שבת חתן – פרק ג'

19/05/2014

אני נכנס הביתה רצוץ לגמרי אחרי שעות של סימון דסקיות מזדיינות ופתאום אני מוצא אותו במטבח. טרנינג הבישול שלו עליו, שרוולים מופשלים, סירים רותחים על השיש, חיוך מאוזן לאוזן וטלפון ביד, כמובן. הוא מנשק אותי קלות תוך שהוא ממשיך לקשקש בטלפון, לבחוש בסירים ולרקוד לקצב המוזיקה שבוקעת מגלגל"ץ – אני זה הדיכאוני שאוהב 88 FM אבל הוא, רק תנו לו גלגל"ץ, ורצוי מזרחי.
פתאום מתחילה יהודית רביץ לשיר את "האיש ההוא" בליווי הבולבול טרנג של אהובה עוזרי ואנחנו מחייכים זה לזה כי שנינו אוהבים את השיר היפה והמתנגן הזה שמזכיר לנו לילה אחד סקסי מאוד שקרה לא מזמן.
מאחר והוא מדבר בטלפון אין לי ברירה אלא לשבת בשקט ולהקשיב, ולאט לאט השיחה לוכדת את תשומת לבי.
מה שאני שומע זה רק את החלק שלו בשיחה כמובן, וזה מה שאני זוכר מדבריו.

"כן, זה נכון, הייתה חתונה יפה עד שהתחילו לריב. לא, לא נכון, לא הבנת טוב, זה לא התחיל בגלל המשפחה ההודית של הכלה, הם דווקא אנשים מאוד שקטים עד שמרגיזים אותם. כל הבלגנים התחילו בגלל ראובן אחי, מסכן, אתה יודע איך הוא מאז שאשתו המרוקאית ברחה באמצע הלילה להיות נערת ליווי והשאירה אותו עם שני ילדים קטנים, מאז הוא קצת עצבני, בעיקר בחתונות.

"נכון, זה קרה לפני חמש עשרה שנים והקטנה שלו כבר חיילת, אבל מה לעשות? עוד לא עברו לו העצבים."

"לא, אין לו אף אחת מאז. אחרי שהמרוקאית ברחה הוא לא סומך יותר על נשים ודי."

"כן, הוא כבר שתה קודם איזה בקבוק שלם של שיבס ריגל, זה מה שהוא עושה בחתונות, אבל אז הוא מצא זכוכית בטחינה וצעק על המלצר שהביא לו עוד בקבוק, וגם אותו הוא שתה, ואז הוא נעשה ממש מסטול, בגלל זה הוא רב עם הצלם."

"לא יודע למה בא לו שיצלמו רק אותו. ככה התחשק לו והצלם רצה ללכת אז הוא תפס אותו בגרון, וכשבת אחותי לימור ניסתה להפריד הוא הכניס לה בוקס."

"למה לא התערבו? בטח שהתערבו. ככה יצא שהוא הרביץ גם לאחים של הכלה, ובגלל זה קובי מתבייש מהמשפחה שלה ולא רוצה לעשות שבת חתן. אבא ואימא בבלגאנים בגלל הפדיחה הזו ובגלל זה חזרתי."

"טוב, מה עוד הוא יכול לעשות? הוא כעס, בטח שכעס, ואפילו החזיר לראובן את הצ'ק מתנה, אבל מה זה יעזור עכשיו?"

"לא! השתגעת? בטח שלא סיפרתי בצבא מה קרה, אמרתי רק שאימא שלי חולה, והמפקד שלי ברמת דוד לחץ בין כה שיחזירו אותי אז מצאו מישהו אחר שידריך. לא, היום אין לי זמן לקפוץ, יש לי כל מיני דברים לעשות, ניפגש כבר אצל ההורים שלי ביום שישי בערב, או בשבת חתן בבית כנסת."

"אל תדבר שטויות! יעבור לו עד אז, ואם לא אז אבא שלי יעביר לו כבר. אין דבר כזה שבן אדם שרק התחתן לא יעשה שבת חתן עם כל המשפחה שלו כמו שצריך."

"טוב, יאללה ביי."

