שלילי וחיובי – פרק ב'

07/12/2015

בבוקר שאחרי הלוויה הם הניחו לי לישון כאוות נפשי, לנוח ולהתאושש, אבל אחרי הצהרים כבר לא יכולתי לישון יותר והלכתי עם אדי להביא את יותם מהפעוטון שלו. בדרך עברנו דרך גן השעשועים ואחר כך עשינו קניות בסופר ואני זכיתי בכבוד לקרוא ליותם סיפור וקיבלתי נשיקת לילה טוב.

למחרת בבוקר הילד העיר אותי בקפיצות על מיטתי ודרש שאני אקח אותו לגן. חזרתי מהגן שלו מחייך, בפרץ של מרץ מפתיע החלטתי פתאום להפוך לאיש הנוי והגינון המשפחתי ולגזום את הגדר החיה שגדלה פרא. שעות העבודה המתישות שביליתי במחיצת איציק, הנויניק של הקיבוץ, הוכיחו את עצמן ולמרבה הפלא עשיתי עבודה טובה למדי ואפילו נהניתי ממנה.

בצהרים התנדבתי להכין ארוחה שזכתה לשבחים רבים ובלי לשאול אפילו הבאתי את יותם מהגן וכמובן שבדרך עצרנו לשחק בגן ועברנו דרך הסופר, וכך, כמעט מבלי משים, הצטרפתי לשגרת החיים של רובי ואדי.

אחרי כמה ימים רגועים כאלו שחלפו ביעף ציינתי שראיתי שלט של דירה להשכרה ברחוב הסמוך ושאלתי את רובי ואדי מה דעתם על הרעיון.

הם החליפו מבט חטוף. "אמרתי לך." אמר רובי, "הוא לא חוזר."

"לא, אני לא חוזר. אני מתכוון להישאר פה." אישרתי. "אז מה דעתכם על הדירה ההיא, כדאי לי ללכת לבדוק אותה?"

"למה לך?" שאל אדי.

"מה רע לך פה?" הוסיף רובי.

"נהדר לי פה." עניתי בכנות, "אבל… זאת אומרת… הרי אני צריך לגור באיזה מקום."

"כן, אבל למה לך לשכור דירה? נוח לנו שאתה פה, יותמי אוהב אותך ורק לך יש סבלנות להתעסק עם הגינה של ויקטור, למה שלא תישאר כאן?" חייך אלי רובי.

"בסדר." נכנעתי, "אבל אני רוצה לשלם לאדי שכר דירה."

"לא כדאי שתמצא קודם עבודה?"

"יש לי קצת חסכונות, אבל אולי באמת הגיע הזמן להתחיל לעבוד." הסכמתי איתו.

"אתה רוצה לחזור לעבודה בעיצוב או לשנות כיוון?" חקר אדי.

"בהחלט לשנות כיוון, ימי העיצוב שלי חלפו. אני מעדיף לעבוד שוב בתכנות או במשהו דומה."

"אמרתי לך." חזר רובי על דבריו, ונרכן לעברי, "מה קרה תומר? ולמה אתה לא עונה לטלפונים של דייב? כבר מתחילים להיגמר לי התירוצים."

יום אחרי הלוויה דייב צלצל וחיפש אותי אצל אחי ולצערי גיסתי מסרה לו את מספר הטלפון של ויקטור שלא השתנה גם אחרי מותו. הוא צלצל למחרת כשלא הייתי ואדי אמר לו בתום לב שיצאתי לקניות ומיד אשוב. מאז הוא חזר ושאל עלי בעקשנות בערך פעמיים ביום ולא נואש גם כשהתירוצים של אדי ורובי נעשו קלושים בצורה מעוררת רחמים.

"אני מצטער שהוא מציק לכם." התנצלתי, "בפעם הבאה שהוא יתקשר אני מבטיח לדבר איתו. קיוויתי שהוא יבין לבד."

"יבין מה? שעזבת אותו?"

"כן."

"ובשביל זה היית צריך לעזוב הכול ולברוח עד לישראל?" השתומם רובי.

"זה לא רק אותו שעזבתי, עזבתי את כל העולם ההוא… עזוב, זה מסובך."

"אבל למה? חשבתי שטוב לך שם. מה התקלקל פתאום?" המשיך רובי ללחוץ בדרך הישירה וחסרת הטקט שכל כך אופיינית לישראלים.

"אל תציק לו." ניסה אדי להציל אותי.

