שבת חתן – פרק ו' ואחרון

29/05/2014

כשחזרתי הביתה עם החבילה נרי כבר היה בבית, מחבר לי את המסך החדש והחטוב למחשב הקשיש שלי. הוא נראה זוועה – נרי, לא המסך – קצת גורר רגל, קצת חבול ושרוט, אפשר לחשוב שהוא הלך מכות עם מישהו.
בעוד אני סוקר בתדהמה את פניו החבולים הוא חטף מידי את השקית שקיבלתי בדואר, שלף ממנה חולצה ששלח לי חבר, הודיע לי שכתום נראה נורא ואיום על פולנים לא שזופים, ושאני אשנא ללכת עם חולצה הדוקה מלייקרה.
"ומה זה הכתובת ההומואית הזו?" שאל בשחצנות אחרי שקרא מה שהיה כתוב על החולצה, ומיד לבש אותה על עצמו והלך להתפעל מדמותו מול הראי, מודיע לי בחשיבות שמעט מאוד אנשים יכולים להראות טוב בכתום, ואיזה מזל שהוא אחד מאותם בעלי מזל.
אולי הייתי צריך להגיד משהו חריף ועוקצני, אבל המילים נעתקו מפי למראה גופו החבול. הייתה לו שריטה נוראית על הכתף, וכתמים כחולים על המותן הימנית.
בתור חובש בגולני אני אמור להיות קצת פחות רגיש, ובדרך כלל אני לא כזה רכרוכי, אבל אני מוזר בנושא הזה – אפילו אם אני רק שומע על מכר שלי שנפגע פיזית אני מקבל צמרמורות בכל הגוף, וכאן מדובר בבן אדם שאני מאוד קשור אליו, ולא רק ששמעתי גם ראיתי במו עיני… נורא!
דני בדיוק חזר מהחוג שלו ונרי נחפז החוצה, "אני רק קופץ להגיד שלום לדני ומיד חוזר." אמר ורץ החוצה, משאיר אותי מול המסך החדש שלי עם כאב ראש נוראי.
הלכתי להתקלח ונשכבתי מותש במיטה. ישנתי רע מאוד לאחרונה ובאמת שכאב לי הראש.
"דני נורא שמח לראות אותי." סיפר נרי שחזר וצץ בחדר השינה, "ושאל מתי אני חוזר לגור אתך?"
"נו, אז מתי אתה חוזר?"
"תלוי בך." הוא אמר ונשכב לצידי, "אתה נראה הרוס מעייפות." הודיע לי.
"ואתה נראה כאילו חטפת נוק אאוט רציני מרצפה קשה."
הוא העיף מעליו את החולצה והמכנסים, הזדחל מתחת לשמיכה ונצמד אלי.
"למה כיבית את הנייד שלך אתמול? הלחצת אותי."
"כדי לא להפריע לך ולא להגעיל אותך."
נרי נאנח. "הייתי באטרף בגלל השבת חתן שרגא, אבל נרגעתי מאז. סליחה שדיברתי שטויות."
"ומה בקשר לזה שהחלטת להיות יהודי טוב יותר ולחזור בתשובה?"
הוא נאנח שוב. "שכחתי כמה זה משעמם להתפלל שלוש פעמים ביום ולהיות דוס אמיתי, ואל תשאל איזה צרות היו לי כל בוקר ללבוש את המכנסיים." (זו בדיחה פרטית שלנו שאולי אפרט פעם בעתיד, אבל כיום אני קצת מתבייש להיכנס לזה).
"האמת שדווקא שאלתי את עצמי איך אתה מסתדר." הצטחקתי, ונרי ראה בזה סימן טוב ודחף ידים לתחתוני.
"התגעגעתי." אמר ונישק אותי.
הדפתי אותו מעלי. "זה שאתה חרמן אחרי כמה ימים של יובש זה לא נחשב להתגעגע."
