שיריון סדוק

29/11/2009

הקהל המצומצם, שמנה ידידים קרובים בלבד ומעט מחברינו לעבודה, התגודד בדומייה מסביב לקברו הטרי של עודד בבית הקברות הקטן והפרטי, על אדמות קיבוץ בחוף הכרמל. איש מבני משפחתו של עודד לא היה שם, כפי שלא היה עימו מאז שיצא מהארון, כדי ללוותו בדרכו האחרונה.
אני עדיין לא מצליח לקלוט איך ומה פתאום אנחנו כאן. רק אמש בילינו בקונצרט מדהים ואחריו נינוחים ישבנו בבית הקפה הקטן, "הקפה שלנו" כפי שכינינו אותו, במרכז הכרמל. אחר כך יד ביד שבנו הביתה, וכהרגלינו התקלחנו ביחד, אהבנו ונרדמנו, גופינו סבוכים זה בזה. ומה עכשיו?
זרי פרחים מונחים על קברו הטרי. אין קדיש, לא נאמרו הספדים. הקבורה נעשתה ללא שום זכר לדת ממנה סולקנו/נמלטנו עודד ואני. כך עודד ביקש כשהכנו צוואות, רעיון שלו ועל פי בקשתו, כאילו צפה את הנולד. אני התייחסתי לכל העניין בשמץ של גיחוך. עדיין לא מלאו לנו ארבעים, כל עתידנו מונח לפנינו, מה פתאום לחשוב על צוואות? מי צריך את זה בכלל? אבל כך עודד היה, יסודי, דואג לכל ומראש, מאורגן להפליא.
בשקט מופתי פסעה החבורה לעבר שער היציאה מבית הקברות, מידי פעם מפנה מבטים לעברי. נותרתי ליד התלולית, רגליי נעוצות בקרקע. האם אצליח להתגבר על האובדן?
הם ממתינים לי בשער בית הקברות. בלי רצון התנתקתי מהקבר והלכתי לעברם. הם חיבקו אותי אחד-אחד בחיבוק אמיץ, מנסים לנחם, עיניהם אדומות מבכי. עיניי יבשות. עדיין לא מסוגל לבכות. עדיין לא מסוגל להבין שהגוף והלב שאהבו אותי רק אתמול בלילה נמצאים עכשיו עטופים באדמה קרה.
הם מציעים ללוותני לביתי, להתארח אצלם, חוששים להשאירני לבדי. אני רואה במבטיהם הפתעה, אולי על סירובי, אולי מכך שאני לא מתפרק ולא בוכה לפני כולם.
עשרים שנה של זוגיות, מהיום שבו שנינו התייצבנו בבה"ד 10 לקורס חובשים קרביים ועד עכשיו, עשרים שנה לא יתאדו להם סתם כך. זוגיות מונוגאמית, חזקה, חמה, תומכת, אוהבת, חושקת, מבלי שתזדקק לשום "יחסים פתוחים" או לשום "תוספות מהצד". האם תלולית של עפר תוכל לכסות ולהעלים זוגיות שכזו ואת עודד מחיי?

קצת לפני עלות השחר משהו הטריד אותי. אפילו מבלי לפקוח את עיניי, הושטתי יד כדי ללטף את פניו של עודד. הוא תמיד חש בליטוף ותמיד רפרף בשפתיו על ידי המלטפת. ליטפתי שוב ולא הייתה תגובה. גם ברכו, שתמיד הייתה מונחת על רגלי, מעניקה לי הרגשת חום ותחושת שייכות, לא הייתה שם. מודע לזה שמשהו לא בסדר, גיששתי והדלקתי את מנורת הקריאה הקטנה. בדרך כלל עודד היה רוטן ונמלט מאור שהודלק במפתיע, אבל הפעם הוא לא זז. טלטלתי את כתפו והוא לא הגיב. זה לא אופייני לעודד. בכלל לא. שנתו הייתה תמיד כל כך קלה! ניערתי אותו בכוח והוא לא הגיב. קירבתי את פניי לפניו ולא חשתי בנשימתו. אימה גדולה נפלה עליי, ניסיתי לבצע החייאה, דבר שכל חובש ובמיוחד כזה ששירת כל השירות בקרבי וגם עד לא מזמן במילואים, מבצע במיומנות.
ניידת הטיפול הנמרץ שהזעקתי הגיעה בתוך דקות בודדות מבית החולים, שנמצא ממש בקרבת מגורינו. אבל בעיניי הזמן הזה ארך נצח נצחים. בקושי רב הצליח הצוות הרפואי להפריד אותי מגופו של עודד, הרופא ניסה להסביר לי פעם אחר פעם שזה כבר לא יעזור, שעודד כבר איננו. 'מה איננו?' אני זועק. הנה הוא!'
"הוא מת מיתת נשיקה, הוא לא הרגיש כלום." הם עטפו אותו ונסעו לדרכם, מותירים אותי המום לחלוטין.

