שלילי וחיובי – פרק יא'

18/01/2016

העניין הוא שאני ודייב מעולם לא נפרדנו בצורה מסודרת. אף פעם לא הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו שאני לא יכול יותר ואני עוזב. מה שעשיתי היה להתפוגג בזהירות מהחיים המשותפים שלנו, חיים שחשבתי שאני רוצה עד שחייתי אותם בפועל והחלטתי שבעצם לא.

מאז שאני זוכר את עצמי הרגשתי שנפלה פה טעות ואני לא נמצא במקום הנכון, עוד לפני שאימא מתה רציתי לברוח מהקיבוץ לעולם אחר, עולם שונה מהבית המוסרי והסגפני שגדלתי בו. לקח לי יותר מעשרים שנה להבין לאן לקח אותי החלום שרקמתי מאז שעמדתי על דעתי, חלום של ילד זועם ובודד שידע שהוא לא כמו כולם עוד לפני שהבין למה ורצה, מאז עמד על דעתו, לחיות חיים שונים לגמרי ממה שייעד לו גורלו כבן נאמן לארצו ומולדתו.

שנאתי את המקום בו גדלתי, תיעבתי את הכיעור האפרורי ששלט בו ובזתי לאחידות הכפויה שנתפסה כערך מוסרי. העקרונות של הקיבוץ העיקו עלי ודיכאו את רוחי. לא מצאתי סיפוק בעבודה קשה, ובחיים שקידשו את החריצות והצניעות. עבודת האדמה שעממה אותי, רציתי חופש, רציתי צבע ושמחה, רציתי אהבה וסקס, שאפתי לחיות חיים שופעי קלות דעת וצחוק. מיד כשיכולתי ברחתי מהעולם החונק והצר של הקיבוץ, עולם קטנוני ורכלני בו כולם הכירו אותי מאז ינקותי וכל אחד ידע טוב ממני מי אני ומה אני צריך להיות, ונפלתי מהפח אל הפחת. העולם החד גווני והמכוער של הצבא לא היה טוב יותר, שרדתי אותו רק בזכות הקליפה הקשה שגידלתי על עצמי בשנות התבגרותי בבית הילדים וכל אותו הזמן חלמתי על בריחה למקום שבו אוכל ללבוש מה שארצה ואיש לא יבקר אותי ולא יחלק לי פקודות.

אחרי הצבא עברתי לגור בירושלים, למדתי עיצוב ואחר כך עברתי לתל אביב ואחרי כמה שנים של עבודה קשה ודבקות במטרה – אם יש משהו שהקיבוץ לימד אותי זה לעבוד קשה ולא לוותר לעצמי – הצלחתי להגיע לקליפורניה כדי ללמוד ולהשתלם. מיד הרגשתי שם כמו בבית. זה היה העולם שעליו חלמתי כל חיי, עולם חופשי, עשיר, עולם צבעוני ורחב ידיים שבו יכולתי להיות חופשי כמו שלא הייתי מימי.

אחרי כמה חודשים הכרתי את דייב, התאהבתי בו והוא בי, והתחלתי לבנות איתו את החיים שרציתי תמיד. בשנים הראשונות זה היה נפלא. עבדנו יחד, למדנו יחד, הרווחנו כסף וחיינו חיים עשירים ומלאים. הרגשתי כל כך בר מזל, הייתה לי אהבה מדהימה, סקס בשפע, הרווחתי כסף טוב, עסקתי בעבודה מעניינת, השמיים היו הגבול. שכרנו בית גדול ויפה עם נוף מרהיב של האוקיאנוס, מילאנו אותו בחפצים יפים להפליא, אכלנו ארוחות טעימות, התרוצצנו ממסיבה למסיבה, פגשנו אנשים מרתקים ועשירים, יצאנו לחופשות מפנקות, הוצאתי הון על בגדים ונעלים, השקעתי מאמצים בטיפוח הופעתי, מפצה את עצמי על שנות האפרוריות האחידה שנכפו עלי מאז ילדותי, וביליתי חלק גדול מזמני בניסיון לעשות רושם על העולם.

