע בקש. "אתה נראה נהדר." אמרתי, בולע בעיני את פניו, "שכחתי כבר כמה אתה יפה."
הוא הסמיק מעט ונראה נבוך, "מה אתה עושה פה?"
"קבעתי עם מישהו, אבל זה לא הסתדר לו, אז סתם… ואתה?"
הוא משך בכתפיו, "מטייל, שוטף את העיניים, מקווה שאולי יצוץ משהו… אתה יודע איך זה."
"וולנטין, מה איתו, אתם עוד יחד?"
"בטח, אבל השבוע הוא בהשתלמות. בחגים הוא תמיד נוסע להשתלמויות של משרד החינוך… אחרת לא הייתי פה, יש לנו הסכם, כשהוא לא בבית אז…"
"חשבתי שטוב לכם יחד."
"נהדר לנו יחד. הוא בחור מקסים, אתה בטח זוכר איזה מותק הוא, אני ממש אוהב אותו, אבל… טוב, אתה יודע איך זה, לכל זוג יש את הסידור שלו, וגם אנחנו… ומה אתך, יש לך מישהו?"
"לא, מאז שאני ואתה… מאז שזרקת אותי אני לבד." אמרתי בקול יבש, מקפיד לא להישמע מאשים.
זה לא עזר, "לא זרקתי אותך, נפרדנו כי בגדת בי." התקומם אור.
"נכון." הסכמתי בהכנעה.
"מאוד נפגעתי כששמעתי שאתה עם ג'וני." המשיך אור להתגונן, "וולנטין היה כל כך מתוק ומבין, לא הייתי מתגבר על התקופה הזו בלעדיו, הוא ניחם אותי ותמך בי ואתה… היה לי רושם שבכלל לא אכפת לך שאני עוזב אז…"
"טעית, כן היה לי אכפת, כאב לי מאוד שנפרדנו."
"אז למה לא אמרת כלום? אפילו סליחה לא ביקשת."
"אני יודע, אולי זו הייתה טעות, אבל הרגשתי שלא מגיע לי שתסלח לי. הפסיכולוג אמר שהענשתי את עצמי."
"פסיכולוג?" אור הרים גבות משתוממות, מביט בפליאה בעיני, "אני לא מאמין, אתה הלכת לפסיכולוג?"
"כן. מאז שנפרדנו לא הצלחתי לישון אפילו לילה אחד כמו בן אדם, סבלתי מאוד ולכן חשבתי ש…" גל של אהבה כלפיו הציף אותי פתאום, מערער את שיקול דעתי.
אצבעותיו השתלבו בשלי, "התגעגעת?"
הנהנתי, לא מסוגל להוציא הגה מפי.
"גם אני, כעסתי, אבל גם נורא התגעגעתי, פיני נורא מתוק, אבל יש לו את המגבלות שלו, יש דברים שהוא לא מסוגל לעשות." הוא נאנח, "אצלי או אצלך?"
"אצלי." אמרתי, ודילגתי מאושר אל מכוניתי, והוא בעקבותיי.
נסעתי הביתה, הוא נסע אחרי, חנינו זה לצד זה, ודקה אחרי שנכנסו לדירה היינו ערומים במיטה.
"כל כך התגעגעתי." גנח אור כשחדרתי לתוכו באנחת אושר, "אין לך מושג… למה לא התקשרת אלי?" כרך את רגליו סביבי.
"ולמה אתה לא?"
"כי כעסתי עליך."
"זו הסיבה שלא התקשרתי, ידעתי שאתה כועס, ושאתה כועס בצדק, הרגשתי נורא אשם ולא העזתי…. סליחה אור."
"זה בסדר, סלחתי מזמן."
"אז מה יהיה איתנו בהמשך?" שאלתי אחרי שנרגענו משמחת הפגישה, התקלחנו ושכבנו חבוקים מול המזגן.
"יהיה מה שתרצה."
"מה שאני רוצה זה שנחזור ושהכל יהיה כמו פעם."
"אבל אני עם פיני עכשיו."
"כן, אני יודע."
"אני באמת אוהב אותו, ממש טוב לנו יחד, הדבר היחיד שמפריע לי זה שהוא פסיבי לגמרי, ולפעמים אני ממש צריך… חבל שאי אפשר לחבר אתכם לגבר אחד."
צבטתי את ישבנו, "חבל שאי אפשר לפצל אותך לשניים."
"מה, כל כך השמנתי?" נחרד אור.
"בכלל לא, טיפש, סתם התבדחתי."
"כי אתה ממש רזית יוגב, אני אצטרך לפטם אותך קצת."
"זה יהיה קשה אם תמשיך לגור עם פיני שלך. אין מצב שתחזור לגור איתי?"
הוא נאנח שוב, "תראה יוגב, אתה נהדר, אבל זה לא פשוט, פיני באמת מותק ואנחנו מסתדרים מצוין וממש טוב לנו יחד. כבר קנינו דירה ו… אה… אני ופיני…" הוא הציץ לעברי בחשש ואחרי שהנהנתי לעברו בעידוד סיפר לי, ספק בביישנות ספק בגאווה, שבעוד חודש ייוולדו לו ולפיני זוג תאומים, כנראה בן ובת, ובשיתוף עם האם לעתיד ובת זוגה הם יהפכו להורים ולכן…
"ולכן אין מצב שתעזוב את גן העדן המשפחתי הקטן שיצרת עם פינחס הקטן רק בשביל ליהנות מהזין הגדול שלי על בסיס קבוע." סיכמתי את המצב, מעט בגסות, אבל בדייקנות, ואפילו הצלחתי לחייך קצת.