"אני לא מציק. אני רוצה להבין, תמיד חלמתי על אמריקה, לגור בניו יורק או בסן פרנסיסקו, ובסוף אפילו בתל אביב לא החזקתי מעמד, ואתה," הביט בי רובי בביקורתיות, כמעט בכעס, "אתה היית בשבילי סוג של פנטזיה, מצאת עבודה מדהימה בבירת ההומואים של העולם המערבי, גרת עם חבר אמריקאי שווה… הרי תכננתם לגדל ילד יחד ופתאום…"

לא יכולתי שלא לצחוק מהאכזבה שלו, "רובי, מצחיק שכמוך, אתה לא רואה שהצלחת לעשות פה בגדול את כל מה שאני נכשלתי בו שם?"

"מה בגדול? מה גדול פה? אני גר בקריות ועובד בעיר התחתית."

"נכון, אבל אתה בעל הבית של פאב הומואי." צחקתי.

"שקוראים לו פייגלע והוא נמצא בחיפה, איפה חיפה ואיפה סן פרנסיסקו?"

"אל תזלזל בחיפה, חיפה בסדר גמור, וחוץ מזה אתה מגדל ילד מדהים, ויש לך חבר חמוד והמון ידידים ומשפחה. החיים שלך דבש, תאמין לי, לא צריך אמריקה כדי להיות מאושר, מי כמוני יודע."

"בסדר, אני לא מתלונן, כל זמן שיותמי בריא ומאושר גם אני מרוצה, אבל בכל זאת, אמריקה תומר, תפסת אמריקה, אני לא מבין למה עזבת הכול וברחת חזרה לארץ?"

"אני לא תפסתי אמריקה רובי, היא תפסה אותי, הייתי מוכרח לברוח כדי להציל את החיים שלי."

אדי ורובי החליפו שוב את המבט הזה של זוג ותיק שקורא אחד את מחשבות רעהו. "זה איידס?" שאל אדי, "כי אם כן אז…"

"לא, לא. אני לא נשא איידס אדי, אני יודע שזה הדבר הראשון שחושבים עליו אצלנו, אבל יש עוד מחלות בעולם, קצת פחות מפורסמות, בלי יחסי ציבור כל כך טובים, אבל בכל זאת מחלות."

הם המשיכו לשתוק, מביטים בי במבט אוהד, מצפים להסבר, ושוב הייתי צריך לספר על דלקת הפרקים שלי, מנסה כדרכי לדבר בקצרה וביובש, ולהסתיר את הרחמים העצמיים והכעס שאני חש בגלל המצב הגופני העלוב שלי.

"בגלל זה השמנתי, בגלל הסטרואידים, הפרידינזון המסריח הזה… ברגע שאני אתחיל להרגיש קצת פחות עייף כל הזמן… אני מקווה להתחיל להתאמן בקרוב ולחזור שוב לכושר, להיפטר מהכרס."

"אל תגזים, עלית קצת במשקל אבל אתה לא כזה שמן." ניסה אדי לנחם אותי, "לדעתי אתה נראה ממש טוב."

"ודווקא מתאים לך השיבה הזו ברקות, אתה נראה מכובד כזה." חייך אלי רובי, "אפשר לשאול בן כמה אתה תומר?"

"בן ארבעים ושלוש, אבל לפעמים אני מרגיש בן מאה."

"לכל אחד יש תקופות כאלו." הנהן רובי באהדה, "אבל נכון שהשתנית, כשרק פגשתי אותך היה לך לוק מושלם כזה… נורא מוקפד, אפילו טיפה מפחיד. האמת שאתה מוצא חן בעיני יותר היום מאיך שהיית אז, כשויקטור עוד היה בחיים."

"כן, אחרי שהוא מת אני פתאום… הכול השתנה אחרי שהוא מת לי ככה… זה היה הלם נוראי, אני ממש מתגעגע אליו, כל פעם אני תופס את עצמי חושב שאני רוצה להתייעץ עם ויקטור, לשמוע מה דעתו, ואז אני נזכר שהוא איננו ושוב נכנס להלם."

"גם אני מרגיש ככה." הודה אדי חרש, והניח את כף ידו על כפו הגדולה והשחומה של רובי. רובי עטף באצבעותיו את היד העדינה וארוכת האצבעות של אדי, ואחר כך משך אותו אליו לחיבוק. "גם אני מתגעגע אליו, וגם כועס עליו קצת שהוא לא שמר על עצמו יותר טוב."

"זו לא הייתה אשמתי." נחלץ אדי מהחיבוק וקם, דמעות בעיניו, "לא ידעתי שאסור לו, חשבתי שהוא יודע מה הוא עושה, סמכתי עליו."

"ובצדק, הוא ידע מה הוא עושה, אתה לא צריך להרגיש אשם."

רובי קם גם כן והניח יד על כתפו של אדי. "נו, די אדי, אל תבכה." הפציר והם התחבקו שוב, ואז הטלפון צלצל וזה היה דייב.