שתייה וסמי מסיבות היו חלק חשוב מהבילוי שלי עם דייב וחבריו ולאט לאט גיליתי שאני מאבד את עצמי, שאני מתחיל לשכוח מילים בעברית, מתנתק ממה שהייתי פעם, אבל לא מצליח להרגיש באמת בבית בעולם החדש שהגעתי אליו. רוב הקשרים שהיו לי בארץ גוועו עם הזמן, רק עם ויקטור ועם אחי שמרתי על קשר רצוף. אחי לא הסכים עם מה שהגדיר כירידתי מהארץ, אבל התעקש לשמור איתי על קשר ולספר לי חדשות על אבא ועל הקיבוץ, ואת ויקטור הכרתי בארץ כשעוד הייתי סטודנט, הוא עזר לי כשהייתי רק פרח מעצבים צעיר ולא מנוסה, הכיר אותי לאנשים הנכונים, טיפח אותי והילל את כשרוני  ודרכו הכרתי גם את קותי ואת צביקה. אחרי שעזבתי הוא היה בין היחידים ששמרתי איתם על קשר גם בשנים הטובות בקליפורניה.

הוא בא לבקר אותי שם שנתיים לפני שנפטר ודרך עיניו החכמות והטובות ראיתי כמה ריקים בעצם חיי. הוא היה הראשון שהסב את תשומת ליבי לכך שאני מתפקד כבן זוגו של גבר שלא לא ישן איתי מזה כמה שנים ושהאינטימיות הכי גדולה שהגענו אליה לאחרונה הייתה להביט זה בזה מזדיינים עם אחרים כשאנחנו מסטולים לגמרי, ברוב המקרים זה אפילו לא קרה בחדר השינה שלנו.

אחרי הביקור של ויקטור התעוררתי וניסיתי לסגת לאחור, לתקן, להחזיר אותי ואת דייב למה שהיה פעם, כשרק הכרנו והתחלנו לחיות יחד. בשנה שנתיים הראשונות היינו באמת יחד, אני חושב, למרות שגם בהתחלה היו בחיים שלנו יותר מידי אנשים שהתרוצצו סביבנו כל הזמן. היה לנו מעט מידי זמן יחד, אחד על אחד, רוב הזמן אני זוכר את עצמנו הולכים ממסיבה למסיבה, רוקדים ומבלים, מוקפים כל הזמן באנשים שפחדו להיות לבד ומצאו כל פעם סיבה חדשה לחגוג.

אני לא זוכר כמעט ערבים בהם היינו רק אני והוא, מבלים בשקט זה עם זה, מנסים לדעת אחד על השני דברים משמעותיים יותר מאשר הטעם שלנו במוזיקה, סוג הסושי החביב עלינו, והתנוחה המועדפת עלינו בסקס. זה מה שכתבתי לו במסנג'ר כשחזרנו לשוחח אחרי שתיקה שהחלה מאז שסירבתי לחזור אליו אחרי מותו של אבא ונפסקה שנה אחר כך כשהוא שלח לי מייל, סיפר לי שבילה חודשיים בגמילה, ועכשיו, כשהוא בן אדם שונה ומשופר הוא רוצה שנהיה שוב חברים ונדבר על העבר שלנו. "אתה לא חושב שזה מגוחך שאני אומר לך רק עכשיו, שלוש עשרה שנים אחרי שנפגשנו, מה היה לא בסדר אצלנו בהתחלה?" כתבתי לו במסנג'ר באותיות ירוקות והוספתי פרצוף מופתע.

"מי הפריע לך לדבר איתי אז? אני לא זוכר שסתמתי לך את הפה." ענה דייב באותיות כחולות מדגיש את שאלתו בסמיילי נרגז.

האמת שכן סתמת חשבתי לעצמי, כל פעם שעשיתי ניסיון הססני לבלות אתך בשקט, רק אני ואתה בלי מוזיקה רועשת וכל החברים השתויים שלך שפיזזו כל הזמן סביבנו סתמת לי את הפה עם הזין המדהים שלך, עם אלכוהול ועם כל מיני מאכלים שמעולם לא ידעתי על קיומם.