והנה, השמש כבר שוקעת לה לתוך הים, אחד-אחד התפזרו כבר כמעט כל הידידים למכוניותיהם. נפרדתי ממי שנשאר, הסתובבתי והתחלתי ללכת בחזרה כדי להיכנס לבית הקברות, לעודד.
"בוא, יאיר. עוד מעט מחשיך. בוא, נסיע אותך הביתה."
מלמלתי שאני צריך להישאר ולא יכול להשאיר את עודד ככה לבד.
"אתה בא איתנו. בוא… יאיר?"
ניסן, שותפו למרפאה של עודד וחברנו הטוב, ביחד עם יעל אשתו, אחזו בי בעדינות, אך משכו והובילו אותי בתקיפות לרכבם. הם לא הניחו לי למחות. אוחזים בי כבילד מרדן הם הוליכו אותי משם. מובס, מבולבל, מת בתוכי. התיישבתי במושב האחורי ברכבם. יעל התיישבה לצידי, חיבקה את כתפי והשעינה את ראשי על כתפה. מנשקת את פדחתי, כמו שעודד היה עושה כשהייתי עצוב. רק אז התפרצו הדמעות והנחתי לעצמי לבכות על עודד, על אובדני, לא מסוגל להתנחם עוד ימים רבים אחר כך, מרטיב את שמלתה של יעל. בקושי הצלחתי לעצור את הבכי כשהגענו לביתי. יעל וניסן נכנסו עימי, יעל חלטה תה עשבים, הוסיפה לו מנה נדיבה של דבש והגישה לי. ניסן ניגש לחדר השינה ואסף טרנינג ובגדים אחדים בנוסף לצ'ימידן קטן. "אני לא משאיר אותך כאן לבד. אתה בא איתנו!" פסק.
נדתי בשלילה. חיבקתי אותו חזק. "אני צריך להישאר לבד, ניסן. אני אהיה בסדר. באמת… אבל אני צריך להיות לבד." יעל התקרבה וליטפה את פניי. היא מאד אהבה את עודד ותמיד הם נהגו להסתודד יחדיו, בעוד ניסן ואני מרגישים נינוחים ופתוחים זה לזה בכל נושא.
"אבל אם תרגיש שאתה זקוק לנו, רק תודיע. בבקשה, יאירי… אל תשקע"

אבל שקעתי. הכי עמוק שאפשר, ולא ניסיתי אפילו במאמץ דל לעצור את זה.

בתום קורס החובשים, שירתנו יחדיו בתאג"ד בצנחנים. תמיד ביחד: עודד ויאיר, יאיר ועודד. השתחררנו בהפרש של יומיים ואחר כך, שני חיילים משוחררים, יצאנו לעבוד קצת בקטיף תפוחים באחד הקיבוצים בצפון, שהבטיח שכר הולם ומגורים. גם משפחתו של עודד וגם משפחתי, לא היו מסוגלות לקבל את העובדה שאנחנו בני זוג ושלעולם לא נוכל להשתייך לקהילה שלהם: אם זה בבני ברק, משם אני באתי, או בצפת, משם עודד בא.
הנידוי היה מוחלט, ומכיוון שהיה לנו זה את זה, ולמרות הכאב והתסכול שבנידוי, הרי שלא היינו צריכים יותר מאשר אחד את השני. זה הספיק לנו.
בתום הקטיף ובמהלך כל השנה הראשונה שלאחר השחרור, שנינו עבדנו בכל עבודה שהצלחנו כדי לחסוך כסף: ממשמרות כחובשים בבתי חולים פרטיים, ליווי טיולים, עבודה כגננים, שיפוצניקים. כל דבר שאפשר לנו לחסוך כסף. בסיום אותה שנה נרשמנו יחדיו למכינה בטכניון ובסוף התקבלנו. הוא לרפואה, ואני להנדסת מחשבים. שנינו היינו מצטיינים, ועודד אפילו סיים כמצטיין דיקאן. כולם חשבו שהוא יבחר בכירורגיה או באחד מסוגי הרפואה שבהם אפשר לעשות לא מעט כסף מהצד, אבל לא עודד. הוא בחר להתמחות ברפואת משפחה ובילדים. הוא תמיד אהב ילדים ותמיד הביע את צערו על כך שאין לנו ילדים. הוא היה כל כך חם וקשוב לילדים וכל הוריהם ידעו שאפשר להתקשר ולהעיר את עודד בכל שעה שתהיה, ואפילו במהלך חופשותינו בחו"ל. לא פעם, כשהתמרמרתי והתרעמתי על כך, הוא מיהר לנשק אותי ולהסביר לי בפעם המי יודע כמה, שלהיות רופא ילדים זה מינוי של עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. הוא פרח בעבודתו ומעולם לא התלונן. מקצועיותו הבלתי מתפשרת, אהבתו לילדים, הרצון להקל על מכאובם, תשומת הלב שכה היטיב להעניק להם ולהוריהם, הפכו אותו במהרה לרופא מבוקש ואהוב.

גם אני עשיתי חיל, בסטארט אפ שהקמתי בעמל רב ושהפך מאז לחברת היי-טק מצליחה. למרות שהרווחנו מספיק כדי לחיות חיי מותרות, הרי שמתוך בחירה חיינו בנוחות אך בצנעה רבה. היה לנו זה את זה, שנינו היינו במידה דומה ונהגנו ללבוש זה את בגדיו של זה. היה לנו טעם דומה בספרים ובמוזיקה, לא אהבנו בילויים בזבזניים וגם כשהיינו בחו"ל העדפנו טיולים תוך לינה בצימרים ואפילו (כאשר יצאנו לטרקים כמעט מידי שנה) בבקתות בהרים או אפילו באוהל. לא צריך יותר מזה. גם כשיצאנו מידי פעם לכנסים בינ"ל והיה עלינו להתארח במלונות יוקרה, תמיד הרגשנו בחוסר נוחות ואחרי שהכנס הסתיים מיהרנו לטבע, להרים, למקום בו נוכל להיות יחדיו ולאהוב זה את זה.