"אתה עדיין כועס עלי?" הוא שאל בעצב, "אני יודע שהייתי איום ונורא פולי, אבל תבין אותי גם."
"אני מבין אותך טוב מאוד נרי, אני לא כועס על מה שאמרת על הומואים. אני מבין למה קשה לך עם הקטע הזה, אבל אני כן כועס על זה שביקשתי ממך, ממש התחננתי לפניך לא לעזוב, ואתה פשוט דחפת אותי והלכת בלי להתחשב ברגשות שלי. קשה לי מאוד לסלוח לך על זה אבנר." אמרתי והדפתי אותו מעלי כמו שהוא עשה לי אז.
"אז אתה מגרש אותי מהבית?" שאל נרי, וגם בלי להביט בו ידעתי שעיניו מבריקות מדמעות.
"לא, זה הבית שלך גם, וחוץ מזה חומי וכוכב עוברים לגור יחד בדירה חדשה ככה שאני צריך מישהו שיכניס לי שכר דירה, אבל מעכשיו חמוד אתה רק שותף שלי לדירה, זה הכל."
"אז אתה זורק אותי?" הוא שאל בקול מיואש, "אתה רוצה שאני אלך לחדר האורחים?"
"לא. גם אני חרמן כמוך. מצידי תישאר בכיף, אני מת לזיין, אבל תזכור שאתה לא בן זוג שלי יותר, מעכשיו אני ואתה רק…"
נאלצתי לקטוע את דברי באמצע כי נרי התנפל עלי, חסם את פי בנשיקה מאוד לא עדינה, משך מעלי את התחתונים, נשכב עלי, הרביץ קצת וקילל הרבה, ולא נרגע עד שהפכתי אותו על הבטן וריסנתי אותו, משתדל להיות עדין ככל האפשר כי בכל זאת הוא היה חבול וכאוב מהנפילה שלו.
היה אחלה, אבל למרות כל הצהרות האהבה שלו, והבטחותיו שמעכשיו הכל יהיה אחרת ושהוא לא יהיה יותר כזה, ושהוא מצטער נורא, ושהוא יבקש סליחה מכל מי שאיים עליו להתרחק ממני, ושהוא נורא מתחרט, ושהוא לא התכוון, ושהוא רוצה רק אותי, התעקשתי שאין לי יותר אימון בו ומהיום אנחנו רק יזיזים ושותפים לדירה. כל כך הרבה זמן הייתי עייף ורצוץ עד שפשוט התרגלתי לתפקד ככה – חצי מחוק מחוסר שינה ועייפות. התחלתי לכתוב בבלוג ורק אחרי שנתקעתי פתאום בהקלדה, מפהק וסחרחר מעייפות, ראשי מרוקן מרעיונות תפסתי שאני הרוס לגמרי וזחלתי למיטה.
הוא חזר כמה דקות אחר כך מהוריו, נושא את התיקים שלו, והתפלא שכבר בשעה עשר בלילה המחשב כבוי ואני במיטה בלי לטרוח אפילו להדליק טלוויזיה.
"מה אתה כזה עייף?" התפלא.
"לא יודע, היה לי שבוע נוראי. עבדתי קשה כל יום, לא היה לי יום חופשי, הייתי מקורר וישנתי חרא."
"גם אני לא ישנתי מי יודע מה." מודה נרי ומפהק. עד שהוא מתקלח ומתארגן אני כבר ישן, ובקושי מרגיש איך הוא מחליק בזהירות לצידי. רק כשהוא מתחיל לגשש בחוסר מנוחה בין הכרים אני מתעורר.
"מה יש לך נודניק? תן לישון!"
"איפה השלט של הטלוויזיה?"
"לא יודע, אולי ליד המחשב?"
"טוב, לא חשוב. גם אני הרוס." הוא מתהפך על הבטן ונדחק אלי. "יד!" הוא דורש.