לא אמרתי לו את זה. הרגשתי שזה יהיה כפוי טובה מצידי להתלונן עכשיו אחרי שכל כך הרבה שנים שיתפתי פעולה ברצון, נהניתי וחגגתי – דייב לימד אותי לאכול סושי, לשתות יין, להעריך סטייק אמיתי, סרטנים וצדפות (שפולי היה נבהל למצוא אותם על צלחתו), לימד אותי לשתות אלכוהול וגם לזיין. הוא הפך את הקיבוצניק הביישן שהייתי לבקיא בהלכות התנהגות באורגיה, ובזכותו נעשיתי לאיש העולם הגדול שמרגיש בנוח בכל מצב. להתלונן עכשיו על כך היה מעשה כפוי טובה וחסר תועלת. "היינו צעירים יותר אז, ועשינו טעויות, אני לא מאשים אותך בכלום דייב, אבל כמו שאמרתי לך, עם הזמן התבגרתי והתעייפתי. סגנון החיים שלך נעשה פשוט יותר מידי בשבילי."

"אני מבין, אבל חבל שאף פעם לא הייתה לנו שיחת מסכמת של היחסים שלנו." התלונן דייב באותיות כחולות בוהקות ומסולסלות. "אמרת שאתה נוסע ללוויה של אבא שלך, ובלי להסביר כלום פשוט לא חזרת."

"אתה צודק, לא תכננתי את זה מראש, אבל אחרי שחזרתי הביתה הבנתי שאין לי יותר בשביל מה לחזור, שאני רק אזיק לך ולעצמי אם אהיה שם." התנצלתי.

"יכול להיות שאתה צודק, אולי הכול היה לטובה." סלח דייב, "יכול להיות שברחת בזמן, חבל שלא הקשבתי לך לפני שהיה מאוחר מידי."

"טוב, אין טעם לדבר על העבר, העיקר שהצלחת להיגמל ואתה נקי עכשיו. אני מצטער שהיית צריך לעבור הכול לבד, אבל בהחלט יכול להיות שאם הייתי חוזר היו מוצאים את שנינו מעולפים באמבטיה."

"אני בטוח שלא. איבדתי שליטה רק אחרי שנטשת אותי בלי הסברים." הציג בפני דייב את הגרסא שלו להיסטוריה שלנו.

"דייב, זה פשוט לא נכון." מחיתי, "לא נטשתי אותך, פשוט חזרתי הביתה, ועשיתי את זה  כי לא הקשבת לי, אתה בטח זוכר שעוד לפני שאבא מת אמרתי לך שאני מרגיש שאני נסחף ומאבד שליטה. ניסיתי לדבר אתך, לשכנע אותך שנעשה משהו, שככה אי אפשר, ואתה לא רצית, אמרת שאתה בשליטה, שאתה נפגש עם טינה רק פעם בחודש למרות שכבר אז זה קרה כל שבועיים, די מהר אחר כך עברת לפעם בשבוע וכשעזבתי זה כבר היה כל יום…"

"לא ככה אני זוכר את זה." הקליד דייב תשובה קצרה ונזעמת.

התאפקתי לא לכתוב חזרה שאני מתפלא שהוא בכלל זוכר משהו מהתקופה ההיא, נטשתי את הדשדוש חסר התוחלת בעבר ושאלתי מה חדש בעסק.

"אין יותר עסק תומי, המצב התחיל להידרדר עוד לפני שעזבת, אחר כך הלכתי לגמילה והשארתי הכול על הכתפיים של קוני המסכנה שלא הצליחה לשמור על הלקוחות הגדולים ואז הגיע המשבר וזהו, פשטנו את הרגל והקריירה המפוארת שלי נעלמה בביוב."

"אני מצטער לשמוע את זה דייב, אבל אתה עדיין מעצב מעולה, הרבה יותר טוב ממני, אני בטוח שהקריירה שלך עדיין לא הסתיימה."