היינו שונים מאד זה מזה, אך גם השלמנו אחד את השני. אני אהבתי את הבשר נוטף דם והוא את החסה שקישטה את הבשר. אני אוהב מלוח והוא אהב מתוק. אני חסר סבלנות בקיפול כביסה או בשטיפת כלים, והוא מעולם לא התענה מעבודות אלה. לעומת זאת הוא מעולם לא הרים מכסה מנוע וגם מעולם לא ראיתי אותו מחליף גלגל מפונצ'ר. כאשר קיפלתי כביסה, הוא הביט בערימה בחיוך, ומבלי לומר דבר קיפל (בדרך כלל בעודו שורק נעימה שאהב) את כל הערמה מחדש וסידר אותה בארון כמו חיילים במסדר, מביט מרוצה בארון המסודר להפליא.
מצד שני, אני לא הנחתי לו לעשות שום עבודה שקשורה בקואורדינציה בין יד ימין ויד שמאל, כמו למשל להרכיב ריהוט שבחרנו באיקיאה, לשפץ את הבית. בעצם כל אחד מאתנו מצא לעצמו את העיסוקים הנוחים לו ולא התלונן על שהשני אינו מסוגל לעשותם כהלכה.

468 יום מאוחר יותר
מרבית הידידים שלנו נעלמו. הם המתינו חודשים אחדים בסבלנות בטרם נואשו, רואים אותי באבלי ומבינים שאינם מסוגלים לעשות דבר ושאני תקוע בשלי. רק יעל וניסן התעקשו והקפידו להוציאני מידי פעם מהשריון שהתעטפתי בו. מידי פעם ניסו ידידים אחדים לשוחח עימי, להכיר לי גברים שחשבו שאולי יצליחו לנער אותי מהאבק. לשווא. נאחזתי בזיכרונות ובעבר, ולא הייתי מוכן וגם לא רציתי להתנער מהם.
חייתי חיים של זומבי. איבדתי כבר גם כל עניין בעבודה שלי, ולאחר שיחה עם שותפי, חודשים אחדים לאחר שעודד נפטר, החלטתי למכור להם את חלקי בחברה.
בלי עודד הכול נראה אחרת. אבל, לאט-לאט התחילה ההכרה שאני זקוק לשינוי לנקר במוחי. החלטתי לעשות שינוי, אבל ידעתי בלבי שגבר אחר לעולם לא יוכל להיות הגורם לשינוי. ביקשתי שינוי בדרך החיים שלי, הזדקקתי לשינוי כדי לנסות ולהתגבר על אבלי.
בסופו של דבר החלטתי להשכיר את הבית בכרמל ולעבור לגור בגבעת אולגה, בשכונה חדשה ומעט מרוחקת, אך קרוב מאד לים. רכשתי בית קטן שרק סיימו לבנותו, התקנתי לי במחסן נגרייה קטנה בה בניתי רהיטים מקרשים ולוחות שמצאתי בשיטוטים לאורך החוף, טיפחתי גן ירק קטן. אבל חודשים אחדים אחר כך כבר הרגשתי שאני מוכן לשלב נוסף. ניגשתי לבית הספר והצעתי את עצמי כמורה מתנדב לילדים שמתקשים בלימודים. והיו רבים כאלה.
מדוע דווקא ילדים? זו הדרך שבה בחרתי להנציח את זכרו של עודד. בשקט. מבלי שאף אחד יידע. הוא כל כך אהב את הילדים שטיפל בם!
כמעט מידי יום, לאחר הלימודים, קיבלתי תלמידים ולימדתי אותם לאהוב מתמטיקה. תחילה הגיעו שניים שלושה, וכאשר תוצאות לימודיהם הגיעו, זרם התלמידים הפך מזרזיף לשיטפון אמיתי. וכן! אפשר לאהוב מתמטיקה כאשר יש מי שיאיר את היופי שבמקצוע הזה.
אחרי הלימודים, שהסתיימו כבר בדרך כלל לקראת חשיכה, נהגתי ללכת למכולת של הגרוזיני, שבסמוך לבית הספר.
מישקה הגרוזיני היה גבר כבן ארבעים, מוצק ושעיר עם תלתלים סמיכים על זרועותיו, זיפים גסים על פניו, וזוג עיניים חומות צוחקות ומאירות את פניו הנעימים. המכולת שלו תמיד עמוסה בכל טוב, ותמיד מצאתי בה כל מיני שוקולדים נפלאים, גבינות מפתיעות ושפע נקניקים משובחים. מכיוון שחייתי בגפי, לא הייתי זקוק ליותר מידי קניות, ובדרך כלל הסתפקתי במה שמצאתי אצל מישקה.
הוא נהג ללכת על החוף בשבת בבקר ומידי פעם חלפתי על פניו תוך כדי ריצה. תמיד מחייכים זה לזה ונדים לשלום. אבל מעולם לא החלפנו מילה אישית. יש לו טבעת זהב גדולה ומרשימה על אצבעו. אני מצידי, לא שידרתי חברותיות יתר…

מאז שעברתי לגבעת אולגה. מעט הידידים שעוד נותרו לי, כבר די הניחו לי לנפשי. "משוגע! איך עוזבים עבודה כזו? איך הולכים ל 'חור' שכזה? אתה לא נורמאלי!" כך קרה, שכשנטשתי את העיר, נטשו אותי גם מרבית ידידיי. רק יעל וניסן עוד התעקשו "לשמור עליי" כפי שנהגו להתלוצץ. הם אהבו מידי פעם לבקר אותי עם ילדיהם ולשהות עימי בסופי שבוע בקרבת הים, לשוטט כך סתם על החוף, לשחות וליהנות ממראה הים המדהים ממרומי המצוקים.