להפתעתי הוא היה יבש וחד, צלול לגמרי, אפילו עוקצני משהו. דיברנו רק אנגלית למרות שהוא מבין עברית די טוב ובדרך כלל ערבבנו בין עברית לאנגלית, נהנים ממשחקי המילים ומכפל המשמעויות, אבל הפעם כמו חזרנו לנקודת ההתחלה שלנו, כשרק הכרנו זה את זה וניהלנו את יחסינו רק באנגלית.

"מה שלומך? איך עברה השבעה?" שאל בנימוס קריר.

"בסדר, למעשה לא ממש ישבתי שבעה."

"כן, הבנתי את זה. מה התוכניות שלך לעתיד?"

"להישאר פה, אמרתי לך שאני לא חוזר."

" גם בפעם הקודמת אמרת את זה."

"כן, אבל הפעם אני מתכוון לזה באמת."

"אתה בטוח?"

"לגמרי."

"יש משהו שאתה רוצה שאני אשלח לך לארץ?" (את המילה הזו הוא אמר בעברית).

"לא, תודה. לקחתי איתי כל מה שהייתי צריך."

"אז מה לעשות עם שאר החפצים שלך? הבגדים והמחשב ו… אתה יודע, כל הדברים שלך."

"תעשה אתם מה שאתה רוצה, תמסור, תמכור, לא אכפת לי, אני לא צריך אותם יותר."

"מה, אבל השארת פה את כל החליפות והמגפיים שלך, ומה עם המעיל עור והמערכת והמחשב?"

"אני לא זקוק להם יותר דייב, לקחתי איתי את כל מה שאני צריך."

"ואותי השארת פה. תגיד, זה הבחור הישראלי ההוא שפגשת אז, במסיבה של יום העצמאות? ההוא שדיברת איתו כל הלילה?"

"מי, שלומי? לא, זה לא הוא, מה פתאום נזכרת בו?"

"לא יודע, סתם. הרי בטח יש לך מישהו, והיה לי רושם שהוא מצא חן בעיניך."

"הוא באמת מצא חן בעיני, אבל אתה טועה, אין לי מושג איפה הוא עכשיו."

"אז מי? מי מחליף אותי? זה מישהו שאני מכיר?"

"דייב אין אף אחד אחר, אף פעם לא היה. לא עזבתי בשביל מישהו אחר, עזבתי בגללי, כדי להציל את עצמי."

"כאילו שבישראל שלך כולם קדושים." התחיל דייב לאבד את האיפוק שלו.

"לא, בטח שלא, ממש לא, אבל… "

הלעג בקולו דקר אותי. "להציל את עצמך, ממש, הרי כולם יודעים מה הולך בתל אביב."

"אני לא בתל אביב, אני בחיפה."

"מה זה משנה? מה ההבדל? רק שעה ומשהו נסיעה." הוכיח דייב בקיאות בגיאוגרפיה של ישראל.

"שעוד לא עשיתי ולא אעשה. נכון, המרחק בין חיפה לתל אביב לא גדול כל כך, אבל פה, בצפון, זה מקום אחר, וכאן אני מתכוון לגור מעכשיו."

"לגסוס אתה מתכוון, ואני מצטט אותך תומי, אמרת שלחיות שם היה כמו לגסוס לאט לאט, אמרת שהרגשת שם כמו זומבי."

"טעיתי, הייתי צעיר טיפש ושחצן ודיברת שטויות. אני לא יכול לעשות את זה יותר דייב, אני רק בן ארבעים ושלוש, אני רוצה לחיות מספיק זמן כדי לצאת לפנסיה. זה לא יקרה אם אני אמשיך לחיות אתך."

"אני יכול להשתנות." התגנבה תחינה לקולו, "נעבור למקום אחר, קטן יותר, נפסיק לחגוג, נחיה חיים אחרים, רחוק מכולם, במקום כפרי, ננשום אוויר צח, נגדל ירקות…"

"דייב… לא. די, ניסינו את זה כבר וזה לא עבד. אני מבקש ממך, די. אני לא חוזר לשם יותר וזה סופי."

"אתה פחדן, פשוט פחדן. מתנהג כמו ילד קטן ובורח הביתה, לאימא." הטיח דייב במרירות, ואז נזכר וניסה להתנצל, להגיד שלא התכוון ש…

"עזוב, זה בסדר. לא חשוב. אני מבין, לא, אני לא כועס, תשמור על עצמך דייב." אמרתי בעברית, סגרתי את הטלפון והבטתי ברובי ובאדי שעמדו צמודים זה לזה, עיניהם לטושות בי בפליאה.