"אז זה מה שקרה בחתונה בזמן שרבנו עם הדוד מרחובות על הנעלים?" אני שואל, ומנסה להישאר רציני.
"אהה." הוא אומר בפיזור נפש, וממשיך לבחוש משהו בסיר הרותח על האש.
"המשפחה שלך זה ממש משהו," אני מנסה להיות דיפלומטי ככל האפשר, "אני עוד יצאתי מהם בזול אני רואה."
"זה רק אחי ראובן." הוא מנסה להסביר, קצת נבוך, "הוא תמיד היה קצת עצבני, אבל אחרי שאשתו ברחה…"
"אתה מאשים אותה? בן אדם שמתנהג ככה? גם אני הייתי בורח מאחד כזה."
הוא מרים אלי את עיניו היפות ונאנח, ובדיוק אז, בתזמון מושלם, עמיר בן עיון מתחיל לסלסל במתיקות את "תחזרי, תחזרי." הנהדר שלו, ופתאום אני מבחין שזה לא הרדיו שמנגן, הוא שם קסטה במכשיר העתיק שיש לנו במטבח – מכשיר שיוצר הרבה לפני עידן הדיסקים.
"חשבתי שזה הרדיו שיודע לנגן פתאום את כל השירים שאני אוהב." אני אומר וצוחק.
"רציתי שנדבר קצת עלינו, אז שמתי מוזיקת רקע מתאימה." הוא מסביר וטיפה מסמיק, "יכול להיות שהגזמתי קצת?"
"אולי, אבל רק טיפה." אני צוחק, "על מה רצית שנדבר?"
"רציתי להגיד לך שלושה דברים חשובים מאוד, קודם כל שאני מצטער על מה שעשיתי, ושנית כל שאני אוהב אותך, ו… תגיד? אתה לא רעב?"
אני ניגש אליו ומחבק אותו. "כן, מאוד מאוד רעב כושי, גווע מרעב." אני אומר, מכבה את האש של הגז ומושך אותו אחרי לחדר השינה.
אחרי שאנחנו נרגעים קצת מהפעילות אני שואל מה היה הדבר השלישי שהוא רצה להגיד לי. "הדבר השלישי…?" הוא מנסה להיזכר, מנומנם קצת, כמו תמיד אחרי, "אהה כן, שאני מה זה חרמן, רק חכה, אחרי שאני אתעורר אני כבר אראה לך עד כמה."