נהגתי לרוץ על החוף כמעט מידי יום, או ללכת למועדון הקיאקים שבשדות ים, שם החזקתי את הקיאק שלי. אהבתי לצאת לי אל הים גם כשהים סער. "המטורף" נהגו לכנות אותי כשהבחינו בי יוצא מן המעגן הקטן וחותר אל מול הגלים הסוערים. לא חששתי. מה כבר יכול לקרות? מקסימום…
החיים נכנסו לשגרה נינוחה. עדיין כאב בפנים, עדיין עודד היה עימי בכל מקום ובכל עת. אבל זו הייתה שיגרה שאפשרה לי לחיות. אפילו לחיות עם עניין. הוראת המתמטיקה, הקשר עם הילדים, אגב, לא הסתיים רק בהוראת מתמטיקה. לא מעט פעמים מצאתי את עצמי כאח גדול, עוזר לילדים האלה בבעיות הרבה יותר מורכבות מאשר פתרון בעיות בגיאומטריה ובאלגברה. מה עושים עד שאבא ייצא מהכלא, למשל. או שאימא ברחה מהבית כי אבא… לא פעם גם מימנתי טיול שנתי של ילדים שיד הוריהם אינה משגת לשלם את דמי הטיול. ואין סוף בעיות שמעולם לא נחשפתי אליהן לפני-כן, ובמיוחד לו מבעד ליבם של ילדים שנזקקו לי ולא רק כדי לפתור תרגילים.
מידי פעם נסעתי לחיפה וביקרתי את הקולגות שלי, הם המשיכו במפעל שהקמתי לפני שנים בחברה: מידי חודש ייצאו כל העובדים ובני זוגם לקונצרט או להצגה. הם ביקשו ממני, להמשיך ולבחור את המופעים ותמיד דאגו לשלוח לי הזמנה זוגית. עדיין לא ייצא לי לנצל את האופציה הזוגית.
מעבר ליציאות האלה, כמעט ולא יצאתי מגבעת אולגה. "גלות" כינתה יעל את אורח חיי בחיבה. אולם משהו בערב-הרב והצבעוני הזה, של וילות של עשירים מול שיכונים מוזנחים מעוררי חמלה, של חוף ים מהמם מול מרחבים עם אין-ספור ערמות פסולת מושלכות בכל מקום, המשהו הזה היה מקום חדש לגמרי עבורי, מקום מעניין שאינו מזכיר לי את זה שהיה לי עם עודד. כן, אני מודה בכך בפה מלא, זו בריחה. אולי בעצם רק ניסיון בריחה, כי למרות זאת, אין יום שעובר מבלי שאחוש בחסרונו של עודד. ותאמינו לי שאני סופר כל יום ויום!

547 יום מאוחר יותר
שבת בבקר חורפית, שמיים מתמלאים בעננים אפורים וכבדים שעולים מן הים במהירות רבה. לבשתי בזריזות גופייה ומכנסיים קצרים כהרגלי ומיהרתי לריצה בשפת הים לפני בוא הגשם. ירדתי בשביל מהמצוק אל שפת הים הגועש. הריצה עושה לי טוב. כמו תמיד גם היום אני רץ קילומטרים אחדים עד שאני סב על עקבותיי ומתחיל לרוץ בחזרה. נהם הגלים, שריקת הרוח וקצב ההתנשמות שלי עוטפים אותי בתוך עולמם. רק כך המוח מזדכך ומצטלל. כמו קתרזיס. מי שלא רץ מרחקים לא מסוגל להבין את זה. זה לעולם לא קורה לי בחדר כושר. משם אני מדיר רגליי. אני ללא ספק מעדיף את האוויר הצח על פני ענני אדי זיעה ומוזיקה רעשנית בחדרי הכושר.
רסיסי גשם מרטיבים את פניי. אני אוהב את ההרגשה והגשם כלל אינו מפריע לי. אני עוצם לרגע את עיניי כדי ליהנות מריח המלח המעורב בריח הגשם. אך לפני שהבנתי בכלל מה קורה לי, כנראה שנתקעתי באחד הסלעים שנחשפו על ידי הגלים והשתטחתי, ראשי נחבט בסלע,כאב חד פילח את ראשי ואת ברכיי. חשיכה נפלה עליי.