"אז מי הולך להחזיר את הקטן הביתה?" שאלתי.

"אימא שלו, היום התור של תולי." הזכיר לי רובי.

"אהה, כן. שכחתי. טוב, אני הולך לסופר, יש מספיק חלב לדעתך?"

"לא צריך, עשיתי קניות הבוקר. תגיד תומר, למה התחלת לדבר איתו פתאום בעברית?"

"דייב מבין עברית, הוא למד בבית ספר יהודי והוא אפילו מדבר קצת אם הוא צריך."

עיניו הכחולות של אדי הביעו תוכחה חרישית. "היית ממש קר אליו, מה הוא עשה לך?"

"לי? כלום. זה לא הוא, זה אני… בעצם זה גם הוא, או אולי זו אמריקה? לא יודע, זה מסובך, עזבו, מה שהיה היה, לא רוצה לחשוב על זה יותר, אני צריך לדאוג לעתיד, למצוא עבודה להתחיל לחיות."

"אולי מישה יכול לעזור?" הציע אדי, "אני יודע שתמיד מחפשים בחברה שלו עוד אנשים. להתקשר אליו?"

הסכמתי והוא התקשר למישה שקבע לי ראיון אצל הבוס שלו, וכמה ימים אחר כך כבר התחלתי לעבוד במשרה חלקית כמתכנת, והשלמתי הכנסה כברמן בפייגלע.

בהתחלה היססתי כשרובי הציע לי לעשות משמרות בפאב, אבל אחרי שהוא עשה לי קורס רענון קצר כדי להזכיר לי את כל מה ששכחתי מאז שהייתי סטודנט צעיר ונמרץ שלמד בימים ועבד בלילות בפאב, הסכמתי ולא הצטערתי על כך. העבודה בפאב הייתה ניגוד מרענן לחד גוניות של עבודתי כמתכנת, בין שתי העבודות היה לי גם די זמן פנוי לעצמי ואפילו שקלתי לחזור ולפקוד את חדר הכושר.

כשנפגשתי שוב עם אחי בשלושים של אבא יכולתי לספר לו שאני מסודר, יש לי דירה ועבודה והכול אצלי בסדר.

"ומה עם אהה…" אחי היסס קצת, נבוך, "אתה עדיין לבד? הבחור ההוא שהיית איתו באמריקה, זה נגמר?"

"כן, אני לבד, ובגילי…"

"מה בגילך? אתה רק בן ארבעים ושלוש ונראה די טוב, אם היית מעוניין בנשים היית יכול…"

"אבל אני לא, ואצל הומואים גבר בגילי… עזוב אילן, אין טעם לדבר על זה, אני לא רוצה להביך אותך."

"אני עוד מעט בן חמישים תומר, העולם השתנה מאז שהיינו צעירים, גם אני השתניתי, לא תצליח להביך אותי כל כך מהר. אני יודע שכיום אנחנו כמעט זרים וחבל לי. לא יודע למה לא היינו אף פעם קרובים ואולי היום זה כבר מאוחר מידי, אבל אתה האח היחידי שלי ותאמין או לא, אכפת לי ממך. כואב לי לראות אותך לבד, הלוואי והיית יכול לחיות עם אישה, אבל אם אתה לא יכול עם נשים… טוב, מילא, למה שלא תמצא לך מישהו? לא חשוב מי, רק אל תהיה לבד."

"אני לא לבד, אני גר עם חברים שאני מאוד מחבב, ויש לי חיים טובים מאוד, אין לי אף רגע של בדידות."

"אני שמח לשמוע את זה, אבל בכל זאת, הם יחד ואתה ישן לבד." ציין אילן והישיר אלי מבט בוחן וסקרני, "לא חסר לך… אתה יודע, בן זוג, מישהו… אני יודע שיש היום אתרים שאפשר לחפש בהם בני זוג, אתה בטח מבין בזה יותר טוב ממני."

"זה שוק בשר, כל מה שאפשר למצוא שם זה זיונים."

"גם את זה צריך לפעמים." העיר אילן בנחת.

הבטתי בו, מופתע. הוא החזיר לי מבט והסמיק טיפה, אבל לא הסב את מבטו. "גם אם אתה לא בחור צעיר אתה עדיין גבר, וכמה אתה יכול להיות לבד?" התעקש למרות שהיה ברור שהשיחה מביכה אותו, "אם אתה מעוניין אז… אהה…" הוא דחף לידי פתק עם מספר טלפון, "זה של אח של מישהי שעובדת אצלי, הוא בן שלושים ומשהו, ואם הוא דומה לאחותו אז… נו, די, פשוט תתקשר, מה כבר יכול להיות?"

 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il