אני שם את ידי על גבו, קצת מתחת לקו החגורה, בדיוק במקום שבו הוא כמעט הופך לישבן. ככה הוא אוהב לישון.
פתאום אני מוצף הרגשת אושר ונעימות, כל גופי מתרווח לצד גופו במין נינוחות שלווה שאבדה לי לאחרונה, ופתאום אני ותופס עד כמה הייתי אומלל מאז שהוא הלך.
"אתה לא חרמן כושי?" אני שואל, לא כי באמת בא לי, אבל כדי להיות בטוח.
הוא נוהם משהו ודוחף ירך חמימה בין רגלי. "עכשיו יושנים." הוא אומר בקול ישנוני ומיד אחר כך הופכת נשימתו איטית יותר והוא נרדם.
אני מתאמץ להישאר ער עוד כמה דקות כדי ליהנות מהתחושה הטובה הזו של נוכחותו החמימה והרפויה לצידי ובסוף העייפות מתגברת עלי וגם אני נרדם.
בבוקר הוא עדיין שם, עדיין ישן. עורו מחליק על שלי בנעימות מופלאה, רגליו מסובכות ברגלי בתיאום מרומם נפש. לאט לאט אני מבין שזה נכון, הוא באמת חזר, אני לא לבד, וחוץ מזה היום יום שישי ואני יכול לשכב עוד שעה לפחות במיטה בלי למהר לשום מקום.
איזה תענוג – אני מרגיש שמח בכל הגוף, אפילו העצמות שלי מאושרות. שרדתי את השבוע האחרון והקשה הזה, ויש לפני סוף שבוע שלם של מנוחה פיצוי על כל הקשיים, הריצות, הטרדות, כאבי הגב והלב.
"מה שעה?" הוא שואל, מתהפך על צידו ומצמיד לבטני זין קשה וחמים.
"שש בבוקר, עוד מוקדם, תישן עוד קצת."
"לא יכול." הוא מצטחק, "ישנתי נהדר, ואתה?"
"גם. מזמן לא ישנתי כל כך טוב."
בלי מילים אנחנו נצמדים זה לזה, עושים את מה שאנחנו הכי אוהבים לעשות בבקרים – נוגעים ומתלטפים, מתחככים זה בזה. אולי זה לא נחשב סקס אמיתי (כאילו שיש איזה שופט עליון שפוסק בנושא), אבל זה כל כך כיף!
התגעגעתי כל כך לבקרים איתו.
אני מושך אותו מעלי, ידי לופתות בכוח את גבעות ישבנו העגול והחלקלק, הזין שלו צמוד לשלי, פניו על חזי.
"פולי." הוא אומר, ושוב חוזר ואומר את שמי בקול חנוק קצת
"אני מכאיב לך?" אני נבהל, נזכר פתאום שהוא חבול וכאוב ואני צריך להיות זהיר.
"לא, אני פשוט אני צריך לספר לך משהו חשוב."
"אל תגיד לי שהצלחת לזיין איזה ברסלבית חסודה מאחורי בית הכנסת?" אני חצי מתבדח.
"שתוק טיפש. איזה ראש מופרע יש לך, בוא, תשכב עלי."
"אני אכאיב לך."
"נו, בוא, רק קצת." הוא מתעקש ועכשיו הוא על בטנו ואני מעליו, הזין שלי לחוץ בנעימות בין פלחי ישבנו, ידי על אברו החלק, הפועם בכפי כמו יצור חי. אני מניח לחי על עורפו ושואל אם אני לא דוקר אותו עם הזקן שלי.
"אתה דוקר, אבל לא עם הזקן." הוא מגחך ונדחף לעברי עוד יותר חזק.
"נו, פולי," הוא מאיץ בי, "אל תהיה כזה חננה, אני לא מזכוכית."
"אבל נפלת אתמול. תראה, יש לך סימנים כחולים על כל הגוף."
