שיר של יום חולין – פרק א'

14/11/2013

"בחדרים שלך השמש משרטטת כתמים ורצועות של אור על הכתלים" שרה אילנית, בדיוק כמו באותו שחר קסום שהתחיל את הכל.

אני לא בטוח מה הזכיר לי אותך, מה הזכיר לי את אותו הבוקר, את הזריחה ההיא ששרטטה על הקיר שלך צורות בצללים ואור. מה החזיר אותי בזיכרון אליך, אל התקופה הקצרה מדי שקצבו לנו יחד. יכול להיות שהיו אלו הצללים שהשתקפו על קיר חדר השינה שלי לפניי מספר ימים, או אותו בחור גבוה בפתיחת התערוכה בחמישי האחרון שבשנייה הראשונה הייתי בטוח שהוא אתה…
יתכן והשילוב של שני 'מקרים' אלו החזיר אותך לזיכרוני.
מה שבטוח זה שמאז הגעתי להבנה מדוע אני כל כך אוהב את 'שיר של יום חולין' של אילנית, ורצוי בביצוע מאותו פסטיבל בשחור לבן.
"בחדרים שלך השמש משרטטת כתמים ורצועות של אור על הכתלים" שרה אילנית, בדיוק כמו באותו שחר קסום שהתחיל את הכל.
כמה אהבה, עדינות ורוך יש בשיר הזה.
כמה אהבה הייתה לך בעיניים.
אני מנסה לחשב ביני לבין עצמי כמה זמן עבר מאז, וממעמקיי ההדחקה מתקשה לשים את האצבע על התאריך המדויק ביומן.
זה היה חמישי בערב לבטח, הרי זה הערב שבו יש 'פתיחות' של תערוכות. זה היה לפניי עשר שנים לפחות. זה היה ממש בתחילת הקיץ, אבל מעבר לזה לא הצלחתי לדייק.
הגעתי לגלריה אחריי שביקרתי בשתי תערוכות. בראש כבר סימנתי לי כמה עבודות שצריך לחזור אליהן. בדרך כלל סבב כזה יכול לצאת יקר מאוד, אבל היום הבטחתי לעצמי שאהיה מתון ולא אקנה מיד, ועד לאותו רגע הצלחתי.
ברחוב, בחזית הגלריה, ההמון הרגיל. את חלקם ראיתי כבר בגלריות הקודמות ורובם היו חלק מהקהל הרגיל של 'שוחריי האומנות'. חלק מהביצה האומנותית-תרבותית הרגילה.
היי… ביי… וכזה. מתערבב בקהל שהיה ברחוב וליד שולחן הכיבוד הסטנדרטי המקובל באירועים מסוג זה.
נישוקים, חיבוקים, חיוכים.
אחרי שעברתי את 'החלק החברתי' נדחקתי לחלל הגלריה. גלריה ותיקה שעברה לאחרונה מתיחת פנים וחידשה באומנים מבטיחים, חלקם מוכרים וחלקם יהיו מוכרים.
מיד בכניסה נזכרתי באקסיומה שלחש לי בסוד בעל גלריה אחר, מזמן, לאחר הצבא, כשרק התחלתי לשוטט בגלריות. "בפתיחות מראים לכולם, לא באמת רואים אומנות." הכלל הזה התברר כנכון ולרוב לאחר פתיחה, אם יש לי עניין, אני משתדל לחזור שוב.
עבודות גדולות, שמן על בד בסגנון ריאליסטי. דמויות שנראות כצילומים יותר מעבודת מכחול מדויקת וסבלנית. מתבונן מבעד להמון שמילא כל סנטימטר פנוי בחלל ומנסה להתרשם.
אהבתי.
מאוד אהבתי.
עליתי במדרגות הצרות לקומה השנייה ושם, מבעד להמון, נתקעו בי זוג עיניים אפורות עוצמתיות ומהפנטות שכמו קראו לי, "בוא… בוא לכאן."
מולי, על הקיר, בציור ענק, היה צעיר מדהים ביופיו, ישוב ליד פסנתר, לבוש סרבל ג'ינס ללא חולצה מתחת, הכתפייה הימנית פתוחה ושמוטה ואילו חזית הסרבל נופלת כלפיי מטה וחושפת פטמה מושלמת וחומה, משובצת בתוך חזה חלק, מרובע ושרירי. מהמרחק הזה ניתן היה לחשוב לרגע שבעצם יושב שם בחור מדהים כחלק מתפאורה או מיצג.
התקרבתי מבעד האנשים, מתעלם משלום חברי.
נעמדתי מול התמונה. פניי מרוחקות סנטימטרים מועטים מפניו המושלמים. עיניי נעוצות בתוך עיניי הציור. האפור מכאן קיבל גוון כחלחל-אפרפר. העור נראה טבעי לחלוטין. יותר צילום, משובח ומלוטש מאשר מריחות של צבע. הריח הזה שאי אפשר לטעות בו… ריחות של צבע שמן, שמן פשתן וטרפנטין לא השאירו מקום רב לטעות, מדובר בעבודת מכחול משובחת וטכניקה מעולה.
