שבת חתן – פרק ב'

15/05/2014

בגלל הלחץ של הבוס שהבטיח לקליינט שהעבודה תהיה גמורה תוך כמה ימים (טוב שלא נתן תאריך אלא רק השערה) עבדתי עד ארבע וכל הזמן שאלתי מה קורה מחר, ביום של הבחירות, עובדים או לא?
הבוס אוהב להחזיק אותנו קצר ושונא בעקרון ימי שבתון והוא סחב וסחב את התשובה עד הרגע האחרון, וגם כשהחתמתי כרטיס עדיין לא ידעתי מה קורה אתנו.
רק כשהייתי בסופר (אני עוצר שם בדרך הביתה לעשות קניות) התקשרתי לסגן והתבשרתי שתודה לאל, מחר בית המלאכה סגור. איזה מזל!
התקשרתי לחומי להגיד לו שאני עושה קניות ולשאול אם הוא צריך משהו, ולהפתעתי הוא אמר לי שהוא בדרך להוריו והוא יישאר אצלם עד שהחדר אצל פזי יתפנה.
"למה?" נדהמתי, ואני מודה, נעלבתי קצת. בזמן האחרון אני חש שהחברים שלי מפנים לי עורף מסרבים להזמנות שלי. לא רוצים לבקר אצלי ומתחמקים כשאני רוצה לבקר אצלם. ביום שישי פזי וגולן לא רצו לאכול אצלי, והחבר'ה מהדירה של ליאור כבר לא מסתובבים אצלי, ואפילו ליאור בקושי מדבר איתי, ומה שהכי כואב זה שבוריס ניתק איתי קשר כמעט לגמרי, אחרי שהיינו פעם חברים כל כך קרובים.
לא דיברתי על זה הרבה כי זה קרה במעין תהליך הדרגתי שמתרחש בצורה מאוד איטית, אבל ברורה. מבן אדם חברותי עם המון ידידים הפכתי לאדם מבודד.
כשנרי בבית המצב טוב יותר ויש יותר אנשים בבית, אבל כעת, כשהוא בקורס הטיפשי שלו, אני מרגיש בזה בצורה חריפה מאוד, והנטישה של חומי לבית הוריו שאני יודע שהוא לא אוהב להיות אצלם הייתה הקש ששבר את גב הגמל.
"חכה עוד רגע, אני רוצה להגיד לך שלום." ביקשתי, מרגיש קצת מושפל מכל המעמד הזה. אני לא אוהב להתחנן, אבל רציתי לדבר איתו, ולכן ביקשתי שלא ילך ודהרתי הביתה.
חומי כבר עמד בפתח עם תיק גדול מוכן לצאת לדרך
"אולי רק נשתה קפה ותסביר לי מה קרה?" ביקשתי למרות שזה עלה לי בריאות. אני לא בנוי לרדוף אחרי בני אדם ובכל זאת הרגשתי צורך לברר מה קורה פה.
"תשמע פולי… תראה… אתה בחור מקסים ואני מאוד מחבב אותך, אבל…"
"זה בגלל שאני נשא, נכון? אתה לא רוצה לסכן את עצמך ואולי את הבנות שלך. זה הסיפור?"
"מה? לא! אל תהיה מפגר כזה! זה מה שאתה חושב עלי?" הוא התעצבן ונעלב מההשערה שלי וככה יצאה האמת לאור והאמת הייתה לא נעימה, אם כי לא ממש מפתיעה.
מסתבר שחומי החליט לעזוב בגלל שיחה מאוד לא סימפטית שלו עם נרי שלא ידע שהיום אני נשאר יותר מאוחר בעבודה. התקשר הביתה לחפש אותי ונפל על חומי.
"הוא לא אהב את זה שאני ואתה… הוא נשמע מאוד חשדן פולי, ולמרות שאמרתי לו שאין מצב, ושאני בכלל בעניין של כוכב, לא שלך כי כולם יודעים שאתה תפוס חזק הוא בכלל לא הקשיב לי. הוא נורא קנאי פולי, קנאי ורכושני בצורה חולנית ממש, ולדעתי הוא מבודד אותך מכל החברים שלך ואתה כזה מרחף שאתה בכלל שם לב לזה."