אצלנו האשכנזים נהוג לעשות שבת חתן לפני החתונה, אבל אצל ספרדים זה אחרת – החתן עולה לתורה דווקא בשבת שאחרי החתונה, וכשבדקתי באינטרנט גיליתי שזה כדי להראות לציבור שגם אחרי שהוא נשוי הוא לא מזניח את קיום המצוות.
גיסתו הטרייה ממוצא הודי ואצלם לא מסתפקים בסתם כיבוד צנוע בבית כנסת אלא עושים ארוחת ליל שישי גדולה ומפוארת בבית החתן ולמחרת, אחרי העלייה לתורה, מזמינים את כל המתפללים בבית כנסת לאכול חמין.
איך אני יודע? נרי צלצל אלי וסיפר לי את זה בלחש כשהתחמק מבית הוריו אחרי ארוחת ליל שישי להסביר לי למה הוא לא יבוא הלילה הביתה.
אצל הוריו יש לו הכל, כולל מברשת שיניים, והוא יכול בלי אתרעה מראש להישאר אצלם כמה ימים ושום דבר לא יחסר לו. אימא שלו שומרת לו מדים, ויש לו שם מיטה ובגדים ולבנים והכל – רק שיבוא וירגיש נוח.
"מחר, אחרי הארוחה אצל הורי, אני אתחמק הביתה." הוא הבטיח לי וגם קיים. הוא הגיע בצהרים, נכנס הביתה במין התפרצות פראית נתקל בכסא, קילל אותו ושלח לעברו בעיטת קרטה פראית שהפילה אותו.
עמדתי בפתח חדר השינה, עייף מאוד אחרי שעבדתי מהבוקר באיזה עבודה צדדית כזו שאני עושה לפעמים – אורז משהו בשביל מישהו ומדביק תוויות – עבודה נאחסית שגם אם משלמים לי עליה שחור היא לא ממש משתלמת, אבל הבן אדם סומך עלי ולא נעים. בין כה אין לי משהו טוב יותר לעשות חוץ מלטחון שוב בראש כמה אני מרגיש בודד לאחרונה.
"החמין של השבת חתן לא היה טעים לך?" אני שואל ומרים את הכסא.
"אולי תסתום כבר עם הבדיחות קרש שלך?" הוא מטיח בי, "היה לי כבר מספיק לכל היום מהעיראקים האלו, לא צריך שגם אתה תקדח לי בראש עם השטויות הפולניות שלך!"
"מה קרה?"
הוא לא עונה, זורק את עצמו על הספה בחדר האורחים ושם כרית על פניו.
אני עומד בפתח ומהסס. "שאני אלך?" אני שואל.
הכרית טסה ישר לעברי ופוגעת בי בחזה. אני מפרש את זה כעוף לי מהפרצוף והולך.
רבע שעה אחר כך טלפון מנאור – הבן דוד המאוס שלו.
"חכה רגע נאור, אני אבדוק אם הוא לא ישן."
"עזוב, רבנו. הוא לא ירצה לדבר איתי, אתך אני רוצה לדבר." אומר נאור ופתאום מתחשק לי פשוט לטרוק לו את הטלפון בפרצוף, אבל החינוך שלי מונע ממני לעשות את זה.
"על מה רבתם?" אני שואל.
נאור מהסס קצת, מתלבט, מגמגם ואז שואל אם ידוע לי מה קרה בשבת חתן.
"לא, הוא לא סיפר לי כלום. דוד ראובן שוב השתכר?"
"לא, ראובן בכלל לא היה, אבל ביום שישי כולם הסתלבטו על נרי שרק הוא בא בלי בחורה והוא התרגז, ואז דוד שמעון שאל אם הוא צריך שנסדר לו מישהי, או אולי מישהו? הוא סתם צחק, אבל אבנר קפץ עליו והתחיל שם בלגאן שחבל"ז."
"לפי מה ששמעתי כל ארוחת ליל שישי אצלכם נגמרת בצורה כזו."
"כן, אבל הפעם כולם הבטיחו שלכבוד קובי הם יתנהגו יפה, ודווקא נרי שתמיד הוא כזה ילד טוב של אימא… ממש התפלאנו, אבל חפיף, האחיות שלו והדודה הרגיעו אותו וכולם הלכו לישון בשקט רק שהיום שוב נהיו בלגאנים בגלל אותו סיפור והפעם…"
"מה הפעם?"
"כבר הרבה זמן אימא שלי אומרת שאחותה הקטנה על הפנים מאז שנרי לא גר בבית, אבל לא חשבנו שזה יותר מזה."
"מי אמר שזה יותר מזה?"
"כל הזמן היו דיבורים, רמיזות, סיפורים מפה לאוזן. חשבנו שזו רכילות, לשון הרע, אנשים מרכלים, מלכלכים, אבל…"
"אבל מה?"
"הוא הומו?"
"מי, נרי?"
"כן, נרי. בטח נרי. למה, מי חשבת? מיקי בוגנים?"
"את זה אתה צריך לשאול אותו, לא אותי."
נאור משמיע נשיפת ערסים עצבנית, "יאללה כבר אתך! אתה הומו?"
"זה לא עסקך."
"זאת אומרת שכן." הוא מחליט, "בגלל זה אימא שלו שונאת אותך בדם. אז אתם ביחד כזה? כאילו, ישנים יחד והכל?"