עמדתי כך מולו. סוקר מאוד מקרוב עד שהצפיפות הפכה לבלתי נסבלת ופיניתי מקום.
בצער רב נפרדתי מהבחור וירדתי למטה. מתעלם מכולם ומשאר הציורים ובראשי מחשבה אחת… איפה דנה?
דנה הייתה האוצרת האגדית של הגלריה. אנחנו מכירים כבר מספר שנים, מאז סיימתי צבא והתחלתי להסתובב בגלריות וללמד את העין מה אני אוהב ומה לא. כשהייתה עבודה מעניינת בטווח התקציב שלי היא הייתה מרימה אליי טלפון ומזמינה לבוא לראות, פורסת למיליון תשלומים ומפרגנת. מצד שני היא יכלה להיות כלבה מתנשאת, היום היא הייתה כזו. עמדה באמצע החלל למטה והנהנה בראשה לכולם, מחייכת וחוגגת עוד פתיחה מוצלחת לתערוכה נהדרת.
נדחקתי אליה, חותך את 'הטרחן התורן' שעמד לצידה וליהג כמה הוא וכמה…
"אני רוצה."
"יקר מאוד." השיבה.
לא היה צריך לדבר יותר. לשנינו היה ברור על מי ועל מה מדובר.
"אני…"
"תשכח מזה, לא בתקציב שלך!"
כבר אמרתי 'כלבה'? צדקתי!
זו דנה. מבינה גדולה באומנות, בעלת טעם מעולה, אבל בלתי נסבלת לרוב. מזל שהיא אוהבת אותי ואנחנו מסתדרים. מתמקחים עד צעקות על מחיר ותשלומים אבל תמיד, בסוף, מחייכים.
התעצבנתי, עשיתי פרצוף, עשיתי שלום עם היד ועפתי משם.
צעדתי הביתה כשאותן עיניים מלוות אותי ולא נותנות מנוח. הן ישבו לי בראש, הצבע הכחול-אפור, הצורה, העוצמה שהן הקרינו.
למחרת בבוקר קמתי עם החלטה.
שתזדיין דנה, שתזדיין הפקידה בבנק, שיזדיין האובר! אני רוצה את הציור הזה.
נכנסתי למקלחת, התלבשתי וצעדתי בהחלטיות לאורך השדרה, אל הרחוב הראשי ומשם לגלריה.
זין! סגור.
רק עכשיו נזכרתי להסתכל על השעון. מוקדם. יש עוד שעה וחצי עד שיואילו לפתוח את הגלריה. התיישבתי לקפה ועיתון בבית הקפה ממול.
לוגם קפה, מעיין ב'גלריה של שישי', וכל הזמן הזה שולח מבט החוצה, לכיוון דלת הגלריה, אולי יגיע מי מהצוות ויפתח מוקדם יותר.
כמובן שזה לא קרה ובדיוק בשעה היעודה הגיעה דנה מלווה בעוזרת שלה.
לקח לי בדיוק שנייה וחצי לשלם, לחצות את הכביש ועד שהן סיימו לפתוח את המנעול התחתון בדלת הזכוכית המשקשקת כבר הייתי לידן.
דנה תקעה בי מבט ולחששה מזווית פיה, "תשכח מזה."
תקעתי בה מבט והחזרתי לה, "אני בכלל לא מדבר אתך, באתי לעדי."
עדי, העוזרת שלה, עמדה באמצע ונראתה אבודה, הסתובבה ונכנסה לגלריה.
אני אחריה, מתעלם מדנה.
עליתי במהירות למעלה ונעצרתי מול הציור 'שלי'.
"אתה יודע שיש בקומת המרתף ציור הכנה לציור הזה?" שמעתי לפתע את דנה צועקת מלמטה.
על מה היא מדברת? בגלל האובססיה שלי לעיניים הללו שכחתי לרדת אתמול במדרגות המשונות למרתף, ליד המשרדים היה עוד חלל תצוגה קטן.
ירדתי, חוצה את קומת הכניסה, דנה עמדה במרכז החלל. סיננתי לעברה, "עכשיו את נזכרת להגיד לי?" וירדתי למרתף.
על הקיר, מול המדרגות, היה הציור 'שלי' בקטן. במרכזו של גיליון לבן גדול היה ציור הכנה בקטן, בגודל A4.
בצד הציור היו כתמים של צבע, ניסיונות של הגוונים לציור הסופי, וכמובן את הציור, מוקטן אך מדויק לפרטי פרטים. הדבר היחיד שהפריע לי הייתה חלוקה לגריד בקו דקיק, כמעט נעלם. התקרבתי ולרווחתי הבחור היפה היה שם במלוא הדרו, ועיניו שכישפו אותי היו שם במלוא עוצמתן, לא מופרעות על ידי קווי החלוקה.
התקרבתי. האף שלי כמעט נגע בדף, התבוננתי וחייכתי. מוקסם.
התרחקתי מעט לקבל פרספקטיבה טובה יותר על הציור והחלטתי שאם הציור הגדול מחוץ לתחום אז ציור ההכנה חייב להיות שלי ולא מעניין אותי דבר.
