שבת חתן – פרק ד'

22/05/2014

שעון הקיץ שהפציע בתיאום מושלם עם החורף שהחליט לעשות קמבק דווקא היום מצא אותי ער בארבע בבוקר, שוכב במיטה ומקשיב לתיפוף מתכתי של מרזב עקשן שאיזה חסר דעה קבע ממש מעל חלון חדר השינה שלנו.
שכבתי בשקט, מנסה להתנחם בכך שנכון שהגשם שטף את כל הפרחים העדינים של כליל החורש והליבנה הרפואי (שריחו חביב עלי במיוחד), אבל הוא גם בטח רחץ לי טוב את האבק מהאוטו ושטף את שבילי הגינה שהתעצלתי לטאטא.
בחוץ היה חושך, קר, גשם, רוח והיה די נחמד לשכב צמוד לנרי (שכמו רוב הילדים נעשה נורא חמוד כשהוא ישן) ולנמנם קלות. חבל שפתאום נזכרתי בכביסה שנשארה תלויה על החבל ונאנחתי.
"מה קרה?" הוא שאל בקול ערני להפליא.
"הכביסה! הכל נרטב. אולי נקנה מייבש?"
" השתגעת? עוד שבועיים מתחיל הקיץ, מייבש זה איזה אלפיים ₪."
"אהה, כן. טוב, אז בשנה הבאה."
"אתה חושב שתהיה שנה הבאה?"
"בטח שתהיה, אלא אם כן יתנגש בכדור הארץ מטאור ואז יחזור עידן הקרח, ואז מה כבר יעזור לנו מייבש? עדיף יהיה להשקיע בקמין טוב או ב…"
"שתוק כבר, חכמולוג אחד."
אני שותק והוא נלחץ אלי ודוקר אותי, אתם יודעים עם מה.
אני מגשש ביד אחת ומושך מעליו את הפיז'מה שלו, ובשניה מגשש במגרה להוציא קונדום.
"תאר לעצמך איזה כייף זה יהיה אם באמת ימצאו תרופה לאיידס ואני לא אצטרך לשים יותר קונדום, ואתה לא תצטרך להתקשר אלי כל יום להזכיר לי לקחת את התרופות, נוכל לחסוך ככה המון כסף. נחליף אוטו, נקנה מייבש ואפילו…"
"פולי שתוק כבר! מספיק! אתה לא רואה כמה שזה מגעיל?"
"אתה צודק, אין מסיחין בזמן הסקס על כסף. אני מתנצל."
"לא לזה התכוונתי."
"לא אכפת לי למה התכוונת, ולא יעזרו לך שום התפלפלויות, עכשיו תורי." אני מתעקש לא להבין אותו, ומאחר והוא שוכב מאוד בשקט ולא מתווכח אני מנצל את ההזדמנות וחודר אליו בתנוחה החביבה עלי שבה אני יכול לגעת גם בבטנו ובחזה החלק שלו, ובפטמות המתוקות שלו וגם ב… אולי עדיף היה שלא הייתי נוגע בפניו, הן רטובות מדמעות. "יש לי בעיה פסיכולוגית חמורה – אני לא יכול ליהנות מהסקס כשבן זוגי בוכה. בעיה שהמדע טרם מצא לה פתרון.
"נו, מה?" אני מנסה לנתק מגע.
"לא, אל תפסיק." הוא דורש ונלחץ אלי.
"אבל אתה בוכה, כואב לך? אתה עצוב? זה בגלל השבת חתן? מה קרה חמוד?"
"קרה שאני עובר חקירה מדרגה שלישית במקום להזדיין!" הוא מתרגז. מתהפך על הצד ומושך אותי ככה שאנחנו שוכבים כמו כפיות, "תפסיק לקשקש כמו עומואית אשכנזייה יפת נפש ותתחיל להזיז את התחת." הוא אומר ומדגים לי הלכה למעשה למה הוא מתכוון.
אני מפסיק לקשקש ומתחיל לזוז, והוא מצידו מפסיק לבכות וזז בתיאום מושלם איתי, והכל הולך כרגיל על הצד הטוב ביותר עד ששנינו צונחים זה לצד זה, מתנשפים ומזיעים.
"אז למה בכית?" אני נזכר פתאום לשאול בעודי מגשש להרים את השמיכה שתמיד נופלת משום מה לרצפה מהצד שלי.
"כי זה מגעיל נורא."
"מה מגעיל?"
"מה שעשינו."
"אבל אנחנו תמיד עושים את זה ככה. טוב, אולי לא בדיוק תמיד ככה, אבל זה תמיד אותו העיקרון, לא? יש לך רעיונות אחרים איך לעשות את זה, אני פתוח להצעות בתנאי שאין בהן אזיקים ומפתחות שתמיד הולכים לאיבוד."