"זה לא העסק שלך נאור ואל תחקור אותי. אם יש לך מה לברר עם הבן דוד שלך תשאל אותו ישר בפנים, אל תלך מאחורי הגב שלו."
נאור שותק.
אני שותק.
בסוף הוא אומר לי שנרי הסתלק באמצע הארוחה אחרי שהדודים עשו לו חקירה שלמה. שאלו למה אין לו חברה, מתי הוא יתחתן כבר, ואיך זה שהוא גר עם שותף בדירה ועוזב ככה את ההורים שלו לבד בבית אם אין לו חברה?
"אחרי שהחבר שלך הלך," הוא אומר ברשעות, "הוא היה בפה של כולם. לכל אחד היה מה להגיד עליו, ועד שהאחיות שלו הקימו צעקות והתרגזו על הדודים שמקלקלים את השבת חתן של קובי הם לא סתמו את הפה."
הוא מדבר ומדבר ומספר איך הוא ניסה לעצור את נרי מללכת באמצע ולא הצליח, ואני מציץ ללא הרף לכיוון חדר האורחים שם שוכב נרי בעיניים עצומות ומתפלל שהוא ישתוק כבר לפני שנרי יקלוט עם מי אני מדבר ויתפוצץ.
"בסוף הדודים נרגעו וכולם המשיכו לאכול ולשמוח," ממשיך נאור לברבר, "אבל בדרך החוצה אמר לי דוד שמעון שהוא די בטוח שזה השבת חתן האחרון שאחותו עושה כי אין לה יותר בנים לחתן."
למזלי אני לא צריך לענות על ההערה הקנטרנית הזו. נרי מזנק מחדר האורחים, חוטף ממני את השפופרת ונותן בי מבט זועף שמצווה עלי בלי מילים להעלם.
אני הולך למיטה שלנו, סוגר את הדלת ומתחיל לקרוא את הספר 'המקרה המוזר של הכלב'. אחרי שני דפים אני שומע איך נרי טורק את השפופרת, מקלל, הולך למטבח, פותח את הדלת של המקפיא, מוציא בקבוק ושם על השולחן. פותח את המקרר, מוציא פחית בירה ושם על השולחן. אחר כך נשמעת נקישת בקבוק בכוס, כסא נגרר על הרצפה ועוד קללה.
גם בלי לראות אני יודע שעכשיו הוא מערבב את הבירה בוודקה ושותה את התערובת הקטלנית הזו הכי מהר שהוא יכול.
אני מחכה חמש דקות, עשר, רבע שעה. עצבי מתוחים עד להתפקע, אני כמעט קם מהמיטה לבדוק מה קורה ואז הוא נכנס, מטיל את עצמו לצידי, גבו אלי, מקופל כולו, שותק.
אני לא מתאפק ומנסה ללטף את כתפו והוא מעיף לי את היד.
"תעזוב אותי!" הוא נובח.
אני מבין ובכל זאת חש פגוע.
אנחנו שוכבים בשתיקה זמן מה ואז הוא מתחיל לדבר. אומר דברים מטורפים שנובעים מהוודקה, לא ממנו, ובכל זאת זה פוגע. הוא אומר שהכל התחיל בגללי, שאם זה היה מישהו אחר הוא כבר היה מצליח להיפטר מהדבר הזה, שהוא שונא את עצמו ככה, ושבלילות הוא חולם איך הוא חותך את זה ממנו בסכין ונעשה נורמלי.
"חותך את הזין שלך?" אני עוקץ אותו ברשעות, "זה לא רעיון טוב, בלעדיו איך יהיה להורים שלך עוד שבת חתן?"
"שתוק כבר!" הוא צועק ומתנפל עלי.
מרגע זה מהלך העניינים אמור להתגלגל במסלולו הרגיל – אנחנו נאבקים, הוא מנסה להכאיב לי, אני מרסן אותו, כופה עליו סקס פראי, מוכיח לו באותות ובמופתים מה הוא באמת רוצה ואוהב ואז הוא נרגע – אבל הפעם אני מסרב למלא את תפקידי כפוי הטובה וממשיך לשכב בשקט עד שנמאס לי לספוג ממנו, ואז אני פשוט קם והולך.
אני מסתובב קצת בחוץ, מטייל ברחובות. מזג האוויר מוזר – מחניק ואביך, קצת חם, קצת קר, רוחות מסתחררות ספק ממזרח ספק ממערב.
אני חש משהו לא מוגדר באוויר, זה מרגיש כמו החיים שלי אני מהרהר, קצת מזה וקצת מזה, ובעצם כלום לא ברור, ואז נמלך מזג האוויר בדעתו ומחליט שבעצם חורף.
פתאום מתחיל לרדת גשם ונעשה קריר ורוח. רטוב ורועד מקור אני רץ הביתה ומוצא אותו ישן במיטה שלנו, דמעות מכתימות את פניו.
מה שאני באמת רוצה לעשות זה לשכב לצידו, לחבק אותו ולהרגיע, אבל אני מתאפק. קודם יושב וכותב מה היה. אחר כך כבר נראה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il