"חלק מהם הם גם משלשום." הוא מפתיע אותי.
"מה קרה שלשום?"
"כשרצתי מבית הכנסת להסעה כמעט נדרסתי. הנהג לא היה אשם, התפרצתי לכביש בלי להסתכל. מזל שהוא נסע לאט. חטפתי מכה מהטמבון ונפלתי, אבל זה לא היה רציני. הוא צרח עלי כמו משוגע ושאל אם אני רוצה להתאבד. אף אחד לא ראה ולא סיפרתי כלום. למחרת נפלתי שוב במחלקה, ורק במרפאה הבנתי שאני לא סתם מגושם פשוט לא אכפת לי למות. הנהג הזה צדק, אם לא הייתי חוזר אליך הייתי ממשיך לעשות תאונות עד שהייתי מת."
אני מקשיב בשתיקה לדבריו שנאמרים בפשטות וביובש, בלי שום דרמות מיוחדות, ומבין שהבחילה שאני חש היא בעצם פחד נוראי.
"עד כדי כך אתה שונא את ההומואיות שלך? אתה מעדיף למות אם לא תצליח להיות סטרייט?"
"לא, טיפש! מה שאני שונא זה לחיות בלעדיך, אם כדי להיות סטרייט אני צריך לוותר עליך אז יותר טוב לי כבר למות."
"אז מה, רק בגללי אתה הומו?" אני מתחיל להתרגז.
"לא יודע, אני רק יודע שמאז שפגשתי אותך התחרבשה לי כל הסטרייטיות." הוא פוסק, "עד שנפגשנו התאהבתי רק בבחורות ופעם בכמה זמן זיינתי מישהו סתם בשביל הקטע, ומאז שישנתי אתך בפעם הראשונה הכל נהרס. ירד לי מבחורות לגמרי."
עכשיו אני ממש מתעצבן. "שטויות! אם זה לא הייתי אני זה היה אחר."
הוא מנענע בראשו לשלילה. "לא. היו אחרים." הוא אומר, קצת במבוכה (כאילו שלא ידעתי), "אבל הם לא היו חשובים, רק בגללך…" הוא נאנח, מצפה שאבין לבד.
"מה רק בגללי?" אני תוקף אותו בכעס, "למה אתה מאשים אותי? מה עשיתי לך שהיה כל כך רע?"
"איזה טמבל שאתה שרגא." אומר נרי רכות, "אי אפשר להסביר לך כלום." הוא מפשפש במגרת שולחן הלילה ומעלה חרס בידו. "תגיד, איך זה שאין לך קונדומים? איך זה יכול להיות? זה ממש חוסר אחריות פולי?"
"ליאור לקח לי את האחרונים אחרי שהלכת, ומאחר שהיד שלי לא התלוננה לא טרחתי לקנות חדשים." אני אומר, ואחר כך לוקח אותו בפה ולא מפסיק גם כשהוא צועק ורועד ומושך בשערי.
"גמרתי לך בפה, פסיכי אחד." הוא נוזף בי אחר כך, כאילו כועס, אבל כשהוא מנשק אותי אני מרגיש כמה הוא שמח.
"כן, אז מה? פתאום בא לי להרגיש את הטעם שלך. אני אוהב אותו."
"גם אתה גמרת? נכון שזה היה כיף? אני נורא אוהב להתעורר אתך בבוקר פולי."
"אם תמשיך ליפול מתחת למכוניות זה לא יקרה יותר, תיזהר, טוב?"
"מה אכפת לך?" הוא מתגרה בי, "אני רק יזיז שלך, תמצא אחרים."
"שתוק כבר טיפש! איפה אני אמצא עוד מופרע כמוך?"
"לא תמצא בשום מקום!" הוא אומר בשמחה, "אני דגם יחיד במינו."
"כן, נכון. איזה מזל, העולם לא יחזיק מעמד אם יהיו בו שניים כמוך."

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il