לא חשתי דבר, עד שיד אחזה בכתפי ומישהו הפך אותי על גבי. משהו חמים נזל מרקתי. כשניסיתי להניע את ברכי נמלטה גניחת כאב מפי. פקחתי את עיניי וראיתי מולי את פניו המודאגות של מישקה. "הי… נפצעת…" הוא הביט בברכי המדממת ומיהר להסיר את גופייתו ולכרוך אותה סביב ברכי הפצועה, מנסה לעצור את שטף הדם. הוא שלח מבט מהיר בחוף. "אין אף אחד ביום כזה. רק משוגע כמוך יוצא לרוץ ככה…"
"או משוגע כמוך…" לא יכולתי להתאפק. ניסיתי לחייך אליו והכאב ברקה מייד שב להלום בכל עוצמתו.
"ננסה לעזור לך לקום? הסערה מתגברת… אי אפשר להשאיר אותך ככה," פסק והביט בדאגה במסך הגשם המתקרב ובברקים שהדליקו את הים.
הוא הושיט את ידו ועזר לי להתרומם. נשענתי על רגל אחת. הראש איים להתפוצץ. הוא נטל את זרועי והניחה על כתפו. כך התקדמנו, אבל מסך הגשם השיג אותנו. גשם סמיך, מלווה ברוח חזקה, מרטיב אותנו עד לשד-עצמתנו.
כשהגענו למצוק שמתחת לחניה, מישקה הבין שאני לא אצליח לדדות כך למעלה במעלה השביל התלול. מבלי לומר דבר, כשאנקה מופתעת נמלטת מפי, הוא הניף אותי כאילו הייתי בובה, ונשא אותי למעלה. רטובים לגמרי הגענו לחנייה, מעטה התלתלים השחור והסמיך שכיסה את כולו: זרועותיו, שכמתיו, כתפיו, גבו וחזהו, נראה כמו שטיח שהוצא לניעור ונשכח בחוץ בגשם. הוא עזר לי להיכנס לרכב וביקש שאנחה אותו לביתי. "או אולי עדיף לבית חולים?" הביט בי בחלחלה. הצצתי במראה והבנתי למה. פניי היו מלאים בדם קרוש, וגם הברך לא נראתה משהו. "מישקה, הביתה בבקשה."
הוא התלבט אבל הניע את המכונית ונסע. בתוך דקתיים היינו בפתח ביתי.
"בוא נשטוף אותך ונראה. אולי בכל זאת נמשיך לבית חולים?"
הנהנתי בשלילה. "מקלחת, ואחר כך נראה…"
מישקה הביא כיסא פלסטיק מהמרפסת והכניס אותו למקלחת. חשבתי שהוא יניח לי להתקלח לבד, לא תיארתי לעצמי מה הולך להתרחש הלאה. אבל מישקה פשט את מכנסיו ועזר לי לפשוט את גופייתי ובעדינות רבה ומנוגדת כל כך לגופו הגדול והמוצק, מבלי להכאיב לברך, הוא הפשיט אותי גם ממכנסיי ומתחתוניי. הוא בדק את חום המים ורחץ את ראשי, ניקה אותי משאריות הדם בעזרת ספוג, נרגע כשהוא רואה שהפצע שטוח. גם הברך כבר לא דיממה. "אתה יודע, שאני לא יודע איך קוראים לך? כולם בגבעת אולגה חוץ ממך, רוכשים אצלי במכולת ומשלמים בסוף החודש. הכול רשום אצלי בכרטיסיות וככה אני מכיר את כולם. אבל אתה תמיד משלם במזומן ו… איך קוראים לך?" אמר והמשיך לרחוץ אותי.
"יאיר." השבתי משועשע. שמחתי שהוא שאל אותי, כי המגע הנעים שלו, הנוכחות הכול כך גברית הזו לצידי, והעירום של שנינו, איים להפעיל אצלי מערכות שכבר חשבתי שהן מושבתות כבר מזמן. מישקה עזר לי לקום מהכסא ולאחר שיצאתי הוא מיהר להתקלח בעצמו. לבשתי את החלוק שלי והוצאתי לו מגבת וחלוק נקיים. הכנתי לו גם טרנינג וזוג תחתונים חדשים.
מישקה סיים להתקלח. בינתיים דידיתי אל המטבח והרתחתי לנו מים לתה, הוצאתי עוגיות, דבש וחלב. מישקה העדיף את התה שלו עם לימון ואני עם חלב. "אתה בטוח שאתה לא רוצה לנסוע להילל יפה?"
נדתי לשלילה והתיישבנו בסלון, לוגמים בשקט מהתה.
מישקה העיף מבטו בתמונות שעל הקיר ואמר בהערכה: "יש לך טעם טוב. אני יכול להציץ בדיסקים?"
"וודאי! תבחר לך מה שאתה אוהב."
הוא שלף דיסק עם הרביעייה "המוות והעלמה" של שוברט. יצירה מסעירה ומדהימה, שאני מאד אוהב. גם עודד מאד אהב אותה… לבי נצבט כשנזכרתי בעודד.
כשהדיסק הסתיים, מישקה הפתיע אותי כששאל: "מי זה הגבר שבתמונה שליד המיטה שלך?"
בלעתי רוק. "עודד. הוא היה בן זוג שלי כמעט עשרים שנה". מישקה שתק והביט בי בעיניו הגדולות. "הוא נפטר. מאז אני כאן."
הוא הרכין את ראשו לרגע ואז הביט בי והמשיך לשתוק.
"ומה איתך מישקה, אתה נשוי?" שאלתיו, מסמן בסנטרי לעבר הטבעת שעל אצבעו.
"לא. הייתי, אבל עכשיו כבר לא." הוא לא פרט ואני לא חיטטתי. הוא קם, לקח את הספלים הריקים לכיור. שמעתי אותו שוטף הכול. לא עזר שאמרתי לו להשאיר אותם שם ושאשטוף אחר כך. נותרתי ישוב, תוהה ומנסה להבין האם הבכתי אותו ואיך הוא קיבל את הידיעה שאני גיי. קשה היה לי לנחש מה הרגיש והוא לא שידר דבר.
מישקה שב לפינת הישיבה, כשהוא נושא בידו את קופסת כלי השח שלי. "בא לך לשחק?" "כבר שנים לא שיחקתי." 'מאז שעודד נפטר' כמעט והמשכתי לומר, אבל השתתקתי.
"אז אולי הגיע הזמן?" שאל בפשטות, והחל לסדר את הכלים על הלוח.
במשחק הראשון ניצחתי אותו די בקלות, כבר הייתי משוכנע שהוא אינו מיטיב לשחק. אבל במשחק השני, כשכבר הייתי בטוח שאני עומד לנצח, הוא ביצע שלושה מהלכים מבריקים ומניצחון כמעט וודאי עבר למט. גם במשחק השלישי הוא ניצח במהלכים רוויי חוכמה ועורמה. על רקע זה התגנבה ללבי המחשבה שכנראה הוא במכוון הניח לי לנצח בפעם הראשונה…
אחר כך הוא קם, הביט בשעונו ואמר שהוא צריך ללכת לבקר את אימו הקשישה. ליד הדלת הושטתי לו את ידי ללחיצה, אבל הוא משך אותי אליו וחיבק אותי. חיבוק חזק וחם. "תודה" אמרתי.
"קח את הטלפון שלי ותתקשר אם לא תרגיש טוב" הוא אמר בפשטות, התנתק מהחיבוק ורשם לי על פתק שהשאיר על השידה, ליד הטלפון. "תודה, מישקה. אני לא יודע איך הייתי מצליח לחזור לבד את כל הדרך הזו. אם ארגיש לא טוב אתקשר."