וברגע שחומי אמר את המילים הללו פתאום כן שמתי לב, ובבת אחת נפל לי האסימון והבנתי שכן, זה נכון. זה לא כמו שנרי אומר תמיד שאנשים משתעממים ממני כי אני כבד ולא יודע לשתות ולרקוד, זה בכלל לא נכון.
תמיד חשבתי שהבית מלא אנשים כשהוא פה כי הוא מושך אותם באישיות הכריזמטית שלו ובקסם האישי שלו וכשהוא לא כאן אין להם בשביל מה לבוא כי אני משעמם, אבל לפני שהכרתי את נרי היו לי הרבה חברים, ותמיד היה לי עם מי לצאת ולדבר, וכיום יש לי רק שני ידידים וירטואליים שנרי לא יודע על קיומם.
שאר החברים שלי, הממשיים, לא הוירטואליים, מתרחקים ממני וזה לא בגללי, זה בגללו.
"דברתי על זה עם ליאור והוא חושב שאני צודק, הוא גם סיפר לי על הסכין." המשיך חומי לפקוח את עיני.
"איזה סכין?" נדהמתי.
"סכין מתקפלת כזו של ערסים שיש לנרי. הוא כבר איים על כמה אנשים עם הסכין הזו, למה אתה חושב שמיצי הסתלק מכאן?"
ניסיתי למחות שזו בטח הייתה בדיחה, ואיך אפשר לפחד מרבע עוף כמו נרי שיש לו פרצוף של ילד והוא בקושי שוקל שבעים ק"ג, אבל מיצי לא השתכנע.
"תשמע, אתה מותק פולי, אבל אני לא רוצה להסתבך עם ערס עצבן. הוא בחור חזק עם פה מלוכלך, ולי יש לי די צרות משלי." אמר והסתלק, משאיר אותי לבד עם זיכרון של משהו שנרי סיפר לי פעם.
זה קרה עוד בדירה הישנה, הוא נתן לי ראסייה כי נישקתי על הלחי את שירי המזכירה שלנו כשנפרדתי ממנה בצומת והוא ראה את זה וכעס.
לא שתקתי לו. זרקתי אותו על הארון של המטבח והוא חטף מכה חזקה בגב. כל הקטע הזה מאוד זעזע את שנינו ומאז לא רבנו יותר בצורה כזו.
מאז ועד היום כל האלימות שיש לי אתו היא רק משחק בזמן הסקס, וברור שמדובר במשחק בלבד, אבל באותו יום חורף רחוק שכבנו זה לצד זה ודיברנו קצת על קנאה ועל אלימות ואז הוא סיפר לי סיפור שנזכרתי בו כעת – שנתיים לפני שהוא נולד אימו נכנסה להריון ובחודש השלישי היו לה דימומים. בעלה החיש אותה למיון ושם רצה לבדוק אותה רופא גינקולוג.
אבא של נרי סירב בכל תוקף שגבר זר ייגע באשתו למרות שזה היה רופא. הם הלכו הביתה, והיא דיממה וסבלה, הפילה את התינוק וכמעט שמתה בעצמה.
נרי נולד שנתיים אחרי הסיפור הזה ובכל זאת הכיר אותו היטב. לדעתי זה מוזר שהם סיפרו לו על האירוע הזה ועוד יותר מוזר שאימו לא נטרה לאביו טינה. אני חושב שזה מסביר הרבה על הבית בו הוא גדל ועל האופי שלו עצמו ועל דפוסי הזוגיות שהוא למד בבית הוריו.

בסופו של דבר הצלחתי להשיג את נרי בטלפון ולדבר איתו בשעה די מאוחרת, אולי מאוחרת מידי בשביל להיות הגיוני ורגוע. עד אז כבר שוחחתי עם הרבה מכרים וידידים, כולל עם מיצי, וכולם אישרו לי פחות או יותר אותו דבר – נרי הלך מאחורי גבי, שוחח עלי עם אנשים, הזהיר ואיים והעליב ופגע, והרחיק ממני חברים שחלקם חושבים עד היום שגם אני שותף לרעיונות ההבל שלו.