"שרגא." הוא מתיישב ומביט בפני. החשכה ששררה בחדר קודם כבר החווירה לכעין אפרוריות גשומה ואני מבחין היטב ברצינות הנסוכה על פניו הצרות והיפות כל כך.
"איך אתה לא קולט איזה דבר מגעיל זה להיות הומו? זה פשוט נורא נורא מגעיל? איך אתה לא רואה את זה? לא פלא שהדודים שלי נגעלו ממני, גם אני נגעל ממני."
"טוב, אם זו הגישה שלך אז כל דבר שקשור בבני אדם הוא מגעיל קצת. לאכול זה מגעיל, ולהתנשק זה ממש מגעיל, וגם לחרבן ולהשתין זה לא גן של שושנים, ואיפה שאני עובד אפילו לנשום יכול להיות דבר די מגעיל, בעיקר כשיש רוח מכיוון בתי הזיקוק."
"אני מבקש שתפסיק להתחכם ולהיות עלק מצחיק ותנסה להבין מה אני אומר."
"מה שאתה אומר היה משכנע יותר אבנר אם לא היית מזדיין איתי קודם בהתלהבות כזו."
"הבוקר נכנעתי ליצר שלי בפעם האחרונה." הוא אומר בקול קודר של נביא זעם, ופתאום אני יודע מתי שמעתי את זה קודם, ואני יודע בדיוק מאיפה הרעיונות הללו באים.
אני רץ למחשב שלו ובדרך נפטר מהקונדום המגעיל (מה שנכון נכון, מה יותר מגעיל מקונדום משומש?) ובודק את ההיסטוריה על המחשב שלו ורואה מיד שצדקתי – שוב מתנוסס שם לתפארה הלינק של האתר המתועב ביותר שאני מכיר – מתועב אפילו יותר מפורנו של פדופילים עושים סקס אלים עם גורי כלבי ים לבנים וזכי מבט – עצת נפש!
"עוד פעם אתה עם הפסיכופטים המשעממים, השקרנים, המטופשים, הבני אלף המתחסדים האלו ש… (לא חשוב, לא יפה לקלל) תגיד, לא היינו כבר בסרט הזה?"
"אני נורא מצטער." הוא אומר בקול אומלל ומתחיל להעביר את הדברים שלו לחדר השינה השני, "אבל אם אני רוצה לשבת בסדר פסח עם כל המשפחה שלי ולהיות מסוגל לקרוא בהגדה כמו יהודי טוב אני חייב לנסות עוד פעם."
"לנסות מה בדיוק?"
"לסלק מעצמי את החלק המגעיל הזה שבי שהשתלט עלי מאז שפגשתי אותך!"
"אהה! אז עכשיו הכל באשמתי?" אני מתחיל לכעוס עליו ומוריד את הכפפות, "בשנה שעברה הזעקת את שיבולת לעזרה (שיבולת – בחורה תמימה שרצתה לנצל את חופשת הפסח לזיון כשר עם בחור נחמד והתאכזבה מרות) ועכשיו עברת לעזרת נפש?"
"כן, אני צריך עזרה ממומחים לפני שאני מתחיל חיים חדשים."
"חיים חדשים בלעדי כמובן?"
"כן, אני מצטער שרגא, כל זמן שאף אחד מהמשפחה לא ידע הצלחתי להדחיק, אבל עכשיו אני לא יכול יותר. חג פסח מתקרב ואני חייב, אני רוצה לנסות. הייתי רוצה להגיע לתשעה באב בנפש טהורה וב…"
"שתוק כבר! אני לא מוכן לשמוע את הזיוני שכל הפנאטיים האלה מפה שיודע למצוץ כל כך טוב!" אני מתפרץ בגסות, ומתחיל לקלל ברוסית ובערבית.
הוא מביט בי ברחמים קדושים שותק וננעל בחדר השינה של האורחים שעומד כנראה להפוך לחדר השינה שלו. כל מה שנשאר לי לעשות זה ללכת להתקלח, ואחר כך להכין לעצמי כריכים לבד – בדרך כלל הוא עושה לי את הסנדוויצ'ים לעבודה, אבל היום אני מבין שלא כדאי לבנות על זה – ולנסוע בגשם שוטף לעבודה.
מהיום עד אלוהים יודע מתי (בטח עד המימונה, או אולי אפילו עד ל"ג בעומר), אני כנראה אהיה שוב רווק. אני יודע שזה נשמע מגוחך, לחזור לארון לפי חגי ישראל, אבל הוא רציני לגמרי, ואני מיואש לגמרי. מזל שהוא הסתגר בחדר השינה אחרת הייתי דופק את הראש שלו, או שלי, בקיר מרוב תסכול.