612 יום מאוחר יותר
הידידות עם מישקה הלכה והתפתחה. בכל פעם שלימדתי בבית הספר ניצלתי את ההזדמנות ונכנסתי למכולת שלו, ולא רק כדי לרכוש מוצרים. עיניו החמות והחכמות, טוב הלב ששפע ממנו היו עבורי כעוגן מחוף מבטחים.
הוא מעולם לא דיבר על עצמו או על משפחתו. היה לו ידע עצום במוזיקה (במיוחד במוזיקה קלאסית. לא פעם הוא האיר את עיניי לגבי ביצועים שאהב, ויכולתו לנתח אותם בשפה פשוטה וכל כך מדויקת, עוררה בי התפעלות). שבת אחת כששמענו מוסיקה, השתרעתי לי בכורסא והאזנתי בעיניים עצומות. מישקה שלף דף ועיפרון ובמהירות רבה רשם אותי שרוע על הכורסא, כשחיוך זעיר ומרוצה על פניי. הבטתי נדהם ברישום. ידו, שנראית לי כל כך שעירה ומגושמת, התרוצצה במהירות ובחופשיות על הנייר בקווים מאד יפים. מבלי משים נפלטה מפי אנקת הפתעה. ללא ספק, מישקה היה מורכב הרבה יותר מכפי ששיערתי. שיבחתי אותו על כישרונו ושאלתי אותו האם הוא למד ציור אי פעם.
"כולם למדו קצת בבית הספר בגרוזיה, לפני שעלינו.", אמר מבויש מעט. "אתה מאד מאד מוכשר!" החמאתי לו, "לא כל אחד יודע להעביר לדף בדיוק רב כל כך גם את המראה וגם את ההבעה." וכרגיל, כשחש מבוכה, הוא שלף ממקומו את לוח השח. הוא לימד אותי כל מיני טריקים ועדיין המשיך לנצח אותי , אבל כבר לא תמיד ולא בקלות.
כמעט בכל שבת בבוקר אחרי שסיים את ההליכה שלו ואני סיימתי את הריצה שלי (הוא סירב בתוקף לעבור לריצה, אבל מידי פעם הצטרפתי אליו להליכות), נהגנו להיכנס אליי, לשמוע מוזיקה, לפטפט קצת ולשחק שח. פעם הוא הזמין אותי בביישנות לבוא לדירתו והכיר לי את אימו. הוא בישל ארוחה פשוטה וטעימה והאזנו יחד למוזיקה. הוא מזג מים מהסמובר היפה לקומקום תה והכין לנו תה, שהגיש אותו עם צלוחיות קטנות עם מרקחת טעימה. אימו ישבה בכורסתה, שותקת ומהורהרת, שרויה בעולמה.
שבועיים אחר כך היא נפטרה. מישקה היה עצוב באותם ימים, ולהפתעתי הרבה, ערב אחד, לאחר שסגר את המכולת, שלא כהרגלו הוא בא במפתיע לבקר אותי באחד מימי השבוע, הביא עימו גבינות טעימות. שמחתי לראותו וביחד הכנו ארוחה פשוטה וטעימה, שמענו קצת מוזיקה ביחד ואז הוא נפרד ממני ושב לביתו.