רק על בוריס הוא לא העז לנסות את התרגילים הטיפשיים הללו ודיבר איתו בצורה מכובדת. אמר לו שאני קשור אליו ורואה בו דמות אב וזה לא בריא בשבילי ומונע ממני לקשור קשרים בריאים עם בני גילי.
הייתי צוחק אם זה לא היה כל כך מופרך!
בשלב הזה כבר הייתי כל כך מוטרף מכעס ומבושה עד ששכחתי את כל כללי הזהירות שקבענו וניסיתי כל הזמן לתפוס אותו בנייד.
או שהוא לא היה זמין, או שזה היה תפוס. הרגשתי שאני יוצא מדעתי מרוב תסכול. בסוף כשהצלחתי סוף סוף לדבר איתו זה כבר היה ממש לפני החופה ולא היה לו ראש לדבר איתי, אבל הוא הרגיש שאני נסער מאוד והתמלא דאגה. הוא ניסה ללחוץ עלי להתקשר יותר מאוחר ואני סירבתי.
"זה לא לטלפון." אמרתי, "אתה רוצה לדבר אז בוא לכאן."
הוא התרגז למה אני לוחץ עליו, ולמה אני לא מוכן לפרט מה בדיוק מעיק עלי. הוא יכול לקשקש שעות ולשקוע בשיחות אינטימיות דרך השפופרת ולא מבין שאני שונה ממנו, אני שונא לדבר בטלפון על דברים כאלו (ובעצם שונא בכלל לדבר בטלפון).
אני חושב שהטלפון הוא מכשיר מנוכר מאוד שלא מתאים לשיחות נפש. בשיחות ארוכות מידי בטלפון אני מתעייף, האוזן כואבת ואני מאבד ריכוז ומתבלבל, ולפעמים לא שומע טוב מה אומרים ומתחיל לגמגם ולהתעצבן.
אמרתי לו שאם הוא לא יוכל להגיע בגלל החתונה הזו – שמתקיימת במרחק כמה דקות נסיעה מהבית שלנו ובכל זאת אני מרגיש כאילו היא על הירח – אז לא צריך, שלא יבוא.
הלכתי לישון נורא מוקדם כי הייתי עייף מוות וקמתי בשלוש לפנות בוקר.
כאילו ניחשתי אותו הוא הופיע קצת אחרי שהתעוררתי עם הדוד של אימא שלו – קשיש עיראקי שתוי ונמרץ.
במקום לעסוק בעצמנו התעסקנו עם הזקן הזה, מנסים להשכיב אותו לישון על הספה. אחרי הרבה שכנועים ומאמצים הצלחנו, אבל את הנעלים הוא סירב משום מה לחלוץ ונרדם נעול בנעליו.
נרי היה שפוך מעייפות, ראיתי מיד שהוא גם שתה קצת והיה מותש ועצבני. מזל שהוא היה צריך להגיע לבסיס רק בעשר בבוקר. מבחינתי אפשר היה פשוט ללכת לישון ודי, אבל הוא התעקש שאגיד מה קרה עכשיו. כרגיל נכנעתי לו למרות שעדיף אם הייתי שותק, אבל איך יכולתי אחרי כל המהומה שחוללתי?
נתתי לו תקציר של כל מה שגיליתי מאז השיחה עם חומי, מנסה לדבר בשקט ובהגיון, ולהגיד לו שאני מבין שהוא מקנא וחרד, אבל אסור לו להתנהג ככה, הוא מרחיק אותי מחברים וגורם לי לבידוד וזה לא הוגן ולא מוצדק.
כמובן שהתעכבתי במיוחד על הסיפור על הסכין שעד אז לא ידעתי אם היא שמועה או עובדה, מאוד קשה להיות חוקר ולברר מה בדיוק קרה. אני לא אגיד שכולם שקרנים, אבל אנשים מעוותים את האמת, מספרים סיפורים, מגזימים, או פשוט שוכחים מה קרה וממציאים.
רק היום אני מתחיל להעריך את סמי אחי שהוא חוקר במשטרה. הוא תמיד אמר שלהוציא את האמת מבני אדם זה כמו להוציא מים מסלע וצריך בשביל זה סבלנות של מלאך.