לא יודע כמה זמן התעמקתי בציור, אבל בחנתי אותו לעומק, כל משיכה ופרט.
"אני רואה שחזרת." שמעתי לפתע בסמוך מאוד לאוזני. קפאתי במקום.
עד לשנייה זו לא שמעתי אף אחד ובטח שלא הרגשתי שמישהו מתקרב. עד כדי כך הייתי מוקסם?
הסתובבתי על צירי לכיוון הקול ועיניי נתקעו בחזה רחב ומרובע הכלוא בתוך חולצת טריקו תכולה. עיניי היו בדיוק בגובה הפטמות שבלטו מבעד לבד.
נבוך הרמתי את מבטי לאט, ונתקעתי בזוג עיניים.
העברתי את מבטי במהירות מהעיניים המתבוננות בי לעיניים המצוירות.
זהות!
אותו גוון כחול-אפור.
"אהההה" מלמלתי.
"אני רואה שחזרת." אמר הבחור בשנית.
מאותו הרגע אני זוכר רק את התחושה של הבעירה שהתפשטה בפניי, ומבוכה גדולה.
"אתמול התבוננתי בך מסתכל על הציור." אמר הקול. לא יכולתי להרים את העיניים ולהתבונן אליו לכן חזרתי להתבונן בציור.
"זה אתה?" אמרתי בקול את המובן מאליו, ומיד הרגשתי אידיוט מוחלט.
"כן, זה אני."
לכסנתי מבט נבוך. נתקלתי בחיוך גדול וצחור ובמבט משועשע עם זיק שובב המרצד בו.
"הבנתי מדנה שאתה אוהב מאוד את הציור."
"כן, אפשר להגיד…" העזתי, בפעם הראשונה, להרים את המבט ולחייך אליו בחזרה.
עכשיו יכולתי להתבונן בו מקרוב. פנים שכאילו עוצבו ביד אומן. עצמות לחיים מודגשות ולסת רבועה מעט וחזקה, עור בהיר ומושלם, שיער בלונדיני קצוץ כמעט לחלוטין – מרינס, שפתיים מלאות ועזות צבע והעיניים…
חייכתי אליו בשנית וקיבלתי מבט מקרוב על שורת השיניים הלבנות, מושלמות שלו.
הוא הושיט את ידו ובקולו השקט והבוטח הציג את עצמו "אני דניאל."
כך, בפשטות וברוגע. לחצתי את ידו ואמרתי את שמי.
"אני יודע, כבר אתמול שאלתי את דנה." הבזיק אלי חיוך.
שוב התפשט האודם על פני. בדרך כלל אני לא מהביישנים, אבל משהו בקרבתו גרם לי לחזור לגיל שש עשרה, לפחות בכל הקשור להסמקות.
"אז מה, אתה הדוגמן?"
"כן, הדוגמן והצייר."
באותה השנייה הייתי מוכן שרצפת המרתף תיפער את פיה ותבלע אותי. איך לא קישרתי את השם 'דניאל' לשם של הצייר שהופיע על גבי ההזמנה שהגיעה בדואר, והיה רשום באותיות גדולות וכחולות על החלון בכניסה לגלריה? עשיתי את הפדיחה שלי. סופית.
דניאל הושיט יד גדולה, הניח אותה על כתפי ולחץ קלות.
עמדנו כך, קרובים, מתבוננים בציור. ריחו היה משכר במרתף הסגור. שילוב של סבון ואפטרשייב מרענן, מהול בשמץ ריח צבע שמן.
סובבתי את הראש, התבוננתי לעברו וראיתי שהוא בוחן אותי.
"נעלה?" שאלתי.
"כן, לקפה?" השיב.
לא עניתי. עלינו.
דנה עמדה בחלל הכניסה ושוחחה עם זוג מבוגר. כשהתקרבנו הציגה את דניאל. עמדתי שם לידם, מקשיב למחמאות שהזוג הרעיף על דניאל וזזתי בחוסר נוחות כשהודיעו שהם רוכשים את הציור הגדול, 'שלי'.
דנה הודיעה להם שהם רכשו את הציור הגדול, אבל אני רכשתי את הציור הקטן. לא הגבתי כלפיי חוץ, אבל מבפנים הכל געש מאושר.
הזוג המבוגר התלהב כמובן, וכולם חייכו לכל עבר, רק דניאל נשאר שלו כשהיה. לאחר מספר דקות דניאל התנצל שהוא חייב ללכת, לחץ את ידם והסתובב לכיוון היציאה. הגיע לדלת הזכוכית הגדולה, פתח אותה ועמד, ממתין.
דנה התבוננה בו ואחר כך בי. הזוג התבונן בו.
אמרתי להם שלום בנימוס, נתתי לדנה נשיקה קלה על הלחי ופסעתי לעברו. דניאל המתין עד שעברתי את הדלת, יצא, סגר אותה ונעמד לידי ובשיא הטבעיות הניח את ידו על כתפי, חיבק אותי והחל לפסוע, מוביל אותי איתו.

;feature=youtube_gdata_player

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il