מישקה שמח מאד כשהזמנתי אותו להצטרף אליי לקונצרטים. לא הופתעתי כשהוא התחבב במהירות גם על יעל וניסן. בפעם הראשונה שהם שהו בביתי בסוף שבוע ומישקה ואני שבנו מפעילות בחוף, הם מאד הופתעו לראותו עימי. גם מישקה נבוך, במיוחד אחרי ששמע שניסן ויעל שניהם רופאים. אבל יעל מיהרה לפתות אותו לשיחה עם ספל תה מהביל, ועוגה נפלאה מאפה ידיה. הוא נשאר והביס גם אותי וגם את ניסן בשח.
אחרי שהלך לבקר כהרגלו את אימו, יעל וניסן התיישבו מולי והחלו בחקירה.
"אתם זוג?" שאל ניסן. מיד יעל מרפקה אותו.
"הוא איש נפלא, יאיר…" הנהנתי מחייך וגאה בידידות שבין מישקה וביני.
"אז… נו, אהה… מישקה, סוף-סוף מישהו הצליח לחדור מבעד לשריון ולהפשיר את לבך הקפוא?" ניסן שאל ספק רציני ספק מתלוצץ, בישירות רבה.
"מה פתאום?"
מה, מה פתאום? אתם לא…?"
"בכלל לא, אנחנו רק ידידים."
יאירצ'יק… אל תספר לי סיפורים. אני רואה איך אתה מאושר, אני רואה איך אתם יחד. אתה זורח, אתה פורח, ו…"
"יעל, מה פתאום? אני אפילו לא יודע אם הוא גיי!"
"חשבתי שיש לכם את החוש השישי הזה, זה שעוזר לכם לדעת אם…" ניסן עצר והסמיק.
"ניסן, אני לא מאמין! שכה יהיה לי טוב! הסמקת!" צחקתי.
"אני הייתי בטוחה שאתם… אתם כל כך נינוחים ונראים מאושרים יחד. הוא לא מסיר את העיניים שלו ממך. אל תספר לי סיפורים. רואים את זה!"
הם הביטו בי ברצינות רבה. השתררה שתיקה, העברתי מבטי ממנה אליו ובחזרה. "מה קרה לכם? יצאתם מדעתכם!"
יעל קמה וחיבקה אותי חזק חזק. "ניסן צודק! שריון הברזל שריתכת סביבך באמת נסדק קצת סוף-סוף, וזה ברור, וזה נפלא. ובכלל אתה נראה נהדר. יש לך מבט חי בעיניים, ולא יעזור לך שום דבר. אני מרגישה ובטוחה בכך שלמישקה יש בכל זה חלק רציני. אתה יכול לעבוד על כל אחד, אבל לא עליי, יאירי יקירי."
"השתגעתם לגמרי! אני לא יודע עליו כמעט כלום, אנחנו ידידים טובים, זה הכול! בחיי!" מחיתי. "פחחחח… ניסן נחר בבוז, קם ממקומו ומשך אותי מיעל אליו לחיבוק חזק, מנענע אותי מצד לצד. "כן, סוף-סוף אתה חוזר לעצמך, יאיר. אין יום שעודד לא נמצא במחשבות שלי. המרפאה נראית אחרת מאז שהלך. אבל… אבל סוף-סוף הנה אתה חוזר לחיים. המישקה הזה שלך הוא בהחלט משהו… יעל, ראית איך הוא ניצח אותי?" השבת עברה בנעימים, כך גם השבועות הבאים.

683 יום מאוחר יותר
הגעתי לבית הספר, ואלישע, התלמיד שלי שהמתין לי בכיתה, קפץ והודיע לי ברגע שנכנסתי, שהמנהלת ממתינה לי במשרדה ושהיא בקשה שברגע שאגיע שהוא יביא אותי אליה. אלישע, ילד אתיופי חמוד וחכם, נטל את ידי והוביל אותי למשרדה של גליה המנהלת.
"אלישע, אני מצטערת שאני גוזלת לך את יאיר, אבל אנחנו צריכים לשוחח ביחידות. האם תוכל להמתין בחוץ בבקשה?" עיניו של אלישע התמלאו בדמעות. "מה, מפטרים את יאיר?" הוא שאל בקול רועד. "לא, מה פתאום, אלישע! אל תדאג, עוד דקות אחדות תוכל להתחיל בשיעור עם יאיר."
ליטפתי את תלתליו הסמיכים של אלישע, שנראה מאד מוטרד ולא ממש מאמין לגליה, אך בכל זאת ציית וסגר אחריו את הדלת.
"יאיר, אתה עושה כאן עבודה נפלאה. אין איש בבית הספר או בשכונה כולה שלא מעריץ אותך ואוהב אותך. אני יודעת שאתה לא זקוק לכסף ושאתה עושה את זה בהתנדבות. אבל, אני הצלחתי לגרד מענק שיאפשר לי לשלם לך עבור שעות ההוראה שלך. מסכים?"
"בשום פנים ואופן, גליה! אין לי צורך בכסף הזה. יש לי די והותר. וחוץ מזה, אני מתכוון לשוב יום אחד לעולם ה היי טק, אבל זה לא יהיה בקרוב. אני אוהב את מה שאני עושה ובינתיים נוח לי כך."
"יאיר, אין לך מושג איזו מצווה זו. אתה לא רק מלמד את הילדים האלה מתמטיקה. דרכך הם לומדים אהבת אדם, מקבלים תשומת לב וחום אנושי, שכל אחד ואחת מהם כל כך זקוקים לו. עשית כאן מהפיכה שקטה אבל מאד חיובית בבית הספר. אני לא יודעת איך להודות לך."
"אני צריך להודות לך. הילדים האלה לימדו אותי כל כך הרבה ועזרו לי לחזור לעצמי. הגעתי לכאן מפורק לגמרי, ובעזרתם החיים שלי פתאום קיבלו משמעות אחרת. לפעמים לתת זה הרבה יותר טוב ומשמעותי מאשר לקבל, גליה. חיוך הניצחון של ילד ששנא מתמטיקה והצליח ללמוד לאהוב את זה ולהצליח, שווה יותר מכל שכר שתוכלי לשלם לי."
היא נאנחה ואמרה. "אם היית יודע כמה זמן לקח לי עד שהצלחתי להשיג את הכסף הזה…"
"את יודעת מה?" הבזיק במוחי רעיון. "אני מוכן. אבל בתנאי שנעביר את כל הכסף לקרן. ככה נוכל לממן טיולים ופעילויות לילדים שיד הוריהם אינה משגת לשלמם. אני מבטיח לתרום לקרן הזו, ואולי גם ננסה לגייס את חבריי מהחברה בה עבדתי, לטובת העניין. אין לי ספק שהם יירתמו."
בתוך שנייה גליה הייתה על רגליה וחיבקה אותי, חיוך מאושר על פניה. "עשינו עסק!"
היא שבה והודתה לי במילים חמות ואני מיהרתי אל אלישע, הממתין לי מודאג בחוץ. כארבע שעות אחר כך, די מותש לאחר שסיימתי ללמד, יצאתי משער בית הספר, ופניתי כהרגלי לחנות המכולת של מישקה.