מכתב שכתבתי לחבר אחרי שנרי החליט שלהיות הומו זה מגעיל.

אתה גדלת באווירה לגמרי חילונית ואתה לא מבין את הנחמה שיש בדת ובחיים בחיק חמולה משפחתית חמה ומחבקת שמצד אחד מעניקה לך המון הגנה וחום ותחושת שייכות נהדרת ומצד שני מחזיקה אותך בתלם ולא כל כך סובלנית לחריגות. אני לא כועס עליו, ממש לא. אני רואה איך הוא נקרע בין החינוך והרקע שלו לבין התשוקות שלו שהוא כל כך מתבייש בהן ואני מבין אותו וכואב את כאבו.
מאז שאני מכיר אותו הוא נאבק לשמור על איזון עדין של העולם שלו, איזון שהופר פתאום, בבת אחת ובגסות לעיני כל קרוביו שהוא כל כך רוצה שלא ידעו עליו.
הוא השקיע אנרגיות עצומות בניסיון הבלתי אפשרי לחיות בשני עולמות – העולם החיצוני של המשפחה והעבודה והעולם הפנימי ששייך רק לי ולו ולכמה חברים קרובים. פתאום המחיצה בין העולמות הללו נפרצה בלי אזהרה מראש והוא המום וכואב. נורא נורא קשה לו עם מה שקרה, התיעוב והבוז שהוא קרא בפניהם של קרובי משפחה שאוהבים ומכירים אותו מילדות, והבושה הפומבית שנגרמה להוריו מכאיבה לו מאוד, לכן הוא פנה לדת.
זה מה שעושים אנשים כשהם במשבר.
גם אנשים שלא באו מרקע דתי חזק כמו שלו נוהגים כך והוא על אחת כמה וכמה.
מה שעבר עליו בשבת חתן הארורה הזו נראה לך אולי כמעין קטע פולקלור צבעוני, אבל בשבילו זה היה הלם גדול וכאב לב נורא. הוא כבר עבר משבר דתי דומה בשנה שעברה והתגבר עליו די מהר כי העצת נפש הללו באמת מטומטמים ברמות, הם ניסו לאסור עליו אפילו לעשות ביד. קל להגיד תזרוק אותו, אבל הוא לא רצה לפגוע בי, הוא דיבר מתוך כאב. הוא סובל ומתענה ולא יודע איך להחזיר מחדש את האיזון לעולם שלו דווקא בגלל שהוא אוהב אותי. אני מניח שאם אבקש ממנו ללכת הוא ילך, אבל אין לו בדיוק לאן. הוריו משגעים לו את השכל ובבסיס אפשר לישון לילה אחד או שניים, אבל אין לו שם מקום מסודר. הבית הוא של שנינו למרות שטכנית הוא רשום על שמי, אבל זה סתם פרט טכני. זה הבית שלו בדיוק כמו שלי. נכון, גם אני אוכל את הלב מזה שאני הומו כי סך הכל אנשים לא ממש אוהבים הומואים, ובטח שלא נשאים, אבל אני שלם עם מה שאני. אני לא קרוע מבפנים ולא מרגיש מגעיל ומעוות בגלל הנטיות המיניות שלי, והוא כן.
אני אוהב אותו לא רק כבן זוג למיטה ולסקס אלא גם כחבר וכבן אדם צעיר ממני שנאבק להגיע להשלמה עם עצמו וזקוק לי דווקא ברגעים האלו. גם אם הוא יחליט בסופו של דבר לחזור לעולם שלהם ולעזוב אותי אני אתן לו את הזמן שלו ואני אחכה שהוא יעשה את זה בדרך שלו ובלי לחץ. יש עליו די לחצים גם ככה. עכשיו הוא כל כך אומלל ואובד עצות ומבויש ולא יודע על מי להישען ואיך להתמודד עם הזעזוע שעבר עליו עד שצריך להיות ממש חרא של בן אדם כדי להתחיל לעשות לו חשבונות שהוא העליב אותי ודיבר לא יפה וכיוצא בזה. אני מרגיש שזה לא לעניין כעת.
כל הזמן יש לי הרגשה שאם הייתי קשוב יותר אליו, פחות מרוכז בעצמי, הוא לא היה נשבר רק בגלל כמה מילים חסרות טקט של קרובי משפחה אטומים.
בזמן שאני ישבתי מול המחשב והתכתבתי עם חברים חובבי קריאה כתיבה ותרבות, הוא היה בודד ואומלל, ואני אפילו לא הרגשתי בכך.
אולי בריחה לדת זה פתרון טוב יותר? מי אני שאחליט בשבילו?
אני עייף נורא. הולך לישון. לילה טוב

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il