"אל תזלזל כל כך בזין, זין זקוף באורך מרשים זו סחורה חמה ומבוקשת בכל מצב." הצטחק אור שלא עשה שום מאמץ להכחיש שאין סיכוי שהוא יחזור אלי.
כפיצוי הוא ליטף את פני, נישק אותי, התחנף והתרפק ושכנע אותי שנשוב וניפגש גם מחר. נפגשנו שוב עוד שלוש פעמים, מעולם לא הייתי מאושר כל כך, בטוח כל כך שהוא האחד והיחיד ושלא אצליח אף פעם לאהוב איש מלבדו, וזה מה שאמרתי לו כשהוא ציין שמחר פיני חוזר ולכן לא נוכל להמשיך להיפגש.
"גם לי נורא טוב אתך יוגב, אבל לפי ההסכם שעשיתי עם פיני…" ואז הוא ראה את הבעת פני, השתתק, קם והחל להתלבש.
"טוב, אז מה עושים?" שאל אחרי ששנינו התלבשנו, וישבנו במטבח לקפה אחרון לפני פרידה.
"מה שתרצה." אמרתי ושילבתי את אצבעותיי באלו שלו.
"אני לא רוצה לאבד אותך." אמר אור באומללות, "אבל תבין יוגב, דברים השתנו מאז שנפרדנו. בניתי את החיים שלי עם פיני, וטוב לנו יחד, הוא אוהב אותי מכל הלב, וגם אני… אני פשוט לא מסוגל לעשות לו את זה, גם ככה הוא מרגיש נורא חסר ביטחון כי הוא לא יכול להיות אקטיבי, וחוץ מזה יש לו גם תסביך שלם בגלל הגודל של הזין שלו…"
"ובצדק." הערתי ברשעות.
"די יוגב, בן אדם הוא יותר מגודל החבילה שלו, בטח בן אדם כמו פיני שהוא נשמה, ובן אדם זהב ו… הוא לא חזק כמוך יוגב, ואני באמת אוהב אותו. וגם ככה אני מרגיש אשם שנפגשתי אתך כמה פעמים רצוף, כי לפי ההסכם שלי איתו מותר לנו רק סטוצים." הוא נשא אלי מבט נואש, "תתקן אותי אם אני טועה אבל אני מרגיש שמה שיש לנו, לי ולך יוגב, זה ממש לא סטוץ."
"אתה לא טועה, זה לא ממש לא." הסכמתי, הרמתי את כף ידו אל פי וטמנתי בה נשיקה. זו הייתה נשיקת פרידה, אבל לא תכננתי לספר לו את זה. גם ככה היה לו מספיק על הראש, רגשות האשמה בגלל פיני, התשלומים של המשכנתה על הדירה שלהם, והתינוקות שעמדו להיוולד בקרוב… כל החיים החדשים שהוא בנה לעצמו אחרי שנפרדנו, הם יכלו להיות שלי, כמעט היו, אבל לא ויכולתי להאשים בזה רק את עצמי.
ככה זה בחיים – שברת, שילמת.

אפילוג
שבוע אחרי שנולדו התאומים של אור ופיני הופיעה בשולי העיתון הודעה קטנה – גבר בן ארבעים פלוס נפל ממצוק ונהרג כשטייל לבדו בשמורת הר סדום. הודעה נמסרה למשפחתו.
השניים שהיו עסוקים עד למעלה מראשם בתאומים שנולדו להם לא מזמן לא היו פנויים לעיין בעיתון. הם ראו את ההודעה רק בזכות עורך הדין של המנוח שיצר איתם קשר כדי לבשר להם שמר יוגב פלד ז"ל שנהרג בשבוע שעבר בתאונה מצערת הוריש להם את כל רכושו. "רק תחתמו פה ופה, ושם, ועוד חתימה אחת כאן, וכל הירושה של מר פלד המסכן תעבור אליכם." הסביר עורך הדין, שב והביע את תנחומיו על מותו בטרם עת של מר יוגב פלד, והבטיח להם נאמנה שלא, הוא לא השאיר שום מכתב הסבר, וספק אם תכנן ללכת לעולמו בגיל צעיר כל כך יחסית, ובאמת מוזר שהוא טרח בכלל לכתוב צוואה, דבר נדיר אצל אנשים בגילו. אולי ליבו ניבא לו שהוא לא יאריך ימים? איש לא ידע מעולם כי הוא לקח איתו את סודו לקבר, אבל כמה טוב שטרח לכתוב צוואה כל כך מפורטת, ראוי שכולם ייקחו ממנו דוגמה, והנה כרטיס הביקור שלו, שלא יהססו לפנות אליו בכל עניין ודבר, והלוואי שנתראה מעכשיו רק בשמחות.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il