"אתה טועה. אני זקן מידי להתחיל מחדש, וגם אם לא הייתי היסטוריה עתיקה הזמנים הרעים הגיעו, הכלכלה מתרסקת ולאף אחד אין כסף לבזבז על עיצוב, חבל שלא חסכתי יותר כשעוד הרווחתי כסף."

"אתה רק בן ארבעים וחמש דייב. זה לא זקן."

"זה כן, בשנות הומואים אני דינוזאור." כתב דייב באותיות עבות ומודגשות, הוסיף קו אדום מתחת ופרצוף נוגה שהמחיש את דבריו.

"אז ממה אתה חי? אתה לא עובד יותר?"

"אני עובד במשרד אדריכלות, משרטט סקיצות של תחנות דלק וקניונים וחי בקושי." ריחם דייב על עצמו, "ואתה?" ניזכר לשאול לשלומי.

"עובד חצי משרה בתכנות ומשלים הכנסה כברמן בפאב של חבר."

"המצב שלך כל כך קשה שאתה צריך שתי עבודות?" ניסה דייב לדגמן השתתפות בצערי, "איך זה שלא חסכת כלום?"

האמת שכן חסכתי קצת, אבל זה לא היה עניינו. ביני לביני החלטתי שכל זמן שאני יכול לעבוד לא אחשוב על הכסף הזה. "נכון שרוב הכסף שעשיתי הלך." הודיתי, "אבל לא נורא, אני מסתדר, החיים פה לא יקרים כל כך כמו בסן פרנסיסקו ואני חי יחד עם בחור נחמד שמחלק איתי את שכר הדירה, ומה אתך, יש לך מישהו?"

"כן, בערך, פגשתי מישהו, אבל עדיין לא ברור מה קורה אתנו." כתב דייב לאט, ומשום מה, למרות שלא ראיתי את פניו או שמעתי את קולו הייתה לי הרגשה שהוא משקר.

דייב דווקא רצה שנדבר דרך הסקייפ, אבל סירבתי, פולי ישן על המיטה מאחורי וחששתי להעיר אותו. העפתי מבט חטוף לעבר השעון ונבהלתי, השעה הייתה שתיים בלילה, מחר אהיה שפוך לגמרי… זו הייתה כבר השיחה השלישית שלי השבוע עם דייב שחזר לחיי בזחילה איטית וזהירה, קודם מייל מגשש, אחר כך שיחות במסנג'ר ועכשיו הוא כבר לוחץ על שיחות קוליות ומנדנד למה אין לי מצלמה כדי שיוכל לראות את פני כשהוא מדבר איתי.

"בשביל מה אתה צריך לראות שוב את הפרצוף הקשיש שלי? לא ראית אותו מספיק שנים?" התבדחתי.

"כנראה שלא, עובדה שאני מתגעגע, אתה לא מתגעגע אלי?"

"כן, קצת, אבל… המחשב נמצא בחדר השינה שלנו." הסברתי, נכנס לתיאור מפורט של הבית ואיך החלטנו שעד שיהיה ממש חם עדיף שנישן בעלית הגג הענקית החמה והנעימה שיש בה די מקום גם למזרון קינג סייז וגם למחשבים, ואפילו שולחן השרטוט העתיק שלי התרווח לו שם בנחת.

"אתה פוחד שהוא יקנא, הבחור החדש שלך?" לא הצליח דייב להסתיר את שביעות רצונו, "בן כמה הוא בכלל? רק אל תגיד לי שהוא מהטיפוסים הדביקים האלה שמאמינים בהליכה יד ביד לעבר השקיעה וקונה לבבות שוקולד עטופים בניר ורוד בוולנטיין?" הוסיף בלגלוג שהיה מוכר לי היטב.

"לא, הוא לא מהדביקים." כתבתי, "אבל אנחנו יחד רק כמה חודשים ו… אהה…" איך אני יכול להסביר לדייב הציני והמשופשף בן אדם כמו פולי? קל יותר להסביר לעיוור מלידה מה זה צבע.