כמו שחששתי נרי היה נרגז מאוד לשמע ההאשמות שלי ונכנס מיד לעמדת התגוננות תוקפנית ולא ניסה בכלל להיות הגיוני. דבר ראשון הוא שלף את הסכין המגוחכת הזו והתברר שמדובר בצעצוע למבוגרים, יותר אולר מסכין – אפילו תפוז הייתי מתקשה לקלף עם הדבר הזה – ואמר שכולם מגזימים, ושהם סתם חבורה של הומואיות פחדניות, ובעצם הכל באשמת מיצי שהלך וסיפר לכל העולם איזה בחור נחמד אני וכמה חבל שאני תקוע עם המשוגע התימני הזה שבוגד בי כל הזמן בלי בושה ושמחזיק אותי קצר ולא מרשה לי לנשום.
"אחרי שמיצי הלך ופרסם איזה זין נפלא יש לך ואיזה נהדר אתה במיטה כולם רצו לנסות גם, ולכן הייתי צריך לרסן את הקוקסינליות החרמניות האלו." הסביר לי בפשטות.
"איזה מין רעיון אידיוטי זה לרסן אותם באלימות ובהפחדות?" צעקתי עליו, "וחוץ מזה מה חשבת שהם יעשו לי? יאנסו אותי?"
"אותך לא צריך לאנוס, מספיק שיתחנפו אליך קצת וילטפו לך את הראש ויגידו לך כמה יפה אתה כותב ואתה כבר מתמסר בקלות." אמר נרי בצורה די מעצבנת שהעלתה את חמתי להשחית.
יכול להיות שמה שהרגיז אותי כל כך זה החשד שלי שהוא צודק במידה מסוימת?
"אם זה מה שאתה חושב עלי," התרתחתי, "אז אני לא חושב שיש לנו מה לחפש יחד."
הוא התחיל לבכות וברח למקלחת, זה מה שהוא עושה תמיד כשהוא בוכה, וכשהפעם לא נחפזתי לנחם אותו כמו שאני נוהג תמיד הוא בכה עוד יותר חזק ובעט בדלת של הארון, ואז התיישב על הרצפה, נתן אגרופים לקירות, ובכה כל כך חזק עד שהתחיל לגהק מרוב בכי. אחרי כמה זמן נשברתי, לקחתי אותו למיטה, הכנתי לו קקאו והבאתי טישו, ובקשתי שדי, שמספיק כבר, שיירגע ונדבר על הכל בשבת כשלא נהיה כל כך עייפים וכעוסים.
זה הרגיע אותו קצת והוא הפסיק לבכות. נשכבתי לידו, כיביתי את האור וכיסיתי את שנינו וחיבקתי אותו. שכבנו מחובקים בחושך וסוף סוף דיברנו קצת בשקט.
אמרתי שאני מאוד פגוע מההתנהגות שלו ושהוא גרם לי להרגיש שאף אחד לא אוהב אותי ושאני בן אדם משעמם וחסר חברים, והוא אמר שלא זו הייתה כוונתו, הוא לא רצה לבודד אותי, הוא רק רצה שלא ינסו לפתות אותי והוא מבקש שאסלח לו, ושהוא לא יכול לחיות בלעדי ושהוא חייב אותי והוא ימות אם ניפרד.
לא ידעתי מה לענות ורק חיבקתי אותו חזק ואמרתי לו שיירגע וילך לישון כי מחר הוא עוד יירדם חלילה על ההגה, ובסוף באמת נרדמנו.
בבוקר קמתי והייתי לבד. הוא נסע כבר עם הדוד – אני מקווה שהזקן ישן טוב ולא שמע כלום – והשאיר לי פתק עם מילות אהבה והתנצלות והבטחה שיבוא בשישבת הביתה ונדבר על הכל ושהוא מקווה שאני לא אעשה שטויות בינתיים.
רק אחרי שחזרתי וקראתי בפעם המאה את הפתק הזה, מנסה להבין ממנו אם יש לי או אין לי חבר, נזכרתי פתאום שמרוב מריבות ובכי לא הספקנו אפילו לעשות אהבה.
איזה דפוקים!

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il