עוד לפני שנכנסתי לחנות הרגשתי שמשהו מוזר מתרחש. מבעד לחלון הזכוכית הגדול הבחנתי במישקה מנופף בידיו וכנראה התווכח עם מישהו ויכוח נסער. כשפסעתי פנימה, ראיתי שעמד שם צעיר רעול פנים, סכין בידו. "תסתלק מפה מיד!" מישקה קרא לעברי. הצעיר המופתע נפנה לעברי והניף את הסכין. תפשתי את זרועו ונאבקתי בו כדי להעיף אותה מידו. אולם הוא היה זריז והצליח להניפה ולנעוץ אותה במותני. הוא שלף את הסכין וביקש לנעצה שוב, אך מישקה הכה אותו בעוצמה רבה בראשו בבקבוק, שהתנפץ לרסיסים והוא התמוטט. מישקה מיהר אליי, מביט בתדהמה בכתם הדם המתפשט על חולצתי. הוא התקשר למשטרה מהסלולארי ובקש מהם להזמין גם אמבולנס. מישקה הרים את החולצה והחוויר למראה החתך והדם הרב. "למה לא ברחת?!" אמר בקול מאשים. "תראה אותך!" גער בי, אבל דאגה רבה בקולו. הוא ניסה לעצור את פרץ הדם במגבת. השודד החל להשמיע גניחות ומישקה מיהר לשחרר את החגורה שלו, הפך את השודד ובעזרת החגורה קשר את ידיו מאחור, מוסיף מהלומה על ראשו כדי לשתקו.
האמבולנס והניידת הגיעו ביללות. הוסעתי בזריזות לבית החולים. דקות אחדות אחר כך הגיע גם מישקה, בגדיו עדיין מוכתמים בדמי, פניו אכולי דאגה. הרופא שטיפל בי הרגיע אותו. מישקה המתין לי עד שהוצאתי מחדר הניתוחים והועברתי לחדר התאוששות.
אני הייתי עדיין מטושטש, אבל לא לגמרי, כשהרגשתי שמישקה רכון מעליי, מתייפח בשקט.
"הי מישקה," לחשתי בקושי. ידי גיששה אחר ידו. הוא אחז בה, קרב אותה אל שפתיו ונשק לה. אחר כך לא יכול היה להתאפק יותר ובכה בקול.
"אני בסדר… אל תבכה…"
הוא נרגע קצת, וליטף את פניי, רכן וקרב את פניו לפניי ופתאום חשתי נשיקה על מצחי, נשיקה חמה ומרגיעה, ואז רפרפו שפתיו ונעצרו על שפתיי.
בדיוק באותו רגע התפרצו יעל וניסן לחדר בפנים מודאגות שבמהרה הפכו לנדהמות.

"פשש…" פלט ניסן המופתע. "מישקה, תזהר שהוא לא יהפוך מנסיך לצפרדע…" ונאנק כשיעל מרפקה אותו בחוזקה. מישקה הזדקף מיד, אך ידו לא ניתקה אף לא לרגע מידי.
מישקה כנראה התקשר אליהם מהסלולארי שלי כשהייתי בניתוח ועדכן אותם במתרחש.
יעל התקרבה וליטפה את מצחי. היא נשקה למישקה המופתע על לחיו, וניסן יצא לשוחח עם הרופאים וחזר כעבור דקות אחדות עם הרופא המנתח, שהסתבר שהכירו עוד מימי לימודי הרפואה, ובידו ספל תה והגיש אותו למישקה. "תשתה! אתה נראה לא פחות זוועה ממנו…" פקד עליו. מישקה הודה לו בניד ראש ולגם מן התה, מקשיב לרופא שסיפר שבמזל רב, נתפר וחובר הקרע במעי שהלהב חדר אליו. הוא הבהיר שלאחר שירד חומי ויחזור לנורמאלי אוכל להשתחרר מבית החולים ולשוב הביתה. ידו של מישקה עדיין לא עזבה את ידי ואפילו לא לרגע קט.
כעבור זמן מה יעל וניסן חיבקו אותי ונישקו אותי, מבטיחים שיבואו למחרת. שמעתי שהם נפרדים ממישקה. אולם גם אז כשעיניי היו כבר עצומות וכשהרגשתי שאני שוקע שוב בתרדמה, עדיין המשכתי לחוש את כפו החמימה והמרגיעה אוחזת בכפי, סודקת ומבקיעה את השריון ומסירה אותו מעליי כליל.

ארבעה ימים אחר כך
מישקה החזיר אותי הביתה ונשאר איתי לתמיד.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il