"אז מה, אני צריך לנסוע למזרח התיכון כדי לראות ולשמוע אותך שוב?" לחץ דייב.

"לא, בטח שלא, אבל מצלמת אינטרנט טובה זה עניין די יקר בישראל." התחמקתי באלגנטיות, ואחר כך הסברתי לו שוב את עניין הפרשי השעות שהוא לא הצליח להפנים, ועוררתי בו צחוק משתאה כשסיפרתי לו שאני חייב לקום בשבע בבוקר כי אני לוקח את הילד הקטן של השכנה לגן בבוקר, אני די בטוח שהוא חשד בי שאני ממציא את העניין הזה, לא התחשק לי להסביר את כל העניין עם יותם, תולי ורובי, ובטח שלא רציתי לדבר איתו על נינה… הוא סלד מהומואים שניסו להקים משפחות אלטרנטיביות ולא היה לי כוח להתווכח איתו.

איכשהו סיימתי את השיחה וסוף סוף הגעתי למיטה. פולי קיבל את פני במלמול רטנוני, התרפק עלי, חמים ומתפנק, נכרך סביב גופי הקפוא בלי תלונה ובבוקר הביא לי קפה. "תישן עוד קצת, אני אקח את יותמי לגן, מה שלום דייב?"

"משועמם קצת, אולי מדוכא, קשה לדעת דרך המסנג'ר. בכתיבה מאבדים את כל הניואנסים, אבל כנראה שהוא בודד מאוד."

"למה אתם לא מדברים בסקייפ? אולי כדאי שתחבר גם את המצלמה? אולי זה יעזור לו להרגיש פחות בודד?" הציע פולי בנדיבות.

"יכול להיות, אבל… אני לא בטוח שאני רוצה לעזור לו, או יכול בכלל… אתה חושב שאני צריך לנסות?"

"כן." אמר פולי בפשטות.

"אתה לא מקנא?" התפלאתי, "לא מפריע לך שאני אקדיש זמן לאקס שלי?"

"אם זה יעזור לו אז לא."

"אבל נפרדנו, אנחנו כבר לא יחד. למה שאני אטרח בכלל לעזור לו?" התקוממתי.

פולי הרים את גבותיו והביט בי במבט מאוכזב שלא אהבתי, מבט שאמר לי שהוא מופתע ממני, ולא לטובה, "תגיד, למה בעצם נפרדתם?" שאל, "מה בדיוק הלך שם?"

"מה זה משנה, היו בלגנים, סמים וזיונים, כל מיני… הייתי חייב לברוח וזה מה שעשיתי, מה הטעם לשמור איתו על קשר? מה זה יעזור לו?"

"לא יודע, אני לא מכיר אותו, אבל ברור שהוא צריך ממך עזרה, גם אני נשארתי חבר של כל האקסים שלי." ציין פולי.

"חוץ מאלה שמתו." הערתי בנבזות.

"כן, חוץ מאלה שמתו." נשאר פולי רציני, "ותדע לך תומר שכל החיים המוות שלהם ירבוץ לי על המצפון, אני תמיד שואל את עצמי…" הוא נאנח, "גם אם אתה לא אוהב אותו יותר בכל זאת חייתם יחד מעל עשר שנים, לא יכול להיות שכבר לא אכפת לך ממנו."

"זה לא שלא אכפת לי, אבל אני פוחד שהוא שוב… אתה לא מכיר אותו כמוני פולי, אתה בן אדם כל כך שונה ממנו."

"זו מחמאה?"

"בהחלט."

"טוב, תעשה מה שאתה מבין, אבל נראה לי נבזי לא לעזור לחבר שצריך אותך. מה הוא כבר רוצה? שתדבר איתו קצת, שתיתן טיפה תמיכה, מה כל כך קשה להגיד מילה טובה לחבר?" התפלא פולי בתמימות.

"אתה צודק." הסכמתי, לא כי חשבתי ככה אלא כי התביישתי להודות שחייתי כל כך הרבה שנים לצידו של בן אדם שלא היה אף פעם באמת חבר.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il